סיפור בהמשכים מתחם F

יוסף יצחק פ.

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
פרק א'.

חושך.

זה הדבר היחיד שהוא ראה כשהוא פקח את עיניו. צליל זמזום מתכתי נשמע מעליו ומצדדיו, מבט חטוף מצדו גילה לו כמה נורות חשמליות, מהסוג שמשמש לתאורת רחוב, יחד הן הפיקו אור קלוש שהאיר את חלל המבנה, אך לא היווה תאורה מספקת.

הוא ניסה להבין היכן הוא נמצא. ואם להתחיל בשאלת היסוד, 'איך הגעתי לכאן?'. וכדי לענות על השאלה הזו, הוא חוזר שלב לאחור, 'מהיכן באתי?'. הוא לא כל כך זוכר.

השאלה היותר נפוצה שאדם רגיל היה שואל היא

"מה זה המקום הזה?"

הוא נרתע מעט לאחוריו כשהוא רואה אדם צעיר, להערכתו בערך בגילו, בשנות העשרים לחייו, חצי יושב חצי שוכב, ומביט עליו במבט מוזר ומבועת.

"זו שאלה טובה", הוא עונה בחיוך לאדם שמולו ומושיט לו יד, הצעיר תופס את ידו של האחר והוא מתרומם מהרצפה.

"תסלח לי, אבל אני חייב לעשות כאן סדר", הוא אומר לצעיר שהרגע הקים, "דבר ראשון, שלום, קוראים לי ניר, אשמח לדעת את שמך שאדע איך לפנות אליך", הוא קד קידה צינית ומביט על הצעיר, "אתה חטפת אותי לכאן?", הצעיר שואל בקול חושש לאחר כמה שניות של בהייה, הוא שולח את ידו לכיסו, ניר מבחין בכיס המכנס המתנועע אנה ואנה, ולבסוף הצעיר מסתכל עליו במבט מאיים, "תחזיר את זה", הוא זורק לרצפה בזעם פיסת נייר שהייתה לו בכיס, "את מה?", ניר עדיין מחייך, לא כל כך מבין את הסיטואציה, "את הפלאפון שלי שגנבת", הצעיר צועק עליו וצועד צעד קדימה, ניר נרתע לאחוריו, "לא גנבתי לך שום דבר, למעשה מצאתי את עצמי כאן בדיוק כמוך לפני שניות ספורות", הוא מסביר בעודו שולח את ידיו באינסטינקטיביות להגן על פניו, "תגיד לי, ניר", הצעיר הוגה את שמו בציניות, "אתה רוצה מכות?", הוא שואל כמובן רטורית, ניר צועק לו, "לא, אני מבטיח לך לא נגעתי בך", ורק לאחר שהוא חושף את בטני כיסיו, הצעיר נרגע ומתחיל להאמין לו.

"קוראים לי אלי", הוא אומר בקול רפה לאחר מכן, "אני מקווה שאתה מרוצה", הוא מזעיף פנים ונשכב על קצפת הבטון הקשה, מתנשף. "לכל הרוחות, מה זה המקום הזה?", הוא ממלמל לאחר כמה שניות ארוכות של נשימה.

"אוקי, יש לי שתי בשורות, טובה ורעה, מה תרצה לשמוע קודם?", ניר מציג לו את האפשרויות, "תגיד לי, אתה חושב שבאתי לכאן לשחק, מה הקטע שלך?", אלי מתרומם קלות מהרצפה, מביט בתסכול על האיש עמו הוא נתקע ב... מקום הזה, מה שהוא לא יהיה, "טוב אני אתחיל בטובה", ניר עונה לעצמו, "יש דרך לצאת מכאן", אלי מתנער, 'סוף סוף יש לו משהו חשוב לומר', הוא חושב לעצמו, "יש מולנו דלת גדולה, ובערך באמצעה", ניר הצביע לכיוון מסוים, "יש חור למפתח", "מעולה", אלי התלהב אך אז לפתע עצר, ופנה אל לניר, "תן לי לנחש מה הבשורה הרעה", ניר מהנהן לו לחיוב, כאומר לו, 'כן אחי, קלטת את העניין', "אין לנו מפתח", אלי משלים אותו, ומביט על הקיר מולם.
 

יוסף יצחק פ.

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
טוב, זה סיפור בהמשכים ראשון שאני מפרסם כאן.
בקצרה, היה חשוב לי לכתוב את העלילה הזו, שממש החלה ל'פוצץ' לי את המוח במחשבות, והרגשתי שאני חייב לכתוב את העלילה הזו.
אני אשמח לביקורות. (גם על הפיסוק, מקווה שיצא טוב).
חוות דעת, מחמאות, התלהבויות, רעיונות ותאוריות להמשך, כל זה יכול לסייע ולקדם.
שמתי לב שיש כמה וכמה סיפורים בהמשכים פתוחים בפרוג, ובכל זאת החלטתי לנסות את מזלי, כי אני יודע שבעיקר אני אהנה מהכתיבה, ויהיו גם אי אלו קוראים שיחכו לעוד פרק.
אז שיהיה לי בהצלחה. קריאה נעימה.
 

mic003

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
עריכה תורנית
טוב, זה סיפור בהמשכים ראשון שאני מפרסם כאן.
בקצרה, היה חשוב לי לכתוב את העלילה הזו, שממש החלה ל'פוצץ' לי את המוח במחשבות, והרגשתי שאני חייב לכתוב את העלילה הזו.
אני אשמח לביקורות. (גם על הפיסוק, מקווה שיצא טוב).
חוות דעת, מחמאות, התלהבויות, רעיונות ותאוריות להמשך, כל זה יכול לסייע ולקדם.
שמתי לב שיש כמה וכמה סיפורים בהמשכים פתוחים בפרוג, ובכל זאת החלטתי לנסות את מזלי, כי אני יודע שבעיקר אני אהנה מהכתיבה, ויהיו גם אי אלו קוראים שיחכו לעוד פרק.
אז שיהיה לי בהצלחה. קריאה נעימה.
העלילה נראית מסקרנת, חדשנית, רחוקה מהעלילות הרדודות והבנאליות ששוצפות את מדפי הספרים. אני מקווה שזה ימשיך כך, ואם תהיה אפוקליפסה בסוף - אני בכלל אהיה מרוצה (אני יודע שזו תקוות שוא, אבל השם מתחם f גורם לי לדמיין מתחם שבו נשארים האנשים האחרונים על פני האדמה).
בכל הנוגע לכתיבה, צריך הרבה שיפור.
הפיסקאות ארוכות מדי, ויש דו שיחים שלמים בתוך פסקה אחת, כך שלא מובן מי מדבר עם מי ולמה.
משהו גם מסורבל לי בעצם ההתייחסויות לשני האנשים. קראתי את אחת הפיסקאות כמה פעמים, ולא הצלחתי להבין מה בדיוק הולך שם. להבא, תשתדל לפתוח פיסקה חדשה בכל פעם שמישהו אחר מדבר, ולהוסיף מילים או סימנים בגוף הכתיבה שיהיה מובן מהם מי הדובר.
 

יוסף יצחק פ.

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
להבא, תשתדל לפתוח פיסקה חדשה בכל פעם שמישהו אחר מדבר, ולהוסיף מילים או סימנים בגוף הכתיבה שיהיה מובן מהם מי הדובר.
תודה על הביקורת. אני אאמץ, ב"נ.
כך שלא מובן מי מדבר עם מי ולמה.
זה סגנון שחוזר אצלי הרבה. בכל אופן בפרק הבא יותר ברור מי אומר ומה.
 

חגי שהם

משתמש פעיל
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
אז ככה: לגבי העלילה, מעניין יהיה לראות להיכן היא תתפתח
דבר שני:
צליל זמזום מתכתי נשמע מעליו ומצדדיו, מבט חטוף מצדו גילה לו כמה נורות חשמליות, מהסוג שמשמש לתאורת רחוב
צליל הזמזום מגיע בעצם מהנורות? למה שיגיע מהם צליל? או שהבנתי משהו לא נכון.
דבר שלישי: אתה משחק מדי הרבה בלשון עבר והווה, הייתי ממליץ לך להחליט באיזו לשון אתה כותב את העלילה כדי שיהיה אחיד יותר
דבר רביעי: משהו בכל הקטע הזה נראה כאילו מדובר בתקציר שהתחלת לכתוב אותו או לחילופין בטיוטה ראשונה עם הערות מהעורך.
בסך הכל: עלילה שנראית מעניינת מאוד, מחכים להמשך
 

שיבת ציון

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
עלילה יפה ומסקרנת.
כתיבה, זורמת. הפיסוק באמת גרם קצת להתבלבל בנוגע ל: מי אומר מה... אבל חוץ מזה, כתיבה נכונה ומעניינת.
בהחלט נראה שמצפה לנו סיפור שונה מהמקובל, יצירתי.
אהבתי את הציניות של ניר ואלי, נראה שהולך להיות מעניין איתם...
מחכה לפרק הבא.
 

יוסף יצחק פ.

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
פרק ב.

אלי לקח תנופה, התנשם, שפשף את רגלו קלות, ומיד הביט לכיוון הדלת הענקית שמולו, הוא שאף אוויר לשנייה, ופתח בריצה מהירה לכיוון הדלת, בסיומה הוא מצא את עצמו שוכב ליד דלת הברזל, ואת רגלו כואבת מעוצמת ההתנגשות.

"אמרתי לך, זה מיותר לנסות לפרוץ אותה", ניר מביט עליו מקצה החדר, זה קצת מרגיז אותו.

"ולמה אתה חושב שזה מיותר? אתה מעדיף להיתקע פה?", הוא הולך מעט צולע לכיוונו של ניר היושב על הארץ.

"אתה יודע איפה המפתח? אתה יודע משהו שאני לא יודע?", אלי עוצר, נעליו משמיעות קול חריקה קלה על הקרקע, והוא מתיישב למול ניר.

"ייתכן שאני יודע כמה דברים שאתה לא יודע, אך הם לא יועילו לי לצאת מכאן, למי ששם אותנו כאן יש סיבה טובה, וכלים יותר טובים, לתקוע אותנו כאן", הוא עונה לבן שיחו ומנסה להיטיב את תנוחת ישיבתו.

"רגע, איך באמת הגעתי לכאן?", זיעה קרה מבצבצת על מצחו של אלי, והוא מביט לכיוון עלום, מנסה להיזכר.

"אני זוכר שסיימתי קניות", ניר קוטע את חוט מחשבתו של אלי, "עליתי על הרכב שלי, ומשם אין לי מושג מה קרה, התעוררתי כאן".

אלי מביט עליו וממלמל, "רגע, רגע, רגע, אני גם זוכר שהייתי ברכב שלי, אבל איך הגעתי לכאן?", הוא שואל בשנית.

"סביר להניח שלא הגעת לכאן, אלא מישהו חטף אותך לפה, ואם יורשה לי להמר, הוא סימם אותך באיזשהו סם שינה, כי הרי התעוררת אחרי שהתעוררתי", ניר עונה בנינוחות, אלי לעומתו מתרומם ומתחיל להסתובב במעגלים ברחבי החדר.

"נגיד ואתה צודק, ובאמת חטפו אותנו", אלי מתחיל לבנות קו מחשבה.

"ברור שאני צודק", ניר מחייך לעצמו.

"אז יש לחוטף סיבה", אלי מתלהב על התובנה, "הרי לא יתכן ששמו אותנו כאן רק כדי לתקוע אותנו, יש סיבה כלשהי שצריכים בשבילה אותי ואותך", אלי מוחא כף בסיפוק.

"סקרנת", מחמיא ניר, יושב בנינוחות, אין לו לאן למהר, אלי לעומתו מתחיל לבחון את קירות החדר בחשדנות.

"חבל על המאמץ", ניר מנסה להחליש אותו, "יש פה רק ארבעה קירות בטון חלקים, תקרת בטון בלי תאורה, ורצפת בטון על הקרקע", הוא מציין את המובן מאליו.

"ודלת, שכחת דלת", אלי מוסיף.

"ודלת", לניר לא אכפת, "תאמין לי, בקושי זיהיתי שזו דלת, היא הייתה מוסוות היטב".

"תגיד לי", אלי הפנה אליו את מבטו, "לא נמאס לך לנסות להוריד לי את פרץ האנרגיה שיש לי? אתה מקנא בי שרק אני מנסה למצוא דרך לצאת מכאן?", אלי התנשף ממאמץ ומעצבים.

"אני לא עושה לך 'דווקא'", ניר ענה לו עם החיוך המרוח שלו, "אני פשוט לא מאמין שיש דרך לצאת מכאן לבד", ניר השיב בטון הפסימי שלו.

"אז מר ניר היקר, הנה לך ההוכחה שטעית", אמר אלי בנימת ניצחון, "טאדדדם", הוא הכריז ברשמיות.

"מה זה?", ניר הביט עליו מבולבל.

"זה מתג", אלי ענה כמו שמסבירים לילד קטן דבר חדש, "ומעניין מה קורה כשלוחצים עליו", אלי חייך בסקרנות, והוריד את המתג למטה.

"כלום", ניר הכריז כעבור כמה שניות שקטות, "כמו שאמרתי".

אך אז רעש חזק נשמע מכיוון הקרקע, וצידו הימני של החדר החל לשקוע במהירות כלפי מטה, בעוד שהחלק השמאלי גם החל לרדת במהירות, אלי נרתע למרכז החדר.

"ניר", הוא צעק בקול, "אתה עומד ליפול, תתקרב למרכז". ניר רץ במהירות למרכז החדר, ושניה אחרי שעצר להסדיר את נשימותיו ודופק ליבו, הדופן עליה ישב עד לא מזמן, נשמטה, ובמקומה נחשף חלל תהום.

רעש חזק מאחוריהם הבהיר להם ששני חלקי הבטון שעד כה היוו מעין גשר לדלת, נעלמו.

כעת הם היו תקועים על אי מרובע מבטון, מוקפים בתהום חשוכה ומאיימת.

"אתה אמרת שאתה אוהב סדר, נכון?", אלי מדבר בהתנשפות, "אז תרצה אולי לסכם מה היה כאן?", ניר מהנהן בפאניקה ומתחיל לסכם ספק לעצמו וספק לשותפו, "ישבתי בצד, הרצפה נפלה למטה, ובעצם עד עכשיו ישבתי מעל פירים עמוקים מאוד מאוד, ואני לא רוצה לתאר לעצמי מה היה קורה אם הייתי נופל...".

"שכחת משהו...", אלי רמז, ניר הסתכל עליו מופתע ואז גלגל את עיניו כלפי מטה, "אה כן, טעיתי, אני מצטער", אלי הנהן כמנצח, "אכן יש דרך לצאת מפה, אם כי עדיין אנחנו לא יודעים איך בדיוק, וגם המרחק לדלת חסום בפיר עמוק", ניר ניתח את המצב בקדרות מסודרת, והשניים הביטו אל הדלת הרחוקה מהם בייאוש.

"אז איך אנחנו מתכוונים לצאת מפה?", נשמע קול נשי מאחוריהם, והם הסתובבו בבהלה לאחור.

אלי שאל ראשון, "איך הגעת לפה?".​
 
נערך לאחרונה ב:

שיבת ציון

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
פרק מרתק. הפיסוק בפרק הזה מעולה, מבינים מצוין מי אומר מה.
בכללי הסיפור מקורי ומותח.
רק לא הבנתי: איפה האישה עומדת בסוף? הרי שני צדדי החדר ירדו ונשאר רק פס באמצע, לא?
מחכה מאד להמשך.
 

יוסף יצחק פ.

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה

יוסף יצחק פ.

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
פרק ג.

"איך אני הגעתי?", האישה קצת עומדת המומה, מסוחררת, "אין לי מושג... איך אתם הגעתם לכאן? מה זה המקום הזה?", היא עונה בשאלה ומשפשפת את מצחה בידה, "את בסדר?", ניר מגלה אכפתיות, "כן", היא עונה ונאנחת, "נדמה לי שקיבלתי מכה חזקה בראש", ידה מונחת על מצחה, והיא מתנשפת קלות.

"רגע", אלי עוצר את הדו שיח, "משהו פה לא מסתדר לי", "הופה", ניר מסובב את ראשו, "למישהו שהוא לא אני אכפת מסדר?", אלי מסמן בידו תנועת ביטול וממשיך, "אם לפתע נוצר ה'אי' בטון הזה, ומסביבנו נהיה תהום, איך בדיוק היא הגיעה לפה?", הוא שאל והסתובב להביט על השניים.

"דבר ראשון, קוראים לי מיכל, אני לא סתם 'היא', דבר שני, אין לי מושג, אני לא זוכרת מה קרה לי בשעות האחרונות", היא משלבת את ידיה בהתרסה, "זה לא בדיוק עוזר לנו", אלי מפטיר וחוזר להביט על הדלת המרוחקת מהם. "למעשה, זה מעט עוזר לנו", מתנער ניר ופונה אל מיכל, "אמרת שאת לא זוכרת מה קרה לך בשעות האחרונות, מנין לך לדעת שאת נחטפת לפני כמה שעות? אולי את כאן כבר כמה ימים ורק עכשיו התעוררת?", הוא מקשה, מיכל פוסעת פסיעה לאחור, נזהרת לא להחליק בטעות לתהום הפעורה מכל צדדיה, "אם זה כל כך רלוונטי, אז זה ההוכחה", היא שולפת מכיס המעיל שלה שקית מאפה, בתוכה נמצאים בייגל וכמה רוגעלכים, "עדיין חמים, ישר מהמאפייה", הטון שלה נשמע לקוח מאיזו פרסומת, ניר נוגע בשקית, החום הנפלט ממנה מוכיח לו שהאישה שמולו דוברת אמת.

"אבל למה הופעת בדיוק?", קולו של אלי נשמע בחלל החדר, "זה קשור ללחיצה שלי על המתג?", הוא מציע, "יש לך מפתח לדלת הזו?", הוא פונה אליה, הפעם הוא משלב ידיים, שפת גופו מפגינה עצבים רופפים, מיכל מפשפשת בכיסיה, "לא נראה לי", היא אומרת לבסוף, "כנראה מי שחטף אותי דאג להסיר ממני את כל חפציי האישיים", הסברה שלה נשמעת הגיונית, אפילו ניר מהנהן בהסכמה, "ודווקא את המאפים שלך הוא השאיר עלייך?", אלי מלגלג בקול, "אם אני הייתי החוטף, מה היה אכפת לי לאכול קצת אוכל בחינם?!", אלי העווה את פרצופו לפרצוף מוזר במקצת והסתובב ברחבי החדר כאילו יש לו צבא שלם מאחוריו, "אולי הוא רצה שאנחנו נאכל את זה", ניר אומר ואלי עוצר מהסיבוב המטופש, "מה אמרת?", הוא שואל, "אני מניח שאנחנו נהיה תקועים כאן כמה ימים, והחוטפים שלנו רוצים שיהיה לנו ממה להתקיים", ניר ממשיך בהשערה שלו, "מה?", אלי שואל, "זו הדרך שלהם להעביר לנו אוכל", ניר מצדו החליט שזו האמת, והוא כבר ניגש אל מיכל לסכם איתה על חלוקה הוגנת של מה שיש באמתחתה. "רגע אחד", אלי עוצר אותו שנית, "זה אומר שבכל פעם שנהיה רעבים, יצוצו כאן עוד כמה אנשים כמו מיכל?", "טכנית, כן", עונה לו ניר, "אלא אם כן נמצא דרך לצאת מכאן", הוא ממשיך.

"המקום הזה נראה כמו חדר בריחה", מיכל אומרת לפתע, "תחשבו על זה, אנשים זרים תקועים בחדר, יש להם מקום לצאת, אבל אין להם מפתח", אלי וניר מהרהרים ומהנהנים לאחר מכן, "ומהיכרותי עם חדרי בריחה, יש תמיד את המפעיל שצופה בנו, והוא גם אמור לתת את הרמז אם נתקעים".

"מה את אומרת בזה?", הפעם ניר הוא הקשה הבנה, "אני לא אומרת, אני בטוחה", מיכל אומרת ומתחילה לסרוק בעיניה את החדר, "מישהו צופה בנו".

התאורה החלשה כבתה לפתע.

העלטה החלה להתפשט בחדר. "תזהרו לא ליפול למטה", ניר צועק בקול, "תתכופפו לרצפה, תנסו למשש את הדרך למרכז החדר", צועק אלי אף הוא, קול זמזום חשמלי בקע מהמנורות, שנראה היה שהם ראו ימים טובים יותר ומוארים יותר, "זה נשמע שצריך להחליף מנורות, הרעש הזה לא משהו", מיכל מביטה על המנורות המהבהבות כל כמה שניות, "את תתרגלי, עוד כמה דקות זה ייפסק", אלי אומר כמו אחד שיש לו ניסיון.

"שמתם לב שהאור כבה בדיוק כשאמרתי שמישהו צופה בנו?", מיכל שאלה רטורית, "יש בזה משהו", אלי הסכים איתה, ורק ניר עמד בשקט ואמר בקול שקט, "חברים, צר לי להפריע אבל יש לי שאלה קטנה", אלי ומיכל הסתובבו לעברו, השאלה של ניר ריחפה באוויר, אך הוא בכל זאת שאל, בעודו מביט על הדמות הישנה שנת ישרים שצצה על הרצפה,

"מי זה?".
 

יוסף יצחק פ.

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
פרק ד.

השלושה הביטו בילד הצעיר הישן בשלווה תחתיהם, אינו מתאר לעצמו בחלומותיו ההזויים ביותר, להיכן נקלע.

"הו, אלי, תראה את זה", ניר לא יכול היה שלא לחייך בזמן שהצביע על הכיפה של הילד, "אלי", קרא אלי את הרקום על הכיפה, "נראה שיש עוד אנשים בעולם שקוראים להם בשם שלי", הוא דיבר לעצמו.

"הוא נראה חרדי, מה הוא קשור למקום הזה?", מיכל הביטה לסירוגין על הכיפה ועל הילד.

"נראה לכם יביאו לכאן גם את ה'בני דודים'?", אלי קרץ בעינו השמאלית כשאמר את צמד המילים 'בני דודים'.

"למה אתה מתכוון?", שאל ניר.

"אתה יודע, חבר'ה מהמגזר הערבי", אלי נע על מקומו באי נוחות.

"אתה עכשיו מתחיל כאן עם גזענות?!", מיכל עטתה על עצמה את דמות התוקף, לוחם הצדק עבור המקופחים. אלי חשב לעצמו שכדאי לו לעצור כאן, 'ממילא כולנו באותה צרה, ולא כדאי להסתכסך במצב כזה'.

האורות עמעמו לכמה שניות ואז חזרו לדלוק.

"אז את אומרת שצופים בנו", ניר חזר לשיחה הקודמת, מעיף מבט על הילד הישן ומבין שכל עוד הוא ישן, חבל סתם לעסוק בו.

"כן", עמדתה של מיכל לא השתנתה, להיפך, היא שבה לתור בעיניה אחרי קירות החדר. "התקרה כאן גבוהה, וגם אין עליה תאורה, אני לא יכולה להיות בטוחה", היא מלמלה לעצמה.

"בטוחה לגבי מה?", אלי שאל בעודו סורק את הקירות אף הוא.

"אני לא בטוחה שיש בה מצלמה נסתרת או איזו מראה דו צדדית", הסבירה מיכל.

"קראת יותר מדי ספרי ריגול, הא?", אלי לא התאפק שלא לעקוץ.

מיכל חייכה חיוך ציני והשיבה, "תראה לי דרך יותר טובה לעקוב אחרינו מבלי שהעוקב יחשוף את עצמו".

אלי שתק. 'טענה טובה', הוא חשב לעצמו.

אך למרות כל מאמציהם, המצלמה הנסתרת, המראה החלקה שבוודאות יש מאחוריה כמה אנשים שעוקבים אחריהם, לא נמצאו.

"יש סיכוי שמה שאמרת נכון", ניר פונה לפתע אל אלי.

"ברור שהוא נכון", אלי עונה ללא היסוס, "רק תזכיר לי, מה בדיוק אמרתי?".

ניר מתעלם מהבדיחה, "אמרת שלא נראה לך שכלאו אותנו בלי סיבה, אבל עכשיו אני מתחיל לחשוב, שאולי זו הסיבה", ניר רציני, מתיישב על הרצפה הקרה.

"בלבלת אותי, יש סיבה או אין סיבה?", אלי רוכן לעבר ניר.

"הסיבה היא שאין סיבה".



"מישהו יודע מה השעה?", השאלה נזרקת לאוויר לאחר שקט ארוך כנצח, "אלי? ניר?", מיכל ממשיכה לשאול.

"אני אשאל שאלה אחרת", ניר עונה, "מישהו יודע איזה יום היום?". מיכל מבינה שהיא לא תקבל תשובה. את השעון שלה הורידו מהיד, יחד עם שאר החפצים שלה, רק המאפים נשארו, והם לא קרים כמו מקודם...

"את יודעת מה אומרים?", אלי פונה אליה, "מי שאוכל לבד...".

"בסדר", היא מתרצה, "קח אחד", היא נותנת לו רוגעלך, "אבל אחרי זה לא יהיה לי מה לתת לך, אז תאכל בתבונה", היא מתריעה, ואלי מביט על פיסת הבצק האפויה והריחנית במקצת בחשדנות קלה.

"זה נחמד", אלי מניח את הרוגעלך על הקרקע, "אבל אם באמת דאגו לנו לאוכל, דרך מיכל, איפה השתייה שלנו?", הוא שואל, ומניח שהתשובה לא תבוא מאליו. הוא נשאר צמא כפי שהיה צמא בכל השעות שחלפו עד כה.

השעמום והשקט הצורם כבר החלו להציק לו יותר ויותר, 'אין לי מושג איך אני הולך לשרוד פה, ועד מתי...', הוא חושב בשקט. רמת ההיכרות שלו עם שני שותפיו לצרה לא טובה כל כך, ולא נראה שהם רוצים לפתח אותה. כולם חולקים את אותה מחשבה, 'איך יוצאים מפה?'. טוב, למעשה, כולם חולקים גם את המחשבה השנייה, 'למה אנחנו תקועים פה?'. אך עדיין לא הופיע האביר על הסוס הלבן עם מפתחות בית הכלא האפרורי הזה.

במקומו הופיע ילד חרדי, שנראה שהוא מתחיל להתעורר.



"היי חמוד, אתה בסדר?", ניר מחייך לילד שהתעורר זה עתה, קורי השינה עוד טוויים על פניו.

"איפה אבא?", הוא שואל בקול ישנוני, ומתהפך לצד השני. "לא", ניר צועק בקול, ותופס את אלי הילד בחוזקה, מעוצמת הזעקה אלי התעורר, רוח קרירה קידמה את פניו ממעמקי תהום חשוך, "אבא'לה", הוא צעק וניר משך אותו למרכז ריבוע הבטון הגדול, "זה היה קרוב", אלי המבוגר מלמל.

"איפה אבא?", הילד שאל שוב, הפעם מעט יותר ערני.

ניר ואלי ומיכל הסתכלו זה על זה במבט רציני. לפני ששואלים מי המנוול שתקע אותם פה, צריך לחשוב מה לענות לילד.

אלי התקרב אליהם, "היי חמוד, איך קוראים לך?", הוא שאל בקול רך, ניר קצת הופתע מהמעבר המהיר בין הטון הכעוס בו אלי היה שרוי עד כה, לבין הקול המלטף שהרגע הוא שמע.

"קוראים לי אליהו", עונה הילד.

"אליהו. מעולה", אלי מתלהב ומסובב את ראשו לניר, "עכשיו נוכל להבדיל ביננו", הוא מסביר את התלהבותו.

"אליהו, גם לי קוראים אליהו, אבל אתה יכול לקרוא לי אלי, ככה לא נתבלבל", הוא מסביר בסבלנות לילד.

"איפה אבא", דמעות מתחילות לבצבץ בקצה עיניו של אליהו, והיה נראה שהוא על סף בכי.

"אבא יבוא בקרוב", אלי מבטיח הבטחה ללא כיסוי, למעשה הוא מתפלל בליבו שזה אכן יקרה, אך אם להיות מציאותיים, נותר לקוות שניסים אכן קיימים.

"הוא אמר לך?", אליהו רוצה להיות בטוח.

"כן", אלי מחייך ומביט בעיני הילד, "אבא בעצמו אמר לי".

"טוב", הילד מתרומם על רגליו, "אם אבא אמר לך, אז הוא באמת יבוא", הוא ממש החלטי, "אבא שלי אף פעם לא משקר".

אלי מביט על ניר במבט של 'נראה לי חפרתי לעצמי בור עמוק', ניר מהנהן לא בהסכמה. אמירת אמת בסיטואציות כגון זו, לא הייתה הצד החזק של אלי, הוא קיווה להאמין שהוא עשה את המעשה הנכון.



האור כבה לפתע, ונדלק לאחר שתי שניות, ואז כבה ונדלק וחוזר חלילה עוד שלוש פעמים.

הם הרימו את מבטם למעלה אוטומטית, מסקרנות.

האור כבה שוב, ונדלק לאחר שתי שניות, ואז כבה ונדלק וחוזר חלילה עוד שתי פעמים. לאחר מכן האקט חזר על עצמו שוב.

"רגע", ניר התרומם, "כמה פעמים האורות כבו עכשיו?".

"פעמיים", אליהו ענה.

"או-או", פלט ניר.

"מה קרה?", מיכל שאלה.

"אני חושב שאני יודע מה קורה כאן", אמר ניר, ובעודו מדבר התאורה כבתה ונדלקה, ואז כבתה שוב, אך הפעם האורות לא חזרו ונדלקו כעבור שתי שניות.

למעשה הם לא נדלקו בכלל.

"זה מה שקורה כאן", ניר המשיך.

"יופי, גאון גדול", אלי ענה בלעג מר, "אתה חייב לשמוע תובנה שהרגע עלתה במוחי", הוא המשיך בהתלהבות.

"ומהי?", מיכל שאלה.

"שיש כאן חושך מוחלט, ואין לי אפילו מושג איפה כל אחד ממכם יושב", אלי צעק את המשפט האחרון, והד חזר אליו מחלל החדר, משווה אווירה מסתורית ומפחידה.

"אכן תובנה מרתקת במיוחד, מר אלי", ניר קד קידה אל החלל החשוך, "אך אני התכוונתי בדבריי, שהתאורה לא תידלק בשעות הקרובות", הוא הסביר.

"ואת זה אתה יודע כי שוחחת בטלפון עם נציג של חברת חשמל?", אלי ממשיך לעקוץ.

"לא", ניר עונה ברוגע, "את זה אני יודע כי יש לי קצת יותר שכל, מאשר האמירות השנונות שלך", ניר דופק באגרופו על הקרקע, ואז מחבק את ידו. 'תובנה שכדאי לי ללמוד', הוא חושב לעצמו, 'לא משתלם להלום אגרוף ברצפת בטון, זה כואב'.



"אהה... אדון אלי", קולו של אליהו נשמע מקצה כלשהו, אלי לא בטוח באיזה כיוון.

"כן, אליהו".

"אתה יודע מתי אבא שלי יבוא?".

"לא", הוא מחליט להודות באמת.

אליהו שותק.

"אבל אנחנו לא נישאר כאן לנצח, אני מאמין שאתם תיפגשו בקרוב", הוא מנסה להשלות את עצמו ואת הילד.

הילד לא עונה, ככל הנראה הוא נרדם, כמו מרבית הנוכחים.

'אני מאמין שאתם תיפגשו בקרוב', הוא חושב על מה שהוציא מפיו, 'מאמין', הוא לא אדם מאמין, או שכן?, זה חיבוטי נפש ארוכים ומייגעים שאין לו כוח לנהל עם עצמו, אחרי כל מה שעבר היום. הוא מעדיף לשקוע בשינה, ולצבור כוחות ל...

למה בדיוק?
 

המלמד מבני ברק

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית

יוסף יצחק פ.

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
כי הם חילונים לא?, אבל גם לי זה קצת צרם, כי אנחנו באתר חרדי ולא ממש מתאים...
ולגופו של עניין, הסיפור באמת מעניין ולא ממש שגרתי...
@יוסף יצחק פ. מחכים להמשך...
אני גם חשבתי על זה כמה פעמים.
ההיגיון של הסיפור טוען, שהם תקועים באותה צרה, ולכן הם ינהלו שיח עם כל מי שיכול לעזור להם בניסיון נואש לצאת. כרגע מוזכר רק חרדי אחד, והוא הילד אליהו.
אני אקח זאת לתשומת ליבי.
בלי יותר מדי ספוילרים, למיכל יש את התפקיד שלה, ואת האופי שלה הנצרך לסיפור. אני משתדל לא לגרום להם לנהל שיחה ממש פתוחה, אלא שהמשפט הנכון בזמן הנכון יהיה, אבל לא מעבר לזה.

תודה על הביקורת.
פרק חדש יעלה בקרוב.
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קכג

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת אֵלֶיךָ נָשָׂאתִי אֶת עֵינַי הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם:ב הִנֵּה כְעֵינֵי עֲבָדִים אֶל יַד אֲדוֹנֵיהֶם כְּעֵינֵי שִׁפְחָה אֶל יַד גְּבִרְתָּהּ כֵּן עֵינֵינוּ אֶל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ עַד שֶׁיְּחָנֵּנוּ:ג חָנֵּנוּ יְהוָה חָנֵּנוּ כִּי רַב שָׂבַעְנוּ בוּז:ד רַבַּת שָׂבְעָה לָּהּ נַפְשֵׁנוּ הַלַּעַג הַשַּׁאֲנַנִּים הַבּוּז לִגְאֵיוֹנִים:
נקרא  18  פעמים

לוח מודעות

למעלה