מדור עם כיתוב12.jpg

חלי / פרק ג'

"בתוך רגע חלי שוקעת לתוך עצמה. היא מרוכזת, רק שעכשיו עוטף אותה משהו רך, נינוח. כשהיא קשובה לקולות שעולים מתוכה היא מזכירה לי אפרוח שנוקש בעדינות,...
נכתב ע"י אילת בריטמן · ‏16/7/18 ·
  1. אילת בריטמן
    אין תחושה מאיימת, מרוקנת, משפילה, משתקת, יותר מחוסר אונים. כשחושבים על זה, ברור לגמרי למה, מפעם לפעם, הקב"ה יוצר את התפאורה ששולחת אותה לחיינו, כמו דלת של אוטובוס שנסגרת מול הפנים רגע לפני שהגיע תורנו לעלות. בכל פעם כזאת, רגע לפני ההתמוטטות, החידלון, הייאוש, יש לנו את האפשרות לבחור. במתיקות, ברגיעה, בביטחון, בכל מה שכמו חבל, יכול להעלות אותנו מבור תחתיות. בכל מה, שרק כניעה אמיתית יכולה לייצר. אולי לכן, מכל אסונות הטבע האפשריים, רעידת אדמה הייתה תמיד האפשרות הכי פחות מועדפת עבורי. כשפורצת שריפה, אפשר להימלט מהמקום, במקרה של סופת טורנדו, עולים לקומות הגבוהות של הבניין וכך ניצלים מהשיטפון. מה אמורים בדיוק לעשות כשהאדמה מתחילה לרעוד? לאן אפשר לברוח? הרי חוץ מלהתנתק מהקרקע, לעוף באוויר, אין באמת לאן ללכת. כמובן שכל המשפטים האחרונים שכתבתי הם שטות גמורה. שיטפון יכול להציף אותנו בהפתעה וכך גם שריפה שמתפשטת בבית, יעידו רבבות ההרוגים מאסונות כאלו במהלך השנים. ההבדל- רעידת אדמה לא יכולה לספק אפילו את האשליה של שליטה, ולו לרגע, במצב.

    אני חושבת על חלי. על חוסר האונים הנורא שהיא חשה כלפי הפחד. על החידלון, על התחושה שהוא משחק בה, מצמית אותה, עושה בה כרצונו, והיא, קטנטונת נפחדת, לא יודעת אחרת, מרכינה ראש למולו. מובסת. היא זקוקה לכוח, אני מהרהרת ובו ברגע מתקנת את עצמי. טעות! כוח יש לה. כל העניין הוא לגלות את מקום המסתור שלו בתוכה, ומה שבאמת הופך את כל העסק הזה למסובך, לא רק בשבילה, בעבור כולנו למעשה, הוא למצוא את שביל הגישה אליו ולאפשר לו לזרום, למלא את המקומות הנכונים.

    "היה יותר טוב השבוע", מספרת לי אימא של חלי. "היא עדיין התעוררה בלילות, אבל איכשהו, נראה היה שהיא נרגעת יותר מהר. וגם, שתדעי, שהיא נדנדה לי כל יום שהיא רוצה כבר להגיע אלייך שוב". אני שמחה כמובן, לא מתפלאת. זהו המקום היחיד בו, מבלי לדבר, אפשר לדבר על מה שבאמת כואב לה.

    - "איפה הציורים שלי?" היא מבררת מייד, "שמרת עליהם?"

    - "בודאי". אני שולפת אותם מתוך הקופסא שלה. גם הקלף עם הארנבת ממתין לנו בסבלנות.

    - "נמשיך את הסיפור", היא קובעת אך משתתקת מייד.

    - "מה שלום הארנבת שלנו?", אני מתעניינת, "איך עבר עליה השבוע?"

    - "טוב"

    - "יופי. הכול טוב?"

    - "כן". חלי מאבדת לרגע את החוט, לא יודעת מהיכן להמשיך.

    - "נמשיך את הסיפור?" עכשיו אני מציעה לה, פוסעת כל העת על חבל דק, נזהרת לא לעבור, לא לחצות את הגבול.

    - "כן". היא מגניבה לעברי מבט של הכרת תודה.

    - "והפחד, מה שלומו שם על העץ?"

    שתיקה

    - "הוא עוד שם בכלל?"

    - "כן, הוא שם אבל לפעמים", הקול שלה יורד והיא לוחשת פתאום כממתיקת סוד, "לפעמים הוא חוזר לחור שבלב של הארנבת ושוב מפחיד אותה. נורא".

    - "אולי קשה לו להתרגל להיות תלוי בחוץ. אולי הוא רוצה לחזור למקום שהוא רגיל אליו".

    - "אולי", חלי נוטה להסכים, "אבל מה נעשה? זה לא עוזר שאומרים לו".

    אני מתבוננת יחד אתה על הציור. "חשבתי על החור הזה שבמקום הפחד", אני משתפת אותה, "מה את אומרת, אולי כדאי למלא אותו בדברים אחרים?".

    - "איזה דברים?"

    - "לא יודעת, בואי נחשוב ביחד, מה אפשר לשים בלב במקום הפחד, מה אפשר לעשות, כדי שכשהוא ירצה לחזור יהיה לו כבר ממש קשה?"

    - "אני יודעת!" חלי קופצת פתאום, "נדביק לארנבת לב אחר".

    - "מה זה לב אחר?"

    - "לב אחר, שכבר לא יפחיד אותה". היא מסתבכת קצת בניסיונות לצייר לב חדש באותו גודל ושוב אני נחלצת לעזרתה.

    - "עכשיו נצבע אותו!" היא מכריזה.

    - "רעיון טוב".

    - "איך?"

    - "תגידי את, איך?"

    - "צריך לבחור לו צבעים יפים", היא מעבירה את עיניה על קופסת הצבעים.

    - "את הפחד צבעת בשחור, נכון?" אני נכנסת למלכודת שכריתי במו ידי וכבר רואה לנגד עיני את הצבעים הרכים, העליזים, שחלי תבחר עוד רגע, תמלא בהם את הלב החדש, תמלא כל כך עד שפשוט, לא יישאר מקום לפחד. כמעט עומדת להציע לה את הצהוב, הכתום והוורוד השמחים, וכרגיל, ברגע שאני זזה מהמקום האמיתי שלי בירכתיים, ומנסה לפלוש לטריטוריה שאינה שלי, אני מקבלת מיידית שיעור חינוך , כזה שבן רגע מייצר בחזרה את קו הגבול ושולח אותי, בבושת פנים קלה, למקומי הטבעי.

    - "שוקולד!" היא פולטת פתאום מתגלגלת מצחוק.

    - "שוקולד?!"

    - "כן. כי כשאימא קונה שוקולד, אני הכי שמחה, בגלל זה היא שומרת אותו רק לשבת, שנשמח אז. בואי נצייר שוקולד!". תוך רגע הצבע החום בידה, תוך כמה רגעים נוספים מתמלא הלב משבצות משבצות חומות. חלי מניחה את הצבע, מתבוננת ביצירה שלה, מרוצה. "עכשיו נדביק!" באמצע גופה של הארנבת מרוח עכשיו לב מהוה, מרוח אליבא דחלי בכתמי שוקולד חומים.

    - "צריך עוד משהו", היא שוב פונה אלי, "זה לא מספיק".

    - "אולי", אני מציעה לה, "אולי נחפש בקלפים מישהו שיוכל לשמור על הארנבת, שיעזור לה במקרה שהפחד ירצה לחזור ולהיכנס ללב". חלי מעלעלת בתמונות בקפידה. "אולי זה?" היא בוחנת את התמונה של האריה. "לא! הוא מפחיד גם את הארנבת, וזה אולי..." הפור נופל לבסוף- הנה, שוב אני מגלה כמה רחוקות מחשבותיי משלה. מכל החיות האפשריות בחרה חלי בתרנגול. "זה כי הוא צועק חזק", היא מסבירה לי. "וככה כשהפחד יבוא וינסה להיכנס הוא יוכל לגרש אותו".

    AnimalCards0141.jpg

    - "בואי נבדוק", אני מציעה.

    - "מה נבדוק?"

    - "נבדוק איך זה, כשהפחד רוצה לרדת מהעץ ולהיכנס חזרה". היא מהססת לרגע. "אבל לא באמת נוריד אותו, כן?"

    - "לא, לא", אני מרגיעה אותה, "הוא מודבק למעלה, בקצה העץ, רק נספר מה יקרה". היא נרגעת ואני לוקחת את הקלף של התרנגול.

    לב ילד, לב בכלל, מי ישורנו. תרנגול ססגוני מושיע ומגן. שוב ושוב אני נוכחת כמה מעט אנחנו יכולים לדעת על המתרחש באמת בלבם של האחרים, כמה תמונת המציאות שלי חלקית ואישית וצרה וחד פעמית. כמה היא לא דומה לתמונת המציאות של האחרים וכמה עוול, כמה טיפשות, כמה יוהרה יש ביומרנות הזאת, כאילו באמת יש ביכולתנו לקרוא את מפת עולמו של האחר.

    - "אז הנה", אני מקרבת את התרנגול אל הפחד התלוי בין שמים וארץ, "ספרי לי מה קורה עכשיו?"

    - חלי לוקחת את התרנגול מהיד שלי ומייד אני מבחינה ברגיעה שהוא משרה עליה.

    - "קוקוריקו פחד! לאן אתה הולך?"

    - "לשם, ללב של הארנבת, אני צריך להיכנס לשם בחזרה".

    - "לא!", קולה של חלי פסקני, "אני לא מרשה לך, אסור!"

    - "אבל אני רוצה!" אומר הפחד, "תראה, יש שם אפילו חור שאני יכול להיכנס אליו".

    - "לא!" עונה לו התרנגול. "אני שומר על הארנבת, ואני לא מרשה לך להיכנס, שמעת?!!"

    רחלי משתתקת פתאום, הפחד משתתק. התרנגול כבר אמר את שהיה לו. שוב היא מאבדת את בטחונה, שוב מזדחל חוסר האונים המאיים כל כך ושוב מאיימות הדמעות לבצבץ בין ריסי עיניה.

    אני עוצרת את עצמי שלא להישאב יחד אתה למצולות הייאוש. הכוח קיים, אני מזכירה לעצמי ופונה אליה שוב.

    - "הארנבת, היא שומעת את השיחה הזאת?"

    - "כן".

    - "ומה היא אומרת? תשאלי אותה אם היא רוצה לומר משהו, לתרנגול, לפחד".

    בתוך רגע חלי שוקעת לתוך עצמה. היא מרוכזת, רק שעכשיו עוטף אותה משהו רך, נינוח. כשהיא קשובה לקולות שעולים מתוכה היא מזכירה לי אפרוח שנוקש בעדינות, מבפנים, על גבי קליפת הביצה. הוא שם, והוא חי, והוא נושם, והוא קיים. מה שחסר זה לגלות את נתיב הפתיחה ולהבקיע החוצה.

    - "לתרנגול היא אומרת- תודה שאתה שומר עלי. ולפחד, עם הפחד היא לא רוצה בכלל לדבר, היא אפילו לא רוצה להסתכל עליו", בהפגנתיות היא מושכת את הדף ומרחיקה אותו מהלב השחור התלוי.

    - "יופי. ומה הוא עונה לה?"

    - "הוא אומר לה: 'את חמודה, בטח שאני ימשיך לשמור עלייך. ואם הפחד יחזור אני אצעק כל כך חזק 'קוקוריקו' שהוא יברח אפילו יותר רחוק'"

    - "והפחד, הפחד מה אתו?" כל כך לא נעים להיות האיש הרע. אבל אסור לי להרפות, אני יודעת.

    - "הפחד לא פה! הלך! אמרתי לך, שוב מתחזק קולה. "התרנגול שומר שהוא לא יחזור ושהוא גם לא יעיז אפילו לחזור!" ידה הקטנה מתהדקת בכוח סביב הקלף.

    - "את נהדרת חלי!" אני מגניבה ליטוף על שערותיה למרות שמה שאני רוצה באמת הוא לאמץ אותה אל חיקי בחיבוק ארוך וחזק.

    חלי נפרדת ממני בעליצות. ביד אחת היא נאחזת ביד אימה, ביד השנייה היא מחזיקה בזהירות את תמונת הארנבת והתרנגול שהשאלתי לה. "זה כדי שאם הפחד יבוא לארנבת- התרנגול יגרש אותו", היא מסבירה בטוב טעם ודעת וחיש קל נעלמת מעבר לדלת.

    כמה דקות פנויות נותרו לי. אני מתבוננת בלב השחור תלוי בגאון על צמרת העץ. 'אתה נשאר פה', אני לוחשת לו, 'ו... אל תדאג, בסוף אתה תתרגל'.

תגובות

בכדי לרשום תגובה, עליך להרשם לאתר.
  1. sari5659
    יואו איזה יופי
    כמה נכון , מרגישים את אומנות הטיפול על הכתב
  2. OV graphics
    מדהיםם!
      אילת בריטמן אוהב/ת את זה.
  3. BRO
    מרתק!
    ממש מסע לנבכי הנפש.
      אילת בריטמן אוהב/ת את זה.
  4. רותי ארליך
    איזה הפתעה!!!
    פרק מקסים!
      אילת בריטמן אוהב/ת את זה.