כלבנה להעיר.jpg

גיטה- חלק ב'

"את גיטה אני לוקחת הביתה. אני עסוקה בה ואני גם יודעת למה. היא מחייבת אותי לעבוד קשה, להזיז הצדה כל כך הרבה תפיסות עולם שלי, כל כך הרבה דעתנות, כל...
נכתב ע"י אילת בריטמן · ‏26/8/18 ·
  1. אילת בריטמן
    תמיד למדו אותנו שאסור לקחת מטופלים הביתה. לא במובן הפיזי כמובן. אם דיברת עם ילדה, עם נערה, עם אישה, ביום שני באחת עשרה בבוקר וכשאת הולכת הביתה היא מסתובבת לך בתוך הראש ואת עסוקה בה גם אחרי יום או יומיים או שלושה או שבוע, ואת משחזרת את השיחה שלכן, ואת מצפה בכיליון עיניים לפגישה הבאה שלכן, תבדקי מה יש לך, מה קורה אתך, באיזה עצב רגיש נגעה בך הפגישה אתה כי אם נקלף את הקליפה החיצונית, את לא עסוקה בה, את עסוקה בעצמך.

    את גיטה אני לוקחת הביתה. אני עסוקה בה ואני גם יודעת למה. היא מחייבת אותי לעבוד קשה, להזיז הצדה כל כך הרבה תפיסות עולם שלי, כל כך הרבה דעתנות, כל כך הרבה ביקורת ופשוט, להניח לה להיות שם. עם הביטחון שלה בצדקת דרכה, עם הצורך שלה לחנך את העולם ולדאוג שדברים ייעשו כרצונה, עם הצורך שלה לשלוט במי שסביבה. לפגישה הבאה אני מגיעה מוכנה יותר, או, כך לפחות אני מקווה.


    - "הגעת לפה בעצם כדי שאעזור לך עם הבן שלך, נכון?"

    - "א-הא"

    - "אני רוצה להבין, מה בעצם מפריע לך?"

    - "מה מפריע לי? הסברתי לך. לי חשוב שהבחורה תהיה צנועה וגם תתחייב על כך בחתימה, זה באמת מה שמגיע לו, והוא- לא מוכן שאציב את זה כתנאי".

    - "מה הוא רוצה בעצם?"

    - "גם הוא רוצה בת צנועה, ברור. אבל הוא תמים, הוא לא מבין שבחורה זה לא מוצר עם אחריות. אני אומרת לך, אני מכירה, היום היא ככה, בעוד כמה שנים חס ושלום היא יכולה להיות ככה, ואז, כשזה יהיה מאוחר מידי, מה הוא יעשה? למי הוא יתלונן?"

    - "למי באמת?"

    - "לאף אחד! אז הוא כבר לא יוכל לעשות שום דבר, אז הוא יצטער שלא שמע בקול אימא שלו, אבל אז, זה כבר לא יעזור".

    - "אני מניחה שאת כל זה, כמו שהסברת לי הסברת גם לו, נכון? ומה הוא אמר, מה הוא ענה לך?"

    - "הוא אמר לי שהוא לא מוכן. קודם כל כי אף אחד לא עושה כך, וזו כמובן, טענה מופרכת לחלוטין. ממתי אנחנו, אנחנו! עושים מה שכולם עושים. ודבר שני הוא אמר, אולי בגלל זה התעכב השידוך, אולי זו השתדלות מיותרת".


    משהו חסר לי כאן בשיחה. גיטה, כרגיל, משכנעת ומשוכנעת, אבל התמונה אצלי, בפנים, עדיין לא שלימה. אני שותקת לרגע, מתכנסת אל תוך עצמי ומנסה לדמיין אותי בתור בחור בן כמעט שלושים, רווק, שהוריו מנהלים את שידוכיו ביד רמה. מה הייתי מרגישה? מה היה מפריע לי? זה היה מוצא חן בעיני?

    כמובן, לעולם לא אוכל להיות. לא בחור, לא בן כמעט שלושים, לא רווק ולא בנה של גיטה, אבל כשאני מתרכזת בדמות בצורה כזאת משהו בתוכי זע באי נוחות. זה לא כל הסיפור, אני מרגישה, לא, אני יודעת זאת בוודאות. לבן של גיטה יש כנראה עוד כמה דברים לומר.


    - "וזהו? אלו הסיבות שלו? רק בגלל זה הוא לא מוכן?"

    - "תראי", גיטה מתפתלת קצת, "יש עוד משהו. הוא לא בדיוק אמר אותו, כן, אבל פעם הוא זרק משהו. גם בעלי אמר לי פעם שנראה לו שאולי זה מפריע לו אבל... למעשה הוא לא ממש דיבר על זה... את יודעת, לפעמים כשמתוסכלים, ומיואשים יוצאים לנו כל מיני דברים שלא ממש התכוונו אליהם".

    - "ומה הוא אמר?"

    - "לא, אמרתי לך, הוא לא בדיוק אמר, זרק ככה, את יודעת..."

    - "טוב, מה הוא לא בדיוק אמר?"

    - "למה זה כל כך חשוב לך?" גיטה מתנערת פתאום ומביטה בי בחשדנות.

    - "שום דבר לא חשוב לי", אני ממהרת לתקן אותה. "אנחנו מחפשות ביחד את הדרך ללב של הבן שלך, אני מנסה לאסוף מידע, להבין, גם בלי לפגוש אותו, מה מפריע לו".

    איבדתי אותה. אני מרגישה. הפנים שלה מזדעפות פתאום, כאילו נכנסתי לאזור סטרילי בחדר טראומה בלי חיטוי קודם, כאילו הכנסתי מנעול בדלת שאיש אינו רשאי לפתוח, אפילו לא גיטה עצמה.

    - "קרה משהו?" אני ספק אומרת ספק שואלת.

    - "את מנסה להאשים אותי במשהו? אמרתי רק שהוא זרק משהו וזה פשוט לא נראה לי משמעותי".

    היא מסתכלת עלי, עכשיו היא זועפת ממש. "כן, כן, אני יודעת מה את רוצה להגיד לי. אני מתערבת לו יותר מידי נכון? הוא בן שלושים, והוא בוגר, והוא לא ילד קטן ויש לו גם מה לומר, ואני משתלטת עליו, מכירה כבר את הזמירות האלה".

    - "לא אמרתי כלום גיטה, למה את חושבת שזה מה שאני רוצה לומר?"

    - "למה? פשוט! כי על זה את שואלת, ומתעקשת לחפור דווקא בנקודה הזאת. רוצה לומר לי שאני שתלטנית? פשוט תגידי וזהו!"

    - "להגיד מה??"

    - "להגיד מה שאת חושבת, אני שומעת מידי פעם את הזמירות האלה מ... לא משנה, אני יודעת שיש כאלה שחושבים כך".

    אופס! מישהו חדש נכנס לחדר. אני לא בטוחה שעבור גיטה האורח הזה קרוא לכן אני בוחרת לא להתעסק אתו יותר מידי. אני רק מכניסה אותו לאחד מתאי הזיכרון הפעילים שלי. אולי בהמשך הוא יתפוס כאן מקום מכובד יותר, אולי לא.

    הקול של גיטה נעשה מריר, קשה. "אף אחד לא קורא לאימא שתלטנית כשהיא מחליטה אם להניק את הבן שלה או לתת לו תחליפי חלב ומאיזה סוג. אף אחד לא טוען על הורים כשהם קובעים איזה חינוך יקבלו הילדים שלהם, לאיזה חיידר ילכו, לאיזה בית יעקב, לאיזו ישיבה קטנה ולאיזה סמינר. אנחנו גם קובעים עבור הילדים שלנו איזה הכשרים הם יאכלו ולאיזה מקומות מותר או אסור לנסוע. אני אימא שתלטנית נכון, כזאת שקובעת בשביל הילדים שלה את תפריט ארוחת הצהריים ולא מסכימה בשום אופן שיפריזו עם ממתקים או עם ג'אנק פוד. אז כן, כל זה בסדר, כל זה מקובל ועוד יותר מכך. אימא שלא תנהג כך, אימא ש'תסמוך' על הילדים שלה ותתן להם לבחור ולא תתערב בבחירות שלהם נחשבת מזניחה, אדישה. על גבול המתעללת אפילו. אז רק אני שתלטנית, כן? רק אני!"

    העיניים של גיטה בורקות כשהיא מדברת. דמעות נתלות בקצות ריסיה והיא מעפעפת במהירות הבזק כדי לייבש אותן. היא לא אישה של בכי, מה פתאום.

    אני יושבת מכווצת, נדהמת מעוצמת המתקפה שנחתה עלי בפתע. משחזרת אחורה את השיחה שלנו, אם אמרתי, אם הזכרתי, אם שאלתי משהו שלא היה ראוי. לא. על לא עוול בכפי ספגתי אותה. עוד רגע אני חושבת ולפתע מכה בי ההבנה- זה לא שהיא לא מגיעה לי, היא כוונה אלי כי אני כנראה היחידה שמוכנה, שמסוגלת לספוג אותה.

    - "ואת, מה את חושבת גיטה, את שתלטנית?"

    - "את יודעת מה, כן!!" היא מישירה אלי מבט נוקב. "מצפונית, אני לא מוכנה להתפטר מתפקידי האימהי כשילד מתבגר. אני חושבת שהתפקיד שלי לא נגמר כשהוא מגיע לגיל שמונה עשרה, אכפת לי ממנו עכשיו ויהיה אכפת לי ממנו עד גיל זקנה ושיבה וגם אחרי מאה עשרים אם אזכה, אהיה מליצת יושר שלו גם בשמים.

    "אימא היא לנצח אימא, גם אם היא בת מאה והבן שלה בן שמונים. זה התפקיד שלי, אני לא מתביישת בו, אני לא חושבת שאני עושה משהו אסור. את יודעת מה? הקול שלה מתגבר מאד, צועק כמעט,. אם לזה את קוראת שתלטנות, אני שמחה, מאד שמחה! מאד מאד שמחה להיות אימא שתלטנית!!"

    שתינו שותקות עכשיו. אני- נותנת למילים לשקוע בתוך החדר, בתוכי. כמו חול ששוקע לאטו לקרקעית ומשיב למים את צלילותם, וגיטה- מכונסת בתוך עצמה. הי! היא בוכה! אני שמה לב לפתע. בשקט, בלי יפחות, בלי השתנקויות ובלי טלטולים. עכשיו נושרות הדמעות לאטן, כבדות. כמו טיפות יורה ענקיות שנוחתות על המדרכה אחרי חודשי הקיץ היבשים, מציירות בה עיגולים רטובים ומותירות אותה משתוממת- מי הן אלו שהגיעו? לא זוכרת שהיו כאן אי פעם.

    כשהיא מבחינה שאני מביטה בה היא ממהרת להסיט את המבט. "סליחה, אני מתנצלת, באמת, אני לא כזאת, ממש לא כזאת, סליחה..."

    - "לא כזאת מה?"

    - "לא כזאת שצועקת, לא כזאת שמתפרצת, לא כזאת שמאשימה".

    היא בולעת את הרוק, "לא כזאת שבוכה".

    משהו נסדק בפנים של גיטה, מתקלף.

    "את פשוט דואגת לבן שלך". דמעות עולות בעיני כשאני אומרת את המשפט הזה. אמת פשוטה.

    היא מהנהנת. "ואף אחד, את מבינה, אף אחד לא מצליח להבין את זה. רק חושבים שאני פנאטית ולא נורמלית, ואף אחד לא עושה כך ובגללך הוא מתעכב כל כך".

    "את נלחמת על הערכים שלך".

    "נכון. כשהיה תינוק והתעקשתי לאשפז אותו בבית חולים רחוק למרות שבית החולים הקרוב היה מול הבית אך ורק כי אמרו לי שהמחלקה שם מקצועית יותר לטיפול במחלה שהייתה לו אף אחד לא אמר שאני פנאטית, כששכנעתי את בעלי לשכור לו אברך שיחזור אתו על הלימוד בחיידר, לא כי הוא היה חלש אלא כי הרגשתי שהדחיפה הזאת תרומם את הביטחון שלו, אף אחד לא אמר לי שאני לא נורמלית. ורק עכשיו, כשאני ממשיכה לדאוג למה שהכי חשוב: העתיד שלו, הבית שלו, הלימוד שלו והילדים שלו, פתאום קמים עלי, פתאום הוא לא מרוצה. שתלטנית, כן בטח..."

    "אימא זה לנצח", אני מסכימה אתה, "אי אפשר להתפטר מהמשרה הזאת".

    "בדיוק כך". השעה שלנו טרם הסתיימה ולמרות זאת, היא קמה נרגשת ממקומה ומתקרבת אלי. "תודה, אני מרגישה צורך ללחוץ לך את היד. אין לך מושג כמה זה מחזק אותי לשמוע שאת מסכימה אתי, שזו דרישה הגיונית לחתום על התקנון, שיש עוד כמה קולות שפויים בעולם".



    רוצות לקרוא עוד?
    https://www.prog.co.il/threads/את-האמת-לא-התכוננתי.384494/

תגובות

בכדי לרשום תגובה, עליך להרשם לאתר.
  1. רחל שמש
    איזה מרגש לקרוא איך שאת נכנסת לפנימיות שלה ונותנת לה כל כך הרבה מקום והבנה
    מדהים איך הגעת ברגע למה שבאמת יושב לה על הלב
    החברה פה ממש תוקפים אותה וגם לי קצת קשה לחבב אנשים מסוגה - אבל תחשבו על זה שעם כל הקליפות שלה והטעויות שהיא טועה בתוכה היא אדם רגיש ופגיע בדיוק כמונו
    איזה אומץ מצידה לבוא לטיפול ומזלה שהיא נפלה על המטפלת המדהימה, הכ"כ מדויקת
      קליגרובקא ו-אילת בריטמן אוהבים את זה.
  2. הברכה והשלו
    כתיבה מדהימה. אהבתי איך 'נכנסת' לה לראש.
    הבעיה שאני מכירה אשה אמיתית כזו , ואני לפעמים משתכנעת ממנה!!
    מה עושים בתור שכנה של כזו?
    מחכה להמשך..
    למרות שאצל השכנה שלי זה יהיה מאוחר מדי...
      קליגרובקא ו-אילת בריטמן אוהבים את זה.
  3. מירי סגל
    אילת, תקשיבי: היה איזה רגע במהלך הקריאה, ממש חצי שנייה כזו מרפרפת, שהצלחתי לא לשנוא את גיטה. זה חלף מיד כמובן, כי היא נשארה גיטה, מה אפשר לעשות.
    אבל השנייה הזו היא עדות לרוחב האופקים שלך. מצאת לה טיעונים טובים, כמעט משכנעים (שמי קבע באיזה גיל מסתיימת האחריות) אז נכון, היא נשארה דמגוגית, ויש התנהגויות ששום אמוציות לא יצליחו להצדיק, אבל זה שנכנסת לראש שלה ככה, זה שהצלחת לגרום לנו לראות בה בן אדם ולא רק קרציה - זה אומנות.

    אישית אני הייתי רוצה שתמני שדכנית שכירה שתטפל בו בזמן שהיא יושבת אצלך ומדובבת לה.
    שייפגש, יתארס, יהנהן מול שטר תנאים שלא היא כתבה - ויתחתן. אחר כך תגיעי איתה לאיזה תובנות שאת רוצה.
  4. Z.A.
    הכתיבה של מהממת כמו תמיד מבינה כ''כ עמוק נפשות.
    אבל שאלה לי אליך כשאדם יושב מולך והוא חושף בעצם מה שהוא לא רוצה אינך צריכה לעורר את תשומת ליבו שבעצם הוא מדבר על משהו אישי שלכתחילה הוא לא רצה. הרי היא באה שתפטרי לה את הפלונטר בינה לבין בנה לא טיפול רגשי. פתאום היא אומרת דברים קצת אחרים אפילו שאח''כ היא חזרה לנקודת המוצא שלה אבל בתהליך הטיפולי שהיא עברה היא חושפת משהו שלכתחילה לא רצתה.
    אני במקומה הייתי רוצה שיעוררו אותי לזה. כי בסערת רגשות קשה לנו לשים לעצמינו שליטה וגדרות אישיים וזה לא הופר שתדעי עליה משהו שהיא לא רצתה.
      קליגרובקא ו-אילת בריטמן אוהבים את זה.
    1. גלבוע
      שאלה מעניינת.
      נגיד שהיא תעורר את תשומת הלב של גיטה שהיא 'מגלה לה סודות', היא בעצם חוסמת בפניה את האפשרות להתבטא באמת.
      ואז, איך היא תעזור לה?
      קליגרובקא ו-מרחבית אוהבים את זה.
    2. Z.A.
      היא לא באה לטיפול כעת. והיא מבטאת באמת את הקושי שלה אם בנה. ואת הקושי הזה אילת צריכה לעזור לה לפטור.
      או לחילופין להגיד לה שהיא רואה שהקושי נוגע בעוד תחומים בחיים האם היא רוצה לעבור עכשיו טיפול פנימי ולפטור את הבעיה מבפנים.
      אבל להעביר בנ''א טיפול ללא ידיעתו או בניגוד לרצונו זה לא הוגן וזה לנצל רגע של חולשה שלו כדאי להגיע לבפנים שלו, ללא הסכמתו. כי לא על דעת זה היא הגיעה אל אילת המדהימה!
      קליגרובקא אוהב/ת את זה.
    3. cherry c
      זה טיפול/יעוץ/אימון. בכל הדברים מהסגנון הזה, אי אפשר להתמקד רק בסימפטום שעליו באו, כי זה יהיה שטחי לגמרי. כמו שרופא לא מטפל בסימפטום אלא במקור.
      ודוקא פה אין סטיה בכלל מהנושא, זה ממש באותו נושא.
  5. חותם1
    מדהים!
    אהבתי שנתת לה להביע את האמת שבה בלי להשתיק ולחנוק
    cherry c@ אם לא עושים הכרות עם המחשבות והרגשות הפנימיים
    איך אפשר לעשות בהם שינוי?
    1. cherry c
      צודקת, קראתי פרק ב' בלי א'... סליחה.
      היה קשה לי לשמוע את המטפלת נסחפת אחרי הדמגוגיות של המטופלת, אבל פרק א' בהחלט מבהיר את הכיוון.
      קליגרובקא ו-אילת בריטמן אוהבים את זה.
  6. מרחבית
    איך את מצליחה לנטרל את עצמך עד כדי כך?? מאוד מיוחד!!
      קליגרובקא, אילת בריטמן ו-ארבע אוהבים את זה.
  7. cherry c
    יופי, חיזקת אמא שתלטנית/שדואגת לבן שלה, תקראי לזה איך שמתאים לך.
    מה הועילו חכמים בתקנתם? זה יעזור לקשרים שלה עם הבן שלה? לא. זה יעזור לקשרים שלה עם שאר הילדים? לא זה יעזור להערכה של בעלה כלפי השתלתנות שלה? לא.

    אז?
      קליגרובקא ו-אילת בריטמן אוהבים את זה.
    1. View previous replies...
    2. מרחבית
      חכי, זה באמצע. מחכים כמובן להמשך.
      בדרך כלל כשנותנים מקום והכרה לאיזה חלק שלא יהיה בבן אדם, רק אז הוא יכול לזוז משם. וכשלא נותנים מקום לחלק הזה, כשנאבקים בו ולא מכילים, האדם מתקבע עוד יותר ולא מוכן/לא יכול להסיר את האחיזה החזקה שלו במקום הזה.
    3. נענע
      איך שאני הבנתי את זה מדובר בתהליך.
      קליגרובקא ו-אילת בריטמן אוהבים את זה.
    4. אילת בריטמן
      cherry c יקרה
      מציעה לך לקרוא שוב מהתחלה כדי להבין מה אני חושבת. בקטע הזה אין שום הסכמה עם הדרך שלה, מה שיש זה התייחסות והבנה לכאב. גם אם הדרך שהיא בחרה היא מוטעית עדיין היא אמא שרוצה בטובת בנה, עדיין הדרך שאני מכירה לעזור לה לשנות את התפיסה וההתנהגות שלה היא באמצעות הבנה והכלה.
      וכמו שכתבו כאן קודמותיי- הסיפור טרם הסתיים
  8. nechamizak
    כתיבה מדהימה ותוכן מיוחד ועמוק!
      קליגרובקא ו-אילת בריטמן אוהבים את זה.