הנושאים החמים
הנושאים החמים
אפשר להעביר הלאה בלי מתן קרדיט
השבוע, בתוך החושך, חשבתי בתקווה אולי כל העולם זה רק חלום, חלומו של אדם הראשון.
הפרי היה מעניין וטעים.
קצת חמצמץ. הרבה מתוק.
כשהוא סיים לאוכלו הוא ציפה לחידוש, להארה, והופתע שהופיעו נקיפות מצפון ועירערו אותו.
"לא נהגת כשורה. בורא עולם ציווה אותך לא לאכול" נזפו בו הקולות.
"לא אכלתי.. הוכרחתי.." הצטדק בינו לבין עצמו.
הוא הלך ונהיה קטן יותר ויותר בפני עצמו
וכשהופיע האלוקים הוא בוש ומיהר להתחבא.
'איכה?' הוא נשאל. ובוש לענות. ובכלל... איזו תחושה מוזרה. האם הפרי גורם לו להרגיש את הבושה או שמא היא היתה תמיד והופיעה בעקבות החטא?
"למה אכלת מהפרי?" האם אלוקים כועס?
לא היתה לו שהות לחשוב על כך, השבר העצמי היה גדול. הוא חש את פעימות ליבו ההולם. נזכר שלצד אכילת הפרי יש עונש.
"אני לא..." השיב. חש אשמה, איזה כישלון גדול הוא.
העונש היה כבד מנשוא.
"בזיעת אפיך תאכל לחם..."
הרוממות בה היה שרוי התפוגגה בתוך ענן עמום.
פחד ועצב עטפו אותו והוא נפל על הרצפה ונרדם.
בחלומו הוא ראה כיצד צאצאיו עובדים קשה באדמה. הוא ראה דור שלם שבנה לעצמו אידיאל במעשי הגזל כי הם היו כל כך ריקניים. אילו חוו את תחושת הרוממות של לפני החטא הם לא היו חיים בריקנות ומחפשים להשלימה... הוא כעס עליהם והסכים שאין מנוס אלא להביא מבול לשטוף הכל.
אחר כך נוח הצדיק שיצא מהתיבה.
הוא עקב אחריו, ראה כמה הוא משתדל ונחה דעתו.
אברהם הקטן שחיפש את בוראו שיעשע אותו והוא חש שסוף סוף בתוך העולם העייף והמוכה והמחפש שנוצר בגלל מעשהו, יש איזו נקודת אור.
בכל דור היו עיניו בוחנות את בני האדם, הולכות הלוך ובכו, דמעות ירדו מעיניו. הוא התחרט מאה פעמים על האכילה המטופשת ההיא...
איזה צער הביא לעולם בעקבותיה!
הוא שפט את האנשים בחומרה, הם לא מבינים מה משמעותו של החטא?
בקבלת התורה הוא שמח והעריך את הרגע כצעד של הארה שנולד דווקא מתוך השיעבוד במצרים. הוא חשב בליבו שאולי בזכות התורה יחזרו לתודעה המרוממת של לפני אכילת הפרי.
כשדוד נולד הוא חש שיש כאן סוג של תיקון.
דוד נלחם את כל המלחמות כדי לתקן את העולם. הוא מחה לו כפיים בתוך ליבו.
בבית המקדש הוא חש את ההארה השמימית, אך צר היה לו שהיא לא תמידית, ושיש אנשים שמנצלים את עבודת המקדש לצרכי השליטה שלהם. צורך לשליטה, שנבע בגלל התחושה ההיא שעדיין נותרה בגלל אכילת פרי.
הדורות חלפו ביעף, עוד אלף שנה ועוד אלף.
הוא בכה וכאב יותר משמח, והבין שהכל בגלל החטא. הוא התחיל לספר לעצמו סיפורים שהעולם לא מושלם ושמצפה לו צער תמיד, לא משנה במה יבחר ומה יעשה, ולא הצליח לחשוב טוב כי הטראומות שצבר היו רבות. מידי.
עם השנים הוא החליט להשתדל לעקוב אחרי המציאות, מתוך הבנה שיש בה תשובות לשאלות,
הפיק לקחים ולמד כל הזמן דברים חדשים.
לאט לאט הבין שהתודעה לא נסתלקה. זה הוא ששופט, שכועס, שמתבייש.
התודעה קיימת וממתינה לו שיעשה צעדים לקראתה.
הוא הבין שהוא מחליט איך המציאות תיראה, הוא השופט, הוא החושב, הוא המדבר, הוא זה שגוזר, הוא צריך לחשוב ולשפוט דברים טובים, ולמחוק את הרע הרוחש בתוך תוכו.
או לפחות להאיר את הכל בחשיבה רוחנית גבוהה, באור של ריבונו של עולם.
לשמחתו הוא הבחין כיצד כל הכלים שנשברו - הולכים וחוזרים לתיקונם בידי אנשים טובים שהשקיעו ועבדו על מידותיהם, בשמחה.
והבין שיום יבוא והכל יתוקן, בגאולה.
הוא ציפה לגאולה בכיליון עיניים, עקב בעניין אחר הלכי הרוח והוויכוחים של האנשים, תוהה בינו לבין עצמו על כמות האנרגיה שהם משקיעים על דברים זמניים.
הוא התאכזב כשהם רבו ביניהם והבין תוך כדי כך שהדרך לאחדות עוברת בנפרדות.
הוא גם בכה איתם על הצער שהם מביאים על עצמם, באין תודעה גבוהה שתנחה אותם.
אילו רק היו בתודעה המרוממת של לפני החטא..
משב רוח קל חלף על פניו.
הוא קם בבעתה מהחלום וקפץ על רגליו.
"בורא עולם, הינני, נכון חטאתי ואכלתי את הפרי.. שוב לא אסתתר ואתחבא, אני עומד מולך, מצטער על מה שהיה".
"תשובתך התקבלה, כנס לגן עדן כי שבת כבר בפתח.
הדעת הגיעה לך מוקדם מידי.. זה לא היה הזמן. לפני אכילת הפרי היית צריך לעמול כדי לזכות בו -
ובגלל שהיו שהקדימו להכניס את השבת - הנך יכול להכנס כבר כעת".
אור מוכר-אהוב-אוהב שטף אותו.
הוא הבין: המציאות ידידותית וטובה. "אין עוד מלבדו" - הטוב קיים ונמצא תמיד.
הוא עמד והביט סביבו וראה לפליאתו שהם קיימים. בניו - בני האדם שהכיר מהחלום המוזר - נכנסים איתו יחד לתודעה המרוממת. גאולה.
ובגאולה חוו כולם מציאות נעלה, שלימה, משוחררת מכל שיעבוד, משוחררת מכל פחד, משוחררת מאגו או מקטנות הדעת, שכל כולה רצון להיטיב, שאין בה פגם בחשיבה או בהרגשה:
אלוקים וכולם
אחד.
וכפועל יוצא - כל אחד יכול להשפיע על העולם כולו, וכל חשיבה חיובית או תפילה או מעשה טוב - מכריעות את העולם לכף זכות ומוסיפות יצירתיות, התקדמות ושמחה - לבני האדם האחרים ולעולם כולו.
הוא הבין שפרי הדעת אמור היה להביא אותו לתודעה הזו,
רק היה עליו לעבור תיקון של ביטול והכנעה לפני זה כדי להיות מוכן.
השבוע, בתוך החושך, חשבתי בתקווה אולי כל העולם זה רק חלום, חלומו של אדם הראשון.
הפרי היה מעניין וטעים.
קצת חמצמץ. הרבה מתוק.
כשהוא סיים לאוכלו הוא ציפה לחידוש, להארה, והופתע שהופיעו נקיפות מצפון ועירערו אותו.
"לא נהגת כשורה. בורא עולם ציווה אותך לא לאכול" נזפו בו הקולות.
"לא אכלתי.. הוכרחתי.." הצטדק בינו לבין עצמו.
הוא הלך ונהיה קטן יותר ויותר בפני עצמו
וכשהופיע האלוקים הוא בוש ומיהר להתחבא.
'איכה?' הוא נשאל. ובוש לענות. ובכלל... איזו תחושה מוזרה. האם הפרי גורם לו להרגיש את הבושה או שמא היא היתה תמיד והופיעה בעקבות החטא?
"למה אכלת מהפרי?" האם אלוקים כועס?
לא היתה לו שהות לחשוב על כך, השבר העצמי היה גדול. הוא חש את פעימות ליבו ההולם. נזכר שלצד אכילת הפרי יש עונש.
"אני לא..." השיב. חש אשמה, איזה כישלון גדול הוא.
העונש היה כבד מנשוא.
"בזיעת אפיך תאכל לחם..."
הרוממות בה היה שרוי התפוגגה בתוך ענן עמום.
פחד ועצב עטפו אותו והוא נפל על הרצפה ונרדם.
בחלומו הוא ראה כיצד צאצאיו עובדים קשה באדמה. הוא ראה דור שלם שבנה לעצמו אידיאל במעשי הגזל כי הם היו כל כך ריקניים. אילו חוו את תחושת הרוממות של לפני החטא הם לא היו חיים בריקנות ומחפשים להשלימה... הוא כעס עליהם והסכים שאין מנוס אלא להביא מבול לשטוף הכל.
אחר כך נוח הצדיק שיצא מהתיבה.
הוא עקב אחריו, ראה כמה הוא משתדל ונחה דעתו.
אברהם הקטן שחיפש את בוראו שיעשע אותו והוא חש שסוף סוף בתוך העולם העייף והמוכה והמחפש שנוצר בגלל מעשהו, יש איזו נקודת אור.
בכל דור היו עיניו בוחנות את בני האדם, הולכות הלוך ובכו, דמעות ירדו מעיניו. הוא התחרט מאה פעמים על האכילה המטופשת ההיא...
איזה צער הביא לעולם בעקבותיה!
הוא שפט את האנשים בחומרה, הם לא מבינים מה משמעותו של החטא?
בקבלת התורה הוא שמח והעריך את הרגע כצעד של הארה שנולד דווקא מתוך השיעבוד במצרים. הוא חשב בליבו שאולי בזכות התורה יחזרו לתודעה המרוממת של לפני אכילת הפרי.
כשדוד נולד הוא חש שיש כאן סוג של תיקון.
דוד נלחם את כל המלחמות כדי לתקן את העולם. הוא מחה לו כפיים בתוך ליבו.
בבית המקדש הוא חש את ההארה השמימית, אך צר היה לו שהיא לא תמידית, ושיש אנשים שמנצלים את עבודת המקדש לצרכי השליטה שלהם. צורך לשליטה, שנבע בגלל התחושה ההיא שעדיין נותרה בגלל אכילת פרי.
הדורות חלפו ביעף, עוד אלף שנה ועוד אלף.
הוא בכה וכאב יותר משמח, והבין שהכל בגלל החטא. הוא התחיל לספר לעצמו סיפורים שהעולם לא מושלם ושמצפה לו צער תמיד, לא משנה במה יבחר ומה יעשה, ולא הצליח לחשוב טוב כי הטראומות שצבר היו רבות. מידי.
עם השנים הוא החליט להשתדל לעקוב אחרי המציאות, מתוך הבנה שיש בה תשובות לשאלות,
הפיק לקחים ולמד כל הזמן דברים חדשים.
לאט לאט הבין שהתודעה לא נסתלקה. זה הוא ששופט, שכועס, שמתבייש.
התודעה קיימת וממתינה לו שיעשה צעדים לקראתה.
הוא הבין שהוא מחליט איך המציאות תיראה, הוא השופט, הוא החושב, הוא המדבר, הוא זה שגוזר, הוא צריך לחשוב ולשפוט דברים טובים, ולמחוק את הרע הרוחש בתוך תוכו.
או לפחות להאיר את הכל בחשיבה רוחנית גבוהה, באור של ריבונו של עולם.
לשמחתו הוא הבחין כיצד כל הכלים שנשברו - הולכים וחוזרים לתיקונם בידי אנשים טובים שהשקיעו ועבדו על מידותיהם, בשמחה.
והבין שיום יבוא והכל יתוקן, בגאולה.
הוא ציפה לגאולה בכיליון עיניים, עקב בעניין אחר הלכי הרוח והוויכוחים של האנשים, תוהה בינו לבין עצמו על כמות האנרגיה שהם משקיעים על דברים זמניים.
הוא התאכזב כשהם רבו ביניהם והבין תוך כדי כך שהדרך לאחדות עוברת בנפרדות.
הוא גם בכה איתם על הצער שהם מביאים על עצמם, באין תודעה גבוהה שתנחה אותם.
אילו רק היו בתודעה המרוממת של לפני החטא..
משב רוח קל חלף על פניו.
הוא קם בבעתה מהחלום וקפץ על רגליו.
"בורא עולם, הינני, נכון חטאתי ואכלתי את הפרי.. שוב לא אסתתר ואתחבא, אני עומד מולך, מצטער על מה שהיה".
"תשובתך התקבלה, כנס לגן עדן כי שבת כבר בפתח.
הדעת הגיעה לך מוקדם מידי.. זה לא היה הזמן. לפני אכילת הפרי היית צריך לעמול כדי לזכות בו -
ובגלל שהיו שהקדימו להכניס את השבת - הנך יכול להכנס כבר כעת".
אור מוכר-אהוב-אוהב שטף אותו.
הוא הבין: המציאות ידידותית וטובה. "אין עוד מלבדו" - הטוב קיים ונמצא תמיד.
הוא עמד והביט סביבו וראה לפליאתו שהם קיימים. בניו - בני האדם שהכיר מהחלום המוזר - נכנסים איתו יחד לתודעה המרוממת. גאולה.
ובגאולה חוו כולם מציאות נעלה, שלימה, משוחררת מכל שיעבוד, משוחררת מכל פחד, משוחררת מאגו או מקטנות הדעת, שכל כולה רצון להיטיב, שאין בה פגם בחשיבה או בהרגשה:
אלוקים וכולם
אחד.
וכפועל יוצא - כל אחד יכול להשפיע על העולם כולו, וכל חשיבה חיובית או תפילה או מעשה טוב - מכריעות את העולם לכף זכות ומוסיפות יצירתיות, התקדמות ושמחה - לבני האדם האחרים ולעולם כולו.
הוא הבין שפרי הדעת אמור היה להביא אותו לתודעה הזו,
רק היה עליו לעבור תיקון של ביטול והכנעה לפני זה כדי להיות מוכן.
