סיפור בהמשכים אשליה - סיפור מתח.

[פניני ריין]

הקטע עם עמיקם ואלישע טיפה נמרח
אולי היה כדאי לקטוע את זה עם זירה אחרת-בית חולים, ראובן חזן, וכו'...
אבל כל השאר היה מותח

 

[mic003]

26

מדיניות החברה:
​

המרכז הרפואי 'סורוקה' באר-שבע:

ברוך ישב על משענת ספסל המתכת, רגליו מונחות על המושב, עיניו בוהות בשעמום בתקרה. הוא היה עייף מן ההמתנה הארוכה, אבריו דאבו כתוצאה מהישיבה על הספסל הנוקשה.

תהילה נרדמה מזמן בישיבה על הספסל, גוזרת בכך את דינו לשעמום ממושך. מוקדם יותר ניסה גם הוא להירדם, ניסיון חסר סיכוי כאשר מדובר באדם בעל הרגלי שינה מפונקים כמוהו, שהיה כנראה היחיד מחבריו שהצליח לשרוד שבע שנים בישיבה מבלי לישון אפילו פעם אחת על מזרון או בתוך שק שינה.

בספסל שממולו ישב גיסו ירוחם. הוא קרא בשקיקה עלון שהביא מבית הכנסת של בית החולים, ידו מחזיקה באריזה של חטיף שוקולד בטעם מנטה, פיו לועס ללא לאות. ברוך נמנע מלפגוש את מבטו. הוא עדיין חש כלפיו רגשות טינה, העדיף לשמור ממנו מרחק.

זכר הוויכוח שערך עמו אתמול עלה במוחו, מעורר אצלו תחושות אי נעימות קשות. ברוך לא אהב ויכוחים. הוא היה אדם נוח וגמיש שאינו מתערב בעניינים לא לו, תכונה שמספיקה לבדה כדי למנוע חיכוכים רבים עם אחרים.

ובכל זאת, אתמול הוא איבד לגמרי את קור רוחו. והכול בגלל ירוחם.

תחילתו של החיכוך, בהשתלשלות עניינים שמלווה אותו זמן רב.

בשנה האחרונה הוא עשה מאמצים רבים על מנת למצוא לעצמו עבודה מכובדת ממנה יוכל להתפרנס מבלי שהדבר יפגע בלימודיו בכולל. חובות כספיים גדולים אליהם נקלע בשל סדרת טיפולי שיניים יקרים שתהילה הייתה זקוקה להם, העמידו אותו במצב בו המשכורת של אשתו כמורה לא הצליחה לכסות את הוצאותיו החודשיות. הוא היה מוכרח למצוא עבודה מן הצד.

היו בכך שתי בעיות.

האחת, הבעיה הטכנית. קשה מאוד לאברך כולל שלומד יום שלם ומתעקש להתמיד בכך למצוא עבודה מתאימה. בדרך כלל המשרות היחידות שפנויות לאדם כזה כוללות עבודה פיזית מפרכת, כאשר המשכורות הן ממש לא בהתאם.

הבעיה השנייה, שבמקרה שלו קשה הרבה יותר מן הראשונה, היא היחס של חמיו לכל העניין.

הרב מרדכי חזן היה גדול הנאבקים ביציאה של אברכים לשוק העבודה. בספרו 'תכלת מרדכי' הוא תקף בחריפות את התופעה, כאשר הוא מכנה את ציבור החרדים העובדים בכינויים כדוגמת ״חדלי אמונה״ או ״מניחי חיי עולם״. עמדה זו של חמיו הציבה את ברוך בקונפליקט סבוך, בו הוא נמצא בין הפטיש לסדן, כשהחובות לוחצים עליו מצד אחד והחשש מתגובתו של חמיו מהצד השני.

הפתרון עליו הוא חשב היה למצוא משרה לימי בין הזמנים.

ברוך שיער שהתנגדותו של חמיו תפחת אם יידע שהוא מכניס כסף בימי החופשה שלו, בפרט אם העיסוק גורם לו להימנע מיציאה לטיולים שונים לצפון הארץ, שגם אליהם התנגד הרב חזן נחרצות. ברוך בירר היטב על משרה מתאימה, במודעות דרושים ואצל מתווכי משרות. ניסיונותיו עלו בתוהו, עד ליום רביעי שעבר בו פגש את איציק דוידוב.

איציק דוידוב היה בעל חנות פלאפל בשכונת גאולה, ששימש בעת ובעונה אחת גם כמתווך משרות, שדכן, עוזר בכיר לחבר מועצת העיר ירושלים יקי פישמן, מנהל מכירת בגדים שכונתית פעמיים בשנה ומייבא מורשה של תרופת הפלא 'מוניטין' עליה נטען במודעות רחוב כי היא מפחיתה דאגות ולחצים ומוסיפה שלוות נפש לחיי היומיום.

למרות שאיציק היה מתפלל קבוע במניין בו היה רגיל ברוך להתפלל תפילת ערבית, מעולם לא נקשרה ביניהם שיחה של ממש. איציק היה בעל אישיות תוססת במיוחד, שגרמה תמיד לברוך העדין והביישן לחוש אי נוחות מסוימת כאשר היה איציק בסביבתו.

אולם לפני כשבועיים השתנה משהו, ובמפתיע – החל איציק לנסות ולקשור שיחה עם ברוך. במשך מספר ימים הצליח ברוך להתחמק מניסיונותיו של איציק להיטפל אליו, אולם לבסוף – הבין ברוך בדרך הקשה שטיפוסים כמו איציק קשה מאוד לנער. הוא מצא את עצמו משוחח עם איציק שיחה ארוכה ומשמימה, במהלכה חקר אותו איציק במגוון דרכים שלא היו מביישות סוכן ק.ג.ב בכיר על אודות מצבו המשפחתי, החברתי והכלכלי.

איכשהו, אולי משום שכבר זמן רב חיפש ברוך לשפוך את ליבו בפני מישהו בנושא, ואולי מפני שחש שאיציק דוידוב עשוי לסייע לו בפלונטר בו הוא מצוי, מצא ברוך את עצמו מספר לאיציק על הקושי שלו למצוא עבודה מתאימה, כזו שתאפשר לו רווחה מסוימת ולא תפגע בקשר שלו עם משפחת חמיו.

ברגע ששמע איציק את הדברים אורו עיניו. ״אתה יודע שאני מתווך משרות, נכון?״ שאל בנימה חברית. ״תקשיב לי. בוא אליי לחנות מחר בצהרים, ונראה איך אני מסדר אותך״.

בשלב זה היה ברוך כל – כך מיואש, עד שביום שלמחרת, לאחר שסיים את לימודיו בכולל, הוא מצא את עצמו משרך את דרכו אל החנות ההומה בשכונת גאולה, שם כבר המתין לו איציק כשחיוך רחב על שפתיו.

"יש לי ג'וב פצץ בשבילך. יושב עליך בול!" הוא הכריז כשברוך סיים לתאר לו את דרישותיו מהמשרה העתידית שלו. "עבודה של כמה ימים אצל חבר'ה טחונים. ירוקים במזומן, הכול לבן כמו שלג באיסלנד. תאמין לי, אם לא שהייתי צריך לדפדף את המכירה של המכנסיים, הייתי תופס דוך לשם עכשיו, נותן את המכה של המאה העשרים ואחת!"

ברוך המבולבל אמנם לא הבין את כל המילים, אך הצליח לקלוט שהאיש מציע לו משרה נחשקת במיוחד. "מה העבודה? מה עושים שם?" שאל.

"מה בדיוק, אני לא יודע". אמר לו איציק, תוך כדי חיתוך מהיר של תפוחי אדמה לצ'יפס. "אבל עם הכרישים האלו, זה ממש לא משנה. החבר'ה האלו יושבים על שקים, הכסף לוהט להם בידיים והם רק מחפשים לאן לזרוק אותו. תקשיב לאיציק, קפוץ על הסוס, כי האורווה פתוחה. מה שזה לא יהיה, הם צריכים עובד רק לכמה ימים, אחריהם החשבון בנק שלך יתנפח כמו כדור ים. מה כבר יכול להיות?!"

ברוך דווקא הצליח לחשוב על כמה תרחישים גרועים, אך החליט שלא לפסול את ההצעה על הסף. הוא ביקש מאיציק את מספר הטלפון, שומר אותו בפלאפון הכשר שלו על מנת להתקשר ולברר מהי בדיוק מהות המשרה המוצעת.

כבר בערבו של אותו יום הוא זכר להתקשר, מקווה שהשיחה תניב תוצאות טובות. בפועל, השיחה הייתה קצרה ומוזרה. אחת המוזרות שהיו לברוך מאז ומעולם.

"שלום," הוא אמר. "מדבר ברוך עמינהו. קיבלתי את מספר הטלפון שלכם מאיציק דוידוב".

הקול מהצד השני השיב בצעקה: "חזי!"

"לא חזי". הוא מיהר לתקן. "איציק דוידוב".

הקול מהצד השני היה חסר גינונים לחלוטין. "שתוק! לא דיברתי אליך!". הוא אמר בגסות. "חזי!" צעק שוב.

ברוך הקשיב בתמיהה, מסתפק האם לנתק את השיחה לאור ההתנהגות הגסה. לבסוף החליט להמשיך להקשיב עוד קצת. אם לא יועיל לא יזיק.

הוא שמע קול נוסף מהצד השני, כנראה קולו של חזי האלמוני. הקול נשמע כעוס, מתווכח עם הקול הראשון שהפך לא ברור. שניות מספר לאחר מכן נשמע רשרוש, קול מתקתק אמר: "שלום, עם מי יש לי את הכבוד לשוחח?"

"אה... ברוך עמינהו". הוא היה מבולבל מעט מהפער בין הגסות של הדובר הראשון לנחמדות המוגזמת של השני. "קיבלתי את מספר הטלפון שלכם מאיציק דוידוב".

"אכן, נמסר לי שאתה עתיד להתקשר". אמר הקול. "ובכן, שמי חזי. אני מנהל כוח אדם של חברה בשם 'עבר ועתיד'..." הוא נקטע על ידי הקול השני שפרץ בצחוק רועם. "גם כן מנהל". שמע אותו ברוך לועג. "אל תעוף על עצמך. אתה בסך הכול עוזר של המנכ"ל. לפני שעה שטפת לו את החדר".

"סליחה בבקשה". אמר הקול שהציג את עצמו כחזי. הוא כנראה הניח יד על פומית שפופרת הטלפון שלו, משום שברוך שמע את קולו כשהוא עמום מאוד, משוחח בתקיפות עם הקול השני. לאחר מספר רגעים הוא חזר לדבר. "אני מתנצל מאוד. לא תהיינה עוד הפרעות".

מרגע לרגע התחזק אצל ברוך החשד לפיו מישהו מותח אותו ועושה ממנו צחוק. בכל זאת, הוא המשיך את השיחה, מבטיח לעצמו שבהפרעה הבאה הוא ינתק אותה. "איפה היינו?" שאל חזי.

"סיפרת לי שאתה מנהל כוח אדם". הזכיר ברוך.

"נכון". אישר חזי. "אני ממונה בתקופה הזו במשרת אמון מטעם המנכ"ל על קליטת עובדים למשימות שאנו מכנים 'תפקידים מיוחדים'. מדובר במשימות בעלות מורכבות מסוימת, שאינן מתאימות לכל אחד. למותר לציין שהשכר על עבודות אלו גבוה באחוזים חריגים מהמקובל".

ברוך לא מיהר להתלהב. מניסיונו בחיפוש משרות הוא ידע ש'תפקידים מיוחדים' עשוי להיות כינוי לעבודת פינוי אשפה ו'שכר גבוה מאוד' יכול להיות שלושים ושניים שקלים לשעה, פלוס תו קנייה פעמיים בשנה לחנות בגדים נידחת באזור התעשייה בחיפה. "כמה השכר גבוה?" בירר.

חזי נשם עמוקות. "לא מדובר בסכום קבוע,״ אמר. ״לצערי, על פי מדיניות החברה, איני מוסמך לנקוב בפרטים. אוכל רק להבטיח שמדובר בשכר גבוה בהרבה מהמקובל בשוק״.

ברוך לא היה מוכן לוותר. ״הבנתי שאתה לא רוצה לפרט,״ אמר. ״ובכל זאת, הייתי שמח אם היית נותן לי כיוון כלשהו למה שאתה מגדיר שכר גבוה״.

האיש מהצד השני נשמע מהוסס. ״אני מצטער,״ הוא אמר בנימה רובוטית. ״מדיניות החברה לא מאפשרת לי לנקוב בסכום כלשהו, מחשש שזה ייצור רף ציפיות מוגזם. בכל אופן, אוכל לומר לך שהאחרון שהועסק דרך מדור תפקידים מיוחדים, קיבל משכורת של למעלה ממאה אלף שקלים״.

ברוך נעצר על מקומו בתדהמה, האיש מהצד השני המשיך: ״כמובן, שמה שאמרתי לך אינו מהווה הבטחה כלשהי מצד החברה לתמורה מסוימת...״

ברוך לא אפשר לו להמשיך. "מה?!" הוא אמר בנימה מרותקת, להוט כפי שלא היה מעולם. "שמעתי נכון? יותר ממאה אלף שקל?! מה העבודה?! מה צריך לעשות?!"

חזי לא השתתף בהתלהבותו. קולו היה יבש לגמרי. "אני מצטער," אמר. "אך על פי מדיניות החברה איני רשאי לספק בשיחה טלפונית פרטים אודות תפקידים מיוחדים. עם זאת, אשמח לתאם פגישה בינך לבין מנכ"ל החברה על מנת לדון בהצעה ולבחון את רמת ההתאמה שלך. האם תהיה מעוניין?"

ברוך עדיין לא היה מוכן להשיב בחיוב. ״אמרת שהתפקיד דורש מומחיות מסוימת, הייתי מעוניין לדעת מלכתחילה באיזו מומחיות מדובר, כי ייתכן מאוד שזה לא מתאים לי וחבל על המאמץ״.

מן העבר השני נשמע קול התנשפות מואצת. ״כבר אמרתי לך שאיני מוסמך למסור פרטים,״ אמר האיש בשלווה שכמעט הוציאה את ברוך מדעתו. ״בכל אופן,״ המשיך האיש, ״אני מעריך בסבירות גבוהה שיש לך את הכישורים הדרושים למשרה. בשונה ממשימות קודמות שנוהלו על ידי מדור תפקידים מיוחדים, בהן נעשתה פנייה לאנשי מקצוע מובילים בתחומם בלבד, הפעם נפתחה ההצעה לקהל גדול יותר של מועמדים.

״כפי שאמרתי לך, הדרך היחידה בה תוכל לקבל פרטים על המשרה, היא באמצעות פגישה עם גורם בכיר בחברה. כיוון שכך, אין טעם להמשיך את השיחה בינינו. אתה יכול לבחור לתאם פגישה, או לוותר על המשרה״.

ברוך נאנח אנחה עמוקה, מתלבט כיצד להשיב.

מצד אחד, הוא די חשש מפגישה כזו. הוא מעולם לא היה במעמד כזה, ולמרות הניסיונות שלו להבטיח לעצמו שפגישה כזו היא עניין פשוט, בוודאי לא עניין מסובך יותר מראיון קבלה לכולל – סירב מוחו לקבל את ניסיונות ההרגעה, ומרגע לרגע עלו במחשבתו עוד ועוד דרכים בהן עלולה פגישה כזו להסתבך ולהפוך לאירוע מביך במיוחד.

מצד שני, הצורך שלו במשרה היה דחוף, והסקרנות שלו לשמוע כיצד הוא יכול להרוויח סכום כסף שעשוי לייצב את מצבו הכלכלי – לא אפשרה לו לוותר בכזו קלות.

בסופו של דבר, הוא מצא את עצמו מאשר את הפגישה בחצי פה, כאשר הוא מקווה בכל ליבו שזה אכן מתאים לו ושהחששות לא יתבררו כמוצדקים.

מכאן ואילך, הייתה השיחה טכנית לחלוטין.

חזי שאל את ברוך היכן הוא מעדיף שתתקיים הפגישה, וברוך – לאחר לבטים ממושכים, החליט שלא יהיה כדאי לבצע אותה בסמוך לביתו או לכולל מחשש לעיניים סקרניות. ההכרעה של ברוך נפלה על מסעדת ׳דושימו׳ שבקריית יובל, מסעדה סינית עליה שמע ברוך עשרות פעמים מהחברותא שלו – שסעד שם פעם במסגרת אירוע משפחתי, ומאז החל לבוז לכל מסעדה סטנדרטית, תוך שהוא ממתג את עצמו כמי שסועד במסעדות יוקרה שמתאימות רק לאנשי המעמד הגבוה.

הפגישה נקבעה ליום שני בשעה שמונה בערב, שעה שמצד אחד אינה מוקדמת מדי ולא תגרום לברוך לצאת לפני סיום יום הלימודים בכולל, ומצד שני – אינה מאוחרת מדי, כך שבכל מצב תהיה לו אפשרות לשוב לביתו בשעה נורמלית.

למרות שנראה היה שחזי מתקשה להבין את הסיבה ללבטיו הרבים של ברוך בנוגע לבחירת מועד הפגישה והמיקום שלה, הוא שמר לאורך השיחה כולה על נימוס וסבלנות מרשימה. ״אם כן״, הוא אמר כשסיים ברוך לבשר לו על החלטתו הסופית, ״מסעדת דושימו. יום שני בשמונה בערב. בוודאי תשמח לשמוע שעל פי מדיניות החברה אתה זכאי להחזרי נסיעות עבור פגישתך עם המנכ"ל, שיחושבו על פי המקובל לפי תעריף השעה בה נקבעה הפגישה. בנוסף, אם תרצה לבטל את הפגישה עליך להודיע על כך תוך ארבעים ושמונה שעות במספר הטלפון הזה״.

"כמו כן אני מוכרח להבהיר שאין בקיומה של הפגישה שום התחייבות מצד המנכ"ל או כל גורם אחר בהנהלת החברה לקבל אותך כשכיר. הפגישה מוגדרת כפגישת עסקים על פי המפורט באתר האינטרנט שלנו ועל פי..."

"מדיניות החברה". השלים ברוך, משועשע.

"כן. בדיוק". חזי היה רציני כל-כך, עד שברוך שאל את עצמו אם מדובר באדם בשר ודם, או בבוט אוטומטי מתוחכם למחצה.

"אם כן," סיים חזי בנימה מתחנפת. "לא נותר לי אלא לאחל לך הצלחה בפגישה. שיהיה לך יום טוב".

"יום טוב גם לך". סיים ברוך.

מאותה פגישה והלאה, לא מצא ברוך שלווה. לרגעים היה נוסק במחשבתו לפסגות הדמיון, חושב על השימושים שניתן לעשות במאה אלף שקלים. ברגעים אחרים היה נוחת אל המציאות הקשה, מזכיר לעצמו את דיבוריו של חזי על ההתאמה המיוחדת שדרושה לתפקיד המיוחד.

דבר אחד ידע ברוך. בפגישתו עם המנכ"ל הוא עומד להשקיע את כל כוחותיו. הוא יעשה הכול כדי להיות ראוי לתפקיד, יהיה איזה תפקיד שיהיה.

אף אחד מלבדו לא ידע על הצעת העבודה. אפילו לתהילה הוא לא סיפר את כל הפרטים, חשש לנטוע בה תקוות גדולות שעלולות להתרסק. הוא רק אמר לה במשפט וחצי שהוא בוחן הצעת עבודה שנראית מתאימה. שום דבר יותר מכך.

בליבו הוא תכנן שאם הדברים יתקדמו לכיוון הרצוי הוא ימצא את הדרך לשתף בכך את חמיו. מהשיחה הזו הוא חשש יותר מכל, ידע שעליו לנקוט בגישה רגישה ביותר כשהוא ניגש לדון עמו בעניין הזה.

את מה שקרה במציאות הוא לא היה יכול לתאר בחלומותיו השחורים ביותר.

לא ברור איך, לא ברור מפיו של מי, הסוד עליו הוא שמר באדיקות התגלה. לא סתם התגלה. האיש שחשף אותו היה האדם האחרון על פני כדור הארץ שברוך היה מפקיד סוד בידיו.

ירוחם גיסו החטטן והמעיק.

הבחור, שכנראה לא שמע מעולם על המושג 'טקט', לא שמר את הסוד לעצמו. הוא חשף אותו באופן המביך ביותר שברוך יכול היה להעלות על הדעת. בדיוק בעיצומה של סעודת השבת בבית הרב מרדכי, בה השתתפו מלבד בני המשפחה גם שניים ממגידי השיעורים בישיבה כאורחיו של הרב.

ברוך שיחזר את מילותיו של ירוחם, חש את הזעם גואה בתוכו בדיוק כמו ברגע בו הן נאמרו.

"ברוך," הוא אמר בטון חברי כשפיו מלא אוכל. "שמעתי שנהיית קליבר רציני. התחלת להסתובב לנו עם מנכ"לים לארוחות".

ברוך שבדיוק לגם בשלווה מכוס מיץ התפוזים שלו, כמעט התיז את המשקה הממותק מפיו. "תהיה בשקט!" לחש. "מה אתה עושה לי בושות?!"

ירוחם לא שמע, או ששמע והעדיף להתעלם. אצבעותיו נברו בעוף המתובל כשאמר: "אני מקווה שאתה מתכוון ללמוד איזה חצי יום כשתתחיל לעבוד. אל תהיה כמו אלה שבהתחלה אומרים 'יום שלם' ובסוף אתה מוצא אותם רדומים על הגמרות בדף היומי, אה?!"

אם לפני כן העריך ברוך שכחצי מהמשתתפים שמעו את הדברים, כעת לא היה אף אחד שהצליח לפספס את ההתרחשות. דממה מעיקה השתררה בשולחן. "על מה הוא מדבר?" שאלה תהילה בחשד.

"כלום. ממש כלום". ברוך נעץ בירוחם מבט מתעב. "מה אתם מסתכלים, כולם. בואו נשיר איזה שיר". ניסה להיחלץ מהמבוכה.

ירוחם הרים את מבטו מהעוף. "עכשיו אתה גם רוצה להיות המנכ"ל של שולחן השבת?!" לגלג. "מאז שאנחנו ילדים אבא הוא היחיד שקובע את הסדר של שולחן השבת! אל תשנה את המנהגים שלנו!"

כעת האמין ברוך בכל מאודו שהבחור פשוט נחוש לריב אתו. "אני לא מבין מה אתה רוצה!" התקומם. "מה הבעיות שלך?!"

הרב מרדכי דפק בעצמה על השולחן. "סעודת שבת!" נזף. "מה קורה לכם?"

ברוך חש שפניו מסמיקות. זו הייתה ההערה הראשונה שקיבל בפומבי מהרב מרדכי מאז שסיים את לימודיו בישיבה ונהיה לחתנו. מבטו הושפל אל הצלחת שלפניו, התיאבון אבד ממנו ברגע אחד.

ירוחם, לעומתו, נראה מרוצה מתשומת הלב שהופנתה אליו. "מה אתם רוצים?" היתמם. "בסך הכול דיברתי עם ברוך על העבודה החדשה שלו. לא הבעיה שלי שהוא כזה עצבני".

תהילה נדרכה. "על מה אתה מדבר?!" שאלה בטון נוקב.

"אה, הוא לא סיפר לך?" ירוחם נראה משועשע מההתפתחות. "ברוך מצא עבודה, בתור סגן של איזה מנכ"ל. הוא הולך להיות עשיר גדול".

"מספיק!" הרב מרדכי דפק שוב על השולחן, פניו אטומות. "ירוחם, תכבד את אחותך וגיסך הגדולים. שלומי, כדאי שתתחיל איזה שיר".

סעודת השבת המשיכה להתנהל כרגיל, אבל הנזק כבר נגרם.

תשע שנים מכיר ברוך את הרב מרדכי, שבע מתוכן כתלמיד בישיבה ושתיים מהן כחתן. מעולם לא התנהלה ביניהם שיחה קשה כל-כך, אפילו לא כשברח באישון ליל מבניין הפנימייה כדי לשחק כדורסל במגרש השכונתי, או כשנתפס על ידי אחד מאנשי הצוות בקבר רשב"י במירון לאחר שבבוקרו של אותו יום קיבל אישור לצאת הביתה עקב תלונות על כאבי גרון.

הרב מרדכי כעס מאוד ולא חסך במילים קשות. "אתה קטן אמונה". הטיח בחתנו. "מניח חיי עולם ועוסק בחיי שעה, כאילו משכורת כזו או אחרת היא שתפרנס אותך. כאילו בורא עולם צריך שתעבוד כדי לתת לך כדי מחייתך".

שום הסבר לא הועיל. הנזק שגרם ירוחם בדרך בה הציג את הדברים היה בלתי ניתן לתיקון. "מילא, לו היית אדם רגיל". המשיך הרב. "אבל אתה לא. אתה מייצג משפחה שלמה. משפחה שרבים מבחוץ מביטים עליה ונוטלים ממנה דוגמא. זו הדוגמא שאתה רוצה שהם יקבלו? אם בארזים נפלה שלהבת, מה יאמרו אזובי הקיר?!"

ולמרות שברוך היה מלא תשובות וטענות למכביר, לרגע הוא הרגיש כמו ברוך בן הארבע עשרה שנשאל בפעם הראשונה על ידי המשגיח המפורסם מדוע הוא מאחר לתפילה. וכפי שהמילים נעתקו ממנו אז, הן נעתקו ממנו עכשיו.

והזעם נצבר בתוכו, ממלא אותו מבפנים. הזעם על ירוחם, שהתחיל את העניין הזה בלי שום סיבה הגיונית, רק כדי לקבל מעט תשומת לב. הזעם על המציאות שנכפתה עליו, שמחייבת אותו לצעוד בדרך בלתי אפשרית. הזעם על חוסר ההבנה של הקרובים אליו, על כך שאף אחד לא מנסה להעמיד את עצמו במקומו ולהבין את הקושי שלו.

ואפילו עכשיו, כשחמותו מאחורי דלתות חדר הניתוח, כשחמיו נראה כה שברירי ומבוהל, כשירוחם עלול לאבד את האדם היחידי שדאג לו עד היום באמת, לא הצליח ברוך למצוא את הכוחות להתעלות מעל רגשות העלבון והכעס ולסלוח על הכול.

ומבטו המאשים ננעץ בירוחם הקורא לתומו עלון. ועם כמה שניסה לרחם עליו, להזכיר לעצמו שהבחור בסיטואציה לא פשוטה, העובדה שהאיש אפילו לא חשב לבקש את סליחתו מנעה ממנו כל מחשבה חיובית עליו.

הוא פשוט הביט בו כך, לא מסיר ממנו את עיניו, ידיו קפוצות בזעם.

רחש פתיחת דלתות ודיבורים מרוחקים גרם לו לסובב את ראשו. קבוצת לבושי חלוקים הגיחה מן דלתות חדר הניתוח שהיו סגורות עד עתה. הרופאים שוחחו ביניהם בערנות, מתקרבים בצעדים בטוחים לעבר האזור בו ישבו בני המשפחה.

"תהילה!" קרא ברוך. היא פקחה את עיניה בבהלה. "מה? מה קורה?" שאלה בחטף.

הוא הצביע לעבר הרופאים. "הם יצאו. נראה שהניתוח הסתיים".

רגעים ספורים חלפו עד שכל בני המשפחה עמדו על רגליהם, חרדים ומתוחים, ממתינים לגזר דינם של הרופאים המתקרבים.

הרופאים הפסיקו את שיחתם כשהגיעו למרחק של מספר מטרים מבני המשפחה. הם עטו ארשת רצינית על פניהם, נעצרים כשאחד מהם פוסע ונעמד לפניהם.

"שלום לכולם". אמר. "אני דוקטור יגאל רביץ. ברצוני לבשר לכם שהניתוח הסתיים".

הוא השתהה מספר שניות, רף הלחץ והחרדה של בני המשפחה מרקיע שחקים. "הגברת חזן מתאוששת כעת". אמר לבסוף.

את אנחת הרווחה של בני המשפחה ניתן היה לשמוע עד לקומה הראשונה. הדוקטור המשיך. "אמנם נראה שהניתוח הצליח, אך מצבה של הגברת עדיין קשה, אם כי הוא מוגדר יציב. הגברת עדיין מחוסרת הכרה ונראה כי מוחה נפגע. לאחר ההתאוששות היא תועבר למחלקת טיפול נמרץ, שם תעבור סריקת אם. אר. איי במטרה לבחון את ממדי הנזק".

"עד כאן העדכון הרפואי. נתפלל יחד לבשורות טובות".

המשלחת הרפואית המשיכה בדרכה, מותירה את בני המשפחה מעודדים מעט, מקווים לטוב.​

 

[אבי2256]

26

וואוו! איך הגענו לכזאת כמות של פרקים

שאלה כללית:
נראה לך שגם אם היית קורא את הסיפור במהדורה מודפסת זה היה מפריע לך?
כי בתחושה שלי, הסיפור הוא די קצבי, בוודאי ביחס לספרים אחרים שבדקתי ונחשבים לספרי מתח מובילים.
השאלה שלי היא, אולי הפלטפורמה גורמת לכל פרק שהוא לא ממש קצבי ומטורף להיות מייגע קצת.

ייתכן שאתה צודק משני סיבות
א' כשזה על דף הכל פחות מתיש ויותר נח
ב' כשזה בספר אני קורא את זה יחד עם עוד פרקים, ופה קיבלתי אחרי חודש של ציפיה פרק שרק מסביר מיהו אלישע (ז"ל) ולכן יצאתי מאוכזב,
אבל עדיין אני חושב שגם אם ברמה פחותה מכאן גם בספר זה יתיש קצת ולכן הייתי משלב לדוגמא בין הפרק החדש (הבית חולים וההיסטוריה עם ירוחם) לדיאלוגים של עמיקם ואלישע
ואולי ניתן להסביר אופי יותר בצורה סיפורית, כמו הפרק האחרון שהסביר מיהו ירוחם ע"י סיפור שבינתיים לא קשור לעלילה,
כמו כן הייתי רוצה להוסיף ולשבח על העוצמה של האופי שאתה נותן לדמויות!, אני ממש מרגיש שאני מכיר את איציק למרות שכתבת עליו בקושי 25 שורות (ספרתי...) אותו דבר עם חזי ועם ירוחם.

 

[פניני ריין]

מסכימה.
יש משהו
הפרק הזה צריך להיכנס באמצע הדיאלוגים של עמיקם ואלישע
שם זה ממש יכול לגוון
וכאן, כמה שהוא קטע יפה, הוא מפריע באמצע המתח;!)

 

[תמרוז]

אני אחות של תמרוז, רק אתמול התחלתי לקרא את הסיפור, נשארתי ערה עד אחד בלילה, לא יכלתי להתנתק, התאהבתי בדמויות שכתובות ומאופיינות כל כך טוב, בעלילה המצוינת, יחודית מסוגה, מחכה להמשך.

 

[ניק 70107]

הסיפור עם ירוחם וברוך מרגיש ממש תקוע ולא קשור. בשביל לעדכן את הקוראים שהדנות חסרת טקט, מספיקה פסקה קצרה שמאזכרת אירוע שקרה בעבר

 

[brachy 100]

מיוחד!
אבללל
הפרק לא מספיק חשוב כרגע
ודי תקוע פה
השאלה לדעתי היא כזאת
האם יש משמעות בהמשך הסיפור לכך שהרב חזן מתנגד נחרצות לעבודת אברכים?
כי אם כן, מצוין
ועדיף לשים את הפרק בין הדיאלוגים של עמיקם ואלישע
אם לא, עדיף לקצר את הפרק ולשים אותו במקום אחר

 

[אנטיפטרוסה]

בתור מישהי שהגיחה לכאן וקראה את הפרקים בזה אחר זה,
קודם כל - התרתקתי
שנית - רשמתי לעצמי לעולם לא להתחיל סיפור בהמשכים לפני שאני בודקת שהוא הגיע אל סופו הטוב ...
שלישית - כמה הערות:
אתחיל במחמאות...
העלילה נהדרת, האלמנטים הבלתי הגיוניים והמאיימים שזורים היטב ומעוררים סקרנות ומתח בלתי נשלטים... ניכר שהיה כאן תכנון מקדים מרשים ביותר.
סגנון הכתיבה בעל ניחוח ייחודי , זורם ונעים לקריאה (ואף ממכר...)

מכיוון וכותב העלילה כתב מפורשות שהוא מעוניין ושמח בביקורת, אני אכתוב אותה אף שהיא מעט חריפה:
כמות התיאורים השזורה לאורך כל הפרקים - מחשבות, רגשות וההיסטוריה של הדמויות - לטעמי, מוגזמת לגמרי.
הייתי מתארת את זה ככה* -
סיפור אקשן טוב בנוי מסצנות, שבירידה לרזולציות נמוכות יותר - בנויות מפעולות ותוצאות, כשכל סצנה ופעולה - אמורה לקדם את העלילה הכללית באופן כלשהו, בין אם דרך התרחשות חדשה שמסיטה הכל לכיוון חדש ומעניין, או סצנה מעט שקטה יותר שבסופו של דבר גורמת לשינוי התפיסה של הקורא ביחס למניעים של הדמות, וממילא ביחס לעלילה - ובאופן כללי, כל דבר שנכתב בסיפור צריך בדרך זו או אחרת, להניע את ההתרחשויות ואת מהלך העלילה, קדימה.
כל זה כשמדברים על סוגת האקשן, סוגת הדרמה היא תחום נפרד ובו יש מקום להרהורים, תהליכים נפשיים, ושינויים שעוברים על גיבור העלילה, וזה בסדר, הכל יכול להתרחש לאט יותר - בסוף תהליכים נפשיים הם מודרגים ואיטיים יותר. (כמובן שגם שם העלילה צריכה להתקדם בקצב מסויים אחרת הקוראים ישתעממו וינטשו אבל זה נושא בפני עצמו)
לתחושתי,
הסיפור המדובר - שהוא באופן ברור משוייך לסוגת האקשן,
גולש שוב ושוב לתיאורים של האנשים, המקומות, התרחשויות שהיו יכולות להכתב בקיצור רב הרבה יותר מבלי לפגוע בתוכן, וכן נוטה מבלי להתכוון - לסוגת הדרמה, בתיאורים פנימיים של אלישע החוקר, של מערכות היחסים בינו ובין מפקד המשטרה, הנחקר, התחושות שעוברות עליו וכו',
כשהבעייתיות בכל אלה היא, שהם לא מקדמים את האקשן שבעלילה

לדעתי, עריכה וחיתוך אכזרי של החלקים האלה בסיפור, היו מקפיצים אותו בכמה רמות
או בקצרה: מה שלא חייב להיות בסיפור לצורכי קידום העלילה וההבנה - מוטב לו להתקצץ משמעותית...
(הוא נהדר גם עכשיו, כן? כל אלה הם הערות לפי דעתי האישית, שאפשר כמובן לחלוק עליהם נחרצות...)



לקחתי פה סתם משפט אקראי כדוגמא:
אלישע לא היה מסוגל להמשיך ולדכא את סקרנותו. ״נו, מה גיליתם?״ דחק בעמיקם.
הקורא יכול להבין לבד שאם אלישע הגאה שלא נאה לו להפגין להיטות, דוחק בעמיקם להמשיך ומוותר בכך על גאוותו, ברור שהוא סקרן עד שורשי שערותיו...

(כמובן שההבנה הטובה שיש לכותב על מערכות היחסים של הדמויות, תעמיק מאוד את הסיפור גם - ואפילו יותר - כשכל אלה יתבטאו באופן טבעי בהתנהלות של הדמויות, מבלי לתמלל את המחשבות והרגשות.
האתגר של הקורא להבין בעצמו את מערכות היחסים ולא לקבל הכל "בכפית" - לא רק שלא יפגע בעלילה אלא אף ישדרג אותה פלאים)

*קרדיט לסליק על הביאורים בענייני אקשן, דרמה ומה שביניהם.

 

[mic003]

מסכימה.
יש משהו
הפרק הזה צריך להיכנס באמצע הדיאלוגים של עמיקם ואלישע
שם זה ממש יכול לגוון
וכאן, כמה שהוא קטע יפה, הוא מפריע באמצע המתח;!)

הסיפור עם ירוחם וברוך מרגיש ממש תקוע ולא קשור. בשביל לעדכן את הקוראים שהדנות חסרת טקט, מספיקה פסקה קצרה שמאזכרת אירוע שקרה בעבר

מיוחד!
אבללל
הפרק לא מספיק חשוב כרגע
ודי תקוע פה
השאלה לדעתי היא כזאת
האם יש משמעות בהמשך הסיפור לכך שהרב חזן מתנגד נחרצות לעבודת אברכים?
כי אם כן, מצוין
ועדיף לשים את הפרק בין הדיאלוגים של עמיקם ואלישע
אם לא, עדיף לקצר את הפרק ולשים אותו במקום אחר

טוב...
אז באופן כללי אני מסכים שהפרק הזה יכול היה להשתבץ היטב בין עלילות עמיקם לעלילות קלפטון.
העניין הוא, שבחלק ההוא - הפרקים פורסמו בתדירות מאוד מאוד איטית, וחששתי ממה שתעשו לי אם אחרי שלושה פרקים של טרחנותו של עמיקם, תקבלו את הפרק הלא מי יודע מה מותח הזה.
לגבי מה שנשאל כאן - ברור שהפרק הזה הוא חלק בלתי נפרד מהעלילה, וביום מן הימים תבינו שהוא קידם את העלילה הרבה יותר ממה שקידמו אותה עשרת הפרקים האחרונים.
באופן כללי, עד כאן הסיפור די הלך אחורה (מה שנקרא בפי המומחים אקספוזיציה, ואני מקווה שאני לא מערבב מושגים). כלומר: הסיפור התמקד בעבר ולא בהווה.
הפרק האחרון מסמן מבחינתי שהגיע הזמן ללכת קצת קדימה. יש את מלוא הבסיס לשם כך.
כמובן שמאחר ומדובר בחקירה של אירוע שקרה בעבר, אנחנו נמשיך לחזור אחורה בשלל דרכים מגוונות, אבל לעת עתה - נגמרו הזמנים בהם שניים או שלושה פרקים מתנהלים בחדר סגור תוך כדי דו - שיח מפרך בין הדמויות.

@אנטיפטרוסה , איני מתעלם כמובן מהביקורת המושקעת. היא דורשת יותר תשומת לב והתעמקות, אגיב אליה כשאסיים להפיק ולגבש את הלקחים.

 

[mic003]

27

ניתוחים. ​

מרכז העיר באר-שבע, תחנת המשטרה:

אלישע נהג בקור רוח ראוי לציון.

רוב בני האדם שהיו נקלע לסיטואציה אותה הוא חווה - בוודאי היו משתתקים, מאבדים את היכולת לפעול ביעילות בתוך המצב הסבוך והבלתי מובן.

לא אלישע.

בעבודתו רבת השנים הוא נאלץ לא פעם להסתדר במצבים קשים ומאתגרים, לפעול תחת לחצים אדירים, להישמר מלאבד את עשתונותיו. מוחו היה מאומן לחשוב גם ברגעים האלו, לאתר דרכי פעולה על מנת למצוא מוצא מן הסבך.

הפעם זה היה קשה במיוחד.

האירועים התרחשו בהפתעה גמורה, במהירות מסחררת, מאלצים אותו לחשוב במהירות ולהימנע מבזבוז זמן יקר. רק לפני חמש דקות הוא עוד ישב בשלווה בחדרו, כעת הוא ניצב מול עמיקם המעולף, כשנסיבות ההתעלפות מוזרות וחסרות פשר באופן חריג.

ובכל זאת, הוא עשה את המצופה ממנו.

הצעד הראשון שלו היה לנעול את דלת החדר. מהיכרותו עם שוטרי האגף לזיהוי פלילי הוא ידע שמדובר בחבורה מגובשת מאוד. חבורה שאם יודע לאחד מאנשיה על מצבו של עמיקם, הוא ימהר להזעיק את חבריו ולעורר אנדרלמוסיה של ממש, דבר ממנו חשש אלישע מאוד.

כשהשתכנע שהדלת נעולה, הוא ניגש אל עמיקם חסר התנועה, מתכופף כדי להקשיב אם הוא נושם, ומצמיד אצבע לצווארו כדי לבחון האם יש דופק. לרווחתו, התשובה לשתי השאלות הייתה חיובית.

השלב הבא היה להזעיק את שירותי ההצלה. הוא חייג את המספר הקצר של מוקד מגן דוד אדום, מציג את עצמו בשמו ודרגתו ומבקש לשלוח ניידת אמבולנס באופן דחוף לבניין תחנת המשטרה. המוקדן מעבר לקו הבטיח שניידת טיפול נמרץ תופיע בעוד מספר דקות, המליץ לאלישע להמתין עד אז בסבלנות.

אלישע לא קיבל את המלצתו של המוקדן, הסבלנות שלו כעת הייתה קצרה מאוד. הוא הסתובב בחדר כארי בסוגר, מביט מדי כמה רגעים בשעון הקוקייה הכבד והמאובק שהיה תלוי מעל ראשו של עמיקם.

"נו, תבואו כבר!" זירז במחשבתו את הכוחות הרפואיים. "כמה זמן לוקח לכם להגיע?"

הוא פתח את הווילונות הרקומים שהיו תלויים ממרכז הקיר, מביט מבעד לחלון הצר אל הרחוב השקט שתחתיו. תשוקה עמוקה התעוררה בו לעשן סיגריה. הוא התגבר על רצונו, מבין שבסיטואציה בה עמיקם מוטל חסר הכרה במרחק מטרים ספורים ממנו - תהיה זו שפלות מוסרית ממדרגה ראשונה.

יללת סירנה נשמעה ממרחק. אלישע הסתובב לבדוק שוב את שלומו של עמיקם, מבחין לדאגתו בחיוורון המתפשט על פניו ובנשימתו שנעשתה שורקנית ומחרחרת. הוא שב אל החלון, קומץ את אגרופיו בקוצר רוח מופגן.

שניות לאחר מכן פרצה ניידת טיפול נמרץ אל הרחוב באורות אדומים מהבהבים וביללה מחרישת אוזניים. הניידת נעצרה בחניה הכפולה המסומנת כמיועדת למפקד התחנה, דלתותיה האחוריות נפתחו, צוות רפואי של שלושה פרמדיקים הגיח החוצה, שועט אל הבניין.

אלישע המתין, מצמיד את אזנו לדלת ומקשיב לדממה שמחוץ לחדר. שתי דקות לאחר מכן התחלפה הדממה בהמולה גדולה. אלישע הבין שהפרמדיקים נכנסו לקומה. הוא פתח בתנועה זריזה את דלת החדר, קורא לשלושת לבושי המדים הלבנים להיכנס פנימה. "כל השאר בחוץ!" הודיע לעובדי האגף, שקיבלו את הדברים – כצפוי, במורת רוח ובמחאה נמרצת .

הפרמדיקים לא בזבזו רגע. שניים מהם מיהרו מיד אל עמיקם, מורידים אותו בזריזות לרצפה, בודקים דופק ונשימה.

"הוא בקושי נושם!" קרא אחד מהם בבהילות. "והדופק לא סדיר!"

השלישי, שכנראה היה האחראי, רכן מעל לעמיקם, עורך לו בדיקה ראשונית. "המצב לא טוב". אמר בנענוע ראש לאלישע. "ייתכן שהוא חווה התקף לב או שבץ. אנחנו מוכרחים לפנות אותו מיד לבית החולים".

"בסדר גמור". הסכים אלישע. "אני אצטרף כמלווה".

הפרמדיקים העלו את גופו הרופס של עמיקם על אלונקה, מבקשים מאלישע לפתוח את דלת החדר. מחוץ לדלת המתינו כעשרים עובדי האגף, מתוחים ומודאגים. מיד כשנפתחה הדלת הם החלו בבליל של שאלות. אלישע היסה אותם בתנועת יד.

"זה לא הזמן!" קבע. "עמיקם זקוק לטיפול רפואי דחוף. אני מקווה שהוא יהיה בסדר".

הם מיד החלו לצעוק שוב, אלישע הבין שעליו להתעלם. הוא סימן לצוות הרפואה לבוא אחריו, מוביל אותם אל המדרגות המובילות ליציאה מן האגף, ומשם דרך המעלית אל מחוץ לבניין שם המתין האמבולנס באורות דולקים.

הנסיעה הייתה קצרה ומהירה. רבע שעה לאחר מכן מצא את עצמו אלישע, בפעם השנייה היום, בשערי בית החולים 'סורוקה'.

הוא לא נותר לצדו של עמיקם זמן רב. הצוותים הרפואיים הפרידו אותו, מותירים אותו להמתין בחוץ בזמן שהם עורכים שלל בדיקות שונות. הוא הבין שתפקידו כמלווה הסתיים, החליט בליבו לעזוב את בית החולים בהקדם, מיד לאחר שבני משפחתו של עמיקם יבואו לשהות לצדו.

עד אז הוא המתין במרפסת הקומה השלישית, מביט אל השמש השוקעת ממולו ומאפשר לאוויר הקר לפרוע את בלוריתו. "איזה יום..." לחש, מוציא מכיסו את חפיסת הסיגריות הנכספת ואת מכשיר הפלאפון שלו. "פשוט יום הזוי..." המשיך, מתעייף רק מלנסות לזכור את כל מה שהתרחש עמו היום.

בתנועות אוטומטיות הוא חייג את מספרו של מפקד התחנה, מתכנן לעדכן אותו בהתרחשויות האחרונות, נענה בהודעה על כך שהמספר איננו מחובר. הוא נזכר באיחור בכך שאפרים אינו זמין, ולמרות שהיה ברור לו שאין לאפרים מושג על המתרחש, הזדחלה אל ליבו תחושה של כעס על כך שהמפקד בחר להשאיר אותו להתמודד לבדו.

אצבעותיו של אלישע הציתו את הסיגריה. הוא הצמיד אותה לפיו, שואף עמוקות. רק עכשיו הבין עד כמה הוא עייף. האדרנלין שגרם לו עד כה להתרוצץ מצד לצד החל לשקוע, לאות כבדה מחלחלת לעצמותיו.

הוא התיישב על גדר האבן הנמוכה של המרפסת, שמעליה התנשאה גדר נוספת עשויה זכוכית ממנה נשקף נוף בנייני בית החולים. המחשבות החלו מנקרות בו. מוחו דרש פתרון הגיוני לאירועי היום, שאם לא היה חווה אותם בעצמו, לעולם לא היה יכול להאמין שהתרחשו במציאות.

בתחילה הוא ניסה לסלק את המחשבות. העדיף שלא להתעסק בנושא בשעה זו, כשהאירועים עדיין לא הסתיימו ולא ברור מה יתרחש בהמשך. עוד יהיה זמן רב לחקירות בעתיד, אין שום צורך למהר.

אולם החוויות שעבר היו כה חזקות שהן פשוט לא נתנו לו מנוח. הוא חש שלא יצליח למצוא מרגוע לנפשו אם לא יעשה מעט סדר בבלבול העצום, אם לא ימצא לפחות קצה חוט אחד שעשוי להסביר את פשר האירועים האחרונים.

נו, שיהיה. חשב לעצמו. ממילא אין לו שום דבר לעשות כעת מלבד להמתין בסבלנות. לפחות ינסה להפיק תועלת מההמתנה הזו.

"קודם כל, עובדות!" הזכיר לעצמו את הכלל הראשון בחקירותיו. לפרשנויות יש את הזמן שלהן. כעת הדבר החשוב ביותר הוא להיצמד להתרחשויות הוודאיות במאת האחוזים.

מכיס חולצתו הוא שלף פנקס זעיר ועט נובע, פותח את הכריכה הדקה.

"עובדה ראשונה: מישהו מאיים עליי".

בזה לא היה לו ספק. המייל המסתורי שקיבל והדרמה שהתרחשה בשיחה עם עמיקם, הבהירו את הדבר במאת האחוזים. הוא המשיך לכתוב:

"שאלות שצריך לתת עליהן את הדעת: מי מאיים עליי? למה? למה דווקא עליי?"

הוא השליך את בדל הסיגריה על הרצפה, שוקע בשרעפים. הוא עלה על משהו אפל, זה ברור. הודעת הטקסט המאיימת שקיבל הגיעה מיד לאחר ששוחח עם חזן הצעיר והציג את עצמו כנמרוד גואטה. הוא ניסה לשחזר את השיחה, להבין מה בדיוק הייתה הנקודה המכריעה בגללה החליט שולח ההודעה לאיים עליו, אולם ככל שהתאמץ – נותרה השיחה מעורפלת, בלתי מובנת, רחוקה מלהיות כזו שתוביל אותו לפריצת דרך.

ככל שהתעמק אלישע בסיטואציה, הלכה והתגברה אצלו התחושה שיש משהו מוזר בכך שאת האיום המפורש הוא קיבל דווקא לאחר אותה שיחת טלפון מעורפלת.

עד עתה, הרושם הכללי של אלישע היה, שהאחראי על כל האירועים המסתוריים הנוגעים לחקירה, הוא אדם בעל יכולת מופלאה לחזות באופן מדויק כל פעולה של אלישע, ולהכין עבורה תגובה הולמת.

לאורך כל הדרך, מצא אלישע את עצמו נתקל פעם אחר פעם במכשולים שונים, מכשולים שללא ספק תוכננו מראש במטרה לעכב אותו ולגרום לו להיאבד בתוך ים של השערות וכיווני חקירה חסרי תועלת.

המכשולים שבהם נתקל אלישע הוכיחו לו, שהוא לא מתמודד רק מול אדם בעל יכולת חשיבה ותכנון גבוהה בהרבה מזו שלו, אלא גם מול אדם שמכיר היטב את פגמי האישיות שלו ומשתמש בהם נגדו.

חלק ניכר מההפרעות שהאטו את אלישע וסיבכו אותו, היו כאלו שאלישע עצמו גרם להן. המציאות הזו הוכיחה, שהאחראי על אותן ההפרעות – ידע כיצד עתיד אלישע להגיב להפתעות שצצו לאורך היום, וידע לתכנן אותן באופן שהן יהפכו למלכודות עבור אלישע.

כיוון שכך, העובדה שאותו גורם עלום מצא לנכון לאיים על אלישע דווקא אחר שיחת הטלפון עם ראובן חזן, הייתה תמוהה וחסרת הסבר.

בהנחה שאותו גורם עלום ידע את תוכן השיחה, הנחה שהייתה סבירה בהתחשב במידת השליטה של אותו גורם באירועים, הרי שאותו גורם צריך היה להבין שהמידע אותו הצליח אלישע לדלות ממר חזן, לא רק שלא קירב אותו אל הפתרון – אלא אפילו סיבך אותו עוד יותר בתוך הערפל הכללי של החקירה. כיוון שכך, אם מטרתו של אותו גורם הייתה להרחיק את אלישע ולמנוע ממנו להמשיך ולחקור בנוגע לתוכן השיחה, היה לו להימנע מכל פעולה, מה שבוודאות היה מוביל לכך שבמוקדם או במאוחר היה אלישע מתייאש מלנסות לפענח את תוכן השיחה.

דווקא הפעולה של אותו גורם והאיום המפורש שללא ספק היה לו קשר לשיחת הטלפון, גירו את סקרנותו של אלישע, וגרמו לו לחשוב שוב על תוכן השיחה, מתוך הבנה שככל הנראה היה בה משהו נסתר שלא היה אמור להגיע לאזניו.

להבנתו של אלישע, הייתה זו טעות. טעות ראשונה של מי שתכנן עד כה את הדברים בצורה מדהימה. טעות ראשונה שייתכן ותגלה סוף – סוף פיסות מידע שתהיה בהן תועלת משמעותית.

עם זאת, לא יכול היה אלישע להתעלם מהתמונה הכללית. האיום עליו היה אמיתי, מוחשי, כזה שמחייב אותו לנהוג מכאן ואילך במשנה זהירות.

ידו השמאלית של אלישע ניערה את העט. הוא טלטל את ראשו, ממשיך לכתוב את הדברים שעלו במחשבתו: "עובדה שניה: עמיקם ידע משהו". הוא נזכר במילותיו האחרונות של עמיקם, באזהרה המפורשת, ברמז העבה על כך שגם הוא נפגע כתוצאה מחקירה בנושא הזה. "מה עמיקם ידע?" כתב במילים מודגשות. "האם מה שקרה לו אירע על ידי אותם שאיימו עליי?"

המילים האחרונות הבהילו אותו. הוא הביט סביבו, כאילו חושש שמישהו עומד לפגוע בו. המרפסת הייתה ריקה. הוא התבייש ברגע הפחדנות שלו, ממשיך לכתוב.

"מה בכלל קרה לעמיקם?! האם זו פגיעה מכוונת של יד אדם?! איך ניתן בכלל לבצע פעולה כזו?!" הוא האמין בכל ליבו שדבר כזה לא ייתכן. עמיקם היה בחדרו, בתחנת משטרה עמוסה שוטרים, בלב היום. מי מסוגל לפגוע בו במצב כזה?!

אף פעם לא נתקל אלישע בחקירה שאיחדה כל-כך הרבה שאלות עם כל-כך מעט תשובות.

וזיכרון מצמרר הכה בו. המשפטים המוזרים שאמר עמיקם, הקול הרציני שאף פעם לא אפיין אותו. ההתנהגות המפחידה שקדמה לאיבוד ההכרה.

אצבעותיו של אלישע רעדו כשכתב: "עובדה שלישית: עמיקם נפגע באופן כלשהו עוד לפני שאיבד את הכרתו".

הוא קם ממקומו, מתהלך אנה ואנה. שום כיוון לא עלה במוחו. הכול היה ערפילי כל-כך, מסתורי כל-כך. הוא נשך את קצה העט, מחשבה מטורפת עולה במוחו.

"האם מעורב כאן כוח שאנחנו לא מסוגלים להבין?!" כתב בחיפזון בעודו עומד, כאילו חושש להתחרט. "כוח מסתורי שאינו מחויב למגבלות שלנו?! שנמצא מעל מה שאנחנו מכירים?!"

הוא נזכר במילים ששמע מעמיקם. "האם תוכל להילחם עם הזמן?! עם הרוח?! עם האוויר?!" שאל אותו עמיקם בשיחתם האחרונה.

האם לזה הוא התכוון? האם זה היה רמז לכך שיש כאן משהו נסתר שבלתי אפשרי להילחם מולו?

צמרמורת עזה טלטלה את גוו של אלישע. הוא חש פחד בלתי מוסבר, פחד שדוחק בו לברוח, לא לשהות לבד, להיטמע בין אנשים. פחד כמוהו לא חווה זמן רב.

אבל הפחד פינה את מקומו מהר מאוד לטובת ההיגיון.

רגעים ספורים ארכו לו להתגבר על הפחד וללעוג לעצמו על כך שהתנהג כילד קטן. הוא התבייש בעצמו, ממהר למחוק את המילים שכתב, בעזרת קשקוש סבוך.

לא קשה היה לו לשכנע את עצמו שאלו מחשבות הבל. מחשבות שנוצרו כתוצאה מן אי הוודאות.

הוא ידע שהודעות מייל אינן נשלחות על ידי כוחות נסתרים. הודעות מייל נשלחות על ידי אנשים.

וכל המטרה שלו כחוקר היא לגלות מיהם האנשים הללו.

וכמה שיהיו חכמים, כמה שיאיימו ויפחידו, כמה שישתמשו בשיטות שהוא עדיין לא מצליח להבין, כל עוד הם אנושיים הם מוכרחים לעשות טעויות.

והוא יהיה שם כדי להמתין לטעויות שלהם וללכוד אותם.

אם הם חושבים שהאיומים שלהם מפחידים אותו, הרי שהם טועים. מאחורי כל המסכות וההסוואות שהם עוטים על עצמם מסתתרים בסך הכול בני אדם, והם פגיעים בדיוק כמוהו, אולי אף יותר.

וכל זמן שהחוק מתיר לו להגן על עצמו מפני אנשים שזוממים להרע לו, אין שום סיבה לפחד.

מבלי משים הוא שירטט את המילים 'בני אדם', יודע פתאום מהיכן בדיוק הוא צריך לפתוח את החקירה.

הם בוודאי רוצים שהפחד יצמית אותו. מעוניינים לגרום לו לחשוב שהוא מתמודד מול כוחות לא אנושיים, כדי שימנע מלחשוף אותם. בתגובה, הוא צריך לעשות בדיוק את ההיפך. לחפש את החלקים מעשי ידי אדם בסיפור הזה, להתחיל מהם.

הוא מיהר להוסיף שורה ולסמן אותה בעיגול: "כיווני חקירה" כתב. "לברר מהיכן הגיע המייל".

הוא אימץ את מחשבתו לזכור עוד פרטים שיעניקו לו כיוונים נוספים, נזכר בהתרחשויות שאירעו קודם לכן. בחקירתו של שמשון ובאירוע החריג בו החליט אחד מעורכי הדין הבכירים במדינה לייצג אותו. "לחקור מה הקשר בין ליאוניד לשמשון, לחקור את הקשר של נמרוד גואטה לאירוע ולבדוק היטב מה הוא יודע״.

הלילה ירד על באר שבע, קור החל חודר לעצמותיו.

הוא סגר את הפנקס, מחזיר אותו ואת העט לכיסו. בצעדים מדודים פסע אל מחוץ למרפסת, חולף על פני המסדרון המוביל אל חדר הטיפולים אליו הובהל עמיקם, מקווה לקבל עדכון מעודד.

דלתות החדר היו סגורות. בחוץ עמדה אישה בסביבות גיל שישים, שני בחורים צעירים ושתי ילדות קטנות. האישה והבנות מיררו בבכי.

אלישע זיהה אותם כבני משפחתו של עמיקם. הוא קיווה שלא הבחינו בו, חש אי נעימות לפגוש אותם כשהם במצב כזה.

הוא עבר במהירות לצידם. גם אם ראו אותו, סביר שלא זיהו אותו. אלישע לא היה מעורה עם משפחתו של עמיקם, הקשר בין הגברים היה מקצועי בדרך כלל וכמעט שלא גלש לפסים אישיים. הוא עצמו הכיר את המשפחה הקטנה רק מאירועים שנערכו במסגרת העבודה בתחנה, כמו החגיגה שנערכה כשהתמנה עמיקם לדרגת פקד או ימי ההולדת שלו.

בתחושת הקלה על כך שהצליח לעקוף את המכשול, פנה אלישע לחפש אחר רופא או איש צוות שיעדכן אותו במצבו של עמיקם. לרוע מזלו, הוא לא הצליח להבחין בשום לובש חלוק במסדרון. העריך שחלק גדול מהם עסוק בטיפול בעמיקם.

הוא כבר עמד להתייאש, כשקריאה מאחוריו גרמה לו להסתובב. לשמחתו הרבה הבחין באח רפואי שמנמן לובש חלוק ירוק. "אתה!" קרא לעברו האח במבטא ערבי. "חיפשנו אותך".

"גם אני חיפשתי אתכם". הגיב אלישע.

"וואלה?" האח נראה מופתע. "למה מה יש?"

"רציתי להתעדכן לגבי המצב של עמיקם". השיב אלישע.

"אה". האח הנהן בהבנה. "בשביל זה אתה צריך רופא. אני לא יודע שום דבר".

"אוקי". אלישע התאכזב מעט, אך הדבר לא ניכר בקולו. "למה אתה חיפשת אותי?" שאל מיד.

"זה לא אני, זה המשפחה שמה". השיב האח, מצביע לעבר בני משפחת טהרני מהם התחמק אלישע לפני רגע. "הם חיפשו את המלווה של השוטר, אמרנו להם שזה אתה".

"אה". אלישע כלל לא נראה נלהב.

"הם רצו לשאול אותך שאלות". המשיך האח. "רצו לדעת מה קרה".

"אוקי". כשאין ברירה, אין ברירה. הוא לא יכול לסרב לבקשה כזו, למרות חוסר הנעימות שלו. הוא צעד בעצלתיים אל מקום מושבה של המשפחה הקטנה. אחד משני הצעירים התרומם מיד ממקומו.

"אתה השוטר שליווה את אבא?" שאל בתקווה.

"כן". הוא השיב בביטחון. "שמי אלישע בוסקוביץ'. אני חוקר בכיר באגף התשאול בתחנה של עמיקם".

"חוקר בכיר זה מצוין". הגיב הצעיר, תגובה מוזרה לטעמו של אלישע.

הוא הסתפק מה הייתה כוונתו של הצעיר במשפט הזה. שיער שלא התכוון לחלק לו ציון לשבח על שהגיע לתפקיד כזה. את מחשבותיו הוא שמר לעצמו, כמובן. מפיו יצאה רק השאלה: "מה שלום עמיקם?!"

"בבדיקות". השיב הצעיר. "עשו לו אקו לב, אם. אר. איי, כל מה שצריך כדי לדעת מה הוביל לאיבוד ההכרה. אין להם עדיין אבחון".

אלישע הניד את ראשו בהשתתפות. "אני מצטער מאוד על מה שקרה," אמר בטון הרך ביותר שיכול היה להפיק. "אני מקווה שהכול יהיה בסדר".

הוא קיווה שהשיחה תתקצר ושיוכל לעזוב בהקדם האפשרי. הבעת רגשות מעולם לא הייתה התכונה הבולטת אצלו, והוא חשש שלא תהיה לו הרגישות הדרושה לשיחה הזו.

תקוותו התבדתה. בני המשפחה היו סקרנים לדעת כיצד בדיוק התרחשו האירועים, הם דרשו תשובות. הגברת טהרני שהקשיבה עד כה קמה ממקומה. "מה קרה לעמיקם?" שאלה בקול שבור. "איך זה קרה? אתה היית שם!"

אלישע חשב מה לענות. הוא ידע שלא יוכל לפרוש בפני בני המשפחה את הנסיבות המלאות. הוא יאלץ לשקר למשפחה בשעותיה הקשות, דבר ממנו רצה מאוד להימנע. הוא השפיל את מבטו כשאמר: "עמיקם פשוט התמוטט מבלי סיבה הניכרת לעין. פשוט כך".

הצעיר ואימו החליפו מבטים מלאי משמעות, כאילו ידעו שהוא מחסיר מהם פרטים. אי הנוחות שלו התגברה.

"אתה בטוח?" שאל הצעיר, מסתכל בעיניו של אלישע. "כלומר, לא קרה שום דבר לפני כן? הוא פשוט התמוטט בלי שום סימנים מוקדמים?"

"בדיוק כך". שום רמז להססנות לא ניכר במילותיו של אלישע. הוא נשמע כנה לגמרי. "הלוואי שיכולתי לספר לכם יותר מזה," אמר ברגשנות מזויפת. "אבל זה כל מה שאני יודע. הוא פשוט נפל ואיבד את הכרתו".

נראה היה שהצליח לשכנע אותם שהוא דובר אמת. הצעיר שקע בהרהורים, נראה כמתלבט אם לומר משהו.

"מה? אתה רוצה לספר לי משהו?" עודד אותו אלישע לפרוק את אשר על ליבו.

הצעיר הביט באמו, שסימנה לו בניע ראש לאישור. "אני לא יודע אם זה קשור," אמר הצעיר בקול מהוסס. "אבל כבר מאתמול שמנו לב שההתנהגות של אבא הייתה מוזרה".

"מה זאת אומרת?!" חושי החוקר של אלישע נדלקו בבת אחת.

"אה..." הצעיר הביט במשפחתו בחוסר נעימות, אלישע הבין שהוא מתבייש לפתוח את הנושא בנוכחותם. "אתה רוצה לדבר בצד?" שאל.

"כן". הם התרחקו מספר מטרים, אלישע נשען על קיר המסדרון, הצעיר עומד ממולו כשידיו נתונות בכיסי מכנסי הג'ינס שלבש. "כשאמרו לנו ששוטר הגיע ללוות את אבא שלי, חיפשנו אותך כדי לספר לך את מה שקרה," אמר בקול מהוסה. "חשבנו שאולי יש קשר בין זה לבין ההתמוטטות של אבא".

אלישע חייך בידידות. "עשיתם את המעשה הנכון," החמיא. "אתה יכול לספר לי הכול. אני חוקר בכיר במשטרה. אם יש מישהו שיידע מה לעשות עם מידע שעשוי לסייע כאן, זה אני".

"אוקי". הצעיר נשם עמוקות. ״האירועים המוזרים התחילו מאתמול בשעות הבוקר. אתה אולי תחשוב בהתחלה שאני עושה מזבוב פיל, אז כדאי שתקשיב עד הסוף. אני מדבר על רצף של דברים לא שגרתיים, דברים שגרמו לי להסתובב כל היום עם תחושה מוזרה שמשהו אצל אבא לא תקין״.

אלישע שלף במהירות את הפנקס מכיסו, אולם הבעה מודגשת של חוסר נעימות שעלתה על פניו של הצעיר העומד ממולו – גרמה לו להשיב מיד את הפנקס למקומו. ״יש לך התנגדות כלשהי לכך שאתעד את מה שאתה אומר?״ שאל.

בנו של עמיקם נראה נבוך. ״אני מצטער,״ הוא אמר. ״אני כמובן יודע שזה חשוב לך מאוד, אבל אני מבקש ממך להימנע מלהעלות את הדברים על הכתב. מדובר בפרטים שאנחנו מרגישים מאוד לא נוח איתם, ולא הייתי רוצה שהם יסתובבו בתחנה שבה אבא משרת״.

למרות שעמיקם הופתע מאוד, הוא השתדל לשמור על הבעה נעימה ושגרתית, מתוך רצון לאפשר לצעיר לחלוק אתו בחופשיות את המידע. ״קדימה, תספר לי,״ עודד אלישע את הצעיר.

בנו של עמיקם נאנח. ״כמו שאמרתי לך,״ פתח, ״הכול התחיל אתמול בשעות הבוקר, אז קיבל אבא - בעיצומה של סעודת השבת, קריאה דחופה, שמשום מה הופיעה במכשיר הטלפון האישי שלו ולא במכשיר הקשר המיועד לקבלת קריאות...״
​

 

[אביגלוש]

ואוו!
סוף- סוף קיבלתי הרשאה ואני יכולה להגיב על הסיפור המדהים הזה!
כל פרק משאיר אותי עם פה פעור
ואוו! ואוו! וואו!

 

[brachy 100]

מה קורה איתנו?
מתגעגעים...

 

[Sara led]

חוששת לחייו של @mic003
ביל נשמע מסוכן מידי עם היכולות שלו...

 

[mic003]

מה קורה איתנו?
מתגעגעים...

חוששת לחייו של @mic003
ביל נשמע מסוכן מידי עם היכולות שלו...

אז לפני הכול, הנה סימן חיים ממני. ביל אמנם יצור מאיים ומסוכן, אבל אחרי תקופה כל-כך ארוכה בה הוא שוכן בתוך המחשבות שלי, הפסקתי לחשוש ממנו.
לגופם של דברים: הפרק הבא מתקדם לו לאיטו. הוא אמור להיות מוכן תוך כמה ימים, בהתאם לשעות הפנויות שלי, שאינן רבות בימים אלו.
מקווה שבימים הקרובים, עם תחילת בין הזמנים, אוכל להקדיש יותר זמן לכתיבה.

 

[mic003]

28

קולרבי קצוץ​

הצעיר דיבר במהירות, ואלישע היה מוכרח לקטוע אותו כדי להבין טוב יותר את הפרטים אותם הוא תיאר.

״תסביר לי טוב יותר,״ הוא אמר בנימה רכה, מנסה לא להישמע כמי שחוקר את הצעיר. ״מדבריך אני מבין, שבדרך כלל – מגיעות הקריאות אל מכשיר הקשר של אביך. כמה נדיר מקרה כמו זה שאירע אתמול, בו מגיעה קריאה אל מכשיר הטלפון?״

הצעיר היטה את ראשו. ״האמת, שזה לא כל-כך נדיר״. השיב ביושר. ״בדרך כלל זה אומר שהקריאה הגיעה מאחד הקצינים שמכירים את אבא שלי באופן אישי, או שמדובר בחקירה שכבר מתנהלת בתחנה ויש לגביה עדכון. באופן כללי, אני יכול להעריך שקריאות כאלו מגיעות אחת לשבוע או שבועיים, וכמובן שהכול תלוי בתקופה״.

אלישע הנהן הנהון קצר בראשו. ״תמשיך,״ ביקש. ״ספר לי מה קרה אחר כך״.

הצעיר השתהה רגע, עיניו חולמניות משהו, כאילו שכח מה רצה לומר. לאחר שני רגעים של מאמץ, חזר לפניו המבע המרוכז. ״מה שהיה זה,״ הוא המשיך במהירות, ״שאבא שלי התחיל להתארגן ליציאה, למרות שהיינו באמצע סעודת שבת. אתה בטח מבין שזה לא חריג, וזאת ממש לא הפעם הראשונה שהוא מקבל קריאה דחופה ונאלץ לצאת ממש באמצע. ובכל זאת, לא יודע איך להסביר את זה, כולנו איכשהו שמנו לב שהוא מתנהג מוזר, מבולבל כזה... ממש הרגשנו שקרה משהו רציני, אבל כששאלנו אותו אם יש איזה אירוע לא רגיל – הוא התחמק ואמר שהכול שגרתי, ושזה כנראה עניין פלילי קטן שצריך לטפל בו במהירות...״

אלישע קימט את מצחו. ״זה כל מה שהוא אמר לכם?״ התעניין.

הצעיר הנהן בראשו. ״לפי מה שאני זוכר, הוא לא הוסיף יותר מזה״. השיב, בקולו נימה קלושה של חוסר סבלנות. ״בכל אופן, מה שהיה אחר כך זה... שהוא יצא מהבית, ועברו משהו כמו שעתיים וחצי עד שהוא חזר.

״העניין הוא, שכשהוא חזר הוא היה עייף ועצבני, ולא היה בא לו לדבר עם אף אחד. ניסינו לשאול אותו מה בדיוק קרה, ואמא שלי קצת נדנדה לו, אז הוא התחיל לענות כל מיני תשובות מתחמקות, שלא היה אפשר להבין מהן כלום...״

אלישע נדרך. ״איזה תשובות לדוגמא?״ שאל, בקולו ציפייה.

הצעיר משך בכתפו, ההבעה על פניו נותרה אדישה. ״אני לא זוכר בדיוק, אבל באופן כללי – הוא אמר כמה דברים מוזרים, לא קשורים בכלל. הוא אמר שצריך להגיד תודה על מה שנראה מובן מאליו, ושלפעמים לא מבינים כמה החיים טובים, עד שרואים כמה המצב יכול להיות גרוע. הוא גם דיבר על המשפחה שלנו ואמר שצריך להיות מאוחדים, ועוד כל מיני דברים מבולבלים כאלה״.

הנימה בה אמר הצעיר את מילותיו בלבלה את אלישע, והוא היה מוכרח להבין את הלך המחשבה של האיש שממולו. ״אתה אומר כאן דברים משמעותיים מאוד,״ הוא אמר בקול דרמטי. ״משום מה, נראה שאתה לא ממש מבין את המשמעות של מה שאתה אומר. אני מורח לשאול, האם המשפטים האלו שאמר אביך לא היו נראים לכם רציניים? לא חשבתם שמשהו כאן חריג? שום נורה אדומה לא נדלקה אצלכם?״

הצעיר משך שוב בכתפיו, ולאלישע נדמה היה שהוא מתקשה להבין את המשמעות שמייחס אלישע למידע אותו הוא מוסר. ״תראה,״ ניסה הצעיר להסביר את עצמו. ״אני לא יודע עד כמה אתה מכיר את אבא שלי, אבל מספיק לדבר אתו פעמים בודדות כדי לשים לב שכשהוא מנסה להתחמק ממשהו הוא מדבר הרבה דברים לא מובנים... משפטים כאלו שגורמים לך לנסות להבין מה הוא אומר, ולשכוח את מה שרצית לשאול. באופן כללי, אני לא הרגשתי משהו מוזר, אבל אחותי קלטה איכשהו שמשהו כאן לא תקין. היא אמרה לאמא שלי לעזוב אותו בשקט כי יכול להיות שהוא היה באיזה אירוע קשה והיא גם טענה שנראה לה שהוא הלום קרב״.

״הלום קרב?!״ חזר אלישע, נימה של שעשוע על פניו.

הצעיר נאנח. ״אני יודע שהיא מדברת שטויות,״ אמר בנימה של השלמה. ״אחותי היא אחת שאוהבת לקרוא על כל מיני תופעות ומחלות והיא מאבחנת כל מיני אנשים שהיא רואה. אנחנו לא מתייחסים אליה ברצינות, אבל עדיין – היא קלטה שמשהו לא תקין, והיא הבינה שאבא שלי צריך מנוחה״.

״בכל אופן,״ המשיך הצעיר, ״אבא שלי באמת נכנס לנוח, ועברו איזה שעתיים עד שהוא התעורר. כשהוא קם, היה נראה שהוא חזר לעצמו פחות או יותר, כי הוא סיפר את הבדיחות הרגילות שלו, והוא גם דיבר קצת על פוליטיקה – ומה שהוא אמר היה ממש לעניין״.

״ובכל זאת,״ המשיך הצעיר, ״היו עדיין כמה דברים מוזרים. פרטים כאלו, שלא היינו שמים לב אליהם בדרך כלל. לדוגמא: לפני סעודה שלישית הוא קצץ קולרבי, למרות שחוץ ממנו - אף אחד במשפחה שלנו לא סובל את הירק הזה, והוא גם נעל נעלי בית פרוותיות שתמיד היו עושות לו צמרמורות.

״בכל אופן, חוץ מהדברים המוזרים האלו הוא היה ממש בסדר עד לצאת השבת. אבל אז, התחילו כמה דברים שבחיים לא היו אצלנו, וזה היה ממש לא תקין.

״ברגע שיצאה השבת, הוא אמר לנו שהוא עולה לחדר העבודה שלו, כי יש חקירה דחופה והוא צריך לעבוד עליה. אמא שלי ביקשה ממנו לעשות הבדלה, אבל הוא הסתכל עליה מוזר ואמר שהוא יעשה לעצמו בחדר העבודה, ושהוא לא מסכים לאף אחד להפריע לו.

״ההתנהגות הזאת שלו היא מאוד חריגה, וכששמענו את זה כולנו נבהלנו כי חשבנו שקרה איזה משהו רציני מאוד, אסון גדול או משהו כזה. אחיות שלי הלכו מיד להתעדכן, אבל אחרי זמן קצר הן אמרו שאין שום דבר מיוחד בחדשות, וכנראה שזה משהו שעוד לא התפרסם.

״כשאמא שלי שמעה את זה היא קצת התעצבנה, אז היא עלתה לחדר עבודה שלו ודפקה לו על הדלת, אבל הוא לא הסכים לפתוח לה והוא אמר שהוא צריך לעבוד על החקירה ושלא נשגע אותו. היא שאלה אותו מתי הוא עומד לצאת, והוא אמר שהוא הולך לעבוד על זה עוד כמה שעות, וכדאי שכולם ילכו לישון ולא יחכו לו.

״בהתחלה באמת כולנו דאגנו, ורצינו לחכות עד שהוא יסיים כדי לבדוק שהכול בסדר, כי הוא אף פעם לא התנהג ככה, ותמיד הוא רגיל לומר שאסור לערבב משפחה עם עבודה ואסור שעבודה תבוא על חשבון המשפחה. ככה יצא שכולנו לא היינו ממש במאה אחוז שלנו, והיינו גם סקרנים נורא לראות מה יהיה בסוף, אבל איכשהו – בסוף התייאשנו וכולם פרשו לישון.

״מה שהיה הזוי זה, שבבוקר כשקמנו – הדלת של חדר העבודה שלו הייתה עדיין נעולה, ואני הייתי בטוח שהוא נרדם שם אז דפקתי לו על הדלת, אבל הוא היה ער והוא צעק עלי שאני לא אפריע לו. ברגע הזה אמא שלי קצת חטפה עצבים עליו, אז היא התחילה לדפוק בכוח על הדלת והיא אמרה לו ששום דבר לא מצדיק את זה שהוא מסתגר שם, ואז פתאום הוא פתח את הדלת, והוא היה לבוש במדים שלו.

״אמא שלי שאלה אותו מה עובר עליו, ובמקום לענות – הוא אמר לה שהוא יוצא לתחנה לעבוד בשקט כי אנחנו ממש מפריעים לו, למרות שכל הלילה הוא עבד בשקט בלי שאף אחד דיבר אתו. הדיבורים האלו ממש הפחידו את אמא שלי, והיא אמרה לו כל מיני דברים, ובסוף היא עמדה מול הדלת וממש חסמה אותו מלצאת עד שהוא יסביר למה הוא מתנהג ככה מוזר.

״אבל אז,״ הצעיר התנשף פתאום, ונימת דיבורו הייתה מבוישת. ״הוא אמר לה לזוז, וכשהיא לא הסכימה... הוא פשוט דחף אותה הצידה ויצא״.

״עד כדי כך?!״ השתאה אלישע.

הצעיר הנהן בביישנות. ״אני לא הייתי צריך לספר לך את זה,״ אמר בנימה של מבוכה. ״אני אמרתי את זה רק בגלל מה שקרה בסוף, שאולי זה קשור קצת, אבל אני לא רוצה שתחשוב שאבא שלי הוא איש אלים, כי הוא מה זה לא... הוא הכי לא אלים, ומה שהיה זה דבר שאף פעם לא קרה״.

אלישע השתהה כמה רגעים, מאפשר למוחו לעכל את המידע. ״טוב שסיפרת לי,״ אמר לבסוף. ״אני לא יודע עדיין אם זה מידע חשוב, אבל זה בהחלט יוצר כאן כיווני חשיבה שלא חשבתי עליהם. בכל אופן, חשוב לי לשאול, האם יש לך מושג כלשהו על מה עבד אביך כשהוא היה בחדר?״

הצעיר נענע בראשו. ״האמת היא שנכנסנו לשם אחרי שהוא יצא מהבית,״ הודה. ״לא מצאנו שם כלום, כי כנראה הוא עבד מול המחשב, והמחשב הוא עם סיסמא. בכל אופן, כשנכנסנו לשם היה ריח קצת מוזר בחדר – ריח של וניל, כמו איזה קטורת או משהו. אני לא חשבתי שזה קשור, אבל אחותי אומרת שנראה לה שאבא שלי היה מוזר בגלל שהוא השתמש בסוג של מפיץ ריח שמוכרים בבתי מרקחת. היא אומרת שהיא קראה על זה, והיה כתוב שזה דופק את המוח...״

אלישע הבליע חיוך מלגלג. ״זאת אותה אחות ש...״

הצעיר לא אפשר לו להשלים את המשפט. ״בדיוק,״ אמר. ״זאת אחותי הגדולה, שכבר אמרתי לך שהיא לא מחוברת תמיד למציאות. אבל בקטע הזה, אני חושב שהיא לא סתם בלבלה את המוח. כלומר: אני לא חושב שקרה לו משהו בגלל המפיץ ריח, אבל נראה לי שהיא עלתה על משהו אחר. היא טענה שבחדר יש עוד ריח נוסף, לא ברור, כמו ריח של דבר מקולקל. את הריח הזה גם אני הרחתי, למרות שלדעתי – זה היה ריח של סרדינים שאבא שלי אוהב לאכול.

״בכל מצב, כשחיפשנו בחדר לא מצאנו משהו שממנו בא הריח, ואני גם לא יודע עד כמה זה קשור, אבל אם אתה שואל אותי על משהו לא שגרתי שהרגשנו – זה נראה לי הדבר היחיד״.

אלישע שקע במחשבות למשך מספר רגעים. למעשה, הוא פקפק בתועלת של המידע הספציפי הזה, ולדעתו – ברור היה מהיכן הגיע הריח המדובר. ״אני לא חושב שזה היה מפיץ ריח,״ אמר בנימה מלאת חשיבות. ״לדעתי, זו הייתה המקטרת הנוראית הזו שאבא שלך מעשן״.

על פניו של הצעיר עלתה הבעה מבולבלת. ״מקטרת?״ הוא שאל בפליאה. ״על מה אתה מדבר?״

אלישע נאנח. ״נו, המקטרת העתיקה ההיא. אבא שלך השתמש בה היום בשיחה שהייתה לנו״.

ההבעה על פניו של הצעיר לא השתנתה. ״נראה לי שאתה טועה,״ הוא אמר בביטחון. ״אבא שלי לא מעשן. הוא היה מעשן פעם, לפני עשרים שנה, אבל היום – רק להריח סיגריות עושה לו קוצר נשימה״.

למשך מספר רגעים הביטו השניים זה בעיניו של זה, כאילו חשד כל אחד מהם שחברו מותח אותו. לבסוף, כשהיה ברור לאלישע שהצעיר שממולו מתכוון לכל מילה שהוא מוציא מפיו, הפכה ההבעה שעל פניו לנסערת. ״משהו לא בסדר כאן,״ הוא אמר. ״יכול להיות שאבא שלך חזר לעשן בלי שתדע?״

הצעיר משך בכתפיו. ״הכול יכול להיות,״ אמר. ״ועדיין, זה מוזר, ואם אני לוקח בחשבון את כל שאר הדברים שמסביב שסיפרתי לך עליהם – נראה לי שהעבודה שלך זה לבדוק מה בדיוק קרה שם, ומה עבר על אבא שלי ביממה האחרונה״.

אלישע הנהן בראשו. ״אני מבטיח שאעשה הכול כדי לברר את הפרטים האלו. כעת, חשוב לי מאוד לשאול – יש לך עוד משהו לספר לי? משהו שיכול לעזור לי ולכם?״

הצעיר נענע את ראשו, הבעה בלתי החלטית על פניו. ״לא נראה לי,״ אמר. ״סיפרתי לך את כל מה שקרה מאתמול עד היום. אם איזכר במשהו – אני אעדכן אותך״.

אלישע הנהן בתודה, שולף מכיסו כרטיס ביקור. ״זה מספר הטלפון שלי,״ אמר תוך כדי שהוא לוחץ את ידו של הצעיר ומעביר אל בין אצבעותיו את הכרטיס. ״אל תהסס להתקשר אליי אם תהיה צריך משהו או אם תיזכר במשהו שלא סיפרת לי. אתה יכול להתקשר בכל שעות היממה״.

הצעיר הנהן בתודה, נפרד מאלישע שנותר לעמוד על מקומו, על פניו הבעה מוטרדת מאוד.

שניות ארוכות עמד כך אלישע, מהרהר במידע אותו הוא קיבל מן הצעיר. גם עכשיו, לא היה במידע שקיבל כדי לטעת בו תקווה שהוא קרוב לפתרון. להיפך, המידע רק סיבך אותו, גרם לו להבין שאפילו הפרטים התמימים ביותר כמו אישיותו המוזרה של עמיקם, עשויים להיות קשורים לתיק החקירה באופן כלשהו.

העייפות הכריעה את אלישע, ומכיוון שתפקידו בבית החולים הסתיים לעת עתה – הדרך הטובה ביותר בה הוא יכול היה לנצל את הזמן שלפניו, היא המנוחה והרגיעה.

אלישע ידע שהחקירה שהוא מנהל עומדת לדרוש ממנו כוחות רבים, ריכוז מקסימלי ואנרגיה חיובית. כל אלו נראו רחוקים מאוד ברגעים אלו, כאשר רגליו כמעט כשלו מרוב עייפות.

בצעדים איטיים, הוא יצא אל חניית בית החולים, נזכר באיחור בכך שניידת המשטרה ששימשה לו כרכב פרטי – נותרה בתחנה. הוא נאלץ לצעוד ברגל למשך מספר דקות, יוצא אל הכביש הראשי, עוצר את המונית הראשונה שראה.

הנהג נראה מופתע לארח ברכבו שוטר במדים, וברור היה לאלישע שהוא מעוניין לפתוח בשיחה. בנימה קשוחה אך מנומסת, ביקש אלישע מן הנהג לנסוע אל העיר אופקים, אל ביתו של אלישע. ״ואם אפשר,״ הוסיף לאחר מכן, ״הייתי מעוניין לתפוס תנומה קלה במושב האחורי, כך שעדיף יהיה לי אם תימנע במשך הנסיעה מפעילות שעשויה להפריע לי״.

אם הייתה בקשתו של אלישע מוזרה בעבור הנהג, הרי שהדבר כלל לא ניכר על פניו. הוא אפשר לאלישע להשתרע על שלושת המושבים האחוריים שבניידת, פריווילגיה שככל הנראה התאפשרה לאלישע רק בגלל מדי המשטרה שלבש. באופן מפתיע עוד יותר, הסכים הנהג להנמיך מיוזמתו את צלילי מכשיר הרדיו שברכב, מאפשר לאלישע לשקוע תוך רגעים ספורים בתנומה עמוקה.

וברגעים הללו, כשראשו של אלישע מיטלטל על מושבי העור בקצב הנסיעה, ניכרה תכונה מוגברת של אנשי רפואה במסדרון בו הוא שהה לפני דקות ספורות.

המכשירים הרפואיים המחוברים לגופו של עמיקם החלו לצפצף במהירות, מבשרים על הידרדרות במצבו.

רופאים רבים רכנו מעל המיטה, פועלים בקדחתנות כדי לייצב את המצב. מושגים מפחידים כמו 'קריסת מערכות' ו'מוות קליני' נזרקו בטון חמור לאוויר.

ארבעים דקות ארכו מאמצי ההחייאה. ארבעים דקות שנמשכו כמו נצח, לאחריהן הבינו הרופאים שאפסה כל תקווה.

עמיקם טהרני איננו.
​

 

[brachy 100]

וואו!!!
וואו וואו וואו!!
יום אחד אני אקח אצלך קורס
איך אתה מצליח לגמור כל, אבל כל! פרק בנקודת שיא
אליפות.

 

[mic003]

29

דרישות חצופות. ​

מטה המשטרה המרכזי, שכונת שייח ג'ראח, מזרח ירושלים:

השעה הייתה שבע וארבעים בערב.

מכונית לבנה, נושאת לוחיות רישוי משטרתיות, נעצרה בשטח החנייה המיועד לאורחים מיוחדים. הדלת הקדמית נפתחה, דמותו הגוצית של סגן ניצב אפרים שוקן יוצאת ממנה.

אפרים היה נרגש ולחוץ, ממתין בציפייה דרוכה לפגישה המתקרבת עם מפכ"ל המשטרה. לבושו היה מוקפד במיוחד. מכנסיים מגוהצים, נעליים מצוחצחות, מעיל רוח משטרתי כבד מאחוריו הציץ צווארון של חולצה תכולה חדשה.

על אף שהמעיל היה מסוג משובח, אפף את אפרים גל קור מקפיא מיד כשיצא מהמכונית. הוא הצטמרר, מופתע מעוצמת הקור. הפער בין מזג האוויר ששרר בבאר-שבע ממנה יצא, לעומת הקור החזק בירושלים, היה גדול מאוד והוא לא היה מוכן לכך.

ממולו התנשא המבנה של מטה המשטרה המרכזי. זה היה מבנה גבוה בעל רוחב עצום, מקושט בשורות צפופות של חלונות מוארים, מתחתיתו ועד לגגו. על תורן בגג הבניין התנופף דגל ישראל ענקי בפראות, מעיד על עוצמתה של הרוח המשתוללת.

מפתח הבניין יצא גבר גבוה, לבוש חליפה מהודרת וענוב עניבה אדומה. הוא התקדם הישר לעבר אפרים, סוקר אותו בדקדקנות, הבעת הקלה מתפשטת על פניו למראה הדרגות הרקומות על כתף המעיל. ״אתה סגן ניצב אפרים שוקן?״ שאל רק כדי לוודא. ״קדימה, תיכנס. המפכ"ל כבר ממתין לך״.

"המפכ"ל ממתין לי?" התפלא אפרים. "הפגישה נקבעה לשעה שמונה! זה עוד עשרים דקות!"

האיש הביט בשעונו. "אתה צודק". אישר. "ובכל זאת, קיווינו שתקדים". הוא בחן בחיוך את אפרים שהחזיר לו מבט תוהה. "אל תחשוש, זה לא קשור אליך". מיהר להבהיר. "זה רק עניינים של לוח זמנים. פגישה שהייתה אמורה להיערך עכשיו התבטלה ופגישה חשובה אחרת נקבעה לשעה תשע".

אפרים משך בכתפו. "אני מבין אם כן, שאין לי זמן לשיחה עם אשתי". אמר בחיוך.

האיש חייך בחביבות. "אתה מבין מצוין". אמר. "כעת, בוא אחריי. המפכ"ל ביקש ממני באופן אישי ללוות אותך עד ללשכתו, כדי שלא תצטרך לעבור את התשאול בקבלה".

אפרים פסע בעקבותיו, חולף על פני עמדת הקבלה בה ישבו מספר שוטרים. האיש נענע להם לשלום, הם החזירו לו שלום בניד ראש, מאפשרים לו ולאפרים לעבור, בדרכם אל שורת מעליות.

"ובכן," אמר האיש מיד כשנכנסו למעלית. "אציג את עצמי ברשותך. אני גיא, מזכיר אישי ומנהל הפגישות של המפכ"ל". הוא לחץ על המספר שבע בלוח המקשים שבקיר המעלית, ממשיך. "לפני שתיכנס לפגישה, אני צריך שתחתום על המסמכים האלה". הוא הניח בידו של אפרים קובץ מסמכים ועט מהודר. "זוהי הצהרת סודיות. אתה מתחייב לא להקליט את תוכן הפגישה ולא למסור ממנה מידע לגורמים שלא מאושרים על ידי צוות ביטחון המידע שלנו".

"אוקי". אפרים חתם בקלילות, אפילו לא טורח לקרוא את הכתוב בדפים.

המעלית נעצרה, חושפת אולם מפואר. "זה אולם ההמתנה שלנו," הסביר גיא. "אנחנו כמובן נדלג עליו". הם פסעו יחד אל קצה האולם, חוצים מסדרון קצר, מוצאים את עצמם מול דלת עץ מגולפת, נעולה באמצעות מערכת אלקטרונית לזיהוי סיסמא. שלט לצד הדלת הכריז, "לשכת מפכ"ל המשטרה".

גיא הקיש סיסמא מפורטת. נורה ירוקה נדלקה, זמזום ארוך נשמע. "כנס," הורה לאפרים.

אפרים הזדקף, עוטה על פניו חיוך מנומס, הודף את הדלת.

ברגע בו קלטו עיניו של אפרים את מראה החדר, תקף אותו בלבול פתאומי, שהתחלף בן רגע בתחושת אכזבה.

עד לאותו רגע, ברור היה לאפרים שהפגישה בינו לבין המפכ״ל תהיה בארבע עיניים. כל ההיערכות שלו לפגישה, ומרבית החומרים שהכין לקראתה, הותאמו עבור פגישה אישית – כזו שגורמים נוספים אינם צפויים להתערב בה.

אולם בפועל, הייתה המציאות רחוקה מזו שבדמיונותיו של אפרים.

בתוך החדר הגדול, מאחורי שולחן העבודה הכבד, ישבו שלושה גברים חמורי סבר. למשך שבריר שניה הספיק אפרים לקלוט שהם משוחחים ביניהם שיחה ערה, אולם מיד כשהבחינו השלושה בנוכחותו – הם השתתקו, וכמו על פי אות מוסכם – שילבו כולם את ידיהם ומבטיהם הפכו קרים כקרח.

ההתנהגות של שלושת הגברים גרמה לאפרים לחוש אי נעימות, כאילו היה מזומן לוועדת ביקורת ולא לפגישה חמימה וידידותית. תחושת אי הנעימות התגברה כאשר הבחין אפרים באופן בו סודרו מקומות הישיבה בחדר. בשונה משלושת הגברים שישבו כולם בצדו האחד של השולחן כשפניהם מול הפתח – אפרים מוכרח היה להתמקם בכיסא היחיד הפנוי שהוצב בצדו השני של השולחן, כך שהתחושה שהתקבלה היא ששלושת היושבים ממולו מחזיקים בעמדת הכוח, ואילו הוא – אמור לענות על שאלותיהם או להישפט בפניהם.

על אף תחושת אי הנעימות, ועל אף הכעס על עמדת הנחיתות שנכפתה עליו, הצליח אפרים לשמור על הבעה סתמית, כזו שקשה לזהות בה את המתחולל במחשבותיו. תוך כדי שהוא פוסע אל תוך החדר, ניסה אפרים לבחון את הדמויות שממולו, מתוך מחשבה שאם יבין מיהם האנשים מולם הוא עתיד להתמודד – הדבר יהיה קל יותר.

את האיש שבמרכז, יכול היה אפרים לזהות גם מתוך שינה. היה זה מפכ״ל המשטרה, אדם שמערכת היחסים בינו לבין אפרים הייתה מורכבת למדי, דבר שניכר על הבעת פניו, שמצד אחד העידה שהוא מכיר היטב את אפרים, ומצד שני הביעה הסתייגות או רצון לשמור מרחק.

אולם שני האנשים שישבו מימינו ומשמאלו, היו זרים לחלוטין לאפרים. זרים עד כדי כך, שלמרות מאמציו הכבירים של אפרים לדלות ממעמקי מחשבתו ולו פרט מידע קטן על אחד מהם – עלו ניסיונותיו בתוהו.

לא רק ששני הגברים היו זרים עבור אפרים, אלא שעצם נוכחותם בפגישה – הייתה חריגה ובלתי מוסברת.

ככל שיכול היה אפרים לקבוע על פי ראות עיניו בלבד, השניים שממולו לא היו אנשי משטרה, ולכן – הנוכחות שלהם בלשכת המפקד הכללי של משטרת ישראל, בפגישה שכל האווירה בה הייתה כזו שמתאימה לאנשי משטרה, נראתה בלתי טבעית. ההופעה החיצונית של שני הגברים הוכיחה שהם לא השקיעו מאמץ בניסיון להתאים את עצמם אל הפורום בו הם יושבים. הם לבשו חליפות כהות ומחויטות מעל חולצות בהירות מכופתרות, והתהדרו בשעוני יד יוקרתיים ובחפתים נוצצים. אם היה צריך אפרים להמר על עיסוקם של השניים, הוא היה מנחש שהם כנראה אנשי עסקים, או נושאי משרות ציבוריות יוקרתיות. אפרים לא יכול היה שלא לתמוה כיצד השתחלו השניים לפגישה ומה בדיוק הקשר שלהם לנושאים העתידים לעלות בה.

לאורך הרגעים בהם פסע אפרים אל הכיסא שהוכן עבורו, נמנעו שלושת הגברים שמולו מלדבר. הם רק סקרו אותו בעניין, כאילו ניסו לאבחן אותו על פי צורת הילוכו ותנועותיו. רק כאשר התיישב אפרים על מושב העור המרופד, הרשו הגברים שממולו לעצמם להסב ממנו את מבטם.

״תכירו,״ פתח המפכ״ל ללא גינונים מיותרים. ״זהו אפרים שוקן, מפקד מחלק תשאול ביחידה המרכזית נגב. כמו שתוכלו בוודאי לראות בעצמכם, שוקן בקי בפרטים עליהם עומדים אנו לדון בפגישתנו היום, והוא בוודאי ישמח להגיש בפניכם סקירה מתומצתת בנוגע לנושא שבשבילו התכנסנו״.

ברור היה לאפרים, שהצורה המחמיאה בה בחר המפכ״ל להציג אותו, נועדה עבור שני הזרים, וככל הנראה – אמורה הייתה לרצות אותם. את האישור לכך קיבל אפרים מיד, כאשר הביטו הזרים זה בפני זה, והבעה קלושה של חוסר שביעות רצון ניכרה על פניהם. ״אמור לי בבקשה,״ אמר אחד מהם מיד, ולאפרים ארכה שנייה לקלוט שהוא לא מדבר אליו אלא למפכ״ל. ״האם לא דובר על כך שהפגישה תהיה בנוכחות מפקד המחוז?״

על פניו של המפכ״ל חלפה הבעה של חוסר נוחות. ״מפקד המחוז הוזמן לפגישה,״ הוא השיב מיד, ״אך בשל שיקולים של לוח זמנים צפוף – הוא בחר להיעדר ממנה. לצערי, בשל החיסיון שהוטל על פרטי הפגישה, הייתי מנוע מלהסביר לו את החשיבות שבהשתתפותו, כך שההיעדרות שלו – מבחינתו, מוצדקת למדי״.

״עם זאת,״ מיהר המפכ״ל להמשיך, ״אני מבטיח לכם שתקבלו את כל המידע בעבורו התכנסנו לכאן. כפי שכבר אמרתי, סגן ניצב שוקן הוא קצין משטרה מעולה, והעובדה שהחקירה התבצעה במחלקה שתחת פיקודו – בוודאי הופכת אותו לאישיות המועדפת מבחינתנו. אני מבטיח לכם שחסרונו של הממ״ז לא יפגע באיכות המידע שתקבלו״.

ברור היה לאפרים שמילות הפירגון שהשמיע המפכ״ל לא היו טבעיות, ועל פי הבעות פניהם של שני הזרים – ברור היה לו שגם הם מבינים כך. למשך כמה רגעים שררה בחדר שתיקה לא נעימה, ולאחריה – אמר אחד מהם: ״אם כך, כדאי שנתחיל״.

המפכ״ל הנהן הנהון קצר, מביט מיד אל תוך עיניו של אפרים. ״הנושא שבעבורו התכנסנו כאן,״ הוא פתח מיד, ״נוגע לחקירה שמתנהלת כעת באחריותה של המחלקה שלך. מרבית הפרטים הנוגעים לחקירה זו חוסים תחת איפול, כך שלצערי הרב, מטבע הדברים – לא יינתן לך מידע שאינו בתחום הסיווג שלך. אני מתנצל מראש, ואני מוכרח להזהיר אותך שייתכן ותצא מכאן עם כמה שאלות בלתי פתורות״.

תחושת אי הנוחות של אפרים התגברה, ובליבו הוא חש זעם על מפקד המחוז שכנראה הבין היטב את ההשפלה שבהשתתפות בפגישה, והתחמק מלהשתתף בה מבלי לעדכן את אפרים לקראת מה הוא הולך. עם זאת, לאפרים לא היו הרבה ברירות. ״כמובן, כמובן,״ הוא אמר תוך כדי שהוא מותח על פניו חיוך מעושה. ״אתם יכולים להיות בטוחים בשיתוף הפעולה שלי, אני מבטיח למלא את חובתי על הצד הטוב ביותר״.

המפכ״ל בחן את אפרים בדקדוק, ברור היה לאפרים שגם הוא מבין שמדובר במילים ריקות בלבד. לבסוף נשען המפכ״ל אחורנית. ״אם כך, נתחיל עכשיו. לא הייתי רוצה לבזבז את זמנו של סגן ניצב שוקן״.

הגבר שישב משמאלו של המפכ״ל רכן מיד קדימה, ובמחשבתו של אפרים צץ דימוי של חיית טרף שהשתחררה מכלובה. ״סגן ניצב שוקן,״ פתח האיש מיד, ללא מילות נימוס ומבלי שהזדהה תחילה. ״אתמול בלילה עצרו שוטרים מהמחלקה שלך חשוד בשם שמשון מלכיאלי. החשוד נלקח אל תחנת משטרת באר שבע, ומבדיקה שערכנו התברר שהוא עצור בחשד לניסיון רצח. אנחנו רוצים לקבל סקירה מלאה בנוגע לסיבה בשלה הוא נעצר״.

הדרישה הפתיעה את אפרים, וניכר היה שהוא לא ציפה לה. למשך כמה רגעים הוא הביט באיש שממולו במבט מבולבל, כאילו ניסה להיזכר מיהו שמשון מלכיאלי ובאילו נסיבות הוא נעצר. לבסוף, כשהתעשת אפרים, הייתה על פניו הבעה של שמחה לאיד. ״צר לי,״ אמר בנימה שלא הסתירה את שביעות רצונו. ״אתם כנראה לא מעודכנים, אבל שמשון מלכיאלי כבר משעות הבוקר אינו עצור בתחנת המשטרה. הוא נלקח להסתכלות פסיכיאטרית לאחר שכנראה לקה בהתקף חרדה״.

האיש שממול לאפרים לא נראה מופתע. ניכר היה שהמידע אינו חדש לו, ואפרים לא אהב את ההבעה המרוצה שעל פניו. ״חוששני,״ הוא אמר, ״שאתה אינך מעודכן בפרטים. לפי הידוע לי, מר מלכיאלי שוחרר מהמיון הפסיכיאטרי, וברגעים אלו הוא עושה את דרכו אל התחנה״.

אפרים כיווץ את גבותיו, מתקשה להאמין. ״אני מצטער,״ הוא אמר, ״אבל אני חושש שאתה טועה. לפי חומרת מצבו של מר מלכיאלי, לא נראה לי הגיוני שהוא השתחרר מהר כל-כך״.

האיש חייך חיוך זחוח. ״אני חוזר שוב,״ הוא אמר בנימה מתנשאת. ״אתה לא מעודכן בפרטים. אילו היית מעודכן, בוודאי היית שומע שבמחלקה בה אושפז מלכיאלי רק לפני שעות ספורות, נערכה לאחרונה ממש ישיבת צוות, שבמהלכה – הוחלט לשחרר את מר מלכיאלי לאלתר, בכפוף לטיפול תרופתי למשך עשרה ימים. הישיבה התקיימה בנוכחותו של הפסיכיאטר המחוזי, שאף אישר במסמך רשמי וחתום את האבחנה המשמחת, על פיה מר מלכיאלי כשיר לחלוטין - למרות ההתקף הקל בו הוא לקה בשעות הבוקר״.

ההבעה על פניו של אפרים הוכיחה שהמידע הפתיע אותו לחלוטין. ״אני לא מבין כיצד זה ייתכן,״ הוא אמר בנימה מתוסכלת. ״אתם אולי לא מבינים את זה, אבל אני ראיתי את מלכיאלי בזמן ההתקף שלו. הוא היה נראה נורא, הוא תקף שוטרים, זה פשוט לא הגיוני ששחררו אותו כל-כך מהר. ובכלל – העניין עם הפסיכיאטר המחוזי הוא בלתי סביר בעליל. אני מכיר את המערכת, ואני יודע שחוות דעת כמו זו שאתם מדברים עליה – מתקבלת לפחות אחרי כמה ימים. איך זה הגיוני שהדברים קרו כל-כך מהר? איך זה ייתכן שהוא מקבל החלטה מקילה כל-כך? אתם לא מבינים שמישהו מושך כאן בחוטים?״

נראה היה שהאיש שאליו הופנו הטענות כבר הכין תשובה לתמיהותיו של אפרים, אולם באותו רגע מחא המפכ״ל כף, מונע ממנו לדבר. ״חברים,״ אמר המפכ״ל בנימה עניינית. ״אני חושב שאתם עושים עוול לסגן ניצב שוקן, שבסך הכול הגיע לכאן כדי למלא את חובתו. לדעתי, מן הראוי שתציגו את עצמכם ותתנו לו סקירה קצרה – בגבולות המותר כמובן, כדי שהאווירה כאן תישאר מקצועית״.

למרות הטינה של אפרים למפכ״ל, ברגע זה הוא לא יכול היה שלא להודות לו בליבו. על פניהם של לובשי החליפות עלתה הבעה של מורת רוח, ועם זאת – נראה היה שאין בהם את האומץ להתנגד לדרישה המפורשת.

״בסדר,״ אמר האיש שדיבר קודם לכן, ולא ניתן היה שלא לשים לב לשינוי שחל בדיבורו. ״כמו שאמר המפכ״ל, ראוי שאציג את עצמי תחילה. אני אביגדור, ואני נוכח כאן כנציג של אחד הגופים הביטחוניים הגדולים במדינה, יחד עם חברי אביב״.

המידע היה כה מפתיע, עד שאפרים פער את פיו בתדהמה. לפי לבושו של האיש שממולו, הגוף בו הוא משרת אינו צבאי, ובמדינה ישנם רק שני גופים ביטחוניים גדולים שאינם צבאיים. העובדה שאחד מן הגופים הללו מתעניין בחקירה המתנהלת כעת בתחנה, הייתה מסעירה ומילאה את מחשבותיו של אפרים באינסוף תמיהות.

״כמו שכבר בוודאי הבנת,״ המשיך האיש שאפרים ידע כעת ששמו אביגדור, ״הגוף בו אני משרת מנהל כעת חקירה נרחבת, ומאחר שמטבע הדברים אנו חשופים למידע שאתה אינך חשוף אליו – אנו חושבים שיש שגיאה רצינית ביחס של משטרת ישראל אל החקירה המתנהלת כעת בתחנת באר שבע ונוגעת בין השאר למר מלכיאלי.

״למען האמת, הפגישה בה אנו נוכחים כרגע – לדעתנו לא הייתה אמורה להתקיים. כבר בבוקר, כששמענו על המעצר של מלכיאלי ועל החקירה המתנהלת, הגשנו בקשה דחופה אל הגורמים האחראים, כאשר הדרישה הראשונה שלנו הייתה לשחרר את מלכיאלי.

״למרות זאת, הגורמים האחראים התעקשו לפעול על פי הספר, ולכן – למרות שלדעתנו הטיפול של משטרת ישראל בחקירה היה מסוכן ויצר נזקים בלתי הפיכים, נאלצנו להמתין עד עתה.

״כעת, מאחר שהגורמים האחראים אינם מוכנים להכיר בצורך לפעול בדחיפות, אנו נדרשים להחליט יחד על עתידה של החקירה, ומאחר שהיא מתנהלת תחת סמכותך – תפקידך הוא להסביר מדוע נעצר מר מלכיאלי, ומדוע לדעתך נכון להשאיר אותו במעצר״.

הצורה בה אמר האיש את הדברים, קוממה את אפרים, וכשדיבר - קולו היה גבוה משרצה. ״מלכיאלי יושב במעצר כי הוא חשוד בחטיפה וברצח,״ הוא אמר בנימה פסקנית. ״הראיות נגדו מוצקות, ההתנהגות שלו בחקירה הוכיחה שהוא מסתיר מידע, ואחרי אירועי הבוקר במהלכם הוא תקף מספר שוטרים - צריך להיות מנותק מהמציאות כדי לחשוב שהחשדות נגדו הם חשדות שווא״.

״עם כל הכבוד להילה המסתורית שאתם משדרים,״ המשיך אפרים, מילותיו מלאות כעס, ״עד כמה שידוע לי – מדינת ישראל היא מדינת חוק, והחוק קובע שחקירות רצח הן באחריותה הבלעדית של משטרת ישראל. אני מבין שיש כאן רגישות, אבל אני לא רואה איך זה מצדיק את ההתערבות הבוטה בעבודתה של המשטרה. המציאות הזו, שבה אתם מטילים ספק בחשדות המבוססים שלנו כלפי החשוד - אינה מקובלת עליי, והעובדה שאתם דורשים ממני להוכיח שהמעצר מוצדק – היא מגוחכת. אתם אלו שפועלים בחוסר סמכות, וחובת ההוכחה היא עליכם״.

על פניו של הגבר שהציג את עצמו בשם אביגדור, עלה חיוך משועשע. ״סגן ניצב שוקן,״ הוא הגיב, ״אני חושב שיש לך טעות די רצינית בנוגע לסמכויות שלך בתוך הפורום הזה.

״הטענות שהעלית הן אכן טענות כבדות משקל, אולם הן כבר נידונו בהרחבה בדרגים גבוהים ממך. בשלב זה, הדיון על אודות הסמכויות שלנו כבר הוכרע, כך שהפרטים בעבורם נקראת ואותם התבקשת לתת – הם פרטים טכניים בלבד. השאלה עליה אתה נדרש לענות היא פשוטה למדי, והיא נוגעת רק לתחום המקצוע שלך. אני חוזר שוב ושואל אותך, מה היו הנסיבות בגללן עצרתם מתחילה את מלכיאלי, וכיצד התקדמה החקירה עד עתה״.

אפרים נשך את שפתו התחתונה בכעס. האיש שממולו דחק אותו לפינה, ולמעשה – לא נותרה לו ברירה כי אם להשיב על השאלה, דבר שבעבורו נחשב להשפלה.

״מלכיאלי נעצר מלכתחילה,״ הוא אמר תוך כדי התנשפות נמרצת, ״בגלל היותו עד יחידי לאירוע ניסיון הרצח של רות חזן. מלכתחילה, הוא סירב להשיב מדוע היה נוכח בזירה בעת האירוע, וגם לאחר שהסכים לנדב מעט מידע – הוא חזר בו בעקבות פגישה עם עורך הדין שלו. לאחר מכן הוא טען שהוא מאוים, ולבסוף אירע האירוע המפורסם – בו הוא תקף באלימות מספר שוטרים מהיחידה שלי, ששלושה מהם נזקקו לטיפול רפואי״.

לראשונה מאז תחילת הפגישה, חש אלישע שהגברים שממולו מתנהגים במקצועיות המצופה מהם. הם האזינו לדבריו בשתיקה, ולאחר שסיים – שקעו שלושתם בהרהורים, מעבדים את המידע.

שניות ארוכות חלפו, לאחריהן – שמע אפרים לראשונה את קולו של הגבר שמשמאלו של המפכ״ל. ״לפי מה שאתה אומר,״ הוא סיכם בקול עמוק, ״המידע שבידיכם אינו כולל ראיות חזותיות או הודאה מפורשת על פיה בוצע ניסיון הרצח על ידי מר מלכיאלי. החשד שלכם מבוסס על השערה כללית שנתמכת רק על ידי נסיבות ההימצאות של מלכיאלי בזירה״.

גבותיו של אפרים הורמו בתמיהה. ״לזה אתה קורא השערה כללית?!״ הוא שאל בתוקפנות. ״הרי מדובר בראיה נסיבתית, שמוכיחה למעלה מכל ספק שלמלכיאלי יש אחריות, מלאה או חלקית, לפשעים המיוחסים לו. אני לא מצליח להבין כיצד אתה יכול לכנות ראיה כזו בשם השערה!״

האיש לא התרשם מהתנגדותו הנחרצת של אפרים. מבטו הופנה אל המפכ״ל, וחיוך מסופק עלה על פניו. ״שמעת?!״ הוא אמר בנימה מרוצה. ״כמו שאמרתי לך, אין ממצאים שתומכים בחשדות, ואין אפילו הודאה של הנאשם. רק ראיות נסיבתיות, כאלו שאינן מוכיחות אשמה״.

על פניו של המפכ״ל הייתה הבעה חתומה. ״אני נאלץ להסכים איתך,״ הוא אמר בנימה של חוסר ברירה. עיניו הופנו אל אפרים, והיה בהן משהו מאשים. ״ההחלטה התקבלה,״ קבע. ״שמשון מלכיאלי ישוחרר עוד הלילה. סגן – ניצב שוקן יהיה אחראי לכך״.

משום מה, על פניו של אפרים היה מבע שלו, נחוש, כאילו צפה מראש את ההחלטה והתכונן לקראתה. ״אני מצטער,״ הוא אמר, ״אבל זוהי פקודה בלתי חוקית. אני מסרב למלא אותה״.

עיניו של המפכ״ל הצטמצמו. ״סליחה?!״ הוא סינן.

אפרים חייך. ״כמו שאמרתי, לאף שוטר אין סמכות לשחרר חשוד ברצח ממעצר, כאשר הדבר נעשה בניגוד לדעתם של חוקרי היחידה האחראית. גם למפכ״ל, למיטב ידיעתי, אין סמכות להחליט החלטה כזו. מבחינתי, מה שקורה כאן – זו שחיתות. אני לא מוכן לתת יד לדבר כזה, המחיר גבוה מדי. כל עוד אין לי צו חתום על ידי שופט, שמשון מלכיאלי יישאר במעצר״.

שלושת הגברים הביטו זה בזה, היה משהו משועשע במבע שבעיניהם. ״אתה חושב שאנחנו פועלים בניגוד לחוק?״ אמר האיש שהציג את עצמו כאביגדור. ״תסתכל ימינה בבקשה...״

אפרים סובב את ראשו ימינה, מגלה להפתעתו שבקיר ממולו קבוע צג דולק, מחולק לשני ריבועים שווים. הגרפיקה המוכרת הבהירה מיד לאפרים את מה שפספס. מסתבר שלאורך הפגישה כולה נכחו בה שני משתתפים נוספים, כאלו שצפו בה מרחוק.

מחצית המסך הימנית הייתה מושחרת, דבר שמשמעותו שאחד מן המשתתפים העדיף שלא להציג את פניו. על מחצית המסך השמאלית לעומת זאת, נעה דמות מעורפלת של אישה מבוגרת, שצולמה מזווית מוזרה – גבוהה מדי.

״הציגי את עצמך בבקשה, גבירתי,״ אמר אביגדור, בקולו נימה מפתיעה של יראת כבוד.

האישה המצולמת הביטה אל עבר המצלמה, על פניה היה חיוך אדנותי, כזה שיש בו מעין הצטנעות מעושה. ״שלום לכולם,״ היא אמרה בקול שקט. ״לטובת מי שאינו מכיר אותי ולטובת הפרוטוקול, אני עורכת הדין אריאלה טרוביץ – ספיר, בתפקידי אני משרתת כמשנה ליועץ המשפטי לממשלה לעניינים מיוחדים״.

״בפורום הזה,״ היא המשיכה, ובדממה ששררה בחדר נשמעה כל מילה היטב, ״אני פועלת כמתאמת בין גופי החקירה והביטחון השונים, כאשר המטרה היא לחלק את פעולות החקירה בין הגופים באופן שיהלום את הצרכים ויכולות הביצוע השונות. למותר לציין, שנוכחותי כאן היא בהתאם לחוק, וכל הדיונים כאן הם תחת פיקוחי״.

על פניו של אפרים עלה מבע מיואש. שריריו רפו באחת, גופו נזרק אחורנית אל משענת הכיסא, כאילו איבד את הכוח להישאר זקוף. ״מה קורה כאן?״ הוא לחש, מליט את פניו בכפות ידיו. ״מה, לכל הרוחות, גרם לדרגים הבכירים ביותר להתערב באופן קיצוני כל-כך בחקירה? מה יודע שמשון מלכיאלי, שהמערכת כולה משתוללת בניסיון להרחיק אותו מחברת בני אדם? איזה מידע אוצר האיש במחשבתו, ששווה היה להקפיץ בעבורו את הפסיכיאטר המחוזי, את המפכ״ל, את נציגיהם של גופים ביטחוניים עלומים, ומעל הכול – את המשנה ליועמ״ש, חברת הדרג הפקידותי הבכיר ביותר, שאינו מתכופף לשום מערכת ואינו חושש להתעמת עם אף גורם?״

לאפרים לא היו תשובות. כמו בכל פעם בה נדמה היה לו שיש התפתחות בחקירה, התוצאה הייתה רק עוד שאלות.

השאלה היחידה שניקרה במוחו באותו רגע, היא מה יודעים האנשים האחרים בחדר.

האם בידיהם נמצאות כל התשובות, או שגם הם מגששים באפלה.

למזלו של אפרים, את הפרט החשוב הזה – הוא עומד לגלות בקרוב ממש.
​

 

[שפירא - ישראל]

התפתחות יפה...

 

[mic003]

לידיעת קהל הקוראים:
הפרק האחרון, הוא הפרק הפותח של החלק השני בסיפור, שעוסק בהתרחשויות ממשיות המתרחשות בהווה ולא רק בניסיונות לפענח את מה שאירע בעבר.
זהו פרק רגוע יחסית, שנכתב אחרי הרבה התלבטויות.
בנקודה זו, לתגובותיכם יש השפעה מכריעה על הכיוון אליו הסיפור הולך. חשוב לי לדעת באופן כללי מה דעתכם על הפרק, האם הוא היה מעניין מספיק, והאם יש בכם סקרנות לקראת העתיד להיות.