שיתוף - לביקורת ישוב

[במה]

כתיבה מדהימה ותוכן מאוד אותנטי ומחבר לתקופה.
רק הערה היסטורית קטנה:

משוטטים בין הכפרים בהרי אפרים והמשמרות היווניים.

לא היה מרד חשמונאי בהרי אפרים, וגם כמעט לא היו שם יהודים בתקופת בית שני.
היהודית התרכזו ביהודה (וגם קצת בגליל), אבל בהרי אפרים (מרכז וצפון השומרון) היו בעיקר שומרונים.

 

[ליאורהA]

מרתק ומסקרן! זוכרת שכתבת באיזשהו אשכול על סיפורים בעלי רקע היסטורי. עכשיו אפשר לומר שהצדקת היטב את כל מה שכתבת שם.

לפי דעתי הפרטים הקטנים והתיאורים מוסיפים לאווירה ולאותנטיות, אבל כן היו חלקים שרפרפתי ולא קראתי מילה-מילה. ייתכן שאם היה פחות פירוט היה יותר קל לעקוב רצוף, אבל מצד שני זה הסגנון ואם תשני - האווירה כולה תשתנה.

את מתכננת לנו סיפור ארוך, או רק עוד כמה פרקים? מקווה שהאפשרות הראשונה.

המשמרות היווניים

היווניות?

 

[פניני ריין]

משום מה השילוב של מילה לועזית הפריע לי.

תודה על ההסבר...
לא שמתי לב אפילו שברחו לי מילים לועזיות. הנה, בשביל זה צריך ביקורת...

ספוילר: לאלו שאוהבים סיפורים היסטוריים: מה דעתכם?

כל כותב סיפור היסטורי נתקל בשאלה
אם לכתוב במשלב לשוני גבוה ובפרטים מדויקים למרות שזה יפגע בזרימה של הקטע וביכולת הקריאה (עברית: יצא סיפור מוזר וכבד שאף אחד לא מבין)
או לכתוב קליל, בלי פרטים ובשפה של היום-שאז לפעמים נראה שהסיפור המקורי היה על שנת תשפ"ג, והכותב החליף בפונקציית 'החלפה' כל 'רכב' ב'סוס' וכל 'ברז' ב'באר'
איפה עובר האיזון?

רק תשמרי על שפה אותנטית, ולא לערבב אותנו עם יותר מידי הרבה דמויות
אהה, וגם לחלק את הפרק לשני חלקים- זה רעיון מעולה.

תודה!

 

[פניני ריין]

לא היה מרד חשמונאי בהרי אפרים, וגם כמעט לא היו שם יהודים בתקופת בית שני.

אהמ
באמת מעניין לבדוק
היה זכור לי שמודיעים היא בגבול הרי אפרים
היו כפרים יהודיים בדרום הרי אפרים (כמו עקרבה) בסוף בית שני, אבל אין לי מושג אם גם בתקופת החשמונאים היו שם יהודים
בכל מקרה, משנה מכאן והלאה ל'הרי הגופנה'

ספוילר: בקשת ספר

אני לא מצליחה להשיג את הספר בו בדקתי בזמנו את המפה הגיאופוליטית של האזור, אם למישהו יש את שלוש ארצות לשביעית של הרב לנדי זצ"ל ויכול להשאיל או לבדוק עבורי-אודה לו מאד!

עכשיו אפשר לומר שהצדקת היטב את כל מה שכתבת שם.

גם את זה שכתבתי שאפשר להמציא בסיפורים היסטוריים מה שרוצים ואף אחד לא ישים לב?
חוזרת בי. חוזרת בי. חוזרת בי.

ותודה רבה לכל המעירים! בלעדיכם האזהרות שם באשכול היו מתממשות והסיפור היה יוצא רדוד;(

את מתכננת לנו סיפור ארוך, או רק עוד כמה פרקים? מקווה שהאפשרות הראשונה.

אהמ.
סיפור בינוני הוא גם אופציה?

סתם...
קודם שהסיפור הזה יגמר מתישהו
הקטע הכי חלש שלי בכתיבה הוא הפרק האחרון...

 

[מתן מאור]

כל כותב סיפור היסטורי נתקל בשאלה
אם לכתוב במשלב לשוני גבוה ובפרטים מדויקים למרות שזה יפגע בזרימה של הקטע וביכולת הקריאה (עברית: יצא סיפור מוזר וכבד שאף אחד לא מבין)
או לכתוב קליל, בלי פרטים ובשפה של היום-שאז לפעמים נראה שהסיפור המקורי היה על שנת תשפ"ג, והכותב החליף בפונקציית 'החלפה' כל 'רכב' ב'סוס' וכל 'ברז' ב'באר'
איפה עובר האיזון?

דעתי האישית בלבד:
בדיאלוגים ומחשבות של הדמויות יהיה נכון יותר לבחור במשלב המתאים לעידן הסיפור. אבל אם פרטים רבים מדי של העלילה עוברים בדיאלוגים (עוד נושא שאפשר לדון עליו) זה יקשה מדי על הבנת הסיפור.

אך כמאמר העולם: על טעם וריח...

 

[במה]

כל כותב סיפור היסטורי נתקל בשאלה
אם לכתוב במשלב לשוני גבוה ובפרטים מדויקים למרות שזה יפגע בזרימה של הקטע וביכולת הקריאה (עברית: יצא סיפור מוזר וכבד שאף אחד לא מבין)
או לכתוב קליל, בלי פרטים ובשפה של היום-שאז לפעמים נראה שהסיפור המקורי היה על שנת תשפ"ג, והכותב החליף בפונקציית 'החלפה' כל 'רכב' ב'סוס' וכל 'ברז' ב'באר'

יש כאן שני נושאים.
א. לכתוב במשלב לשוני גבוה.
ב. בפרטים מדויקים.
אם מעוניינים לכתוב סיפור שייראה אותנטי כדאי לכתוב פרטים מדויקים, דבר שדורש הרבה מאוד תחקיר ועבודה מוקדמת.

לדעתי ניסיון לכתיבה מתאימה לתקופת הסיפור נידונה לכישלון, במיוחד מתקופה כל כך רחוקה ולא מוכרת לנו תרבותית.
הרי אם הסיפור היה על תקופת מרד בר כוכבא כשלש מאות שנה אחרי תקופת החשמונאים, לא היית כותבת במילים שונות, למרות שבוודאי בשלש מאות שנה השפה השתנתה ומילים שלא היו מקובלות אז הפכו למקובלות וכן להפך.

רק לדוגמא: הביטוי 'משמרות היוונים', השימוש במילה 'משמר' כהגדרה לכוח צבאי הוא די מאוחר לדעתי, בתקופה ההיא השתמשו במילה גייסות או מילים אחרות.
גם השימוש במונח 'יוונים' לכוחותיו של אנטיוכוס הוא מאוחר קצת, כל האימפריות בעולם באותה תקופה היו יווניות-הלניסטיות ומסתבר שכינו כל אחד בשמו. אנטיוכוס לא מלך על יון וגם כנראה לא היה שם מעולם, הוא מלך רק על אזור המזרח התיכון. במקורות מאותה תקופה כינו אותם סורים או סלואקים, רק מאוחר יותר שמלכות יון עברה מהעולם כינו את כולם 'יוונים'.
אבל מצד שני, אם היית כותבת המשמרות הסורים היו חושבים שאת מתכוונת לכוחותיו של אסאד, ואם היית כותבת סלואקים היו בטוחים שמדובר במדע בדיוני כלשהו.

בקיצור, לדעתי כדאי לכתוב בפרטים כמה שיותר מדויקים עם שמות מקומות אנשים וכלים המתאימים לתקופה, אבל את השפה לכתוב בשפה יותר עכשווית, כדי לא להכביד יותר מדי וגם כדי לא לטעות בטעיות מביכות יותר או פחות.

מונולוגים כמובן צריך לכתוב בשפה יותר אותנטית, ומכיוון שמדובר במשימה קשה מאוד (לא רק בגלל השפה) עדיף לדעתי בסיפור על רקע היסטורי למעט כמה שיותר במונולגים מכל סוג.

כמובן אפשר גם לכתוב ספר בסגנון "חצקל ושלוימלה מנצחים את הרומאים במרתפי האינקוויזיציה", עד גיל מסוים זה עובר......

 

[פניני ריין]

לא חסרים לו נושאים דחופים להרהר בהם.

על הגופה שמונחת עכשיו בתוך המערה. לפני זמן לא רב בכלל היא הייתה פרח כוהנים צעיר ותוסס. בימים בהם עקב אחרי ישוב בשקט, עקב גם אחריו. היה קשה למצוא אותם בנפרד.
לא אחת תהה איך התיידדו שני הניגודים הגמורים הללו. עכשיו כבר אין שאלות לשאול.

על שני בניו שמשוטטים להם בהרי הגופנה. אולי הם נתקלים עכשיו, או נתקלו, או יתקלו, במשמר יווני. ואולי גם בפניהם תעמוד הברירה הנוראה. הוא לא יודע למה עליו לקוות: שיהרגו אותם במקום, שיהיה מהר, או ש--

תמיד התנחם בהיותו הגיוני. מציאותי. מחובר לקרקע.
אף פעם לא ידע איזו קללה נושאת התכונה הזאת בחובה.
מעיף מבט קל על ישוב, גבו של הנער רועד כל כך שהוא אינו יכול להתאפק וכורך את ידו סביבו. הם לא חתן מיועד וחותן לעתיד עכשיו. רק שני יהודים עצובים, תקועים באותה הצרה.
שום תגובה לא באה.
הוא שומט את ידו לאט.
שולח יד לצרור שהביאה אלישבע. כסות חמה ומקומטת. עוטף בה את שניהם.

הם יושבים כך עד שעולה השחר מעל המדבר, קו קל של אור. עצמותיו כבר יכולות לחוש בחומו של היום החדש, אי שם מאחורי ההרים.
"ישוב" הוא לוחש, "כדאי שנתכונן לחזור."
ישוב מרים אליו עיניים. הן נאות כתמיד, לא ניכר עליהן שבכה. אם בכה. שערו הארוך גולש תלתלים על כתפיו.
"ומה עם.. חוניו?" הוא מתקשה במקצת להגות את השם.
"עוד מעט יוציאו אותו."
הם לא יעזו לצאת לקבור את חוניו ביום. מסוכן מדי להסתובב בחוץ. הם יהיו חייבים לקבור אותו ברגעים הקרובים, לפני שאור הבוקר יתגבר.
פעם, לפני נצח, היה מגונן על ישוב. מנסה להרחיק אותו מהאזור, שלא יראה, שלא ידע. היום הוא נשאר לשבת שם, קפוא גם תחת השכבות שמכסות אותם. ישוב נתקל פעמים רבות במוות, ויתכן שיום אחד יעמוד בעצמו בפני המציאות הזאת. אין טעם להסתיר יותר.
"אנחנו ממילא לא יכולים להיכנס." אומר ישוב בהשלמה. "טומאת אוהל. נחכה כאן."
"כן..." הושעיה מעיף מבט קל לפתח. הנה היא ההזדמנות שחיכה לה. הוא חייב לשאול.
"אתה צודק... אסור לך להיטמא למת..." הוא תופס ביד אחת בשער זקנו, ממתין לתגובה מצד ישוב. משהו.
"כן" ישוב משיב לא מרוכז.
"אבל זה לא חייב להיות כך.." הוא מנסה בעדינות, "ודאי קשה מאד לשמור על נדר נזירות בזמנים האיומים הללו... לא חשבת אף פעם להתיר אותו, ישוב?"

 

[פניני ריין]

רוחות השחר של המדבר נוראות. קרות. חובטות בהם בעוצמה, מטיחות את שערותיו של ישוב בפניו ומונעות מהושעיה להבחין בהבעתו המדויקת כשהוא שואל: "להתיר?"
"כן" הושעיה משיב בזהירות. "יתירו לך אותו בקלות... נדרת אותו לשלושים יום רק, לא? וכשנדרת, לא העלת בדעתך שאנטיוכוס-" עוצר לרגע, ומחליט לתאר את המציאות בצורה עדינה יותר, "יסגור את מבואות המקדש ולא תוכל להביא את קרבנות הנזיר שמה-- זה פתח חרטה מצוין." הוא מדבר מהר. אולי מהר מדי. "אני יודע היכן יש חכם שיוכל להתיר לך."
"אמת," ישוב עונה בשקט. לאט. תווי פניו ברורים ובהירים באור השחר שזוהר עליהם. אולי הגיע זמן הנחת תפילין. "אני יודע... אבל מעדיף--"
רחש עולה מכיוון המערה והוא נדרך ומשתתק. אבל להושעיה מאד קל להמשיך אותו. מכיר טוב מדי את הלך המחשבה העליז במערה. אתה מעדיף לקוות שמחר יקרה נס, הוא שותק, ואנחנו נשוב בשיירה שמחה אל בית המקדש, שכמובן כמובן נשאר בדיוק כמו בפעם האחרונה שעלינו אליו, ונקריב בשירת הלל והודאה עליזה את קרבנות הנזיר שלך.
אם זה מה שאתה מחכה לו, אז באמת חבל לסתור את הנזירות הזאת עכשיו, אחרי שנה ששמרת עליה בתנאים מטורפים ממש.

רק חבל שהדבר הזה לא עומד לקרות.
פותח את פיו, וסוגר אותו חזרה.
התמימות של ישוב טהורה כל כך, ויפה, שאין לו לב להרוס אותה.
חבל.
חבל כי רק הלילה, כשגורשו שניהם אל מחוץ למערה, הבין שהנזירות של ישוב עלולה להכביד עליהם יותר ממה שחשב...
הם הרי לא יחזרו לירושלים מהר כל כך. לא יקרה.
וגם אם כן, עדיין מלאה העיר במתיוונים ובעושי דבריהם. קשה לדמיין שמישהו כמו מנילאוס-הכהן מטעם אנטיוכוס- יתיר להם לשוב אל בית המקדש, לטהר את המזבח מהטומאה שעליו, לנתץ את הפסילים, ולהקריב קרבנות כאילו כלום לא היה.
סביר להניח שמהר מאד יבינו הכל את מה שהוא מבין עכשיו, ולאט לאט יתייאשו. יעזבו לבבל, למצרים, לגלעד, לגליל, לתחום נווה או סוסיתא.
והם יגורו בכפר קטן או בעיר גדולה, יצאו כל בוקר לעמל יומם ויזכרו את ירושלים בתפילותיהם ובלילות מלאי געגוע.
וישוב עדיין ימשיך לשמור נזירות.

גם שם יהיה קשה ודאי לשמור על המצוות כולן... וישוב יאלץ להיאבק גם בהגבלות שמטיל עליו הנדר שלו...
אמת. הוא לא תכנן זאת. בסך הכל נדר נזירות תמימה לל' יום. לא צפה את צבאותיו של אנטיוכוס שיתנפלו על ירושלים באכזריות ויטמאו את בית ה'. אמת. לא חלם ולו לרגע שהנדר שלו יתארך עד אין קץ ועד בכלל... עד לעתיד עלום כלשהו בו תחודש העבודה והוא יוכל להקריב קרבן נזיר...
הכל אמת.
ישוב אמנם לא אשם, אבל עליו כאב לדאוג לביתו.
איך אלישבע שלו תסתדר? מותר לו לכבול גם אותה אל הנדר הזה?
קולות עולים מפתח המערה. אנשים מתקרבים. ישוב נושך את שפתיו בכוח ומשליך את טליתו מעל כתפיו. מתרחק משם.

 

[פניני ריין]

אם אפשר ללייק...
ארוך מדי-עצוב
מצוין-תודה
לא ברור-וואו

חשוב לי בעיקר לשמוע לגבי הקטע השני, שמכיל מחשבות של הושעיה והמון אקספוזיציה, הוא ברור מספיק? מעניין? ארוך מדי?

@במה, @מתן מאור @ליאורהA
ניסיתי ליישם את ההמלצות ההיסטוריות והגיאוגרפיות, (מעניין שכולם היו על אותו קו...)
עזרתם לי מאד...
השתפר?

 

[במה]

כתיבה מושלמת ומחברת מאוד!!
הערה אחת קטנה...

סביר להניח שמהר מאד יבינו הכל את מה שהוא מבין עכשיו, ולאט לאט יתייאשו. יעזבו לבבל, למצרים, לגלעד, לגליל, לתחום נווה או סוסיתא.

כל המקומות המוזכרים כאן למעט בבל ומצרים היו תחת שליטת אנטיוכוס, כך שאין סיבה שהם יעזבו לשם.
ובכלל ההתיישבות היהודית בגליל ובגולן התחילה בעיקר לאחר כיבוש הגליל על ידי ינאי המלך כמה עשרות שנים לאחר מכן.

 

[ליאורהA]

חשוב לי בעיקר לשמוע לגבי הקטע השני, שמכיל מחשבות של הושעיה והמון אקספוזיציה, הוא ברור מספיק? מעניין? ארוך מדי?

טיפה ארוך, אבל שוב - זה סגנון כתיבה מסוים שמאופיין בד"כ בקטעי תיאורים ארוכים. מה גם שאלו פרקים ראשונים שבהם את מציגה את הדמויות ועורכת לנו היכרות איתן. אבל אפשר לשים לב בהמשך לאיזון בין התקדמות העלילה לבין מחשבות שמתמקדות בנושא אחד.
חייבת לציין שממש מרגישים את החיבור שלך לעלילה ולפרטים, זה עובר ומשתקף במילים ובדמויות שלך.

אבל עליו כאב לדאוג לביתו

צריך להיות לבתו, בלי י'. אין הכוונה לבית שלו.

 

[פניני ריין]

כל המקומות המוזכרים כאן למעט בבל ומצרים היו תחת שליטת אנטיוכוס, כך שאין סיבה שהם יעזבו לשם.
ובכלל ההתיישבות היהודית בגליל ובגולן התחילה בעיקר לאחר כיבוש הגליל על ידי ינאי המלך כמה עשרות שנים לאחר מכן.

לא יודעת...
אחרי שיהודה בן מתתיהו כבש את ירושלים, הוא יצא במסע כיבוש בגליל ובגלעד במטרה להציל את היהודים שגרו שם מידי הגויים שהתנכלו להם. קראתי פעם במקור די מוסמך שהיהודים הללו היו יהודים שברחו בזמן הגזרות למקומות הללו שהגזרות פחות נאכפו בהם... אבל כמה שהמקור יהיה מוסמך, זו כמובן השערה ולא נתון היסטורי.

זה בעצם מה שהחשמונאים עשו: הם ברחו מירושלים לכפרים נידחים, כמו מודיעים, וכשהיוונים הגיעו לשם הם ברחו למדבר, וכשגם במדבר רדפו אחריהם (אלף איש במערה וכו') הם הבינו שאין להם ברירה אלא להתקומם ולהילחם על נפשם.

נ.ב. שהמון זמן ניסיתי לברר: הסלווקים לא שלטו בבבל בתקופה ההיא?
אנטיוכוס יוצא במסעות גביית מס מפוארים (וכושלים) בפרס... חייב להיות שהיה לו שלטון כלשהו בבבל. על נציבין לפחות, משהו.

 

[פניני ריין]

מציגה את הדמויות ועורכת לנו היכרות איתן. אבל אפשר לשים לב בהמשך לאיזון בין התקדמות העלילה לבין מחשבות שמתמקדות בנושא אחד.
חייבת לציין שממש מרגישים את החיבור שלך לעלילה ולפרטים, זה עובר ומשתקף במילים ובדמויות שלך.

תודה!

 

[במה]

לא יודעת...
אחרי שיהודה בן מתתיהו כבש את ירושלים, הוא יצא במסע כיבוש בגליל ובגלעד במטרה להציל את היהודים שגרו שם מידי הגויים שהתנכלו להם. קראתי פעם במקור די מוסמך שהיהודים הללו היו יהודים שברחו בזמן הגזרות למקומות הללו שהגזרות פחות נאכפו בהם... אבל כמה שהמקור יהיה מוסמך, זו כמובן השערה ולא נתון היסטורי.

אכן, יתכן שהגזירות היו בעיקר ביהודה ולא בשאר הממלכה, אך לא ידוע לי על מקור מבוסס שטוען כך.

נ.ב. שהמון זמן ניסיתי לברר: הסלווקים לא שלטו בבבל בתקופה ההיא?
אנטיוכוס יוצא במסעות גביית מס מפוארים (וכושלים) בפרס... חייב להיות שהיה לו שלטון כלשהו בבבל. על נציבין לפחות, משהו.

הסלאוקים שלטו בבבל ופרס בתקופה הקדומה יותר, בתקופה ההיא היו באזור המון מלחמות וחלק מהאזור היה בשליטתם וחלק בשליטת הפרתים. לא יודע איפה התרכזו היהודים ומי שלט עליהם בתקופה ההיא.
נציבין נמצאת על הגבול הסורי של ימינו כך שמסתבר שאנטיוכוס כן שלט על העיר ועל האזור ההוא.

 

[פניני ריין]

לא התייאשתי מהסיפור...
יהודים לא מתייאשים מהר כל כך

והנה ההמשך לפניכם.
ישוב-פרק ג
חלק א
שנים תכנן את הרגע הזה.
...
החצר מלאה בהמולה רגילה של יומיום. החמור של בני צפריא נוער בשעמום, מרדעת מלוכלכת שמוטה עליו ברישול. ריח חזק של חרס שרוף. ילדים יחפים מתרוצצים בחצר בקריאות צהלה.
הם מנופפים לו לשלום, הוא מחזיר להם בחיוך העדין והמוכר שלו.
הם לא יודעים כלום.
שש עשרה שנים לימדו אותו להציג היטב.
לדבר משהו אחד, לספק לשכנים את חזות ישוב העדין והישר, שדבר לא מעניין אותו מעבר לדרשות החדשות על הפסוקים ולשערי המטבעות. ישוב הצדיק, תלמיד החכמים, בן לבית ענני.

שנים שתכנן את הרגע הזה, אף פעם לא האמין שיעז.
ועכשיו המתח אוכל אותו מבפנים, והוא לא בטוח שיצליח.
כמה זה מסובך? כמה כבר קשה לעקוף את כדי החרס של השכנים, להדוף את הדלת, לנשק לידה של אימו, וכשתשאל 'היכן היית', להשיב לה בארשת תמימה ש'בירושלים, בגימנסיון של יאסון כהן גדול. היה מעניין.'
כמה כבר קשה?

ביומיים שנעדר הספיקו השכנים להשליש את כמות כדי החרס. נצח אורך לו לעקוף אותם, להגיע לפתח הבית.

הוא שוטה לחלוטין.
הוא עומד להרוס את הכל. הכל.

לא אכפת לו.
כבר לא אכפת לו מכלום.

הודף את הדלת.
הריח המוכר של הבית מסתער אליו, ריח של צמר צבוע, מטבעות מתכתיים, וסיר על הכירה. אבא בגבו אליו, משוחח עם שמעון בן טוביה.
שפתיו מתהדקות כמו תמיד למראה האיש הזה, אבל הפעם הוא לא ישתוק יותר. הוא לא.

מאגרף את ידיו בכוח, ליבו הולם מהר מדי.
פיו יבש. יבש מאד.
הפעם הוא יאמר. יגיד 'הייתי בירושלים. בגימנסיון'. כמה זה קשה?
'הייתי בירושלים'. שפתיו כבדות. לוחשות. אבא ואלעזר אפילו לא שומעים כשהן ממשיכות, מתורגלות כבר לומר מה שמצופה מהן. 'ונדרתי נזירות לל' יום'.
לא.
לא שוב.
הוא חייב--
מוחו נאבק בכוח בשרידי המציאות. אולי בשרידי החלום. הוא לא פוקח את עיניו, אבל נעשה פתאום מודע מאד לאוויר הקפוא של המערה ולקול הנשימות סביבו.
גרונו צורב. מעיו כואבים, כאילו עומדים להתפקע עוד רגע מכל המילים שנאצרו בתוכן בשש עשרה שנות שתיקה. ילד טוב הוא היה. רואה. מבין. ושותק.
זה היה חלום.
אצבעותיו לחות עדיין, מגע דלת העץ עדיין מדגדג אותן. אמאום שלו היפה הייתה מוחשית כל כך לפני רגע, וריחו השרוף של החרס, ואבא ואלעזר.
הוא ממש היה שם.
הלך בחצר, קידם את שכניו בשלום, דיבר.
לא.
הוא זוקף את אוזניו, דממה עונה לו. אם אפשר לקרוא 'דממה' למקהלה הזייפנית של הנחירות, מאלו הצרודות של הזקנים לנשימות הרכות של הילדים.
אבל שקט לא אומר כלום. מי כמוהו יודע.
כל השנים נזהר כל כך שלא לישון מחוץ לכוך המגונן שלו בבית, שלא לשתות יותר מדי. זהיר תמיד. דרוך.
שלא תצא ממנו האמת בטעות.
ועכשיו?
התהפך על צידו, חש את ליבו הולם בין הצלעות. גישש אחרי אבני האש שלו. אל תגידו לו עכשיו שהסיכון שדיבר מתוך שינה כמעט אפסי, שאין סיכוי שמישהו שמע אותו.
כמובן-לא מצא אותן. קצות אצבעותיו נתקלו במשהו אחר, רך.

 

[במה]

לא התייאשתי מהסיפור...
יהודים לא מתייאשים מהר כל כך

והנה ההמשך לפניכם.
ישוב-פרק ג
חלק א
שנים תכנן את הרגע הזה.
...
החצר מלאה בהמולה רגילה של יומיום. החמור של בני צפריא נוער בשעמום, מרדעת מלוכלכת שמוטה עליו ברישול. ריח חזק של חרס שרוף. ילדים יחפים מתרוצצים בחצר בקריאות צהלה.
הם מנופפים לו לשלום, הוא מחזיר להם בחיוך העדין והמוכר שלו.
הם לא יודעים כלום.
שש עשרה שנים לימדו אותו להציג היטב.
לדבר משהו אחד, לספק לשכנים את חזות ישוב העדין והישר, שדבר לא מעניין אותו מעבר לדרשות החדשות על הפסוקים ולשערי המטבעות. ישוב הצדיק, תלמיד החכמים, בן לבית ענני.

שנים שתכנן את הרגע הזה, אף פעם לא האמין שיעז.
ועכשיו המתח אוכל אותו מבפנים, והוא לא בטוח שיצליח.
כמה זה מסובך? כמה כבר קשה לעקוף את כדי החרס של השכנים, להדוף את הדלת, לנשק לידה של אימו, וכשתשאל 'היכן היית', להשיב לה בארשת תמימה ש'בירושלים, בגימנסיון של יאסון כהן גדול. היה מעניין.'
כמה כבר קשה?

ביומיים שנעדר הספיקו השכנים להשליש את כמות כדי החרס. נצח אורך לו לעקוף אותם, להגיע לפתח הבית.

הוא שוטה לחלוטין.
הוא עומד להרוס את הכל. הכל.

לא אכפת לו.
כבר לא אכפת לו מכלום.

הודף את הדלת.
הריח המוכר של הבית מסתער אליו, ריח של צמר צבוע, מטבעות מתכתיים, וסיר על הכירה. אבא בגבו אליו, משוחח עם שמעון בן טוביה.
שפתיו מתהדקות כמו תמיד למראה האיש הזה, אבל הפעם הוא לא ישתוק יותר. הוא לא.

מאגרף את ידיו בכוח, ליבו הולם מהר מדי.
פיו יבש. יבש מאד.
הפעם הוא יאמר. יגיד 'הייתי בירושלים. בגימנסיון'. כמה זה קשה?
'הייתי בירושלים'. שפתיו כבדות. לוחשות. אבא ואלעזר אפילו לא שומעים כשהן ממשיכות, מתורגלות כבר לומר מה שמצופה מהן. 'ונדרתי נזירות לל' יום'.
לא.
לא שוב.
הוא חייב--
מוחו נאבק בכוח בשרידי המציאות. אולי בשרידי החלום. הוא לא פוקח את עיניו, אבל נעשה פתאום מודע מאד לאוויר הקפוא של המערה ולקול הנשימות סביבו.
גרונו צורב. מעיו כואבים, כאילו עומדים להתפקע עוד רגע מכל המילים שנאצרו בתוכן בשש עשרה שנות שתיקה. ילד טוב הוא היה. רואה. מבין. ושותק.
זה היה חלום.
אצבעותיו לחות עדיין, מגע דלת העץ עדיין מדגדג אותן. אמאום שלו היפה הייתה מוחשית כל כך לפני רגע, וריחו השרוף של החרס, ואבא ואלעזר.
הוא ממש היה שם.
הלך בחצר, קידם את שכניו בשלום, דיבר.
לא.
הוא זוקף את אוזניו, דממה עונה לו. אם אפשר לקרוא 'דממה' למקהלה הזייפנית של הנחירות, מאלו הצרודות של הזקנים לנשימות הרכות של הילדים.
אבל שקט לא אומר כלום. מי כמוהו יודע.
כל השנים נזהר כל כך שלא לישון מחוץ לכוך המגונן שלו בבית, שלא לשתות יותר מדי. זהיר תמיד. דרוך.
שלא תצא ממנו האמת בטעות.
ועכשיו?
התהפך על צידו, חש את ליבו הולם בין הצלעות. גישש אחרי אבני האש שלו. אל תגידו לו עכשיו שהסיכון שדיבר מתוך שינה כמעט אפסי, שאין סיכוי שמישהו שמע אותו.
כמובן-לא מצא אותן. קצות אצבעותיו נתקלו במשהו אחר, רך.

וואו!!!
איזה מהפך....
כבר התחברתי לדמות אחת ופתאום...

 

[פניני ריין]

כבר התחברתי לדמות אחת ופתאום..

אחרי ההערות כאן הסיפור שינה קצת כיוון
הושעיה הופך להיות גיבור משנה

אבל העלילה השתדרגה מאד, אז שווה לכם להמשיך להעיר

 

[שיבת ציון]

סיפור מיוחד. כתיבה מהפנטת ועלילה מחברת.
מחכה מאד להמשך!