כלבנה להעיר.jpg

מלי/ חלק ג'

"אם לא נתתי לו לדבר אפילו כאן, אפילו בכאילו, אפילו שהוא לא שמע ורק את כן ועלייך אני סומכת, אני מבינה שבעולם האמיתי, בחיים האמיתיים שלנו, קולו ודאי...
נכתב ע"י אילת בריטמן · ‏13/8/18 ·
  1. אילת בריטמן
    -"עברתי שבוע לא קל", מודה מלי אחרי שהיא מתיישבת.

    -"מתארת לעצמי".

    - "כשיצאתי מכאן הרגשתי שהאדמה רועדת לי מתחת לרגליים. הדיאלוג, הדחליל הזה, את זעזעת, את סדקת את כל העולם שלי. לא יודעת איך הגעתי הביתה וגם כמה שעות אחר כך לא הצלחתי לתפקד כמו שצריך, ואת יודעת מה הכי הפריע לי? שגם אצלך, בתרגיל, לא נתתי לו לענות, לא הצלחתי לשתוק, לא הצלחתי לשמוע, להקשיב למה שהוא באמת רוצה".

    - "וזה מפריע לך כי?"

    - "כי", היא בולעת רוק, לוקחת אוויר ומישירה אלי מבט. "אני לא טפשה", היא אומרת לבסוף בקול שמבעו לא ברור לי לחלוטין. "אם לא נתתי לו לדבר אפילו כאן, אפילו בכאילו, אפילו שהוא לא שמע ורק את כן ועלייך אני סומכת, אני מבינה שבעולם האמיתי, בחיים האמיתיים שלנו, קולו ודאי לא נשמע".

    - "וזה מפריע לך כי?" יהיה קשה היום, תיארתי לעצמי, אבל אני מרגישה שאסור לי להרפות.

    העיניים שלה מתמלאות דמעות. "זהו? זאת אני? אישה שתלטנית שעושה מבעלה דחליל כדי שהיא תוכל לתפוס את כל המרחב? לא נותנת לו לדבר? לא מסוגלת לשמוע אותו? אז החלטתי לזוז הצדה השבוע, לתת לו מרחב", היא ממשיכה אחרי כמה דקות של דומיה. "ניסיתי, תאמיני לי, הבעיה, לא שלא הצלחתי, אלא שפשוט אין לי מושג מה אני צריכה לעשות. מה זה מרחב, מה?" היא פונה אלי, "שאתן לו לשטוף כלים? שאתייעץ אתו איך לגרום לבן שלנו לקרוע פחות זוגות מכנסיים? אני לא יודעת אחרת, אני לא מכירה אחרת".

    -"ננסה?" אני מציעה לה.

    - "ננסה", היא נאנחת. "בשביל זה באתי, לא?"

    - "רוצה את הדחליל? רוצה לבחור משהו אחר?"

    - "לא לא, אתו התחלתי ואתו אשאר". היא אוחזת חזק בקלף. את מה את רוצה עכשיו? שאדבר אתו?"

    כמה קל ליפול במלכודת הדבש הזאת. מלי שואלת אותי מה אני רוצה. כמה קל להרים את החבל שהיא זורקת לי, מבקשת מבלי משים שאקח אותו ואוביל אותה. אפילו למלי, המנהלת, השולטת, נוח שמישהו אחר יעשה את העבודה בשבילה, יתחלק לפחות באחריות. לפחות בעניין הזה ברוך ה', אני כבר מיומנת דיי.

    - "אני?? לא רוצה כלום. מה את רוצה?"

    - "טוב טוב, הבנתי, אני רוצה. כן. ברור. אני רוצה לדבר אתו. לא. אני רוצה שהוא ידבר אתי, אני רוצה לשמוע אותו".

    - "למה שלא תשאלי אותו?" אני אומרת. "אבל רגע, אולי לפני כן, איפה היית רוצה למקם אותו בחדר?"

    - "מה זאת אומרת?"

    - "תבחרי מקום שנוח לך שהוא ידבר אתך ממנו".

    היא מקיפה בעיניה את החדר ומצביעה לבסוף. כאן. בשולחן הקטן שניצב בצד, סמוך אלינו. על אגרטל קטן היא ממקמת אותו עומד, נשען על גביו, מתבונן בה.

    - "אז מה אתה רוצה ממני? היא שואלת בקול קשה. "אמרת שאני כמו המלכה במשחק שחמט ואני לא נותנת לך לזוז. בוא, קדימה, ספר איפה אני חוסמת אותך, ספר לאן אתה רוצה לזוז, ספר איפה לא טוב לך?" ממשפט למשפט הקול שלה הופך מריר, כמו מאכל שנשרף ואיבד לחלוטין את טעמו הייחודי.

    - "תעזרי לי", היא מבקשת. קולה עייף. "לא יודעת איך להמשיך מכאן".

    - "אמרת שמלי מנהלת אותך", אני פונה אל הדחליל, "כולאת אותך בתוך כלוב של זהב, נכון?"

    - "כן".

    - "ואיך זה בשבילך?"

    - "אמרתי כבר, זהב, אבל כלוב".

    - "ספר לי עוד על הכלוב הזה, אתה יכול?"

    היא מהססת רגע. "הוא גדול, הוא לא קטן וצפוף, יש בו מרחב תנועה, אפשר לנוע בו מעלה מטה, יש בו את כל מה שאני צריך. אוכל, צרכים יום יומיים, לכאורה באמת אין לי סיבה להתלונן אבל בכל רגע נתון אני מרגיש שאני לא יכול לצאת החוצה וזה פשוט מוציא אותי מדעתי".

    - "תגיד לי", אני ממשיכה בזהירות, "אתה יכול לנסות להסתכל החוצה, מבעד לסורגים של הכלוב?"

    - "יכול".

    - "יכול לתאר לי מה אתה רואה שם?"

    - "בחוץ? מה אני רואה בחוץ? בטח. יש שם מרחב. אני יכול ללכת לאן שאני רוצה, איך שאני רוצה, מתי שאני רוצה".

    - "יש שם מקומות שהיית רוצה להגיע אליהם?"

    מלי שוב מהססת. מתבוננת עמוק אל תוך התמונה. "לא", היא אומרת לבסוף. "למעשה אני עושה את מה שאני הכי אוהב לעשות. אבל חנוק לי, חנוק לי כל כך". אני נזכרת בפגישה הראשונה שלנו. גם שם סיפרה מלי כי הכול טוב לכאורה, גם אז שאלה 'אם הכול טוב כל כך, למה אני לא מאושרת'. לרגע אני תוהה אם היא מדברת עליו או על עצמה.

    - "וכדי שלא תרגיש חנוק, מה צריך לקרות? מה צריך להשתנות?"

    במשך דקה ארוכה היא מחפשת תשובה אך לבסוף מרימה את ידיה בחוסר אונים. "לא יודעת".

    - "איך את מרגישה כשהוא אומר את זה?" אני פונה חזרה למלי.

    - "לא יודעת", הקול שלה נטול אנרגיה לחלוטין. "שוב אני מרגישה שאני מסתובבת סביב עצמי. באמת שאני לא יודעת מה הוא רוצה".

    מלי תקועה, אנחנו תקועות. פעם היה הספק מבצבץ בי, הפחד מהכישלון שלי, מאי היכולת שלי להצעיד את המטופלת קדימה. ומי אמר בכלל שאני טובה, ומה היא תחשוב, ובטח תכעס, והכסף הרב שירד לטמיון. כמובן, גם היום אני מעדיפה את המפגשים, את הנשים ,אתן התהליך זורם, מתפתח, דינמי. היום אבל, יש בי גם סבלנות. אפשר להמתין, אפשר לחכות, אפשר לשתוק. כמו נביטה של זרע. זה לוקח קצת זמן אבל אוי לו למי שיפסיק להשקות.

    עכשיו הזמן להרפות. אני עוצמת עיניים לרגע, נותנת למלים לשקוע. מנסה להרגיש טוב יותר מה קרה כאן, מה קורה כאן. מנסה להקשיב למנגינה של מלי, לא למילים, ולאט לאט, מאי שם, עולה בי רגש חדש, כזה שלא הבחנתי בו קודם. אני מחליטה לנסות.

    - "קחי את הדחליל מלי", אני מבקשת ממנה, "את מוכנה לקרב אותו אלייך?"

    - "לקרב? מה פירוש?"

    - "הנחת אותו שם, רחוק, על השולחן. אני שואלת אם את מוכנה למקם אותו קרוב יותר".

    היא נוטלת את הקלף בידה, מזיזה בעדינות את השולחן לעברה אך מייד נסוגה. "לא! לא מסוגלת!"

    - "לא מסוגלת כי מה?"

    - "כי... לא! אני לא יכולה שהוא יתקרב מידי!"

    - "לא יכולה שהוא יתקרב מידי" אני חוזרת על דבריה, כמו הד ממש.

    - "כן. ככה זה טוב, יותר מידי זה..."

    - "זה?"

    - "לא יודעת, לא מסוגלת" מצוקה אמיתית נשמעת בקולה.

    - "דחליל", אני פונה אליו בקול הכי עדין שאני מצליחה להפיק, "מה אתה אומר? רוצה להתקרב?"

    - "בטח", עונה לי מלי והוא נפלט מפיה חד וחזק וברור עד שנראה שהיא בעצמה נבהלת קצת.

    - "אבל מלי לא רוצה, יש לך מושג למה?"

    - "היא מפחדת". ככה, פשוט וקל. משהו מתרחב אצלי. ברוך ה', לא טעיתי.

    - "מפחדת שתתקרב אליה מידי?"

    - "כן".

    - "ואתה יכול לספר לי עוד על הפחד שלה?"

    - "הלב שלה סגור. היא לא מסוגלת שיתקרבו אליה יותר מידי, היא לא יכולה לחשוף בפני אף אחד את החולשות שלה, את זמני השבר, הדברים הלא טובים שעוברים עליה"

    - "כי אם היא תספר אז מה?"

    - "כי אם היא תספר..." הקול שלה רועד כל כך ואני בטוחה שעוד רגע היא תפרוץ בבכי סוער. אבל לא, עוד לא. מלי פונה לעבר חפיסת הקלפים, מחפשת בקדחתנות עד שמוצאת את הקלף 'שלה', הבית עם העץ. היא מסובבת אותו כלפי ואומרת. לא, צועקת כמעט: "מה את לא מבינה, מה?! אם אספר, הבית הזה, העץ, כל התמונה היפה הזאת, הכול יתמוטט!"

    ומתמוטטת.



    * * *


    כמה דקות, כוס מים, ערימת טישיו גדולה, ומלי חוזרת לעצמה. לאט לאט.

    - "תמשיכי", היא מתנשפת. "לא יודעת להסביר מה קרה לי אבל אני יודעת שזה היה טוב. תמשיכי בבקשה".

    - "טוב", אני אומרת לה, "אני ממשיכה עם הדחליל. שמעת, נכון? מלי מפחדת שתהיה קרוב מידי, היא מפחדת שאם תתקרב תגלה שהיא גם חלשה, שלפעמים קשה לה, שלא הכול באמת טוב והכול מתקתק. היא מפחדת שאם תדע את זה הבית שלכם יתמוטט. מה אתה אומר? זה באמת כך?"

    - "לא", היא לא מדברת מלי, רק מנידה את ראשה באיטיות מימין לשמאל.

    - "מוכן לומר לה מה אתה חושב?"

    מלי עוצמת את עיניה. הדיבור שלה שקט מאד ואני צריכה להתאמץ ממש כדי להבין. "אני חושב שעכשיו אני מבין סוף סוף מה חסר לי", היא לואטת בשמו. "את חושבת שהבית הזה הוא שלך כשאני ממלא בו את הפונקציה שבחרת עבורי, מרכזית ככל שתהיה אבל עדיין, רק פונקציה. אני רוצה להיות שותף, שותף מלא. לא בכלים, לא בכביסות. שותף אתך. במה שעובר עלייך, במה שאת עוברת. רוצה שגם את תהיי שותפה שלי. לא בסוגיות ולא בחידושי תורה, אבל שנהיה ביחד. שנרגיש אחד את השני, שנשתף אחד את השני בחיים האמיתיים שלנו, הפנימיים. במצבי רוח, בהתחבטויות, במסלולים הבטוחים וגם בנפילות. את הביחד שלנו אני מחפש, את הביחד האמיתי והוא לא מפחיד מלי, הוא לא מפחיד".

    דמעות מציפות את עיני. מלי אפילו לא שמה לב. "זה סתם הפחד הזה, זה סתם", היא ממלמלת. בשמה? בשם הדחליל? לא יודעת, והאמת, זה גם לא משנה כרגע.

    אמרנו מעט. כל כך הרבה עוד יש לומר. אנחנו נפרדות בשתיקה. מלי מביטה בעיני, לוחצת חזק את ידי, מעיפה מבט אחרון על הדחליל שניצב עדיין על השולחן. "לא", היא לוחשת ומבטה נעוץ בו. "אתה לא תהיה כאן בפעם הבאה"

תגובות

בכדי לרשום תגובה, עליך להרשם לאתר.
  1. רחל שמש
    וואו!!!
    אני מתחילה לקנא במטופלות שלך
  2. נעמה חן
    הלוואי וככה היה אצל כל המטפלים למיניהם לדעת לתת כל כך מרחב אישי למטופל בעת הטיפול ואם כל זאת לתת לו הרגשה שאת איתו.
    מחכה למאמרים שלך אילת את חזקה בתחום. הלוואי והייתי נפגשת אם אנשים כמוך!
      רחל שמש ו-אילת בריטמן אוהבים את זה.
  3. פוינט
    מרתק, מרגש ומיוחד,
    נהנתי לקרוא, מחכה לעוד...
      אילת בריטמן אוהב/ת את זה.
  4. גלידלה
    מרגש וכמה זה משקף המון המון בחיים
      אילת בריטמן ו-לאהל'ה אוהבים את זה.
  5. אורית רז
    אליפות! הכתיבה שלך מדהימה. וההתקלפות האמיתית הזאת עוד יותר
    עושה חשק מתוק לבא ולשבת אצלך
    גם אם אין דברים גדולים
    סתם לקלף שכבות שאנחנו מאמינים בהם ולא יודעים מה מסתתר בעמקים...
  6. רותי ארליך
    קראתי ספרים רבים שנכתבו ע"י סופרות וכביכול מציגים תהליכים טיפוליים אבל זה לא נשמע אמין מדי..
    מנגד ספרי הפסיכולוגיה המתארים מקרים כתובים בצורה יבשה ולא מספיק מענינת
    מה שמדהים בקטעים שלך זה השילוב בין היכולת הספרותית לאותנטיות. שאפו.
  7. עט הדר
    הלוואי שתהליכים היו מתבצעים כ"כ מהר כמו שהם בסיפור
    בפועל הכל לוקח הרבה יותר זמן...
    1. אילת בריטמן
      א. את צודקת כמובן, ואת גם מבינה מן הסתם כי לתאר טיפול בקצב שהוא מתנהל באמת זה דבר לא ישים. אני משתדלת לכווץ ולהביא את החלקים המשמעותיים, פורצי הדרך, שהם, לכשעצמם, כן אותנטיים (מבחינת תיאור התהליך, שום מקרה איננו תיעוד של המציאות) עד כמה שניתן.
      ב. יחד עם זה גישת הגשטלט לפיה אני עובדת ואותה בעיקר אני מתארת בשילוב עם הקלפים מצטיינת בקיצורי דרך ובעקיפת מנגנוני הגנה עד שלפעמים אפילו אני נדהמת לאן הצלחנו להגיע במהירות שכזו.
  8. נעמה :)
    וואו! קראתי שוב ושוב ושוב...
    מרגש, מפעים, נוגע בכל פעם מחדש.
      אילת בריטמן ו-456 אוהבים את זה.
  9. ורד10
    מרגש וחודר ללב!
      אילת בריטמן ו-456 אוהבים את זה.
  10. נוי
    אחד הדברים היפים בקטע הממגנט הזה הוא שהתהליך הוא לא מביא תוצאה מיידית, יש כאן מקום לסבלנות, לתחושות ה"מבוגרות" של המטפלת.
    תודה איילת, הביאי לנו עוד סיפורים אותנטיים ולא אוטופיים מחדר הטיפולים.
    זה מרתק ונוגע בנקודות חשובות הרלוונטיות לכל קוראת.