מדור עם כיתוב12.jpg

גיטה- חלק א'

"את יודעת גיטה", אני מתחילה בזהירות, "בשביל תקשורת, צריך תמיד שניים. הבן שלך לא נמצא כאן ואת יודעת בוודאי שאם להצליח לשנות מישהו זה תמיד, תמיד, רק...
נכתב ע"י אילת בריטמן · ‏20/8/18 ·
  1. אילת בריטמן
    שלושה חודשים לקח לגיטה לקבוע תור. רק ימי שני בבוקר היא ביקשה בשיחת הטלפון הראשונה. גם אחרי שהסברתי לה שזה לא אפשרי כי אני לא מקבלת בשני בוקר היא ניסתה ללחוץ עוד, ולאחר שהבינה שהעניין חסר סיכוי הסתיימה שיחתנו. מניסיון רב שנים הייתי בטוחה שנסתם הגולל על מערכת היחסים שלנו עוד טרם שהחלה, גם כי כמו שלימדו אותנו חז"ל, כיוון שנדחה- נדחה, גם בגלל שבשיחה ההיא היא לא הסכימה לגלות לי את שמה ולרוב, אנשים שלא אוהבים לנדב מידע על עצמם, גם לא ממש נוהרים בהמוניהם למקום בו יצטרכו לגלות ולהתגלות במערומי נפשם. מסתבר שטעיתי. שלושה חודשים אחר כך כאמור היא הפתיעה אותי בשיחה נוספת. קבענו לבוקר אחר (אבל רק בוקר, היא הדגישה מספר פעמים) והמתנתי, בסקרנות, כמו תמיד, לפגוש את הפנים שמאחורי קולה של גיטה (את שם משפחתה אגב, היא עדיין הסתירה בקנאות)

    אנשים דיסקרטיים נתפסים בעיני תמיד כעטופים במן ענן של מסתוריות. אפופי סוד הם שומרים בקנאות על פרטיותם ועל כל פריטי המידע שברשותם ויוצרים אצלי תחושה של סודות אפלים עליהם הם מגנים מתוך איזו תחושת נאמנות עמוקה. תמיד מקנן בי גם חשד, שההסתרה הזו לא פועלת רק כלפי זרים אלא מופנית גם ואולי בעיקר כלפי עצמם. מה הם מפחדים לפתוח שם, על מה הם מפחדים להתבונן, מה יגלו בתוך עצמם אם יעמיקו את המבט פנימה. גם בגלל זה אני סקרנית לפגוש את גיטה, את הסודות שהיא מסתירה ושאולי תתן בי מספיק אמון על מנת לחשוף אותם בפני.

    היא נכנסת. אישה לא צעירה, ומודדת אותי במבטיה מכף רגל ועד השערה האחרונה בפאה. זה משעשע אותי למדי. אני מתאפקת מלשאול אותה אם אני עומדת בציפיות וממתינה בסבלנות שתסיים את הסריקה.

    "תראי", היא אומרת לי, "באתי להתייעץ אתך בקשר לבן שלי. יש לנו בעיית תקשורת קשה ושמעתי שאת יכולה לעזור בזה".

    "אולי תספרי לי קצת על עצמך קודם", אני מציעה.

    היא מרימה עיניה בתמיהה, כאילו- 'לא עדיף לגשת ישר לעניין?' אבל בכל זאת, עושה כבקשתי.

    אז קוראים לה גיטה, היא באמת לא צעירה. היא מחנכת שנים בסמינר חשוב (וזאת הסיבה שיכולתי רק בשני בבוקר, היום החופשי שלי בשנה שעברה. אני לא יכולה להגיע אלייך בשעות שתלמידות אולי תסתובבנה באזור, אז קיוויתי שהבעיה תיפתר מאליה או שאמתין שתתחיל שנה חדשה וביקשתי מהמנהלת להחליף יום חופשי) רוב ילדיה בנו כבר את ביתם ורק הבן הצעיר- עדיין בבית.

    "ובגללו הגעתי אלייך", היא מסבירה. "למעשה, הוא מעוכב שידוך, נושק לשלושים, בחור חמד תאמיני לי", הקול שלה נעשה רך כשהיא מדברת עליו ועיניה בורקות. "הוא עדין נפש, אציל, בן עליה אמיתי, לא מפספס אף סדר, מקפיד על הזמנים, יש לו חברותא עם הראש ישיבה ועם אחד הר"מים, מתמיד אמיתי, צורה של בן תורה, כל הרבנים מגדירים אותו ככזה.

    "והנה, עם כל המעלות שלו, אנחנו עדיין מצפים לישועה".

    איך כל זה קשור אלי אני תוהה ביני לביני אבל ממתינה בסבלנות לגיטה, שרק לפני שתי דקות רצתה לגשת לעצם העניין ועכשיו היא מפליגה בתיאורים נלבבים על בנה.

    "הבעיה, כמו שהתחלתי, היא התקשורת בינינו. שלא תחשבי חלילה, הוא מכבד הורים בצורה יוצאת מן הכלל, כמו כל דבר אחר שהוא עושה. בבין הזמנים הוא רק חושב איך לעזור לי, איך לעזור בבית, מדבר בדרך ארץ, מתנדב עוד לפני שמבקשים ממנו, אבל יש נקודה אחת ששם זה לא עובד, בגללה באתי.

    "למעשה, זה בקשר לשידוכים שלו. תביני, אני, לצערי, יודעת מה זה הבנות של היום. בסמינר כולן נראות פחות או יותר אותו דבר. הן חייבות. יש תלבושת ויש תקנון, קשה לשים לב מידי. אבל אני רואה אותן אחר כך, אחרי שהן יוצאות, ועוד יותר, בושה להגיד, אחרי שהן מתחתנות. הפאות- במקום קצרות- ארוכות, החצאיות- במקום ארוכות- קצרות. החולצות- במקום רחבות- צמודות, והעגילים- במקום להיות צמודים- מגיעים עד הכתפיים. אני תמיד מוכיחה לתלמידות שלי איך היצר הרע משתלט עליהן. אף פעם הוא לא מפתה אותן ללכת עם עגילים צמודים למשל וחצאיות ארוכות. תמיד להיפך".

    משנתה של גיטה, המורה גיטה, סדורה. בפאתוס אמיתי היא מדברת, רגשנית ומליצית. אני מבינה עכשיו את פשר הבדיקה שעשתה לי כשנכנסה לחדר. אכן, קשה לשרש הרגלים. לרגע גם אני נסחפת ביחד אתה, שוכחת את הזמן והסיטואציה ומרגישה כמו אחת מתלמידותיה בשיעור צניעות בסמינר.

    "אז בגלל זה, את מבינה, בגלל שהבן שלי הוא באמת בחור חמד, אני לא רוצה שחס ושלום ייפול עם אחת כזאת שבושה יהיה ללכת לידה ברחוב. התנאי שלי לכל שידוך עד היום היה- שהבחורה תחתום על התקנון של משמרת הצניעות, שהיא מתחייבת גם אחרי החתונה לשמור על הגדרים".

    "את... מה?" אני בטוחה שלא הבנתי.

    "תראי, על הרבה דברים אני מוכנה להתפשר בשביל הבן שלי, ואת יודעת מה, הם אפילו לא נחשבים פשרה בעיני גם אם הרבה אחרים חושבים אחרת. צניעות היא היהלום שבכתר, היא מה שמגדיר את האישה, את הבית היהודי, זה התפקיד שלי, אני חייבת לדאוג שהנקודה הזאת תהיה מוחלטת, זה מובן לא?"

    אז זהו, שלא ממש. אני לא צעירה, הרבה סיפורים שמעתי, הרבה אנשים הכרתי. הרבה מורות גם. מודה- כזאת, עוד לא הייתה לי. האימא הזאת באמת חושבת שיש לה הזכות, היכולת, הפריבילגיה, לדרוש כזאת דרישה מכלתה? ולא עוד אלא שהיא מאמינה שהכלה, שלהזכירנו, טרם נמצאה) תרגיש מחוייבות להבטחה מול האימא ומשום כך תקפיד על לבושה??? מזלי שגיטה עסוקה בלהמשיך ולהסביר לי מה היא רוצה ממני וכך נחסך ממנה המראה של הפה שלי נפער בחוסר אמון ומסרב להיסגר.

    "הרבה בנות לא מוכנות לתנאי הזה, מה שמלמד אותי כמובן, שהן לא מתאימות לנו. רק שמה שקרה לאחרונה הוא שהבן שלי גילה את התנאי הזה, הוא לא ידע עד היום. את מבינה, לא שיתפתי אותו במסכת הייסורים של הבירורים. אני, אנחנו מעדיפים שהוא יהיה מנותק מהדבר הזה, אבל לאחרונה, איכשהו, זה התגלה לו, והאמת, הוא מאד כעס. זה לא אופייני לו, היא ממהרת לסנגר עליו, כבר סיפרתי לך שהוא מקפיד מאד על כיבוד הורים ולא מרים את הקול חס ושלום. אבל כאן, אני פשוט לא יודעת מה קרה לו. הוא ישב אתנו, עם בעלי ואתי, ואמר שהוא לא מסכים בשום אופן לתנאי הזה, לא רק שהוא מוכן להיפגש אפילו אם הבחורה תסרב, הוא לא מוכן אפילו שאבקש את זה, את מבינה?"

    את האמת? לא בטוח...

    "הוא עוד צעיר, את מבינה, עוד לא יצא לעולם ולא מבין את החיים, אני לא יודעת איך להסביר לו את זה. מה שניסיתי לא עזר והוא מאד כועס, זה בעיה, בעיה אמיתית..."

    היא משתתקת לרגע ואני מנצלת את ההפוגה ומצליחה להשחיל סוף סוף את המשפט שממתין בסבלנות על קצה לשוני- "אז מה בעצם את רוצה ממני?"

    "אה, זה פשוט. ביררתי עלייך, אמרו לי שאת מתאימה לנו וגם, את טובה בתקשורת. רציתי שתנחי אותי איך לדבר אתו, איך להסביר לו, לשכנע אותו שהוא חייב להסכים עם התנאי הזה. מה את אומרת, נראה לך שאת יכולה לכוון אותי?"

    * * *

    אמרתי כבר, כזה עוד לא היה לי. לא נעים להודות, אבל הדחף הראשון שעולה בי הוא להגיע כבר הביתה, לשתף את בנותיי בסיפור הבלתי ייאמן הזה ולעשות ממנו מטעמים של ממש. לו רק היינו נפגשות באיזו פגישה ארעית באוטובוס, בחתונה אולי. אבל לא. גיטה יושבת אצלי בקליניקה, ומה שקורה בקליניקה, נשאר בקליניקה, בין אם מדובר בתעצומות נפש של נשים מופלאות, בין אם מדובר בסיפור פיקנטי שכזה. שתלטנות, חוצפה, חדירה לרשות הפרט, צדקנות, ואלו רק חלק מהתכונות שאני קושרת באופן בלתי רצוני כמעט לראשה של גיטה. לא זכור לי שחשתי התנגדות עמוקה שכזאת כלפי מטופלת אי פעם.

    מה עושים? אני לא יכולה להיות שיפוטית כל כך. למעשה, אני לא יכולה להיות שיפוטית בכלל. גיטה חשפה בפני את המצוקה שלה, היא מבקשת עזרה, היא מצפה שאבין אותה, שאעזור לה. איזה מן אשת מקצוע אני אם אינני חשה חמלה, אם אינני מסוגלת להזדהות עם הכאב שלה, אם אינני מסוגלת להתנתק, לחלוטין, ולו למשך השעה הזאת מתפיסת העולם הקבועה, המקובעת שלי ולהצליח לראות, לחוות את העולם דרך עיניה של גיטה.

    גיטה מתבוננת בי בציפייה, אבל הפעם אני היא זו שחייבת עוד קצת זמן. אני נושמת עמוק, רואה בעיני רוחי איך אני מקפלת את השיפוטיות, את ההתנגדות שהציפו אותי, עושה אתחול מחדש ומאפסנת אותם באיזשהו בוידעם של הלב שבזה הרגע יצרתי. 'בזאת תבחנו', אני נזכרת פתאום בפסוק ומבינה שזו שעת המבחן האמיתית שלי. 'את עכשיו עם גיטה' אני אומרת לעצמי. 'תחושי אותה, תתחברי לקושי, למצוקה שלה, תכבדי אותה, אבל באמת'.

    "יש לך סטנדרטים מאד גבוהים", אני משתפת אותה בתחושתי, "וזה קשה בטח, ומתסכל, להרגיש שלא מבינים אותך".

    היא ממהרת להסכים אתי כמובן. "תראי", היא אומרת בצער. "צניעות היא הרי המלחמה הכי קשה שלנו ויש הרבה חללים, חללות בדרך. אני לא מתכונת להתפשר, אבל הבן שלי ממש מתעקש, מה עושים?"

    - "איך הסתדרת עם שאר הכלות שלך?" אני רוצה להבין.

    - "יש לי רק עוד בן אחד, בכור, השאר בנות, וכשהוא היה בשידוכים המצב לא היה גרוע כמו היום. גם אני הייתי צעירה יותר ואולי לא חשבתי מספיק. אבל את יודעת, בדרך שאדם רוצה לילך... ברוך ה', יש לנו כלה נהדרת, צנועה, צדיקה, עומדת בכל הדרישות".

    - "חסדי ה' כי לא תמנו", אני מסכימה אתה לגמרי אם כי מכוונת כנראה על חסדים אחרים.

    - "אז מה את אומרת?", היא ממהרת לחזור לנושא המרכזי, "יש לך עצה בשבילי?"

    - "את יודעת גיטה", אני מתחילה בזהירות, "בשביל תקשורת, צריך תמיד שניים. הבן שלך לא נמצא כאן ואת יודעת בוודאי שאם להצליח לשנות מישהו זה תמיד, תמיד, רק את עצמנו. אין לי מודל, שיטה מובנית שאני יכולה ללמד אותך. אם תרצי, אני אשמח שננסה להבין ביחד מה את צריכה לעשות כדי לשנות את המשוואה".

    העיניים שלה מצטמצמות בחשדנות. "את מתכוונת שאני צריכה להשתנות? אבל בעצמך אמרת קודם שהסטנדרטים שלי גבוהים ואני לא מתכוונת להתפשר, כבר אמרתי לך".

    - "את צודקת, אני באמת לא חושבת שאת צריכה. אני חושבת שצריך להבין קצת יותר לעומק מה קורה כאן, איזה שינוי אפשר, צריך לעשות בלי להתפשר על ערכים".

    - "אני צריכה לעבוד על עצמי?" גיטה מתקשה להבין.

    - "את לא מרוצה מהמצב הנוכחי נכון?"

    - "נכון".

    - "את מצפה שאכוון אותך איך לשכנע את הבן שלך להסכים לחתימה, נכון?"

    - "נכון מאד".

    - "אז באמת, אולי אחרות יודעות, אולי באמת אני לא מתאימה לך ומנחת הורים טובה תוכל לעזור לך".

    - "מה ההבדל?"

    - "איך שאני מבינה את זה, הנחיית הורים עובדת בצורה תכליתית- להבין את הצרכים של הילד, את עולמו הפנימי ועל פי זה להתכוונן אליו בצורה מדוייקת. מה לעשות, מה לא לעשות, מה הגישה הנכונה, איך צריך לפעול. אני לא מזלזלת בזה חלילה אבל אם את מחפשת הכוונה מעשית נראה לי שתוכלי למצוא אותה שם".

    - "אני לא מבינה, זה לא מה שאת עושה?"

    - "לא", אני צוחקת. "למרות שאני גם יועצת אני פחות טובה בלתת עצות. אני יודעת לעזור לאדם להכיר את עצמו, להבין מה מניע אותו ומתוך כך לבחור אם הוא רוצה להמשיך בדרך שהוא מכיר או לעשות שינוי. זו עבודה יותר מעמיקה, ואולי באמת, לבעיה שלך- אני לא הכתובת.

    "את רוצה לחשוב על זה?" אני מציעה לה. "אם תרצי, אני אשמח להפנות אותך למישהי מצויינת שנראה לי שתוכל להתאים לך".

    גיטה לא עונה לי.

    "לא", היא אומרת לבסוף, "החלטתי שאני ממשיכה אתך".

    אני שמחה (וגם מופתעת). "אני אשמח אם תשתפי אותי למה".

    "אני אהיה גלוית לב אתך. היה לי קשה להגיע, חשבתי אפילו שהעובדה שהימים לא הסתדרו היא מן סימן משמיים שזה מיותר בעצם ובטח הוא כבר יתארס בחודשים האלה. רק שזה לא קרה, ובשבילו החלטתי להתאמץ ולצאת מעצמי. לא קל לי עם אנשים. חלק חושבים שאני איזה רבצ'ן כבודה ומתייחסים אלי, את יודעת, במן ריחוק שמתחפש לכבוד. חלק חושבים שאני סתם חניוקית שלא מבינה כלום מהחיים שלה. לא ידעתי למה לצפות כשהגעתי אלייך. חשבתי שאחת מן השתיים- או שתפחדי ממני או שתזלזלי בי. אני מרגישה שאת מבינה אותי, ולמרות שאני- לא ממש מבינה אותך, אני מוכנה לקחת את הסיכון".

תגובות

בכדי לרשום תגובה, עליך להרשם לאתר.
  1. MUSICOHEN
    מיוחד....
    אני די חדשה פה בפרוג ופעם ראשונה שאני רואה את הטור הזה....
    מחכה בסקרנות לפרק הבא...!
  2. דפית
    זה אמיתי???????????????????????????????????????????????????????.
    כלומר גם האישה וגם המטפלת???
    לא יאומן, קודם כל האישה ודרישתה ההזויה, ואח"כ האמנות להתקפל הצידה למרות הדחייה שצצה, ועוד לתת מקום של הבנה!
    גם נתקלתי במאמריך בעיתון לבית, את מתמקצעת מפעם לפעם!
    1. אילת בריטמן
      תודה על השאלה
      זו הזדמנות לחדד נקודה חשובה מאד
      כלל בסיסי באתיקה מקצועית הוא לא לשתף ולספר מה שנאמר בקליניקה.
      גם בטשטוש פרטים מזהים זאת בעיה, אלא בהסכמת המטופלים
      לכן, שום סיפור במדור כאן לא התחולל במציאות כפי שהוא מתואר.
      אבל
      כל הסיפורים הם אמיתיים
      אני לוקחת אפיזודות מכאן ומשם
      ותופרת אותן לחליפה חדשה לגמרי
      גיטה למשל היא אישה אמיתית שדורשת זאת מהבחורות לפני הפגישה
      רק שלא פגשתי בה בטיפול
      וכן הלאה
  3. רחל305
    מכיל הרבה מאוד רגש ועומק!
  4. אורית רז
    מחכה למאמרים שלך בשקיקה
    מגבשת סיבה טובה להתקשר להזמין תור... זו תהיה חוויה עצומה
  5. דבורי פשדנובק צלמת (חו''ל כשר)
    אוהבת את הכתיבה וההבנה שלך!
  6. מיכל.
    אוהבת מאד את הקטעים שלך, הם מלאים חן ועומק מיוחדים.
    ושמחה לגלות כל פעם את הירח מחייך אלי מראש העמוד...:)
  7. לשונית
    מתפעלת מהיכולת לקפל את הדעות שלך, מתוך מודעות מלאה, ולראות את העולם מהמבט של המורה ולו לכמה דקות!
  8. מירי סגל
    איילת, זה גאונות!
    ללכת על הקצה, לקחת את הדמות שכולנו סולדים ממנה ומתים להתווכח איתה,
    ולנער אותה בעדינות בעדינות, כמו שאת יודעת.
    נס שאת יודעת ככה לכתוב, נס.
  9. רוגע ושלווה
    מאד נהנית לקרוא את הסדרות המדהימות! עם כל כך הרבה עומק, אמת ואהבת אדם! מחכה בכל פעם מחדש לפרק הבא!
      איסתרא בלגינא ו-רחל שמש אוהבים את זה.
  10. wald
    וואו. וואו.
    כרגע אבדתי את המילים.
    מדמיינת את המורה הכבודה הזו יושבת שם בחדר. והכל.
    .............
    ................
    .............
    ...............
    .......................... . . ....