בכל הכח | חלק א'

[Angular]

יפה.
דבר קטנוני נורא שמפריע לי - כדאי להוסיף סימני פיסוק בין הציטוט לאומר. לדוגמה:

"אולי נלך לשם ונראה בעצמינו " מציע סר מוק'ל

הייתי חושבת שצריך לכתוב:
"אולי נלך לשם ונראה בעצמנו", מציע סר מוק'ל.

 

[א-ירושלמית]

יפה.
דבר קטנוני נורא שמפריע לי - כדאי להוסיף סימני פיסוק בין הציטוט לאומר. לדוגמה:

הייתי חושבת שצריך לכתוב:
"אולי נלך לשם ונראה בעצמנו", מציע סר מוק'ל.

לא חייב בכלל.

 

[RACHELIZ]

לא חייב בכלל.

בטוחה?

 

[א-ירושלמית]

כן.
עודף סימני פיסוק מציק, בסופו של דבר, בעין. תנו גם לקוראים להבין בעצמם.
חוץ מזה, במקרה הספציפי הזה אני לא רואה מה מוסיף הפסיק.

 

[RACHELIZ]

האמת היא שניסיתי להכניס לעיתונים סיפורים הרבה יותר מעודנים וקצת יותר חינוכיים מזה, וזה לא הלך, לא תאם, מה לעשות. השלמתי, כלומר, בערך.

תוכלי להעלות לכאן איזה סיפור שלא תאם? מעניין לראות מה הקריטריונים ל(אי) התאמה.
ואם אפשרי, לציין מי העיתונים. חושבת שיהיה לתועלת.

 

[RACHELIZ]

ואם אפשרי, לציין מי העיתונים. חושבת שיהיה לתועלת.

במחשבה שניה, לא בטוחה שכדאי לציין את שם העיתונים כדי לא לסגור לעצמך דלתות בעתיד...

 

[Angular]

כן.
עודף סימני פיסוק מציק, בסופו של דבר, בעין. תנו גם לקוראים להבין בעצמם.
חוץ מזה, במקרה הספציפי הזה אני לא רואה מה מוסיף הפסיק.

האמת שלא בדקתי מה הכלל בעניין. פשוט כך נראה לי שמקובל.
ראי כאן.
את מכירה ספר מוגה כראוי שאין בו פיסוק בסוף ציטוט?

 

[קופירייטה]

23:
אם מישו פספס, בתוך כל הדיונים העליתי גם פרק 22

משהו הולם ברקותיו של הסגן אלוף, דופק, פועם, לוחץ, קודח.
הוא נמצא פה ונמצא שם, הכל בטרוף עשייה מושלם ומוכר וניסי.
עובר, מאשר, שולח, וקורא.
מכנס ישיבה קצרה ודחופה.
מעלה ומוריד, שולל ומתקן.
מקבל דיווחים מפה ומשם ומנסה להשלים מהם תמונה מציאותית.
אפס.
הדיווחים סותרים כל כך ומשתנים כל כך משעה לשעה.
הרוגים מכל הצדדים. צד ימין מתקדם. התקדמות משמעותית. צריך עוד כח. נסיגה המונית. החובשים לא משתלטים. אין מי שייצא מזה חי. כבשנו את כל צדדי הנחל. נחלים של דם.
אף אחד לא יודע להסביר באמת מה שקורה שם בשטח.
קצות האצבעות בוערות לו. איך אפשר לשלוח ככה פקודות? מי אמר מה נכון?
האדמה רותחת לו. איך יידע שהפקודות שלו באמת עוברות, ורק למי שצריך? אולי 'חפרפרת' משנה אותן? משבש אתן? אולי עולה עליהן ומעביר אותן לצבא האויב?
אוהל המפקדה צר לו, אבל בחוץ יוקדת שמש, צורב אבק שריפה, ולוהטים תותחי המלחמה.
אין אוויר. אין אוויר.
ואין לאן לברוח עוד.
רק ללילה.
והוא יבוא עוד שעות.
מישהו בטוח בחייו עד אז??

קצת לפני הערב, כשנרגעות הרוחות באופן יחסי, והעניינים מתחילים להתבהר – מפקיד מתיו את הסמכויות הנדרשות בידיהם של מי שצריך להפקיד, בודק ומרענן נהלים, ורק אז נפנה להרגיע גם את רוחו שלו.
טוב, לא ממש. באופן זמני בלבד.
אבל באופן היחיד שהוא מכיר.
הוא פונה לאוהלו, לישון.

הוא נרדם מהר משרגיל וכנראה ישן עמוק וחזק עוד יותר משנרדם מהר, רק זה יכול להסביר למה התעורר בחצות.
ראשו כבד. הפטישים כבר לא הולמים בו, אבל עדיין מרגיש כאילו משהו לוחץ בתוך גולגולתו בחוזקה. הוא לובש את בגדיו ויוצא החוצה, לשבילי העפר שבקצה המחנה, לנשום לילה.
ריח חזק וחרוך עוד עומד באוויר, מתערבל ונאבק במשב האוויר הצלול.
משהו גואה בו. רגש ישן ומתסכל,
חסר שם.
כמו כל רגשותיו.
דבר מה באוויר כבד וסמיך מאוד, וזה לא רק הריח הדם והאש, להם הסכין כבר שנים. זה לא משהו ברור או ניתן להגדרה. עצביו המתפקעים וחושיו הדרוכים ממילא גורמים לו להסתובב לאחוריו ולסרוק את השטח סביב. אבל אפילו הוא, בעל טביעת העין החדה, או ליתר דיוק - המייצג של טביעה מהסוג הזה, לא מוצא דבר.
כמה אוהלים לפניו, מספר אוהלים לפני הגדר, הוא רואה צללית אדם נעה בחושך.
"סיליפט", הוא אומר לעצמו והאוויר נתקע לו בסמפונות רק לרגע, "עורך מסיבת פרידה מהלילה האחרון שלו פה".
וזה התסכול והמרירות שגורמים לו שלא להתעמק בצללית עוד. לא שהוא יודע שזה הם. אבל זה הם. רק הם, בפרוש. אם היה מתעמק עוד רגע הייתה טביעת העין הידועה שלו מגלה לו שאלו רק מחשבותיו ששוב ניצחו אותו, והטעו אותו להסיק כך, בחופזה. כי אין התאמה בין קווי המתאר של הצללית לאלו של סיליפט.
אבל הוא לא מתעמק עוד. רק מהרהר רגע בכך שלא מתאים לו, לסיליפט, להיראות ככה, על פני השטח. תמיד הוא מקפיד להיות דומם ונעלם, עד שאפילו הוא, סגן אלוף מתיו, לא תמיד מבחין בו.
וזו המחשבה האחרונה שלו לפני שהעולם משתבש, מתהפך ויוצא מדעתו.

 

[Violinist]

וואו הנה הגיע האקשן שכל כך חיכינו לו
מושלם ומותח מתי הפרק הבא?

 

[קופירייטה]

אשתדל היום

 

[קופירייטה]

24:
אם לא תסב ראש לאחור, לעולם לא תדע מה נחסך ממך.

פתאום מישהו לופת אותו מאחור, תופס בצווארנו בתנועה מכאיבה מדי. אינסטינקטיבית הוא פותח את פיו, מנסה לגבור על תחושת החנק ולשאוף אוויר. המישהו דוחף פיסת בד לפיו וחוסם אותו בכח, ומכסה את עיניו.
מתיו מנסה להתנגד. ללחום. על נשימתו, על חירותו, על חייו. הוא אפילו לא יודע אם זה רק מישהו אחד מאחוריו, או אולי כמה. הוא בועט, הוא מכה, הוא הולם, הוא יורק. הוא מניף ידיים וחובט, מנחית מהלומות על ימין ועל שמאל. מתנשף ובוטש. אף פעם לא היה מתיו פון ברנטו חזק בהישרדות. גם בחוג הלחימה שהשתתף אי אז לא היה מהחזקים. והשנים שעברו מאז, שנים של ישיבה מול שרטוטים וחישובים ואפס פעילות גופנית אמיתית או חיזוק לשריריו, לא היטיבו איתו, בהגדרה עדינה. אבל כשקיומו תלוי לו מנגד הוא מגלה בעצמו כח שלא ידע שקיים.
זה עוזר לו, אבל לא להרבה זמן.
וכשהוא חש שהוא עוד מעט קט קורס, מיטלטל האוחז בו ועוזב אותו בפתאומיות כזו שגורמת לו ליפול לקרקע.
רק יצר החיים מרים אותו מהקרקע כמעט באותה מהירות שנפל. הוא כושל קדימה במנוסה, ורק לרגע מסב ראשו אחורנית.

 

[א-ירושלמית]

אבוי לך אם לא תעלי עוד פרק.

 

[אשר שרבר]

בשן הציל אותו, הא?
חכי תעברי לעוד משהו מפעם, ורק אחר כך התברר שהוא זה שבעצם הציל אותו

 

[RACHELIZ]

ממה שזכור לי, הבנתי שבשן הוא אחד מהבחורים שעזרו לו כשהוא יצא משיעור שחמט או משהו...?

 

[RACHELIZ]

24:
אם לא תסב ראש לאחור, לעולם לא תדע מה נחסך ממך.

פתאום מישהו לופת אותו מאחור, תופס בצווארנו בתנועה מכאיבה מדי. אינסטינקטיבית הוא פותח את פיו, מנסה לגבור על תחושת החנק ולשאוף אוויר. המישהו דוחף פיסת בד לפיו וחוסם אותו בכח, ומכסה את עיניו.
מתיו מנסה להתנגד. ללחום. על נשימתו, על חירותו, על חייו. הוא אפילו לא יודע אם זה רק מישהו אחד מאחוריו, או אולי כמה. הוא בועט, הוא מכה, הוא הולם, הוא יורק. הוא מניף ידיים וחובט, מנחית מהלומות על ימין ועל שמאל. מתנשף ובוטש. אף פעם לא היה מתיו פון ברנטו חזק בהישרדות. גם בחוג הלחימה שהשתתף אי אז לא היה מהחזקים. והשנים שעברו מאז, שנים של ישיבה מול שרטוטים וחישובים ואפס פעילות גופנית אמיתית או חיזוק לשריריו, לא היטיבו איתו, בהגדרה עדינה. אבל כשקיומו תלוי לו מנגד הוא מגלה בעצמו כח שלא ידע שקיים.
זה עוזר לו, אבל לא להרבה זמן.
וכשהוא חש שהוא עוד מעט קט קורס, מיטלטל האוחז בו ועוזב אותו בפתאומיות כזו שגורמת לו ליפול לקרקע.
רק יצר החיים מרים אותו מהקרקע כמעט באותה מהירות שנפל. הוא כושל קדימה במנוסה, ורק לרגע מסב ראשו אחורנית.

איזה מתח...
קצת הפריע לי שהפרק הזה קצר משמעותית ביחס לשאר הפרקים.

 

[אשר שרבר]

ממה שזכור לי, הבנתי שבשן הוא אחד מהבחורים שעזרו לו כשהוא יצא משיעור שחמט או משהו...?

חלילה לך מלחשוב כדבר הזה בשן הוא סיפליט או איך שלא מאייתים את זה

 

[RACHELIZ]

חלילה לך מלחשוב כדבר הזה בשן הוא סיפליט או איך שלא מאייתים את זה

כן.. התכוונתי אליו: בשן סיליפט

 

[ביזנסטורי - אילה]

וואו.
המתח עולה...

 

[קופירייטה]

אבוי לך אם לא תעלי עוד פרק.

בגלל תגובות שקיבלתי באישי החלטתי להפסיק את הסיפור לעת עתה.

סתאאאם!
מה נראה לך???

 

[קופירייטה]

25:
כשהניצחונות של כל המאבקים מתערבלים בהפסדים, זה חייב להיות לילה.

בשן סיליפט,
וסר מוק'ל.
נאבקים זה בזה.
בשן מבחין בו ראשון.
"מתיו", הוא נושף לו, "אתה---"
סר מוק'ל מסב אליו פנים, וכמעט מאבד את שיווי משקלו "סגן אלוף מתיו", הוא מאנפף ואז נאנק, "בא תעזור לי עם הבנדיט הזה".
"אל תתקרב אליו", אומר בשן סיליפט, "הוא חמוש" ואוחז בידיו של סר מוק'ל בכח כדי שלא ישלוף את נשקו "הוא התנפל עליך מקודם".
"בדותות!!" יש יופי בקולו הצפצפני של סר מוק'ל כשהוא נסער ועולה לטונים גבוהים מהרגיל, אבל מתיו לא פנוי להבחין בזאת, כמובן. "איך אתה מעז כשזה היית אתה? תעזור לי לשלוף נשק, המפקד. הוא חזק ממני, ואחריי זה אתה ".
מתיו לוקח פסיעה אחורה.
ועוד פסיעה.
ועוד פסיעה קטנה.
מאבק עז ניטש מולו. בשן סיליפט המוצק ורחב הכתף. סר מוק'ל האלסטי והדק. והוא, כנגד.
"חתרן שפל" מסנן בשן סיליפט לסר מוק'ל.
"חפרפרת!!" מחזיר סר מוק'ל, "אייי!! אני חייב את העזרה שלך איתו!", הוא אומר למתיו שעומד נטוע במקומו.
"תישאר שם" אומר לו בשן סיליפט "אל תזוז. זה מסוכן".
"אל תישאר שם", מתנשף סר מוק'ל כשבשן דוחף את מצחו אחורה וכמעט זורק אותו לרצפה, "אל תישאר שם, לפחות רוץ אחריי האהלים, לסוף המחנה. כאן אי אפשר לבטוח באף אחד".
מתיו מהסס רגע קצר, ומתחיל לפסוע אחרונית.
"לא!" אומר בשן סיליפט "אל תזוז!!"
"כן. המפקד. כן! ברח!".
"לא!!!", צועק סיליפט. צועק ממש. "הם קבוצה שלימה שם, בחוץ. מחכים שתתקרב. אל תזוז. אל תזוז. חכה שיגיע הפטרול שלנו".
אבל הפטרול לא אמור לעבור באזור הזה של המחנה ברגעים הללו, מתיו יודע את זה. ולא יודע מי יודע מי עוד יודע.
"שקרן. חפרפרת!" גונח סר מוק'ל למתיו. "הוא פשוט צריך אותך בידיים שלו. אי! תעזוב אותי!! אל תקשיב לו. רוץ. איייייי-- אחחחח".
--
וככה, מול העיניים, מסתיים לו מאזן האימה באחת, בשן סיליפט מכניע את סר מוק'ל, שמתקפל על הרצפה, ושולף ממנו את נשקו.

איכשהו, זה לא מדויק לומר שמתיו תוהה האם זה הרגע האחרון בחייו שבו הוא רואה את אור השמש. מתיו מסתפק האם זה הרגע האחרון בו הוא רואה את אור הירח. הוא מהרהר באבא שלו. באמא שלו. בילדיו, שמעולם לא נולדו. ופתאום מציף אותו רגש פשוט וטוב לכל אלו, והוא, מתיו, מזהה אותו, וגם יודע לתת לו שם, געגוע. הוא מתגעגע לכל אלה, ולא מתנגד לרגש הזה.
"ברח", גונח סר מוק'ל מהאדמה, "ברח מהמקום המקולל הזה".
"רוץ תביא לי חבל", מבקש ממנו בשן סיליפט, אוחז היטב בידיו ורגליו של סר מוק'ל "כשהוא יהיה קשור יהיה אפשר לטפל בשאר העניינים".
אבל מתיו לא מגיב, לא כי הוא לא פוחד ולא כי הוא מסרב להניח לסיליפט לעשות כהבנתו. כי הוא בכלל לא שומע. הוא רחוק מכל אלו. מתיו נמצא הרחק הרחק, נפרד מחלומותיו, אלו שלא ידע שקיימים בכלל, נפרד תוך שהוא עורך עימם היכרות. והם קסומים, ויפים, ונעימים, וחמים כל כך ומהפנטים אותו. את מתיו. חד העין. רחב התפיסה. המציאותי. הריאלי. הקשה. החזק. הקשוח. הלוחם. איש הצבא. סגן אלוף. זה שדבר לא יכול עליו.
רק צפירת האזהרה שמנסרת את מרחב השקט של הלילה מעוררת אותו.
אותו ואת כולם.
בין רגע מלאים שבילי העפר בתפיפות רגליים, שממהרות אל הגבול בקצה המחנה.
מישהו נוטל את סר מוק'ל, שניים אחרים את בשן סיליפט, משניהם נלקחים אמצעי הלחימה.
כל האחרים יוצאים אל מעבר לגבול המחנה. בפטרול הלילי הקבוע זוהתה פרצה בגדר שהסבה את תשומת לב השומרים לתנועה מסיבית חשודה מעבר לה. תנועה כזו שגרמה לשומרים להפעיל צפירת אזהרה ולהזעיק כח מתוגבר שיעזור לפשוט על הקבוצה הזרה שבחוץ.