מדור עם כיתוב12.jpg

חלי/ א'

"תראי", היא שוב מסבירה לי בסבלנות. "ילדים קטנים צריכים שאבא ישב לידם עד שהם נרדמים אבל כשהם גדלים, אחרי שהם יתחתנו, הוא הרי לא יבוא להשכיב אותם....
נכתב ע"י אילת בריטמן · ‏5/7/18 ·
  1. אילת בריטמן
    "באמת השם שלי הוא דבורה רחל אבל כולם קוראים לי חלי". אני מביטה בילדונת הזאת בת החמש, זהובת השיער, תכולת המבט ומחוייכת הפה ומשהו חם ממלא את כולי. "באמת?" אני שואלת אותה. אני מאמינה לה כמובן, רק שטרם מצאתי מה לומר מול החן הכובש הזה. "כן", היא ממשיכה להסביר, וכמו עושה לי טובה וכבר עונה על השאלה הבאה שטרם נשאלה. "זה על שם סבתא שלי, היא הייתה צדיקה גדולה אבל בסוף כולם התרגלו רק לחלי וגם אני אוהבת, אז אני כבר לא רוצה להחליף".

    בגיל ארבעה, חמישה חודשים מתחילה להתפתח אצלנו החשדנות. לאטה מתחילה להבשיל ההכרה כי בעולם הזה יש טובים ויש רעים, יש אהובים ויש מסוכנים. לאטם מתחילים הגבולות להגביה והחומות להתעבות. נכון, אין דרך אחרת לשמור על ילדינו, נכון, זהו כורח המציאות. ובכל זאת, בכל פעם מחדש צר לי על המחיר שאנו נאלצים לשלם, על התמימות שלא ישוב.

    אבל אצל חלי אין מחיצות. אצל חלי האמון זורם במן ערוץ מתוק, ממיס לבבות, מן נהר שוקולד חם שכל מי שנקלע אליו טובל בו אצבע ומלקק להנאתו. קשה להגדיר מהו קסם אישי. כשפוגשים ילדה כמו חלי, לא צריך.

    "ספרי לי על המשפחה שלך" אני מבקשת והיא נענית בקול צלול, בשטף ובשפה קולחת. "יש אבא ואימא כמובן וגם סבא וסבתא ואחים ואחיות". היא מונה את שמותיהם וגילם, מצרפת גם אנקדוטה קטנה על כל אחד. "ואני הכי קטנה! הכי כיף!". גם כשאנחנו עוברים לגן ולשכנים, לתעסוקה ולחוויות היום יום המלל לא משתנה. לא קצב הדיבור, לא החיוניות. כך נראית, כך צריכה להיראות ילדות מאושרת במיטבה, זו המחשבה שעוברת לי בראש. העולם מחייך לחלי, היא מחייכת אליו. חבוקה, עטופה, נאהבת. אם הכול טוב כל כך, מה בעצם היא עושה אצלי בחדר?

    אני משחזרת את שיחת הטלפון עם אמא של חלי. "ילדה מקסימה, מתוקה שאין דברים כאלה". בטלפון הנהנתי. אוי לה לאימא שלא תחשוב כך על בתה. רק שהפעם אני מגלה עד כמה דייקה. "אז היא באמת מיוחדת, רק מה, בזמן האחרון, בלילות, היא מתעוררת בבעתה, צעקות אימים, בכי. קשה עד בלתי אפשרי להרגיע אותה. רק לשבת לידה במיטה עד שנרדמת בחזרה או, אם אנחנו עייפים מידי", נימת התנצלות נשזרה לקולה, "לקחת אותה למיטה שלנו ללינה משותפת".

    "תבחרי קלף" אני מבקשת מחלי, היא נענית בשמחה. לא יכולה לדמיין אותה נענית שלא בשמחה לכל מה שלא אבקש ממנה. "הנה", היא אומרת ומצביעה על ארנבת לבנבנה ומתוקה, וורודת אוזניים, רכה, צמרירית, לא קשה לחוש בדימיון.

    AnimalCards0931.jpg

    "כולם אוהבים את הארנבת הזאת" היא שחה לי לשאלתי בשמחה. "היא חמודה כזאת, ונעים ללטף אותה. היא גרה ביער החיות וכל היום משחקת שם ומשתוללת עם האחים שלה ועם כל החברים".

    "הכול טוב שם ביער החיות, אין סכנות?" אני מבררת. "לא", קולה נחרץ. "יש שם רק חיות קטנות, חמודות, לא מסוכנות. אסור לאריות ולנמרים להיכנס אז כולם יכולים לשחק ולרוץ איפה שהם רוצים.

    "לא", היא מצטחקת לשמע שאלתי ומסבירה לי בסבלנות. "מה פתאום? היא לא צריכה לעשות שום דבר שהיא לא אוהבת. היא ארנבת שכחת? היא לא צריכה לעזור בבית ולא חייבת לוותר על הבובות שלה. אימא שלה מרשה לה לרוץ ולהשתולל ולעשות כיף כל היום".

    אני מחליטה לנסות כיוון אחר

    -"יש משהו שהיא מפחדת ממנו?"

    - "מפחדת?" היא מתהרהרת לרגע. משהו קל מאד משתנה בהבעה שלה, למזלי אני מצליחה לצוד אותו בטרם נעלם. "כן. מפחדת למות".

    אופס... ברגע אחד נגמר לי כל האוויר.

    -"מפחדת למות?"

    -"כן!" קולה של חלי שב להיות עולץ.

    -"ממ..מה, מה זאת אומרת מפחדת למות?"

    -"מפחדת", חלי רוצה כל כך לעזור לי. איך מסבירים לאישה הזאת דבר שהוא ברור מאליו?

    אני מתעשתת. "ספרי לי עוד על הפחד הזה"

    -"מה, מה יש לספר?"

    -"מתי למשל היא מרגישה אותו.."

    -"כל הזמן". חלי יורה את התשובות, לא חושבת לרגע. כאילו נעולות היו בתא סגור על מפתח הגרון ורק המתינו שיבוא מישהו ויחלץ אותן משם.

    -"כל הזמן?"

    -"כן".

    -"אבל רק לפני רגע סיפרת שהיא מאושרת ושמחה ומקפצת ביער ומשחקת עם אחים שלה וכל כך כיף לה וטוב לה ונעים לה".

    -"נכון, אבל בתוכה נמצא הפחד הזה כל הזמן, כל הזמן".

    אני מציצה בחלי הזוהרת, נדמה לי שאני מתחילה לתפוס משהו.

    -"אז מה, זה משהו אחד בחוץ ומשהו אחר בפנים?"

    -"כן". העולם שלה מחולק, קרוע, ועם זאת ברור לה כל כך עד שאני חשה צביטונת קטנה של קנאה.

    -"מישהו יודע על הפחד שלה?" אני ממשיכה להתעניין

    ה'לא' של חלי כל כך פסקני וברור. לרגע אני שוב חשה שהשאלות שלי מיותרות

    -"להורים שלה, לאחים שהיא כל כך אוהבת, יש מישהו שהיא ספרה לו?"

    -"היא לא רוצה", מסבירה לי חלי, "היא מתביישת שהם ידעו".

    -"מתביישת כי?"

    -"יצחקו עליה"

    -"וצחקו פעם?

    -"לא, כי היא לא ספרה". אני כמעט מפספסת את שבריר המבט שחלי מגניבה אלי ולפתע מבינה. זה היא, הילדה המתוקה, החמודה, שמקפצת במשעולי החיים כמו אילה חיננית, שזורמת כמו נחל מפכה, שמשקה בעדנה את כל סביבותיה. היא, היא המתביישת. מה זה היה לה, כיצד זה היה לה, מניין הוא מגיע פחד המוות המשונה הזה, ובכלל, איזו זכות קיום יש לו אצלה.

    -"עצוב לי על הארנבת", אני משתפת את חלי בהרגשתי, "לא נחמד לפחד כל היום".

    -"לא נחמד", היא מסכימה אתי. עכשיו יורד על פניה דוק של תוגה. "אולי נעזור לה", אני מציעה, "אולי יש משהו שאפשר לעשות כדי שלא תפחד כל כך".

    -"אי אפשר", היא מודיעה לי בפסקנות. "אין מה לעשות אתו".

    -"אז מה יהיה? ככה זה יישאר? לתמיד? בעוד שנה, בעוד חמש שנים למשל, היא גם תהיה מפוחדת ככה?"

    היא מהרהרת רגע. "לא! היא תגדל וזה יעבור לה".

    כמה קל ליפול לפח האופטימיות. כמה כואב. "איך?" אני מתעניינת, "איך זה יעבור לה?"

    -"תראי", היא שוב מסבירה לי בסבלנות. "ילדים קטנים צריכים שאבא ישב לידם עד שהם נרדמים אבל כשהם גדלים, אחרי שהם יתחתנו, הוא הרי לא יבוא להשכיב אותם. אז ככה זה יעבור גם לה!"

    חמלה גדולה ממלאת את לבי, צובטת. כמה מתוקה חלי, כמה תמימה. כמה תום יש בלהשקיף על עולם המבוגרים מהזווית הזאת, הזווית ממנה אי אפשר לראות את החולשות שלהם, את הפגמים, את חוסר האונים. הזווית ממנה הם נראים בטוחים כל כך וחזקים, ויודעים בדיוק מה ואיך ועם מי והיכן ומתי וכמה ולמה. כגמולה עלי אימה חלי, מדוממת נפשה. ומה, אנפץ את הבועה השברירית הזאת?

    -"יופי", אני מחייכת אליה חזרה. איכשהו, האור שעל פניה מקרין גם עלי. "הסיפור שלך מקסים!"

    -"הקלפים שלך גם מקסימים", היא לא נשארת חייבת וממש לא כפי שאני רגילה, אני מאבדת את לשוני.

    *


    -"תגידי", אני שואלת את אימא של חלי, "את יודעת שלבת שלך יש חרדות?"

    היא מקמטת את מצחה ולרגע מקבלות פניה צורה של סימן שאלה. "למה את מתכוונת?"

    -"לפי מה שהיא ספרה לי, נראה לי שחלי חרדתית. יש פחד קיומי שמלווה אותה כל הזמן."

    -"אבל אני לא מבינה" סימן השאלה מעמיק. "ראית אותה, היא מתוקה ומקסימה, ושמחה, וצוחקת כל היום ושרה ורוקדת. מכל הילדים, היא הילדה הכי פשוטה, הכי בריאה, וברורה, ראית לא?"

    אני משתפת אותה בסיפור הארנבת. בפער האדיר בין חלקו הראשון לחלקו השני. כמוני, גם היא אחוזת תדהמה. "זה נכון", היא נזכרת. "גם בזמן שהיא הולכת לישון היא לא נרדמת אם אבא שלה לא יושב לידה. אבל את יודעת איך זה, כשמדובר בילדה הקטנה שלך, המזוזה של הבית, המנושקת, המחובקת, המלוטפת, המפונקת, המתמסרת לאהבה ששופעת עליה מכל עבר לא חושבים יותר מידי, זה כמעט מתבקש למדי אפילו. בטח שלא חרדות, ועוד כאלו. בטח שלא כל הזמן".

    "ואולי זה לא מפתיע" היא פולטת פתאום. "לא כשגרים בדרום וכששגרת החיים של הקטנטונת הזאת, מאז שנולדה כמעט היא של טילים ואזעקות וריצה למקלט ויירוטים ובומים אין סופיים".

    -"טוב", היא מסכמת אחרי רגע של שתיקה, "אז מה עושים? יש מה לעשות בכלל?"

    -"לא מחכים שהיא תגדל זה בטוח", אני מחייכת אליה. "אצלי בחדר נעבוד על החרדות, זה המנדט שלי, בעזרת ה'. אתם, בבית, תפקחו עיניים מחדש. תתחילו לשים לב אם היא נמנעת מדברים שבעבר העזה לעשות, אם יש שעות מסויימות בהן היא עצבנית, אם יש זמנים או מקומות בהם היא מגלה פחד או חשש או רצון גדול יותר לקרבה שלכם. כמובן, אל תדחו אותה. אם צריך ללוות אותה לשירותים- לוו אותה, אם היא חוששת לעלות לשכנים בקומה העליונה- אל תכריחו אותה. תחבקו אותה עוד, תבטיחו לה שאתם שומרים ודואגים ומגנים עליה".

    -"ולדבר, לשאול אותה על הפחד? לנסות להרגיע אותה?"

    אני מתבוננת בה רגע ארוך לפני שאני עונה ולראשונה שמה לב עד כמה קווי המתאר של פניה משתקפים גם באלו של חלי.

    -"את יודעת", אני אומרת לבסוף. "אף אחד לא אוהב שמגלים את הסודות שלו, בטח לא את הסודות שהוא מסתיר אפילו מפני עצמו".

תגובות

בכדי לרשום תגובה, עליך להרשם לאתר.
  1. שרינה
    תגידי גם לי בתור אמא מותר לעשות לילדים שלי "משחקים" מהסוג הזה כדי לגלות דברים? לדוגמא אצל ילדה עם ביעותי לילה?
    חוץ מזה הכתיבה שלך מדהימה, מאמינה שגם הטיפול...
      אילת בריטמן אוהב/ת את זה.
    1. אילת בריטמן
      תודה קודם כל על המחמאות
      התשובה בעיקרון כן, אבל צריך ללמוד לעשות את זה מדוייק ולא להלחיץ או לחפור. מזמינה אותך לסדנאות שלי, זה בדיוק מה שאני מלמדת שם.
      שרינה אוהב/ת את זה.
  2. אורית רז
    עוד לפני הטיפול
    הכתיבה שלך פשוט מדהימה
    לא רק לגעת בנפש
    גם להעביר אותה אלינו בדיוק!!!
      אילת בריטמן אוהב/ת את זה.
  3. דפית
    לא להאמין את עמקי הנפש שנתן לנו הבורא ומגלים אותם בגיל צעיר כ"כ, כמה זהירות נדרשת מאיתנו כהורים לפקוח עין ולב על נפשם הרכה של הילדים.
      א טראכטער, 456 ו-אילת בריטמן אוהבים את זה.
  4. - Batsheva -
    וואו! מדהים!
    נוגע כל כך!
      456 ו-אילת בריטמן אוהבים את זה.
  5. פרספקטיבה
    פשוט אין מה לומר...
    איך להגדיר את זה?
    מושלם??
    לא, זה לא מספיק.
    אין דברים כאלה!
      רחל שמש ו-אילת בריטמן אוהבים את זה.