מדור עם כיתוב12.jpg

חלי / ב'

"אני מושיטה לחלי מספריים והיא נענית. קצת מסתבכת, קצת נקרע לה הדף, אבל בסופו של דבר זה מצליח, הלב גזור, פעור בתוך מעמקי בטן הארנבת" חלי המתוקה,...
נכתב ע"י אילת בריטמן · ‏12/7/18 ·
  1. אילת בריטמן
    פעם פעם, עוד בטרם צעדתי את צעדי הראשונים במטבח חייתי במן אשליה מתוקה לפיה ספרי הבישול, האפייה, דפי המתכונים הפזורים בכל עיתון המכבד את עצמו הם כולם מדריכים מדוייקים שאם רק אקפיד למדוד ולשקול ולמזוג ולהפריד ולשפוך ולערבב בדיוק לפי מה שכתוב בהם יצאו לי העתקים זהים של מה שמופיע בתמונה, אם לא בצורה ודאי בטעם, של מה שטעמתי אצל הגיסה או הדודה, שאף אחד, כולל אני, בעיקר אני, לא יחושו בהבדל. הקמח אותו קמח, העוף אותו עוף, רק שהפעם אני אהיה זו שאקצור את המחמאות.

    אז חשבתי.

    כמה שנים טובות חלפו עד שהבנתי סוף סוף שכל אחד, שכל אחת מוזגת, בוזקת, מטפטפת לתוך תבשיליה לא רק את רכיביו, גם חלק ממנה, מנשמתה, מאיך שהיא ומה שהיא, גם היא רק זורקת לסיר כמה חלקי עוף ותפוחי אדמה. הדגים של אימא לכן, תמיד יהיו בטעם הדגים של אימא וכך גם המטבוחה של השכנה. בסופו של דבר, את יכולה תמיד להשתמש רק במה שיש לך. המחשבות האלו חולפות במוחי בשעה שאני מתכוננת לפגישה הבאה עם חלי. 'למה רק אצלה החרדות?', שאלה אותי אימא שלה, למה דווקא אצלה, אולי זה מה שהתכוונה לשאול. 'לא האחים, לא האחיות, לא החברות בגן, בדקתי'.

    כולנו דומים כל כך, עור ועצמות ודם ובשר וגידים. כולנו שונים כל כך. ריכוזם של מרכיבי הנפש, מיזוגם, הרכבתם, מינונם, מרקם ייחודי לכל אחד מאיתנו ומי יבוא בסוד.

    -"זוכרת את הארנבת מהשבוע שעבר?" אני אפילו לא מנסה להסתיר את שמחתי מהפגישה המחודשת עם חלי.

    -"בטח".

    -"סיפרת עליה סיפור כל כך יפה, מסכימה להמשיך אותו?"

    -"כן", היא מהנהנת אלי בעיניים קורנות, מתבוננת בתשומת לב מחודשת בארנבת.

    -"מה שלומה היום? מה את חושבת?"

    -"טוב", היא אומרת. "אותו דבר".

    -"אותו דבר שמחה, אותו דבר פוחדת?"

    -"כן".

    -"את זוכרת, שאלתי אותך איפה היא מרגישה את הפחד שלה ואמרת לי שבתוך הלב".

    -"נכון".

    -"אני רוצה לשאול אותך אם את יכולה לדמיין את הפחד הזה. לנסות לדמיין איך הוא נראה, אם יש לו צורה, אם הוא דומה למשהו".

    חלי מקמטת את מצחה. –"הוא לב, הוא כמו לב שחור".

    -"אולי נצייר אותו?" אני מציעה.

    -"טוב". הדף נפרס על השולחן. וחלי, כמו חלי, לא צריכה לחשוב יותר מידי. בדיוק של בת חמש היא משרטטת בעיפרון צורה של לב ואחר כך בוחרת את הצבע השחור, הכי עבה שיש בקופסא וממלאת בקפדנות את תוכו. "הנה", היא מראה לי, "זה טוב?" כמו כל ילדה בעולם, כמעט כמו כל בוגר שפעם היה ילד, היא מחפשת את אישורי.

    -"כך נראה הפחד של הארנבת?" אני מחזירה לה.

    -"כן".

    -"אז זה טוב"

    היא מתבוננת שוב בציור. משהו שם כנראה לא מוצא חן בעיניה כי היא שואלת אותי שוב- "ומה עכשיו?"

    -"מה עכשיו?" שוב אני מחזירה לה. לא כי אני יהודייה, כי הזירה עכשיו שייכת לה ותפקידי להלך בזהירות, בעדינות, סחור סחור, לצמצם את קיומי למינימום, לאפס את השפעתי. חלי צריכה לגלות את עצמה, לגלות את החלקים הנסתרים שהיא אינה מכירה בתוכה. לשם כך עלי לזוז הצדה, עד כמה שניתן להשאיר את השטח ריק. רק לאחוז בקצוות, אחיזה מרפרפת, בלתי מורגשת, בלתי נראית, אבל כזאת שתייצב את התמונה, שלא תיתן לחלי להיפלט החוצה. כזו שאם תצטרך, אני אהיה שם כדי לאחוז בה, שלא תיפול.

    היא לא עונה לי. מרוכזת כולה בדף. אחר לוקחת צבע ורוד פסטלי ודק, מקיפה את הלב במן אליפסה מוארכת ולאחר מחשבה נוספת ממלאת בשקדנות את יתרת הדף כולו בפרחים.

    אינני יודעת לנתח ציורי ילדים. שלא כמו רבים אחרים, גם אינני מתיימרת לדעת. תחת ניסיונות מפוקפקים של פירושי סמלים, ניתוח מוטיבים והסברים מלומדים שספק בנויים על מה שמצוייר בדף, ספק על דמיונו המפותח של הפרשן, אני מעדיפה לעשות משהו פשוט בהרבה, מדוייק הרבה יותר- לשאול.

    -"תספרי לי מה ציירת כאן", אני מבקשת.

    -"זה", היא עונה לי ופניה מאירות, "זה הלב עם הפחד, וזה", היא מצביעה על האליפסה, "זה הבטן של הארנבת, איפה שהלב שלה נמצא".

    -"וזה?" אני שואלת כשאני מבינה שההסבר מבחינתה הסתיים.

    -"אה זה? זה הפרחים שיש בחוץ, ביער. הכי יפים לא?"

    -"מה את אומרת חלי? אולי נעשה מן סיפור שהארנבת תדבר עם הלב השחור, עם הפחד?"

    -"תדבר אתו? אבל מה יש לה להגיד לו?"

    -"לא יודעת. יש לה מה להגיד לו?"

    חלי מחפשת את הקלף של הארנבת, היא מתבוננת בה, מתבוננת בלב השחור וחוזר חלילה.

    -"לא. אין לה מה להגיד לו".

    -"ואם היה לה, מה היא הייתה אומרת?"

    חלי בולעת במהירות את הפיתיון. אני לא מתפלאת, גם גדולות וחכמות ממנה לא מבחינות בו.

    -"אם היה לה... אם היה לה היא היתה אומרת לו- לך מכאן פחד! לך מכאן! תצא מהלב שלי!!!"

    אני שותקת. מחכה. חלי מחזיקה בארנבת והטון שלה, העדין, הרך, הצלול, המתוק, עולה פתאום בבת אחת. "תצא! תצא פחד! תצא כבר! אתה לא מבין שאני אומרת לך לצאת? תצא! תלך ל..." היא שולחת יד, לוקחת את חפיסת הקלפים ומתחילה לעלעל בה. הנה! היא שולפת חיה אקראית כלשהי, לך אליו! מה אתה בא אלי?! לך כבר! לך כבר!"

    אדמומית צובעת את פניה והיא מתנשמת בכבדות.

    -"חלי", הקול שלי מתלחש, כאילו מאליו. "הארנבת כל כך כועסת על הפחד, אולי ניתן לו לענות לה?"

    היא לא מפנה אפילו מבט קל לעברי. תחת זאת היא תופסת את הציור שלה ומתבוננת שוב, בעיון רב בלב.

    -"אולי אני אתחיל, בסדר?" אני חשה שהיא זקוקה לעזרה.

    -"אני הפחד, ואני שחור, ואני ממלא את כל הלב שלך, ארנבת, ואני רוצה לומר לך..." אני מאטה את קצב הדיבור ומפנה פנים שואלות אל חלי, "מה הוא רוצה לומר?"

    -"אני רוצה לומר לך ש..." עצב גדול ממלא את פניה. "שאני לא יכול לצאת, אני לא מצליח לצאת, אני יושב שם בתוך הלב ו..."

    ופתאום נקרע משהו, ניתק. כאילו מישהו הסיר מסכה מעל פניה. בשקט מתפרץ הבכי, בכבדות, כמו חבל כביסה שנתלו עליו בגדים רטובים מידי. "הוא לא", היא מתייפחת, "הוא לא רוצה לצאת, הוא לא מצליח, הוא כל הזמן נשאר בפנים".

    היא אומללה כל כך חלי ולבי נכמר, יוצא אליה. אני מלטפת קלות את שערותיה, מושיטה לה טישיו ועוזרת לה, בעדינות, לנקות את הפנים. הדמעות ממשיכות לטפטף, כמו טיפות גשם שמרוות חלקת אדמה יבשה, כמו טיפות שמנקות את האבק שהצטבר בחודשי הקיץ הארוכים, כמו טיפות שמלחלחות אוויר צרוב ויבש, כמו טיפות של מים, שהן חיים לעולם.

    חלי נרגעת לאטה, לא מתיקה את מבטה מהלב השחור. מהפחד.

    -"מה קורה אתו עכשיו?" אני מתעניינת, "יכול להיות שהוא רוצה לומר עוד משהו?"

    -"כן, הוא רוצה לומר לארנבת שתעזור לו, כי באמת הוא רוצה לצאת, רוצה ולא מצליח".

    -"בואי נגיד לה", אני מציעה, "תגידי כאילו הפחד בעצמו מדבר".

    -"ארנבת", היא לוחשת במאמץ, "אני רוצה לצאת, אני לא מצליח"

    -"תעני לו?" החיוך המוכר של חלי מתחיל לבצבץ, משהו מתחיל להאיר, ממש כמו קרן שמש ביום גשום.

    -"טוב", היא אומרת. נעלמה לה חלי חסרת האונים, "אני יעזור לך לצאת, אני אקח אותך ואשים אותך... איפה אני אשים אותך?"

    -"תשאלי אותו, תשאלי אותו איפה הוא רוצה שהיא תשים אותו"

    -"איפה אתה רוצה שהארנבת תשים אותך?" חלי מצייתת. לא מפני שהיא צייתנית. משהו בתוכה נפתח, חדש, והיא מתענגת על הזרימה הלא מוכרת הזאת.

    -"תזרקי אותי רחוק, הכי רחוק שאפשר", ושוב היא נושאת אלי את עיניה. "באמת? באמת אפשר להוציא אותו?" היא לא שואלת חלי, היא מבקשת, מתחננת להיחלץ מהמיצר שהיא לכודה בתוכו. ובדיוק בשביל זה אני שם. לא בשביל להיות המושיעה שתגיח ברגע הנכון ותציל אותה מכל הקמים עליה. אני שם בשביל ללמד אותה, ללמוד אתה יחד איך היא, בכוחותיה שלה, יכולה ליצור את השינוי.

    אני מושיטה לחלי מספריים והיא נענית. קצת מסתבכת, קצת נקרע לה הדף, אבל בסופו של דבר זה מצליח, הלב גזור, פעור בתוך מעמקי בטן הארנבת.

    -"איפה נשים אותו?" היא ממלמלת לעצמה, לרגע מתבוננת בי, מחפשת תשובה אבל מבינה סוף סוף כי שוב, לא אספק לה אותה. "נזרוק לפח?" היא מציעה.

    -"תשאלי אותו, תשאלי אותו אם זה רעיון טוב לשים אותו בפח".

    היא מתבוננת בלב, מרוכזת, מקשיבה. "לא! הוא אומר שלא, יהיה לו רע בפח".

    לפני שחוסר האונים שב ומשתלט עליה אני מחליטה לעזור. קצת. "אולי נכין מקום בשבילו" אני מציעה.

    חלי מסכימה. מבלי לשאול אותי היא לוקחת דף נוסף, תוך כמה דקות ממלאת אותו בעצים ודשא. "זה היער", היא מסבירה לי. "נשים אותו פה, נחביא אותו על העץ הכי גבוה. כך הוא יישאר בתוך היער אבל רחוק מהארנבת".

    אני לא מתפלאת. ניסיוני לימד אותי שלרגש, כל רגש, רע ודלוח ומזיק ואכזרי יש תפקיד בנפש. ששום רגש אינו שש לוותר על מקומו ויתרה מזאת, בסופו של דבר, מעולם לא פגשתי מישהו, ילד או בוגר שמסוגל, שיכול, שרוצה, לוותר לחלוטין על חלק מעצמו, הרסני ומרושע ככל שיהיה.

    חלי מורחת דבק בעדינות ו'תולה' את הלב על אחד העצים. "כמו המן הרשע", היא צוחקת.

    -"עכשיו, אולי נבקש מהארנבת לומר לו משהו?"

    -"זהו, הלכת, אני כבר לא מפחדת ממך, אתה רחוק ממני".

    -"והוא", אני מתעניינת, "הוא עונה לה?"

    -"הוא לא שומע, הוא מידי רחוק, גבוה".

    -"ומה את חושבת? הוא יישאר שם כל הזמן?"

    חלי מתלבטת. ה'כן' רוצה כל כך לבקוע מתוכה, המציאות חזקה ממנו. מילים אין לה להסביר, אבל כמוני, גם היא יודעת שלא בקלות יוותר הפחד על מקומו.

תגובות

בכדי לרשום תגובה, עליך להרשם לאתר.
  1. נוי
    מעולה, פשוט מעולה מכל בחינה.
  2. שרינה
    בכיתי, את כותבת פשוט מדהים!!! ממש אמנות הנפש
      עורכת התוכן, 456 ו-אילת בריטמן אוהבים את זה.
  3. פוזי
    כרגיל,
    השיא שאפשר לצפות רק ממך אילת!
      עורכת התוכן, אילת בריטמן ו-456 אוהבים את זה.
  4. 456
    מדהים! אחד הדברים!
    נוגע ללב.
    מרתק במיוחד.
    מחכה כבר לפרק הבא!!!!!!!!!!!!
      עורכת התוכן ו-אילת בריטמן אוהבים את זה.
  5. לללי
    פרק מיוחד!
    ממש אמנות הנפש
  6. BRO
    הפרקים שלך כתובים במקצועיות מטורפת!
    בולעת בשקיקה כל מילה שלך,
    את אלופה ממש!
    מחכה כבר למאמר הבא שלך.
  7. רותי ארליך
    אילת, הפעם התעלית על עצמך
    התרגשתי והתפעמתי מהדיוק של התהליך
    מדהים
  8. wald
    כל שבוע. רק נגמר פרק ואני כבר מחכה להבא.
    אבל חלי עולה על כולנה.
    תמסרי לה נשיקות ♥
  9. תמר 0908
    מעלה דמעות....
    כתוב מרתק!
      456, עורכת התוכן ו-אילת בריטמן אוהבים את זה.