מדור עם כיתוב12.jpg

מלי / ב'

"הדיבורים האלו קיימים אצל כולנו. למעשה, אנחנו כל הזמן שומעים את הקולות של הסובבים אותנו בתוכנו, מעבדים אותם, מפנימים אותם, נותנים להם פרשנות"......
נכתב ע"י אילת בריטמן · ‏6/8/18 ·
  1. אילת בריטמן
    "אומרים שאני אינני אני על כן אני נבהל
    כי אם אני אינני אני אז מי אני בכלל"
    מילות השיר הישן ישן הזה מתנגנות בראשי שעה שאני מתבוננת במלי ובסערה שנראה כי מתחוללת בתוכה.

    אף אחד לא קם בבוקר ומגלה ששערותיו כולן הפכו לבנות, אף אחת לא מתבוננת במראה ומגלה כי בין לילה השילה ממשקלה עשרות קילוגרמים (קצת חבל, נכון). שינוי לרוב, הוא איטי, כמעט לא מורגש, ומאפשר מרחב זמן סביר כדי לאפשר למשתנה להתרגל אליו.

    זה לא מה שקורה עכשיו אצל מלי. הדחליל, למרבה האירוניה, דווקא עליבותו היא שמציבה מולה מראה מדוייקת, מלוטשת להחריד. דווקא הוא מאיים למוטט, לנפץ, ותוך רגע אחד את עולמה הפנימי המסודר והברור לכאורה.

    חמלה גדולה מציפה אותי, מלי נראית אבודה כל כך. "רוצה לספר לי איך את מרגישה?"
    היא נושמת עמוק, מנסה להתחיל משפט, ועוד אחד, ונעצרת. "לא יודעת, מבולבלת, לא מבינה בכלל מה הולך כאן".
    "בואי ננסה", אני מציעה לה, "לאט לאט, לא רצים לשום מקום. מוכנה?"

    הכן שלה נשמע יותר כ'יש לי ברירה?' אבל בכל זאת היא נענית לי ואני מושיטה לה את הקלף של הדחליל

    - "יש לך אולי מה לומר לו?"
    - "לדחליל???!!" היא מסתכלת עלי כעל אחת שנסתרה בינתה.
    - "הספקנו להכיר קצת בשבועות האחרונים, נכון?"
    - "כן".
    - "ואת סומכת עלי? לפחות קצת?"

    היא מהנהנת.

    - "אז מה את אומרת? יש לך מה לומר לו?"

    מלי מתבוננת בו בתשומת לב. "די טוב לו אני חושבת", היא אומרת בסופו של דבר.
    - "לא", אני מתקנת אותה, "דברי אליו, תגידי לו".
    - "שיהיה". היא חוזרת ומתבוננת בקלף. "אתה יודע, בסך הכול די טוב לך, אין סיבה אמיתית שתסבול. יש לך תפקיד אחד, מוגדר, פשוט. אתה נמצא שם כל היום בשדה ובזכותך יבול של מאות קילוגרמים ניצל. אין ניקור של ציפורים, אין השחתה של פרי. לך טוב, לפירות טוב, לחקלאים טוב, לקונים בטח טוב. הכול טוב!"

    - "כך את אומרת, יופי, והוא, מה נראה לך, מה הוא חושב?"
    - "הוא לא חושב, הוא דחליל!"
    - "ואם הוא היה יכול לחשוב, אם יכול היה להרגיש, היה לו מה לומר?"

    היא מושכת בכתפיה.

    - "תשאלי אותו", אני מציעה.
    - "ולענות גם, נכון?" לאט, אבל זה קורה. בהיסוס, מלי נוטלת את המושכות, לא מכירה בכלל את תווי הדרך.
    - "טוב, דחליל", היא נאנחת, "אז נגיד שאתה יכול לדבר ולחשוב ולהרגיש. מה אתה אומר? איך זה בשבילך להיות דחליל?
    - "הוא אומר", היא מתחילה אחרי שתיקה קצרה.
    - "אני אומר", אני נאלצת לתקן אותה.

    היא מנומסת מלי. מאד. ומלומדת בגינונים. המבע שעל פניה רומז לי על מחשבות מסוג מאד מסויים שעוברות בראשה. אני יכולה לאבד אותה, אני יודעת, אבל אין לי ברירה. או שנמשיך להסתובב במעגלים סחור סחור או שנפרוץ פנימה, לחלק המדמם באמת. זאת הדרך שאני מכירה.

    - "אני אומר", היא חוזרת אחרי, "אני אומר שאני דחליל, ואני דחליל טוב, אני מבצע את המוטל עלי וגם מצליח. זה נחמד לראות את הארגזים שמתמלאים בפירות שלמים, איכותיים, בלי חורים, בלי תולעים. כן, זה בהחלט מספק!"

    - "אני רוצה לשאול אותך, דחליל", אני מתערבת לרגע בשיחה. "אפשר?"
    - "איך?" מצחה מתקמט בחוסר הבנה.
    - "אני אשאל אותך קצת עליו ותנסי לענות לי. איך זה בשבילך להיות דחליל?"
    - "איך זה בשבילי? האמת, תכל'ס, לא כזה גרוע. מישהו הציב אותי שם ואני פשוט, פשוט נמצא, ממלא את תפקידי".
    - "וטוב לך שם, בתפקיד הזה?"
    - "אני לא ממש מרגיש", היא מחייכת ומזמזמת את סיומו של המשפט, "אני רק דחליל, זה הכול".
    - "אבל עכשיו דחליל, עכשיו יש לך אפשרות לדבר, אתה רוצה לומר משהו?
    - "מה את רוצה שאומר?"
    - "ספר לי קצת, אתה מרוצה מהחיים שלך?"
    - "כן"
    - "ממה אתה מרוצה?"
    - "מרוצה מלעשות מה שצריך, מרוצה שאני מצליח. מרוצה, את יודעת".
    - "יש דברים שאתה לא מרוצה מהם?"
    - "לא. מה אני כבר יכול בתור דחליל?"
    - "מה באמת אתה כבר יכול בתור דחליל?" אני מבררת.

    מלי שותקת, בוחנת את שאלתי. "את האמת, בתור דחליל אני באמת לא יכול הרבה, אבל..." היא נעצרת פתאום, הבעה לא ברורה עולה על פניה. מצוקה? כעס? בלבול?

    אני שותקת, ממתינה. מלי שקועה בקלף, מתבוננת בדחליל, הבעות פניה מתחלפות ונראה כאילו היא מקשיבה לו, כאילו מתנהלת ביניהם איזו שיחה אינטימית, חרישית. אני מנסה למעט את עצמי ככל האפשר. לא להתערב, לא לפגוע במתח העדין, בחוטים, בקשרים החדשים שנרקמים לנגד עיני.

    זמן עובר, אינני יודעת כמה. הוא עמוס, מרוכז, דחוס כל כך עד שעוול לכמת אותו בהגדרות של שעון.

    - "וואו!!" היא מרימה לבסוף את עיניה, מתבוננת עלי בפליאה כאילו שכחה מנוכחותי בחדר.
    - "וואו...?"

    היא נושכת את שפתיה בכאב. "הוא דיבר, את לא תאמיני, הוא באמת דיבר".

    - "ואמר מה?"
    - "שאלת אותי, אותו, מה באמת הוא כבר יכול בתור דחליל, התחלתי לענות לך שלא הרבה ופתאום, תקשיבי, זה בחיים לא קרה לי. הרגשתי שהוא עונה לי, שהוא מדבר, הוא אמר לי פתאום- 'אני לא, אני לא רוצה להיות דחליל, אני גם לא חייב להיות'.

    - 'אבל אתה דחליל!' התעקשתי אתו, 'מה אפשר לעשות?!''
    - 'אבל אני לא! אני לא באמת! נכון, יש לי גם תכונות כאלו, לא אוהב להתאמץ וליזום, ואני אוהב שגרה שלא מופרת, ואני רגיל, וגם נוח לי שמחליטים בשבילי. אבל כל זה לא אומר שאין לי רצון. אני כן רוצה, אני גם רוצה!'

    - "שאלת אותו מה הוא רוצה?"
    - "לא!" היא מודה, "לא העזתי".
    - "מסוגלת לשאול עכשיו?"

    היא מנענעת את ראשה לסירוב. "לא, לא יכולה".

    - "ואני, אולי אני אנסה לשאול?"
    - "תנסי".
    - "מה אתה רוצה?"
    - "לא", היא מרימה את ידיה בתבוסה, "הוא לא יודע".
    - "זה בסדר שאמשיך לדבר אתו?" אני פונה אל הדחליל, "ספר לי על מלי"

    היא מחייכת במבוכה. "מה, מה את רוצה לדעת?"
    - "ספר לי, איזו מן אישה היא, מה אתה חושב עליה?"
    - "היא אישה, אישה טובה", מלי מהססת מעט, ואז: "את יודעת מה הבעיה שלה?" כהרף עין מתחלף טון הדיבור שלה, הוא נוקב, פסקני, נוזף. "היא חושבת שאנחנו שנינו שחקנים על לוח שחמט. היא מלכה, כל יכולה, הכול מותר לה והיא מנהלת את העניינים. אז נכון שאני מלך, ואני תכלית ועיקר המשחק, אבל בפועל, אני לא יכול לעשות כמעט שום דבר. היא מתכננת, מחליטה, היא בונה אסטרטגיות, היא כובשת יעדים, היא מנהלת את הכול, את כולם. ואני, אם אני כבר זז, זה רק קצת לפה, קצת לשם, היא לא מאפשרת לי בשום צורה לצאת מהרדיוס שלי. זה כמו", היא 'הוא' מוסיפה לאחר הרהור קצר, "כמו כלוב של זהב. זה באמת זהב, אבל זה כלוב".

    - "ומה היית רוצה?"

    - "הייתי רוצה..." מלי מתחילה לענות אך מפסיקה מייד. הפנים שלה מתוחות, כועסות כמעט. "אני רוצה לענות לו, אפשר?"

    - "בוודאי".

    - "אני לא יודעת מה אתה רוצה, לא מצליחה להבין אותך בכלל. אתה רוצה הרי ללמוד כל היום נכון? כמה דיברנו אז, בפגישות, כמה דיברנו בתחילת הדרך על ההשתוקקות לקבל עליך עול תורה, כמה הבטחתי להסיר מעליך עול דרך ארץ וכמה שמחת, כמה שמחנו", קולה נחנק. "מה כלוב של זהב? מה לא טוב לך? לא טוב לך להיות משוחרר מכל אלו? לא טוב לך לא לדעת איך שוטפים כוס, מזלג. אפילו לפני לידות", היא נפנית אלי בטון מאשים, "אפילו אז ארזתי לכל ילד ערכה מסודרת של בגדים לשלושה ימים ומילאתי את המקפיא בחמגשיות עם מדבקות, הכי מסודר שבעולם. לא מבינה מה אתה רוצה", הקול שלה עולה ללא שליטה, "מה אתה רוצה?"

    שוב משתרר שקט בחדר, מלי בולעת דמעות ואני מדמה את הדי הקולות נשמעים עדיין, כמו תבשיל שסיימנו לאכול אך ריחו עדיין לא התפוגג.

    - "מצטערת, אין לי כוח להמשיך", הקול שלה תשוש לגמרי.

    - "זה בסדר", אני מחייכת אליה, העייפות שלה נמסכת גם בתוכי. "עבדת קשה היום וזה לא היה קל. וגם, את אמיצה מאד!"

    - "היי! מחמאה!" היא מתעוררת פתאום. "פעם ראשונה!"

    - "חיכית לה?" אני צוחקת. "אני לא מחלקת בחינם, אבל כשמגיע- מגיע!"

    - "רק תסבירי לי מה היה כאן", היא מתעשתת פתאום. "מאיפה באו לי כל הדיבורים האלה. לא יודעת איך להסביר לך אבל הרגשתי כאילו, כאילו באמת בעלי מדבר מתוכי. תשמעי, באיזשהו שלב זה היה מפחיד ממש!!"

    - "זה לא רק אצלך מלי", אני מנסה להרגיע אותה, "הדיבורים האלו קיימים אצל כולנו. למעשה, אנחנו כל הזמן שומעים את הקולות של הסובבים אותנו בתוכנו, מעבדים אותם, מפנימים אותם, נותנים להם פרשנות ובשלב מסוים הם הופכים להיות חלק אמיתי ממה שאנחנו".

    - "אז את לא מתכוונת שאני..." היא מחפשת את המילה.

    - "סכיזופרנית", אני צוחקת, "לא, ממש לא. מה שעשינו עכשיו זה להציף קול, חלק מהתת- מודע שתמיד היה קיים שם, מסתתר, לחוויה מודעת. כזאת שתוכלי להקשיב לה, לענות לה, לתת לה מקום".

    - "וזהו, מעכשיו נתכתש ככה?"

    - "לא מה פתאום? המטרה, והיא תגיע בעזרת ה', ללמוד להכיר טוב יותר את הקולות הללו, הם הרי חלק בלתי נפרד ממה שאנחנו, להרחיב את התודעה האישית והכי חשוב- ללמוד איך לחיות אתם בשלום"

תגובות

בכדי לרשום תגובה, עליך להרשם לאתר.
  1. יעקב50
    מאוד מאוד מרתק
      אילת בריטמן אוהב/ת את זה.
  2. ארבע
    תענוג לקרוא.
      אילת בריטמן אוהב/ת את זה.
  3. שבע ווין
    מחכה מאד להמשך.
      אילת בריטמן אוהב/ת את זה.
  4. רבקיב
    מדהים!!
      אילת בריטמן אוהב/ת את זה.
  5. OV graphics
    אדיררר!
    מחכה להמשך.
      אילת בריטמן ו-נעמה :) אוהבים את זה.
  6. נעמה :)
    מיוחד.
    עדין.
    רגיש.
      אילת בריטמן ו-OV graphics אוהבים את זה.
  7. רותי ארליך
    וואו.
    אין לי מילים
      אילת בריטמן אוהב/ת את זה.