שיתוף - לביקורת ישוב

פניני ריין

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
צריבה איומה בעיניים.
עוד לפני שמוחו מתעורר לגמרי, שריריו מגיבים. הוא נרתע אחורנית, פוגע בקיר עפר מוצק.
מה זה?
הוי. אלוקים. רק שלא נפל בידי הארורים הללו!
מתכווץ לתוך עצמו.
הוא האחרון שיעצום עיניים בפני המציאות-אבל עפעפיו שורפים כל כך שהוא פשוט אינו מסוגל לפתוח אותם.
רק שוכב דחוק אל הקיר המוצק והקר, ליבו דוהר במהירות מטורפת ונשימותיו שטוחות וטרופות.
"הושעיה? הושעיה!"
קול מוכר מעליו, וגם המשהו החם, השורף, שהיה קרוב כל כך לעיניו-התרחק.

"הושעיה, סלח לי."
זו החשכה המוכרת של המערה. הקור הרגיל של הלילות במדבר. והאיש הרוכן מעליו, אבוקה בוערת בידיו ופניו אשמות-הוא תודרוס החורני.
"מחול לך" הוא מפטיר, מתרומם על מרפק אחד. ממצמץ מול החשכה, עיניו יבשות עדיין ושורפות מהאבוקה שנדחפה כל כך קרוב אליהן. "רק מה קרה?"
הוא נרדם לא מזמן. עדיין לילה. תחילת הלילה. מה קרה?!
הם מתקרבים לכאן?
פלט נשיפה רועדת.
הוי. אלוקים.
"מצטער שהערתי אותך ככה.." האבוקה החמה רועדת בידו של תודרוס, יוצרת צללים מפחידים על פניו. "אבל חוניו הכהן--"
מוחו של הושעיה עדיין מעורפל מהשינה. עובד לאט.
חוניו. האין זה הנער הצעיר ההוא, בן גילו של ישוב, שהובא לכאן פצוע?
"נער אמיץ" הוא ממלמל.
"הוא..." תודרוס פורש את ידיו בתנועה רחבה, ועל אף שהחושך מונע מהושעיה לראות את סופה, ליבו מנבא לו רעות. "החום שלו עלה מאד... ואין כאן רופא... אולי כדאי שתצא, אישי הכהן... בניך כאן?"
בום.
הושעיה מתיישב בבת אחת.
פתאום הוא נעשה עייף מאד, והעולם סביבו-צלול מאי פעם.
החושך, אור האבוקה, היפחות והלחשושים השקטים מצידה השני של המערה. והריח. ריח מוכר מדי, של דם, של מוות.
"בניי אינם כאן." בכוח כובש את הדאגה לשלומם, משוטטים בין הכפרים בהרי אפרים והמשמרות היווניים. ליבו מתכווץ למחשבה על הכהנים האחרים שבמערה: אביו ואחיו של חוניו הפצוע. הם מותרים להיטמא לו. שבעה קרובים. אולי זו הפעם הראשונה שהם יושבים כך לצידו של גוסס ומאזינים חסרי אונים לנשימותיו האחרונות. "אבל יש כאן גם נזיר..."
"ישוב, נכון, איך שכחתי!" תודרוס טופח על מצחו.
הושעיה מתרומם. יחד הם מפלסים דרך בין הישנים, עוצרים לצידו. מביטים בתווים העדינים לרגע ארוך ולא עושים מאום. בשנתו ישוב נראה צעיר הרבה יותר ממה שהוא, כמעט ילד. אכזרי כל כך לקרוע את השלווה הזאת שעל פניו, אבל אין ברירה.
לנזיר אסור להיטמא למת.
"אני יוצא החוצה." הושעיה אומר. מסתובב. "שלח אותו אחריי."
עיניו של תודרוס מתרחבות לרגע ומשהו מבזיק בהן. קולו שקט ואיטי כשהוא אומר: "בסדר. אני כבר אעיר אותו. לך, הושעיה בן ענני הכהן, ויהי הקל עימך."
 
נערך לאחרונה ב:

פניני ריין

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
הי, מחכה לביקורת!
אם ממש אין לכם כח לכתוב-אודה לליוקים.
שכוייח- אם הכל בסדר
וואו- דחפת מדי הרבה דמויות,
עצוב- הפרק לא מספיק ברור,
תודה- היה מצוין, מחכים להמשך
 

פניני ריין

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
תודה על הביקורת ובעיקר על המענה המיידי
אני יודעת שזו טרחה לענות כל פעם
אבל תכל'ס בזכות אנשים לא-עצלנים כמוך אני כותבת;)
 

פניני ריין

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
הלילה במדבר קר.
קר עד שעיניו צורבות, כמעט כפי שצרבו מול האבוקה.
קר לו והוא לבד, איש בודד במרחבים אפלים של חולות והרים.
כל המחשבות שדחף כל הזמן לחורים השחורים, שדיכא בלימוד דיבור ועשיה עם שכניו למערה, הפחד והייאוש-צפים בו כולם.
הם צודקים.
מגיע לו.
הדחיק אותם מדי הרבה זמן.

יושב שם כששני ידיו מגוננות על הנר הדל מפני הרוחות הפראיות. הנר נאבק רגע, שניים, ונכבה. אין בו כוח לקום ולהביא חדש.
בוהה אל תוך השחור האינסופי, אי שם מאחוריו נמצאים שני הבנים שלו. הם חייבים לחיות, לשרוד. גבו מצטמרר. קר לו.
מה עושה אלישבע בתוך המערה? אולי התעוררה.
זו לא הפעם הראשונה שהיא פוגשת במוות, גם לא השנייה. ובכל זאת הוא חס עליה.
ועד מתי יהיה כאן?

לא ראוי להרהר בשאלה הזאת בשעה שחיים צעירים כל כך נתונים בסכנה בתוך המערה. אבל הקור בחוץ מסוכן, וחיות הטרף.
לא שהעתיד נושא בחובו איזו בשורה או תקווה עבורה שווה לחיות, אבל יש את אלישבע.
אם קרה משהו לבנים, אם קרה להם-- קצות אצבעותיו מאבדות אט אט תחושה מרוב קור-הוא חייב להישאר. בשבילה.

עיגול של אור מבהיק לקראתו.
צובע קווי מתאר של דמות גבוהה, רועדת. שערה הארוך מתבדר ברוחות העזות של מדבר גבעון.
עיניו של הושעיה מושפלות במבוכה.
גוף רך מתיישב לידו על החול, וקול צעיר ועדין לוחש: "אה... זה לא מסוכן לשבת כאן? כל מי שעובר יכול לראות את האור..."
ולמה שמישהו יעבור במדבר בלילה הקפוא הזה?
"חיות הטרף מסוכנות יותר." הוא אומר. שיניו נוקשות מקור אבל קולו שקול והגיוני כמו תמיד.
להמשיך להחזיק גם כשהכל חסר סיכוי. להעמיד פנים כרגיל. בשביל אלישבע שלו...
והוא יודע כמה המצב חסר סיכוי. לא נופל לאשליות כמו אנשים אחרים כאן במערה. 'רק המלך ימות', 'רק הגל יעבור', משפטים שאפשר לשמוע הרבה. הוא לא מכחיש אותם, אין לו נחמה אחרת להציע במקום.
רק לו ברור שהחיים לא ישובו לעולם למה שהיו.
ודווקא לכן צריך להשלים עם החיים החדשים והעלובים שלהם. דווקא לכן צריך להוריד ראש, ולבדוק מה אפשר לעשות בתנאים הקיימים. לא להתאבל על העבר ולא לשאוף לגדולות.
אין להם את הפריבילגיה לזה.
 

פניני ריין

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
מגניב מבט אל ישוב.
הנער רועד. קר לו.
"בוא, תתקרב אלי" הוא לוחש. "נתחמם זה מזה."
פורש את טלית הצמר שלו, וישוב בלי מילה מתקרב אליו. גופו חם באופן מפתיע, ורך.
ידיהם מסוככות במשותף על האבוקה, מגנות על מקור החום והאור היחיד שלהם. אצבעותיו של ישוב קרות. קפואות ממש.
תווי פניו עדינים ומכווצים, והרוח מטיחה את שער הנזירים הארוך שלו בפניו.
הוא בסך הכל נער. נער צעיר.
"נסה לישון" הוא לוחש לעברו. מקווה שלא יביך אותו יותר מדי. "אולי תניח את הראש עליי, אם כך נוח לך יותר."
ישוב מנענע בראשו לשלילה. קולו חנוק. "אבל חוניו" הוא אומר. "אנא שא תפילה עבורו, אישי הכהן... אולי יחוס ה'... מי יודע ישוב וניחם..."
הושעיה מהדק את שפתיו. אדרבה. שיתפלל, הנער. אולי יעשה ה' להם. אולי נס. כמו פעם, בימים הטובים.
נראה שהוא הריאלי היחיד כאן שמבין שהם עברו לבלי שוב...
הוא אינו כועס על מידת הדין שפגעה בהם. הגיע להם, הוא מבין שהגיע להם. רק עצוב.

ישוב לוחש בשקט. מתחנן.
הושעיה מוצא את עצמו מרותק לתפילתו של הנער. הוא מתפלל כאילו כל העולם על כתפיו, והשמים כאן קרובים-- רק מחכים שיתפלל כדי להקים את חוניו ממוות לחיים--

רבים משוכני המערה הרהרו אחריו. תהו מה ראה בנער הזה. בזמנים הפוכים שכאלו, סברו, עליו לחפש לביתו בחורים חזקים. לוחמים. שלא ישברו. שיגנו. שיתנו ביטחון.
אבל הוא ראה רבות, גיבורים מתים ותקיפים נשברים, וכבר אינו מאמין בגבורת איש או בשוקי סוס.
הוא כבר אינו מאמין בדבר יותר.
יש לו קריטריונים אחרים. ישוב, ישוב הוא היחיד כאן בכל המערה עליו הוא יכול לסמוך שלא יכניס לו נכדים הלניים הבייתה...
והייחוס, כמובן.
אבל אם עד עכשיו חשב שרק גזרת הכלות עוצרת אותו מלקיים את הקידושין בפועל, כעת הוא מבין ששכח לחשוב על נתון נוסף.

"אבא?"
נערה צעירה נעמדת בפתח המערה, צמתה סתורה. עיניה אדומות ונפוחות, אבל אולי זו רק אשליה שמצייר הלפיד שבידיה.
היא נבוכה נוראות למראה הנער הצעיר שיושב לצדו, מכורבל אתו באותה טלית. מאדימה כולה.
"זהו" היא לוחשת. "הכל נגמר. עוד מעט תוכלו לחזור."
ישוב מתקפל לתוך עצמו, כתפיו רועדות. שום קול לא עולה ממנו. הוא בוכה?
אלישבע מתקרבת לאט, מניחה לידם צרור מקופל.
הנר נאבק רגע עוד שניים ברוחות שמתנפלות עליו, ונכבה. אלישבע מניחה לפניהם את הלפיד שלה, שמחיצת חרס מגינה עליו מהרוחות, ונשארת שם. נקרעת בין הדחף לברוח, להתרחק, לבין משהו מהותי שחייב להיאמר.
חייב.
לא יכול להיות שסתם יצאה לכאן. שבשורת המוות הזאת תעבור בשתיקה.
פותחת את פיה, וסוגרת אותו, אבל גם להושעיה אין מה לומר או איך לנחם אותה.
היא מסתובבת חזרה אל המערה. נבלעת בתוכה.
כוכב השחר זורח ברקיע מעליהם. עוד מעט יאיר היום.



*זה היה פרק אחד שחולק לשניים... אשמח לשמוע תגובות, ואם הוא לא היה ארוך מדי.
 
נערך לאחרונה ב:

פניני ריין

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
אשמח לליוקים באותה השיטה...
שכוייח- אם הכל בסדר
וואו- דחפת מדי הרבה דמויות,
עצוב- הפרק לא מספיק ברור,
חחח-היה ארוך מדי. יאללה, תגיעי כבר לעיקר.
תודה- היה מצוין, מחכים להמשך

כמובן שיהיה הכי חמוד אם תכתבו תגובה אמיתית...
מחכה למחמאות וגם לביקורת עניינית. תודה מראש...
 

הספרן

מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
יוצרי ai
אשמח לליוקים באותה השיטה...
שכוייח- אם הכל בסדר
וואו- דחפת מדי הרבה דמויות,
עצוב- הפרק לא מספיק ברור,
חחח-היה ארוך מדי. יאללה, תגיעי כבר לעיקר.
תודה- היה מצוין, מחכים להמשך

כמובן שיהיה הכי חמוד אם תכתבו תגובה אמיתית...
מחכה למחמאות וגם לביקורת עניינית. תודה מראש...
ביקורת: פחות מתחבר לשיטת הליוקים. בתקווה להבנה
 

פניני ריין

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
ביקורת: פחות מתחבר לשיטת הליוקים. בתקווה להבנה
מצוין...

גם אני מעדיפה מענה מילולי, רק למדתי מהושעיה להיות ריאליים. לא להתעסק במה אני רוצה, אלא במה הכי הגיוני לקבל...
אבל אם תוכלו לכתוב ביקורת מילולית, ארוכה ומפורטת כמו שאתם יודעים, אשמח מאד.
 

ilan p

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עיצוב ואדריכלות פנים
*זה היה פרק אחד שחולק לשניים... אשמח לשמוע תגובות, ואם הוא לא היה ארוך מדי.
כתיבה ממש יפה ומרתקת ברמה ממש גבוהה וכתוב עם הרבה תאורים ציוריים שמנסים להכניס את הקורא לאוירה
אבל קצת קשה להתיחס לתוכן -- ולהבין את המסר אם יש כזה --כי זה כתוב כמו קטע ממכלול הרבה יותר רחב
ומתיחס לקטע מתקופה קדומה שלא ברור לי הרקע בדיוק --ואולי גם מרב "צבעוניות "-- לא הבנתי את הנקודה

סתם הערה שלא קשורה ממש למאמר הנ"ל --- יש הרבה כותבים שמעלים סיפורים בהמשכים --מודה ומתודא בצער שלמרות שמבחינה ספרותית הם כתובים מדהים ---קשה לי לעקוב אחרי זה -גם הרבה מלל --וגם אני מתיאש מראש
כי חסר לי הרקע של הפרקים הקודמים וגם לא יכול להתחייב לעקוב אחרי כל הפרקים הבאים כך שאין לי משמעות בלקרוא פרק אחד בלבד מתוך ,,,,
 

פניני ריין

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
דבר ראשון, תודה על הביקורת הכנה.
זה בדיוק מה שרציתי לשמוע, ואשמח לעוד שיחוו את דעתם בנושא:
הקטע שוטף מספיק, זורם, או שמרוב תיאורים ואורך לא רואים מה קורה?
חשוב לי מאד בשביל הפרקים הבאים
לדעת באיזה סגנון להתמקד.
ולהבין את המסר אם יש כזה
בינתיים אין;)
מתיחס לקטע מתקופה קדומה שלא ברור לי הרקע בדיוק
חשבתי שהזכרתי מספיק פעמים
אבל כנראה שאני לא היחידה שקוראת סיפורים ברפרוף;)
וכמו שאומרים שספר טוב באמת הוא ספר שאפשר לקרוא שורה כן שורה לא ועדיין להבין את העלילה
מדובר על תקופת היוונים, כמובן. חנוכה.
גזרות שמד. השרידים בורחים לכפרים, ואחרי שגם לכפרים מגיעים משמרות היווניים- הם נמלטים למערות ומחבואים במדבר.

עוד כמה שבועות תישרף מערה שלמה על אלף אנשיה, ומתתיהו בן יוחנן כה"ג ואוהביו יבינו שכלתה אליהם הרעה כך או כך, ועדיף כבר לקום ולהילחם.
אבל עכשיו-בנקודת הזמן בה המתיוונים צוהלים בגמנסיון בירושלים ומקריבים ****** על המזבח, רובם של יראי ה' נאלצים להעמיד פני מתיוונים למראית עין- והמעטים שנותרו מפוזרים במדבריות, המצב נראה אבוד לגמרי.
תשאלו את הושעיה.
 

ilan p

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עיצוב ואדריכלות פנים

אוראל סולטן

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
ואווו.

אין מילים. אין מילים.

אני יושב מול הסיפור ובולע את כל האותיות בשקיקה, אחת אחת. מה שלא קורה לי כמעט אף פעם מול מחשב.
(ואני חשבתי שאני יודע לכתוב טוב...:) ).

הקטעים זורמים בקלילות, אך יש פעמים שטפה הם נתקעים לי איפשהו באזור בלתי ברור, אבל יחסית, הכתיבה מעולה, מזכירה לי טיפה סגנון של מישהו שאני לא מצליח להיזכר מיהו (מ. קינן? ש. פאם? ק. כצן?, לא זוכר...) .

המשיכי כך ובעז"ה תצליחי להגיע למעלה למעלה!!!
 

פניני ריין

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
האם זה מבוסס על סיפור אמיתי עם מקור של מלחמות המכבים ?
או שזה פרי דימיון ?
יש מקור, כן
אפילו כמה, וכל אחד אומר משהו אחר.
אז בחרתי באופן סובייקטיבי ומביש את המקורות שהכי מוצלחים לעלילה,
(למי שמתעניין-הכי הסתדר לי עם מכבים א'.)
אבל הדמויות הספציפיות והעלילה שלהן הם פרי דמיון באופן מוחלט.

תודה על העידוד...
אך יש פעמים שטפה הם נתקעים לי איפשהו באזור בלתי ברור
וגם על זה...
אשתדל לתקן בפרקים הבאים בעז"ה
 

מתן מאור

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
אין להם את הפריבילגיה לזה.
משום מה השילוב של מילה לועזית הפריע לי.
נכון שכל הסיפור לא כתוב במשלב לשוני מתקופת בית שני, וזה לא חייב להיות כך בפרט אם זה לא דיאלוג בין הדמיות. אבל בכל זאת - חכמה יוונית.

פריווילגיה (מלטינית: privilegia; נגזר מהמימרה הלטינית: priva lex, privus legus תרגום מילולי "חוק פרטי"; ומשמעו: זכות-יתר)
 

וריטסרום

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
ואוו, סיפור מדהים.
לדעתי החלק הראשון היה קצת עמוס מידי בפרטים. התקשיתי להבין מה בדיוק הולך.

ואז בא הפרק הנוסף - שחולק לשניים.
נשאבתי אליו. הכתיבה סוחפת ומרגשת. הותירה אותי מסוקרנת להמשך.
בבקשה לגמור את הסיפור, לא להשאיר אותנו במתח:)
נראה שהוא הריאלי היחיד כאן שמבין שהם עברו לבלי שוב...

משום מה השילוב של מילה לועזית הפריע לי.
נכון שכל הסיפור לא כתוב במשלב לשוני מתקופת בית שני, וזה לא חייב להיות כך בפרט אם זה לא דיאלוג בין הדמיות. אבל בכל זאת - חכמה יוונית.

פריווילגיה (מלטינית: privilegia; נגזר מהמימרה הלטינית: priva lex, privus legus תרגום מילולי "חוק פרטי"; ומשמעו: זכות-יתר)
חייבת לומר שאני מסכימה עם זה. באופן מוזר אפילו.
רפרפתי על האשכול לפני שקראתי, ראיתי את הביקורת והתפלאתי עליה.
אבל באמת המילים האלו קצת צרמו לי, ולא התכתבו לי עם כל האווירה של הסיפור.

לסיכום- סיפור מדהים.
רק תשמרי על שפה אותנטית, ולא לערבב אותנו עם יותר מידי הרבה דמויות:)
אהה, וגם לחלק את הפרק לשני חלקים- זה רעיון מעולה.
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק יח

א לַמְנַצֵּחַ לְעֶבֶד יְהוָה לְדָוִד אֲשֶׁר דִּבֶּר לַיהוָה אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת בְּיוֹם הִצִּיל יְהוָה אוֹתוֹ מִכַּף כָּל אֹיְבָיו וּמִיַּד שָׁאוּל:ב וַיֹּאמַר אֶרְחָמְךָ יְהוָה חִזְקִי:ג יְהוָה סַלְעִי וּמְצוּדָתִי וּמְפַלְטִי אֵלִי צוּרִי אֶחֱסֶה בּוֹ מָגִנִּי וְקֶרֶן יִשְׁעִי מִשְׂגַּבִּי:ד מְהֻלָּל אֶקְרָא יְהוָה וּמִן אֹיְבַי אִוָּשֵׁעַ:ה אֲפָפוּנִי חֶבְלֵי מָוֶת וְנַחֲלֵי בְלִיַּעַל יְבַעֲתוּנִי:ו חֶבְלֵי שְׁאוֹל סְבָבוּנִי קִדְּמוּנִי מוֹקְשֵׁי מָוֶת:ז בַּצַּר לִי אֶקְרָא יְהוָה וְאֶל אֱלֹהַי אֲשַׁוֵּעַ יִשְׁמַע מֵהֵיכָלוֹ קוֹלִי וְשַׁוְעָתִי לְפָנָיו תָּבוֹא בְאָזְנָיו:ח וַתִּגְעַשׁ וַתִּרְעַשׁ הָאָרֶץ וּמוֹסְדֵי הָרִים יִרְגָּזוּ וַיִּתְגָּעֲשׁוּ כִּי חָרָה לוֹ:ט עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ וְאֵשׁ מִפִּיו תֹּאכֵל גֶּחָלִים בָּעֲרוּ מִמֶּנּוּ:י וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַד וַעֲרָפֶל תַּחַת רַגְלָיו:יא וַיִּרְכַּב עַל כְּרוּב וַיָּעֹף וַיֵּדֶא עַל כַּנְפֵי רוּחַ:יב יָשֶׁת חֹשֶׁךְ סִתְרוֹ סְבִיבוֹתָיו סֻכָּתוֹ חֶשְׁכַת מַיִם עָבֵי שְׁחָקִים:יג מִנֹּגַהּ נֶגְדּוֹ עָבָיו עָבְרוּ בָּרָד וְגַחֲלֵי אֵשׁ:יד וַיַּרְעֵם בַּשָּׁמַיִם יְהוָה וְעֶלְיוֹן יִתֵּן קֹלוֹ בָּרָד וְגַחֲלֵי אֵשׁ:טו וַיִּשְׁלַח חִצָּיו וַיְפִיצֵם וּבְרָקִים רָב וַיְהֻמֵּם:טז וַיֵּרָאוּ אֲפִיקֵי מַיִם וַיִּגָּלוּ מוֹסְדוֹת תֵּבֵל מִגַּעֲרָתְךָ יְהוָה מִנִּשְׁמַת רוּחַ אַפֶּךָ:יז יִשְׁלַח מִמָּרוֹם יִקָּחֵנִי יַמְשֵׁנִי מִמַּיִם רַבִּים:יח יַצִּילֵנִי מֵאֹיְבִי עָז וּמִשֹּׂנְאַי כִּי אָמְצוּ מִמֶּנִּי:יט יְקַדְּמוּנִי בְיוֹם אֵידִי וַיְהִי יְהוָה לְמִשְׁעָן לִי:כ וַיּוֹצִיאֵנִי לַמֶּרְחָב יְחַלְּצֵנִי כִּי חָפֵץ בִּי:כא יִגְמְלֵנִי יְהוָה כְּצִדְקִי כְּבֹר יָדַי יָשִׁיב לִי:כב כִּי שָׁמַרְתִּי דַּרְכֵי יְהוָה וְלֹא רָשַׁעְתִּי מֵאֱלֹהָי:כג כִּי כָל מִשְׁפָּטָיו לְנֶגְדִּי וְחֻקֹּתָיו לֹא אָסִיר מֶנִּי:כד וָאֱהִי תָמִים עִמּוֹ וָאֶשְׁתַּמֵּר מֵעֲוֹנִי:כה וַיָּשֶׁב יְהוָה לִי כְצִדְקִי כְּבֹר יָדַי לְנֶגֶד עֵינָיו:כו עִם חָסִיד תִּתְחַסָּד עִם גְּבַר תָּמִים תִּתַּמָּם:כז עִם נָבָר תִּתְבָּרָר וְעִם עִקֵּשׁ תִּתְפַּתָּל:כח כִּי אַתָּה עַם עָנִי תוֹשִׁיעַ וְעֵינַיִם רָמוֹת תַּשְׁפִּיל:כט כִּי אַתָּה תָּאִיר נֵרִי יְהוָה אֱלֹהַי יַגִּיהַּ חָשְׁכִּי:ל כִּי בְךָ אָרֻץ גְּדוּד וּבֵאלֹהַי אֲדַלֶּג שׁוּר:לא הָאֵל תָּמִים דַּרְכּוֹ אִמְרַת יְהוָה צְרוּפָה מָגֵן הוּא לְכֹל הַחֹסִים בּוֹ:לב כִּי מִי אֱלוֹהַּ מִבַּלְעֲדֵי יְהוָה וּמִי צוּר זוּלָתִי אֱלֹהֵינוּ:לג הָאֵל הַמְאַזְּרֵנִי חָיִל וַיִּתֵּן תָּמִים דַּרְכִּי:לד מְשַׁוֶּה רַגְלַי כָּאַיָּלוֹת וְעַל בָּמֹתַי יַעֲמִידֵנִי:לה מְלַמֵּד יָדַי לַמִּלְחָמָה וְנִחֲתָה קֶשֶׁת נְחוּשָׁה זְרוֹעֹתָי:לו וַתִּתֶּן לִי מָגֵן יִשְׁעֶךָ וִימִינְךָ תִסְעָדֵנִי וְעַנְוַתְךָ תַרְבֵּנִי:לז תַּרְחִיב צַעֲדִי תַחְתָּי וְלֹא מָעֲדוּ קַרְסֻלָּי:לח אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם:לט אֶמְחָצֵם וְלֹא יֻכְלוּ קוּם יִפְּלוּ תַּחַת רַגְלָי:מ וַתְּאַזְּרֵנִי חַיִל לַמִּלְחָמָה תַּכְרִיעַ קָמַי תַּחְתָּי:מא וְאֹיְבַי נָתַתָּה לִּי עֹרֶף וּמְשַׂנְאַי אַצְמִיתֵם:מב יְשַׁוְּעוּ וְאֵין מוֹשִׁיעַ עַל יְהוָה וְלֹא עָנָם:מג וְאֶשְׁחָקֵם כְּעָפָר עַל פְּנֵי רוּחַ כְּטִיט חוּצוֹת אֲרִיקֵם:מד תְּפַלְּטֵנִי מֵרִיבֵי עָם תְּשִׂימֵנִי לְרֹאשׁ גּוֹיִם עַם לֹא יָדַעְתִּי יַעַבְדוּנִי:מה לְשֵׁמַע אֹזֶן יִשָּׁמְעוּ לִי בְּנֵי נֵכָר יְכַחֲשׁוּ לִי:מו בְּנֵי נֵכָר יִבֹּלוּ וְיַחְרְגוּ מִמִּסְגְּרוֹתֵיהֶם:מז חַי יְהוָה וּבָרוּךְ צוּרִי וְיָרוּם אֱלוֹהֵי יִשְׁעִי:מח הָאֵל הַנּוֹתֵן נְקָמוֹת לִי וַיַּדְבֵּר עַמִּים תַּחְתָּי:מט מְפַלְּטִי מֵאֹיְבָי אַף מִן קָמַי תְּרוֹמְמֵנִי מֵאִישׁ חָמָס תַּצִּילֵנִי:נ עַל כֵּן אוֹדְךָ בַגּוֹיִם יְהוָה וּלְשִׁמְךָ אֲזַמֵּרָה:נא (מגדל) מַגְדִּיל יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ וְעֹשֶׂה חֶסֶד לִמְשִׁיחוֹ לְדָוִד וּלְזַרְעוֹ עַד עוֹלָם:
נקרא  7  פעמים

אתגר AI

האנשה • 2

לוח מודעות

למעלה