בסיפור ההינדיק, תרנגול ההודו של רבי נחמן מברסלב, הצליח החכם לרפא את בן המלך שהשתגע בכך שנכנס יחד אתו אל מתחת לשולחן ויצר אתו אחוות תרנגולים. אני מתבוננת בגיטה, נזכרת בו ומנסה לדמיין מה הרגיש בפעם הראשונה שביקש מבן המלך לחזור וללבוש פריט לבוש אנושי כלשהו. האם גם הוא חשש שמהלך הקודם יקרוס? האם גם הוא הסתכן באובדן האמון ובהשלכת כל עבודתו לטמיון?
אני חוששת. מאד. גיטה רואה בי בת ברית. היא ציוותה אותי למפלגה שלה ואם אסביר לה עכשיו שיש הבדל בין להזדהות עד כאב ולחוות את המצב אתה ביחד, לבין להסכים עם התנאי המקדים שלה היא תתאכזב מרות ותאבד את קור האמון הדקיק והשברירי שרק החל להיטוות ביני לבין גיטה, האם המסורה והאוהבת שדואגת באמת ובתמים לבנה יקירה ומתקשה כנראה להפריד בין הצורך האימהי שלה, המובן כל כך, לבין הצרכים הבוגרים שלו, איש צעיר התר אחר אבדתו. שלו. בעולם.
שפת הרגש לא מספיק מוכרת לגיטה. אני מחליטה לנתב את השיחה למקום כך נראה לי בו היא חשה יציבות- שכל, ערכים, היגיון. והכי חשוב, לא לדבר עליה. מה פתאום.

- "אז אומרים שאת שתלטנית, נכון?"
- "נכון".
- "ומה, למה הם מתכוונים?"
- "למה שאני עושה, מה זאת אומרת?"
- "כלומר, למה שאת קוראת דאגה הם קוראים שתלטנות?"
- "כן. בדיוק כך".
- "ולמה זה לדעתך?"
היא מהרהרת רגע. "את שואלת אותי בעצם מה ההבדל ביניהם, נכון?"
- "יכול להיות, מה את אומרת?"
היא מתעטפת בשתיקה. מרוכזת. כמה קל, מרתק, מסעיר, לדון במושגים, עקרונות, השקפות עולם. כמה קשה זה הופך להיות כאשר צריך לנטר, על פיהם, את אורחות חייך שלך.
- "אני יודעת. דאגה- זה בשביל אחרים. שתלטנות- זה בשבילך".
- "כלומר?"
- "כשאני אוסרת על ילד לקרוא ספר, כשאני מחליטה איזה חינוך לתת לו או עם איזה חברים מותר לו לשחק, אני דואגת לו. לגשמיות שלו, לרוחניות שלו, לבריאות שלו. לו. כשאני עושה את זה מתוך דאגה לי- אז זאת שתלטנות".
- "זאת אומרת, שכשאת מבקשת מהבנות לחתום על התקנון זה לא בשבילך- זה כי את דואגת לו".
- "נו זה ברור לא? איך זה קשור אלי? אני יודעת שאשה צנועה זה ערובה לבית של תורה ולהצלחה. זה לא ברור שאני דואגת לו? הוא יהיה המאושר והוא חלילה וחס יהיה זה שישלם את המחיר"

אגוז קשה גיטה, מה יהיה. דגל לבן נפרש למולי. אחד אפס לטובתה. זה לא ילך כך. ההיגיון הוא הקלף החזק של גיטה ואם נמשיך להשתעשע בו אאלץ לפרוש מן המשחק.
"צודקת גיטה", אני מודה בתבוסתי. "מבחינתך, כל מה שאת עושה זה אך ורק בגלל שאכפת לך ממנו".
היא מחייכת לרגע אך מייד מרצינה. "זה לא עוזר לי שאני צודקת, את יודעת. הוא ממשיך לכעוס עלי והוא גם רוצה שאפסיק עם זה".
- "אולי ננסה משהו אחר, מסכימה לשתף פעולה עם משהו לא מוכר?"
היא נדרכת. "מה זאת אומרת?"
- "יש לי כל מיני שיטות עבודה אני מסבירה לה. חלק מובנות, חלק משונות קצת. מסכימה?"
משחקי ילדות הם מחוץ לתחום אצל גיטה, מזמן. (אם להודות על האמת גם כילדה אני מתקשה לדמיין אותה מקפצת בחבל או מעודדת בקריאות צווחניות את חברותיה) אני מקווה אבל, שאם אכין אותה מראש היא תסכים לשתף אתי פעולה, ולו באופן חלקי.
- "ננסה", היא אומרת ואני מופתעת לגלות ניצוץ של סקרנות בעיניה.
- "בואי נדמיין קצת", אני מציעה לה. "נגיד שהבן שלך היה שותף לשיחה, נגיד שהיה יושב למשל..." אני מאטה ותרה אחר מקום בחדר. "מה את אומרת גיטה, איפה נושיב אותו?"
היא מצטרפת אלי מבלי משים ומחפשת מקום מתאים. "אולי כאן?" היא מצביעה על החלל שלצדה.
- "מצויין". אני ממהרת לקחת את הכיסא המיועד לכך ומציבה אותו שם.
- "ממש כמו משחק ילדים", היא מעירה משועשעת.
- "ממש כך. בואי נתאר לעצמנו שהוא יושב שם ושמע את כל השיחה שלנו. היה לו מה לומר?"
היא מרצינה, חושבת. "כן", היא משיבה לבסוף. "בטח".
- "מה?"
- "הוא היה אומר שמה פתאום והוא לא מסכים".
- "את מוכנה גיטה", אני שואלת בזהירות, "לדבר בשמו. כאילו הוא נוכח, כאילו הוא באמת ממש נמצא כאן ומדבר אלייך"
היא עושה פרצוף לא מובן אך מהנהנת. "בסדר, ננסה. 'אני רוצה.. אני רוצה.." היא מתגמגמת פתאום, נבוכה. "לא... לא מבינה מה את רוצה בדיוק"
- "נגיד שהוא יושב כאן, הבן שלך כן?"
- "כן"
- "והוא שמע מה סיפרת לי, למה את עושה את זה, למה זה מדאגה ולא משתלטנות, מה ההבדל ביניהם, מה הוא אומר?"
- "הוא אומר ש", היא מתחילה שוב, ושוב, אני עוצרת אותה.
- "אני אומר ש..."
- "אני אומר ש...שבאמת תודה רבה על כל מה שאת עושה בשבילי. הבירורים, הבדיקות, תודה על כל האכפתיות שלך ועל זה שאכפת לך ואת רוצה למצוא לי את הבחורה הכי טובה שיש אבל... אבל אני רוצה לומר לך ש"- המילים יוצאות בקושי מבין שפתיה- "אני לא רוצה את זה"
- "למה?" אני נחלצת לעזרתה. "למה אתה לא מוכן?"
- "אני לא מוכן כי אני לא ילד בן תשע עשרה. אני כבר גדול, אני חושב שיש לי דעה, שאני מבין מה אני צריך, איזה מן אישה אני רוצה, אני יכול לבחור לבד ואני לא מוכן שתמשיכי ככה להתערב לי".
שתיקה משונה משתררת בחדר. גיטה מתבוננת בי לרגע ומורידה את ראשה. היא כבר רוצה לדבר על מה שהיה אבל עכשיו הוא לא הזמן לניתוחים ופילוסופיות, עכשיו הזמן לדבר את מה שקורה. "תעני לו", אני מבקשת ממנה
היא מישירה מבט לעבר הכיסא הריק- "מה זה קשור שאתה כבר גדול? אני נמצאת בסמינר, אני מסתובבת בין בנות. אני יודעת מה הסחורה היום בשוק. אני לא רוצה שתיפול בפח".
- "אני לא אפול בפח אימא", גיטה כבר ממשיכה לבד. "את יודעת בדיוק בן כמה אני. את לא סומכת עלי וזה מפריע לי. אני לא מוכן לזה יותר!"
- "לא מוכן למה?" אני שוב מתערבת
- "לא מוכן ש... שאת תגידי לי מה לעשות, שאת תמשיכי לקבוע במקומי דברים"
- "אבל זה לא במקומך, זה בשבילך".
- "אני לא מרגיש שזה בשבילי"
- "אני רוצה לשאול אותך משהו", אני ממהרת להתערב לפני שגיטה תמשיך בנאומיה החינוכיים ונמשיך להסתובב סחור סחור ללא תועלת. "אמרת שזה לא בשבילך, אז בשביל מי זה?"
גיטה נהיית חיוורת כמו סיד. "זה בשבילך, בטח שזה בשבילך".
- "תעני לי בשם הבן שלך, בסדר?" אני מבקשת ממנה. "מה אתה חושב, בשביל מי זה?"
היא שותקת, מליטה את עיניה בכפות ידיה ולא עונה לי.

כמה זמן אנחנו יושבות כך? דקה? חמש דקות? הזמן קפוא בחדר. אני ממעטת את עצמי ככל האפשר. לא נמצאת, לא רואה, לא מרגישה, בקושי נושמת. גל של חמלה שוטף אותי, ודווקא עליה, על האישה הדעתנית הזו, האימא שיושבת מולי, שמלאה עד להתפקע ברצונות טובים ועולמה נסדק פתאום מול עיניה.

היא קמה פתאום "נראה לי שסיימנו", היא ממלמלת.
"לא גיטה, חבל, אני לא רוצה שתצאי מכאן ככה. מוכנה לשתף אותי במה שקורה לך עכשיו?"
- "לא יודעת, אני מבולבלת, לא יודעת מה לומר לך. את גרמת לי להוציא מילים שאני בכלל לא בטוחה שאני מסכימה אתן, שהן נכונות. את הובלת אותי באיזו דרך... את..."
- "גיטה", אני מפסיקה אותה. "אני? באמת אני?"
- "כן". הקול שלה מתחזק פתאום. "את עשית לי מן תרגיל והכרחת אותי, טוב לא בדיוק הכרחת, אבל גרמת לי, הובלת אותי לדבר". היא נושפת ארוכות. "לא יודעת, לא יודעת". ומשתתקת.

היא מאשימה אותי גיטה. אני שומעת גם את מה שלא נאמר. אולי אני אמורה להתגונן עכשיו. תחת זאת אני מגלה בעצמי שוב את החמלה. חמלה על המורה הכבודה, האישה המרוחקת, הרחוקה גם מעצמה, האימא שצרכיה וצרכי ילדיה מעורבבים אצלה כמו פקעת צמר סבוכה שלא ניתן להתירה.
"חשבתי, נתת לי לחשוב", היא מתפרצת לתוך מחשבותיי, "שאת מבינה אותי... הדיבורים האלו לא לוקחים אותנו לשום מקום, לא מקדמים אותי. זה משחקים, סתם משחקי דמיון, מה זה נותן לי בכלל? אם את לא יכולה לעזור לי אז תגידי ודי!"
האוזניים שלי מתחילות לשמוע צלילי אזעקה עולים ויורדים. כאלו שרק לפני מספר שנים הניסו אותי למקלט הקטן שבביתי. אבל כאן, מי מאיים עלי, מה, לאן בדיוק אני יכולה לברוח וממי?
"את מאד כועסת", אני מתחילה ונקטעת באותה שניה. "כן! נכון! אבל מה זה עוזר שאת אומרת לי את זה???"
'מלכת הוויכוחים את גיטה, חייבת לנצח', אני מהרהרת בצער, ובקול אומרת: "מצטערת שהכעסתי אותך כל כך גיטה, אני, באמת, לא טובה כל כך בוויכוחים. רציתי לנסות ולשמוע דרכך את הקול של הבן שלך, לנסות להבין יחד אתך מה הוא חושב, מה הוא צריך. אבל אולי באמת השיטה שלי לא מתאימה לך, אולי השידוך שלנו הוא לא מוצלח. אולי, כמו שהצעתי בפעם הראשונה, מנחת הורים תעזור לך יותר".
אני מצפה למבע של ניצחון, של הסכמה על פניה. אבל לא. היא נושאת אלי עיניים מופתעות. לא, לא מופתעות, פגועות, נוגות.

- "אז מה, גם את התייאשת ממני?"
- "גם אני... מה???"
- "אמרתי שגם את התייאשת ממני. כמו שקורה לי כמעט תמיד בוויכוחים שלי עם אחרים. אין להם מה לענות לי, זה נכון, אבל הם גם לא רוצים להמשיך".
נדמה לי שאני מזהה כאב בפנים של גיטה. בפעם הראשונה. אולי יש סיכוי.
- "ומה זה הייאוש הזה, מה המשמעות שלו בשבילך?"
- "ייאוש..זה אומר שאין להם מה לענות לי, שהטיעונים שלי חזקים. רק ש.."
- "שמה?"
היא נאנחת אנחה עמוקה. "רק שזה לא עוזר לי בשום דבר בחיים. בדידות זוהרת, את יודעת..."
אני מעבירה במהירות בראשי את מעגלי חייה של גיטה. בעל, משפחה, חדר מורות, תלמידות, ושוב מתמלאת עבורה בצער גדול.

- "מה היית רוצה?" האווירה חוזרת להיות מרוככת
- "מה הייתי רוצה?" היא נאחזת בשאלה, בוחנת אותה היטב, כמו אתרוג, מכל צדדיה. "שכולם ישמעו לי ויקבלו את דעתי, ויבינו שאני בסך הכול רוצה את טובתם".
- "שאת לא שתלטנית אלא דואגת", אני משלימה את התמונה.
היא מחייכת אלי חיוך קטן שהופך לצחוק שקט. "בסדר, בסדר, הבנתי".
ברית של רגע נכרתת בינינו. זה די והותר בשביל גיטה, לא בטוחה שהיא מסוגלת ליותר.

"תודה", היא אומרת לי, "תודה. אני... לא משנה... אני חושבת שאת עזרת לי".
*
מספר חודשים עוברים. גיטה לא יוצרת קשר ואני, מצידי, נזכרת בה מידי פעם ומהרהרת מה עלה בגורלה, בגורל בנה, ספק אם אדע פעם.
ויום אחד צדה את עיני מודעת אירוסין בעיתון. כן, בשעה טובה, הבן המהולל התארס!

אני לא חושבת פעמיים. מוציאה את הטלפון ומתקשרת. "מזל טוב!" גיטה עונה לי בקול שמח, מיידעת אותי בכל הפרטים החשובים- מי המשפחה ואיפה למדה ומה עושה ובאיזה ניסים התגלגל השידוך וכזה בעשארט. 'את לא שואלת!' אני מצווה את עצמי. 'את לא מחטטת, שמעת? מה שהיא תרצה היא תספר לך!' ואכן, לאחר שסיימנו את מסכת האיחולים והעדכונים הנדרשת, רגע לפני שהשיחה מסתיימת היא מכחכחת בגרונה. "אהמ... את יודעת, היא כל כך מקסימה, כל כך צנועה, כל כך אצילית, על בחורה כזאת אפשר לסמוך בעיניים עצומות, לא הייתי צריכה שום דבר..."

*

קוראים יקרים
לצערי, זהו הטור האחרון בדף המאמרים
אני מודה לכל מי שקרא ושלח תודה והוסיף הארות חשובות
ריגשתם ושימחתם אותי מאד

אבל להפסיק, עכשיו?
מלי'ות ויוכבד'ות אפילו גיטות (לא להאמין אה?:)) מסרבות בתוקף ודורשות להיכתב.
לכן החלטתי לפתוח רשימת תפוצה במייל
ולשלוח, אחת לשבוע בעז"ה את הסיפור לכל מי שתבקש
רוצה גם? יופי!
ניתן לשלוח מייל לכתובת:
<לא ניתן לפרסם מיילים באופן פומבי>
ולבקש להצטרף

בינתיים
הקבוצות מתמלאות במהירות:
https://www.prog.co.il/threads/את-האמת-לא-התכוננתי.384494/#post-5773352

תודה לכולם
נתראה בקרוב!