מדור עם כיתוב12.jpg

מלי / א'

"היא חוזרת להתעמק בערימה השנייה, של בעלה. 'אימא'לה', היא לוחשת. הפנים שלה מחווירות פתאום. 'לא תאמיני בין מה למה אני מתלבטת בקשר לבעלי'." על בית,...
נכתב ע"י אילת בריטמן · ‏30/7/18 ·
  1. אילת בריטמן
    הקול של מלי ענייני וחותך כל כך בטלפון, עד שאני רואה את עצמי ממש כשורה בתוך רשימת המטלות שלה. עוד מעט קט נסיים את השיחה ואני אמחק, קרוב לוודאי בקו ישר, בקפידה.

    אנחנו מתאמות, ואני יודעת שלא אוכל לאחר. זה בסדר, כי בדרך כלל איני מאחרת, זה לא בסדר, כי תחושה ישנה, לא נעימה בעליל, של עמידה נזופה בפני מורה קפדנית חונקת את גרוני כשאני מסיימת את שיחת הטלפון, ואני תוהה מה ארגיש כשאשב מול מלי, אם זה מה שקורה לי לאחר שיחת תיאום בת שלוש דקות.

    יש לי מנהג ישן, לנסות ולהכיר את האנשים אתם אני משוחחת בטלפון עוד טרם שנפגשנו. פעם חשבתי כי אי אפשר להתרשם באמת רק מצליל קולו של האדם. עם השנים הבנתי שלהיפך. הקול, הוא מלבושה העדין של הנשמה והפגישה האמתית רק מעמעמת, מטשטשת את עוצמתו ודיוקו.

    לא טעיתי. היא מגיעה בזמן, לבושה בדיוק. לא מהודר מידי, לא פשוט מידי. מבע פניה נמרץ, תנועותיה החלטיות, היא לא מהססת לרגע, אה, והיא גם מודעת לחלוטין למה שהיא משדרת. ביצועיסטית. אם הייתי מחפשת מזכירה, קרוב לוודאי שהייתי שמחה להציע לה את המשרה.

    למלי אין רגעי מבוכה, לא צריך אפילו לפתוח ב'סמול טוק' כדי להפשיר את האווירה. בשפה זורמת, קולחת, בוטחת, עניינית, היא שוטחת בפני את נסיבות חייה.

    "אני חושבת שאני המצאתי את הקואצ'ינג", היא פותחת. "עוד לפני שידעתי שיש רשמית דבר כזה, הצבת מטרות ויעדים ואזורי נוחות ותכנית פעולה, ידעתי תמיד שאני צריכה להגיע גבוה, הכי גבוה שרק אפשר. ידעתי גם, שבשביל לכבוש פסגות צריך לעבוד קשה ואין הנחות, וזה היה בסדר בשבילי. זה יותר מזה למעשה. רק כשהאדרנלין שלי מתחיל לפעול אני מתחילה לחיות באמת.

    "זה עבד לי לכל אורך החיים, בלימודים בבית ספר ובסמינר, בחברה ובמקום העבודה. ידעתי שזה יעבוד לי, זה חוק טבע וזה חייב לעבוד. כשההורים שלי שאלו אותי בפעם הראשונה איזה בחור אני מחפשת, ידעתי בדיוק מה לענות להם. ידעתי גם שכמו בכל תחום אחר- גם כאן זה יעבוד. אל תטעי", היא מרימה לפתע את ידה כהודפת טענה שלא נטענה כלל, "לא חיפשתי שפיץ ולא משפחה חשובה ולא שום דבר חיצוני. כל החיים לימדו אותנו על תפקידה של האישה ואני, שהרגשתי תמיד שהגב שלי מסוגל לסחוב משא כבד יותר משל רוב חברותיי ביקשתי מישהו שיתאים למידות שלי, מישהו שיאהב את התורה כמו שאני אוהבת אותה, מישהו שיהיה שווה להשקיע בשבילו, בשביל התורה שלו. מישהו, ששליבות סולם הערכים שלו יהיו זהים לשלי ואף אחד מאתנו לא יצטרך לעצור נמוך מידי בגלל האחר או לזרז את הילוכו בשבילו. וקיבלתי, ברוך ה', קיבלתי את מה שרציתי. את ה'מתמיד', את הצדיק של השיעור שיושב ולומד וכל מה שמעניין אותו בחיים הוא לשבת וללמוד. והסרתי ממנו עול דרך ארץ ועול פרנסה ועול גידול ילדים, ועול תחזוקת הבית ועול כל העניינים השטותיים שנשים אוהבות להתעסק איתם. ובאמת, ברוך ה', כמו שרציתי, כמו שחלמתי, הוא יושב ושוקד על התורה. בכל רגע נתון, בכל שעה. אם יש תורה יש הכול כך אמרו לנו בסמינר. יש מידות, יש תקשורת, יש התחשבות ואכפתיות, יש אור של תורה בבית ושמחה בצמצום כי הרוחב בא בכל כך הרבה דברים אחרים. לא צריכה מותרות ואין לי מותרות. חיים ממה שיש ושמחים במה שיש. אבל תגידי לי", הקול שלה נשבר פתאום, "באתי אלייך כדי שתגידי לי, אם זה ככה וככה זה צריך להיות, אז למה אני לא מאושרת??"

    ובפעם הראשונה מאז החלה לדבר, משהו חונק את גרונה של מלי וחיתוך הדיבור הישיר, המהוקצע, הברור כל כך שלה, נקטע.

    פעם קנינו לבן שלנו מן משחק של הרכבה תלת ממדית. הוא ביקש מאד וזה היה יקר מאד. ההסכם שלנו בסוף היה שהוא יעבוד קשה מאד על קימה מוקדמת בבוקר, חוליה חלשה בתקופה ההיא, וכך יצטרפו להם כל ה'מאדים' ויחברו לכלל המשחק הנ"ל.

    אז כן, הוא קיבל בסוף ועמל שעות כדי להרכיב. כל החלקים היו במקום ודבר לא היה חסר, אבל איכשהו, התוצר הסופי לא היה נראה מדהים כמו התמונה שהופיעה על העטיפה.

    -"למה את לא מאושרת?" אני מחזירה אליה את השאלה.

    -"לא יודעת, בשביל זה באתי אלייך, שתעזרי לי למצוא תשובה. הכול עובד לפי הנוסחה- הוא אברך, והוא לומד, והוא מתמיד, ולא מחסיר סדרים ולא תפילות ולא שבתות. והוא אדם נוח מאד ומרוצה תמיד מהאוכל ומהבית ומהילדים ומודה לי על כל מה שאני עושה בשבילו, ואיך אני מפנה אותו מכל ענייני העולם כדי שיוכל לשבת בנחת בכולל. והפרנסה ברוך ה' מצויה בדיוק למה שצריך, ובאמת, הכול טוב. אז למה?"

    -"מה חסר לך?" אני מנסה מכיוון אחר.

    -"את יודעת", היא ממשיכה כאילו לא שמעה את שאלתי, "לפני שהחלטתי להגיע אלייך לקחתי דף ועשיתי רשימת מכולת של מכלול החיים שלי. לא מפתיע אותך שאני עושה רשימות נכון? אז כתבתי ככה את כל הנושאים של החיים שלי ונתתי להם ציון מאחד עד עשר. זוגיות, פרנסה, ילדים, בריאות, בסוף כבר התביישתי, תאמיני לי, התביישתי לכתוב שהכול עשר, טוב לא ממש עשר אבל תשע בודאי. קול אחד בתוכי נזף בי על כפיות הטובה הנוראית שלי כלפי שמיא, אבל הקול השני, שלאחרונה הוא רק מתחזק והולך גבר עליו, והוא שגרם לי, הכריח אותי כמעט להתקשר אלייך".

    אני שותקת. מנסה להקשיב למה שמלי לא מספרת, למה שהיא מסתירה גם מעצמה. כן, לפי כל הקריטריונים, לפי כל הפרמטרים אישה מוצלחת. עקרת בית, בלבוסטע למופת, אברך חשוב בעלה, איש עדין, ילדים טובים, מטופחים, נו. אז מה הוא העיקר שחסר מן הספר?

    -"ספרי לי עוד על היחסים שלך בבית, עם בעלך", אני מבקשת.

    -"סיפרתי, מה עוד יש לספר. פיניתי לו את כל הזמן, את כל טרדות ומעמסות היום יום כדי שיוכל ללמוד. על עצמי לקחתי את כל השאר. זה קשה, אבל כבר אמרתי לך, זה מה שמדליק את המנועים אצלי. אני עושה את חלקי, הוא- עושה את חלקו, מה יכול להיות טוב מזה?"

    -"ומה ביניכם?"

    -"מה בינינו? אמרתי לך, הכול טוב. הוא לא דורש הרבה לעצמו, ומרוצה כשנותנים לו ללמוד ומסירים עליו דאגות פרנסה. הילדים די קטנים וברוך ה' במוסדות הכול בסדר. אין לי עוד תשובות לתת לך. אם היו לי, הייתי נותנת אותן לעצמי מזמן".

    פגישה או שתיים נוספות אנחנו מסתובבות סביב אותו עניין וסביב עצמנו. מבוי סתום. חומה בצורה מלי, הכול מחושב והכול היא יודעת. אנחנו מדברות קצת, בודקות, את המשפחה הגרעינית, את יחסיה החברתיים בעבר, בהווה. זה לא שם, אני יודעת, אבל מלי רחוקה כל כך מעצמה, רחוקה מכדי שאפשר יהיה לשים לה מראה מול עצמה. ייתכן שתכחיש, ייתכן שתתפרק, אינני יודעת מי מהאפשרויות גרועה יותר, אבל יודעת שעוד לא בא הזמן.

    בפגישה הרביעית אני מחליטה להוציא את הקלפים. הם עוקפים מודעות, ולרוב, כמו קרני לייזר, הם חודרים שכבות של ניכור ופוגעים בול, בשורש העניין. לא קל להיות כנים כשמגיעים למקומות האלה ואני מקווה, כל כך מקווה בשביל מלי שתהיה אמיצה מספיק.

    -"מה זה?" היא מעווה את פניה. "חיות? פוי... לא אוהבת".

    -"לא חייבת. יש לי גם עצים, יותר טוב?"

    -"בטח יותר טוב זה טבע, זה טוב... אז מה לעשות עכשיו?", מלי העניינית חוזרת מייד לפעולה, לוקחת את העניינים לידיים, 'רק תגידי לי מה צריך לעשות ואעשה' אני מדמה אותה אומרת, 'ואת יודעת, כשאני אעשה, זה יהיה הכי טוב שרק אפשר'.

    -"קחי שני עצים", אני מבקשת ממנה. "אחד שמתאר אותך, אחד- את בעלך".

    היא לוקחת את החפיסה ובמהירות ראויה לציון מאחד יוצא שלוש. שלוש ערימות מתגבהות לפניה, אחת גבוהה ושתיים נמוכות. "זה ודאי לא"- היא מצביעה על הערימה הגבוהה. "ומאלו- אני צריכה לבחור. זו שלי וזו של בעלי.

    "זה אני, טוב זה ברור", היא שולפת אותו מתוך הערימה ומושיטה לי.

    TreeCards24.jpg

    -"מה ברור?" אני משועשעת. שוב ושוב בוחרים אנשים תמונות ובטוחים שמה שהם רואים בקלף- הוא הדבר היחיד והבולט שמשתקף ממנו. הדבר היחיד שברור לי הוא שאין לי, ולעולם גם לא יהיה לי מושג מה רואים אחרים אם לא שיבחרו לשתף ולהסביר לי. "מה יש לראות לא לראות פה", נימה של חוסר סבלנות מבצבצת מקולה, "זה עץ, עם בית. תראי איך שהוא יציב, חזק, תראי איזה גזע עבה יש לו. אני, בלי התייפייפות, במלוא הצניעות, באמת, יודעת שאני עמוד התווך של הבית. אני חזקה, ואני מחזיקה. אם אין אני- אין בית".

    אני שותקת. החדר נהיה צפוף קצת. גם מלי משתתקת בפתאומיות. "מגלומני קצת, לא?" היא מבררת בחשש.

    -"לא יודעת, מה את חושבת?"

    היא חוזרת להתעמק בערימה השנייה, של בעלה. "אימא'לה", היא לוחשת. הפנים שלה מחווירות פתאום. "לא תאמיני בין מה למה אני מתלבטת בקשר לבעלי". היא מוציאה שני קלפים. "אחד זה הוא, הקטנצ'יק הזה שיש מישהו מעליו שדואג לו, שהוא חוסה בצלו. את לא רוצה שאגיד לך מי זה הגבוה. השני זה אוףףף, אני לא מאמינה..." מבויישת היא מניחה את הקלף על השולחן.


    TreeCards25.jpg


    TreeCards08.jpg

    -"תקשיבי, אני... אני לא יודעת מה קרה לי". לרגע נראה לי שהיא עומדת להתעלף, ממש. אבל כמו שלמדתי להכיר אותה בפגישות שלנו, מלי כמו מלי מתעשתת, לוגמת מכוס המים, לוקחת נשימה עמוקה, ארוכה וכבר רצה קדימה.

    -"אז מה, את רוצה לומר לי שזה בעצם הבית שלי? שאני תופסת את כל המרחב ומזיזה את בעלי הצדה, דחליל? קטן כזה. זה לא יכול להיות, זה לא! כל מה שאני עושה אני עושה בשביל התורה שלו, בשביל למלא את החלק שלי בהסכם בינינו. בכלל לא נכנסנו, בכלל לא סיפרתי לך על מה אני מוותרת, כמה לבד יש לי בחלל היום יומי כדי שלא אפריע לו בלימוד, כמה..." הקול שלה הופך להיות מאשים ממש.

    -"מלי", אני מזכירה לה בעדינות, "זאת את שבחרת את הקלפים".

    קצה של חיוך מובס עולה על שפתיה.

    -"טוב", היא מרימה לבסוף את ידיה בייאוש, "איך ממשיכים מכאן?"

    -"לאן את רוצה?" אני בודקת. והיא מרימה שוב את ידיה בחוסר אונים.

    אני מתבוננת במלי. היא רצה, היא חותרת קדימה, גומעת מרחקים, רק שמשהו, כל הזמן, משהו נשאר מאחור.

    קשה לי להגדיר במדויק מה חסר כאן ואני יודעת, מניסיוני, שאם אני לא מצליחה, גם אצל מלי הדברים עמומים עדיין.

    -"תספרי לי עליו קצת", אני מצביעה על העץ שמסתיר את הבית.

    היא מתבוננת בו במבט יסודי, חודר. "הרבה שנים הוא שם", קולה נעשה איטי. "השורשים שלו עמוקים מאד באדמה, מסתבכים עם יסודות הבית. הם ביחד, אי אפשר להפריד ביניהם. הבית מחזיק את העץ והעץ מחזיק את הבית".

    -"והעץ מה, איך הוא מרגיש עם זה?"

    היא לא מתמהמהת רגע אחד. "מרוצה, מה זאת אומרת. יש לו עול, יש לו תפקיד. הוא מייצב את היסודות של הבית, בשום מקום אחר הוא לא יכול היה לגדול ככה, להתפתח ככה. מדהים", חיוך קל עולה על שפתיה. "כאילו הזמנתי את התמונה הזאת מראש".

    -"אם העץ יכול היה לדבר", אני ממשיכה, "מה הוא היה אומר?"

    -"הוא היה אומר איזה יופי שאני כאן, ה', תודה ששתלת אותי דווקא ליד הבית. כמה צל אני נותן לו, כמה הגנה, כמה אני שומר עליו. לא יכולתי לבקש מקום טוב יותר לצמוח בו".

    -"ולבית- מה הוא היה אומר לבית?"

    -"הוא היה אומר לו: אתה כל כך יפה, אני שמח לצמוח לידך. אני מרגיש שבזכותך יש לי משמעות. אני יודע שאתה מרגיש יציב וחזק ובטוח בגלל שאני כאן לידך".

    -"מה עם הבית? יש לו מה לומר? מה לענות?"

    -"את מסובבת אותי באותו מקום" היא אומרת לי. "הם שניהם בחרו אחד את השני, שניהם מרוצים, זה מחברתו של זה. זה לא ממש משנה איך תסובבי את השאלה. אין לי עוד מה לומר, אין לי מידע נוסף. בסוף אני אגיע לאותו מקום".

    בזהירות, בזווית העין אני מלכסנת מבט אל שני הקלפים הנוספים שמונחים על השולחן. מתוך המילים הבטוחות, הברורות, היציבות, צפה, ביתר שאת וביתר עוז דמותו העלובה של הדחליל.

תגובות

בכדי לרשום תגובה, עליך להרשם לאתר.
  1. זווית
    מדהים
      אילת בריטמן אוהב/ת את זה.
  2. אורית רז
    מחכה לכתבות שלך בכליון עיניים!
    הן תמיד נוגעות ומדויקות
    והעיקר מובילות פנימה בצורההכי מדהימה
    יישר כח!!
      מרחבית ו-אילת בריטמן אוהבים את זה.
  3. א.ר.ז.
    את.. מדהימה!

    כל כך אהבתי:
    הדבר היחיד שברור לי הוא שאין לי, ולעולם גם לא יהיה לי מושג מה רואים אחרים אם לא שיבחרו לשתף ולהסביר לי.

    וגם:
    קשה לי להגדיר במדויק מה חסר כאן ואני יודעת, מניסיוני, שאם אני לא מצליחה, גם אצל מלי הדברים עמומים עדיין.


    גילום המקום של המטפלת בתמונה.
    המטפלת, שאינה יודעת כל.
    שעוזרת לזו שמולה להגיע אל התשובות - מתוכה.

    והכתיבה שלך.
    מרתקת.
  4. ורד10
    מרתק!!!
      מרחבית ו-אילת בריטמן אוהבים את זה.