בכל הכח | חלק א'

[ביזנסטורי - אילה]

תפיפות

טפיפות.

וואו איזה פרק!

בגלל תגובות שקיבלתי באישי החלטתי להפסיק את הסיפור לעת עתה.

סתאאאם!
מה נראה לך???

וזה-
סתם התעללות!

 

[Violinist]

וואו זה היה אליפות
אומנות במיטבה

 

[אשר שרבר]

סתם התעללות!

לגמרי גם לי היתה נקיפה מיותרת בלב בגלל זה...

 

[אשר שרבר]

קראתי את הפרק, אי"ה אקרא אותו שוב כשירווח הזמן.
משום מה הוא מאולץ קצת, אולי הוא פחות מתאים לדמות של מתיו. למרות הרצון להאניש אותו. היה מצופה ממנו לפעול אחרת, הוא הרי מקצוען ברמות על, לא לרגע הזה הוא מכוון כל חייב?
כבר בפרק הקודם הוא נכנע מהר מידי בקרב האישי וכעת הוא לא נכנס לפעולה והוא קפא.

 

[קופירייטה]

ההערה שלך הפתיעה אותי.
חשבתי עליה חצי שעה לפני שהגבתי...

במתיו יש משהו שאפשר להגדיר אותו מנותק או חסום או נמנע. משהו שהיה אפילו כשהיה קטן.
למה?
כי באופיו הבסיסי הוא קצת פחדן, ורגיש וחסר אומץ.
ההימנעות שלו היא סוג של חומת הגנה.
לאורך הסיפור הוא בוחר להתמודד רק בזירות שבהם הוא יודע שהניצחון מובטח לו. וכשלא - הוא מוותר מראש או מתנתק ריגשית.

ואז מגיע בשן, ועושה לחומה הזו משהו.
מתיו עובר תהליך, ומתיו של פרק 23 הוא כבר מתיו קצת אחר ממתיו של פרק 2.
התגובות האוטומטיות שלו קצת שוקלות את עצמן לפני שהן קורות, האמונות שלו בודקות את עצמן, והרציונליזציה שלו עוברת משבר כשהיא מגלה שהיא לא חד משמעית.
ואז מגיעה התמודדות אמתית מול פחד מוות.
הוא חייב לצאת מעצמו ולהגיב, אפילו שבקרב מגע הוא לכאורה מפסיד. יצר החיים לא נותן לו להימנע. הוא מעיר אותו ומוציא אותו מתרדמה עמוקה וארוכה. ויחד איתו באים עוד דברים שהיו הרבה זמן בתרדמה, כל מיני דברים, בעיקר רגשות.
נכון שכאיש צבא הוא אמור לפעול כרגע בתגובה מושכלת ומתוזמנת, בשיא השכל ובלי לערב רגשות, אבל הוא כרגע חווה טלטלה מזעזעת, שמגיעה לקרקע רגשית מוכנה, כי אם הסצנה הזו היתה קורית בפרק השלישי, היא אכן היתה לא אמינה.
ולכן הוא מגיב כמו שמגיב.

איך אמר גיס של שכן שלה לבנדוד של הסבתא?
"תאמין בשינויים, אחי, תאמין בשינויים".

 

[RACHELIZ]

מתיו עובר תהליך, ומתיו של פרק 23 הוא כבר מתיו קצת אחר ממתיו של פרק 2.

יכול להיות שלא שמנו לב לתהליך הזה במודע... אבל לי זה לא הפריע. אולי כי אכן היה תהליך כזה. (ואולי כי כבר חיכיתי שזה יקרה?)
מסתפקת אם צריך לחדד את העניין טיפה יותר (כמובן לא לכתוב במפורש).

ואם באשכול הסמוך (עודף תבלינים) נכתב כי שלל התארים מוגזם, בקטע הבא כל תואר רק משבח אותו:

כי הוא בכלל לא שומע. הוא רחוק מכל אלו. מתיו נמצא הרחק הרחק, נפרד מחלומותיו, אלו שלא ידע שקיימים בכלל, נפרד תוך שהוא עורך עימם היכרות. והם קסומים, ויפים, ונעימים, וחמים כל כך ומהפנטים אותו. את מתיו. חד העין. רחב התפיסה. המציאותי. הריאלי. הקשה. החזק. הקשוח. הלוחם. איש הצבא. סגן אלוף. זה שדבר לא יכול עליו.

בגלל תגובות שקיבלתי באישי החלטתי להפסיק את הסיפור לעת עתה.

אם רק היית חושבת באמת לעשות לנו את זה, היינו שולחים את בשן לבית שלך, אפילו בחצות הלילה, כדי להניע אותך מכך.

 

[א-ירושלמית]

מצופה ממנו לפעול אחרת, הוא הרי מקצוען ברמות על, לא לרגע הזה הוא מכוון כל חייב?

לאלו פעולות היית מצפה ממנו? מעניין אותי להבין.
מתיו מקצוען ברמת התכנון והאסטרטגיה. בלוחמה פיזית - פחות.

 

[אשר שרבר]

ואז מגיע בשן, ועושה לחומה הזו משהו.

בהחלט, שמתי לב לתהליך. כמדומני שנגענו בו בהערות לעיל. ואפילו אני מחבב את התהליך הזה. ואם דווקא תרצי אוסיף עוד משהו, ברגע הזה כשהוא מבין בטוח שבשן בכלל בצד שלו ולא מרגל/מורד וכד' אז ברור לי שאפילו נוצר סדק נסף במנגנונים
ובכל זאת בכמה מפגשים לא מויאים אוטומט של בן אדם. לא לרגע הזה. אם אחר כך הוא היה יושב ליד הפצועים ונזכר או מלווה את המתים לחדר קרור ונזכר באמא הייתי מבין אבל ברגע האמת שלו כמפקד ככה לקרוס?
אני מתנצל אבל נראה לי שזה תהליך מהיר מידי לאיש צבא כה קשוח ומבריק.

מתיו מקצוען ברמת התכנון והאסטרטגיה. בלוחמה פיזית - פחות.

אף אחד לא אמר לנו שהוא פחות ברמה הפיזית. (גם לא סביר).

לאלו פעולות היית מצפה ממנו? מעניין אותי להבין.

לפקד על האירוע הזה. לשלוח את החיילים לקרב להתיז הוראות למרות הכל.

 

[RACHELIZ]

ממה שזכור לי, הבנתי שבשן הוא אחד מהבחורים שעזרו לו כשהוא יצא משיעור שחמט או משהו...?

מצאתי משהו

גם כשהסכים לו אבא בסוף להירשם לחוג הספורט - תמורת הבטחה שילך פעמיים בשבוע לקורס בחשיבה אסטרטגית, קורס שגלגל אותו לאן שהוא היום - הקפיד ללכת ביום אחר מהיום שבו הכיר את החוג לראשונה, היום בו ביקר באולם הכושר גם הבחור ההוא, שעזר לו. מי שבזכותו הוא הכיר את המקום שבמפורש לא היה בו כדי למצות את כישוריו, ואולי לא התאים לו מבחינת יכולות, אבל היה דרך נהדרת לעשות משהו שעניין אותו.
הם כל כך מזכירים אחד את השני, בשן והוא, ולא רק במראה. כך שאם זה לא היה מופקע, הוא היה חושב שהוא-הוא. אבל זה כן מופקע, וגם לא מסתדר עם הגילים.
בשן סיליפט איתן כל כך, חסון כל כך, מוצק כל כך. נוקב כל כך. בלתי נכנע, לא מתפשר.
הוא לוחם.

אני רק לא מוצאת את הפרק המקורי שבו סופר מה קרה.

 

[קופירייטה]

26:
לילה של תשובה

לילה טרוף עובר על המחנה.
השינה מכאן והלאה.
"אבל איך זה ייתכן", תוהה אגד צי, שלא רגיל, מתוקף תפקידו, שמעירים אותו באמצע הלילה, וודאי שלא לחקירות. משפשף עיניים. "מה, זה אמיתי? הוא מרגל?"
"הוא פשוט היה בצומת הכי רגיש, וגם טרפד כל ניסיון שהיה יכול להוביל לאמת" מקמט רש דה קלן את מצחו, "לא יכול להיות שהוא מראש היה שלהם, מתי הם גייסו אותו? עכשיו אני מבין למה היה לו דחוף לעשות חיפושים מיותרים, לכאורה, בכל מיני מקומות".
"הוא באמת העביר להם את המידע דרך ערימות הזבל?" מברר ה'מח' של הקרב המרכזי, כששומע על הסיפור "הדף שמצאו שם. בעצם היה ממנו?"
"זה היה מהפח של המטבח" מתפאר הטבח הצבאי, מרגיש פתאום כמעט 'מח'. גאה בעובדה שסוף סוף גם לו יש מילה, וקשובים אליו, לא רק פוקדים ומבקשים. "הוא באמת היה בא לבקר הרבה. אבל הוא עשה את עצמו נחמד. התעניין ואמר תודה, ואתם יודעים –יש לו פרצוף עליז כזה, לא של מרגל. אבל באמת, עכשיו אני חושב שכן משהו בו היה נראה לי מוזר".
"הם ישבו מעבר לגדר וחיכו" מספר אחד מכח העזר לחבריו שניעורו "בבטחון כזה שתכף הסגן אלוף שלנו בידיים שלהם".
"ואיפה הם עכשיו?" מתעניינים חבריו.
"אחד ברח. שתיים אחרים ניסו גם, והם זהו. עוד שבעה שבויים".,
"בחקירות?"
"בחקירות".
"הוא הודה מהר" מדווח החוקר למתיו פון ברנטו, "ומזמר כמו שצריך. הוא העביר חומר יותר ממה שאפשר לדמיין. הניצחונות בקרבות האחרונים היו הרבה פחות מובנים ממה שהם היו נראים כשהם שמה יידעו הכל".
"איך הוא הגיע לכל כך הרבה מידע?" תוהה אחד מהקצינים הצעירים. "חייבים לרענן את נהליי האבטחה במחנה".
קבוצות קבוצות מתגודדים טירונים ליד הפרצה בגדר, בוחנים את השטח שמאחוריה בזהירות חשאית.
"שם עמד המפקד", מצביע מישהו, "וכאן התנפל עליו סר מוק'ל, ומשם לקרע הזה בגדר, שימו לב, הדרך לא רחוקה בכלל".
"הוא כבר גבר עליו", מספר יודע דבר, "וברגע האחרון הגיע סיליפט מאחורה ותפס בו".
---
"זה בשן שלנו", אומרים כולם בגאווה, באלף גרסאות "זה בשן שלנו שגילה את המארב והציל לנו את המפקד, ברגע האחרון".

הלילה הזה היה ארוך ארוך וקר, לא פחות מהלילות האחרים, ולמרות שהיה גדוש בעשיה ברורה ומסיחת דעת. מתיו חיכה לקיצו בקוצר רוח.
רק כשעלה כוכב השחר הגיע מתיו לאוהלו, כושל למיטתו.
וכמו לא היה לילה עמוס סערות, וכמו לא היה לו עוד במה להרהר, השתוקק מתיו יותר מהכל לשחזר שוב את הרגע ההוא, בו גילה את ארץ חלומותיו, להישאב למתיקות הקסומה, ליופי הראשוני הזה. לסוד, לחום, לגעגוע. לגלות שלא היה זה רק דמיון חולף, אלא משהו אמיתי, בסיסי, קיים בנפשו.
האינסטינקט לא הניח לו לעשות את זה. מתיו ניסה בכל זאת-
אבל דווקא הלילה, מכל לילותיו, מנצחת השינה את מחשבותיו.

 

[Violinist]

26:
לילה של תשובה

לילה טרוף עובר על המחנה.
השינה מכאן והלאה.
"אבל איך זה ייתכן", תוהה אגד צי, שלא רגיל, מתוקף תפקידו, שמעירים אותו באמצע הלילה, וודאי שלא לחקירות. משפשף עיניים. "מה, זה אמיתי? הוא מרגל?"
"הוא פשוט היה בצומת הכי רגיש, וגם טרפד כל ניסיון שהיה יכול להוביל לאמת" מקמט רש דה קלן את מצחו, "לא יכול להיות שהוא מראש היה שלהם, מתי הם גייסו אותו? עכשיו אני מבין למה היה לו דחוף לעשות חיפושים מיותרים, לכאורה, בכל מיני מקומות".
"הוא באמת העביר להם את המידע דרך ערימות הזבל?" מברר ה'מח' של הקרב המרכזי, כששומע על הסיפור "הדף שמצאו שם. בעצם היה ממנו?"
"זה היה מהפח של המטבח" מתפאר הטבח הצבאי, מרגיש פתאום כמעט 'מח'. גאה בעובדה שסוף סוף גם לו יש מילה, וקשובים אליו, לא רק פוקדים ומבקשים. "הוא באמת היה בא לבקר הרבה. אבל הוא עשה את עצמו נחמד. התעניין ואמר תודה, ואתם יודעים –יש לו פרצוף עליז כזה, לא של מרגל. אבל באמת, עכשיו אני חושב שכן משהו בו היה נראה לי מוזר".
"הם ישבו מעבר לגדר וחיכו" מספר אחד מכח העזר לחבריו שניעורו "בבטחון כזה שתכף הסגן אלוף שלנו בידיים שלהם".
"ואיפה הם עכשיו?" מתעניינים חבריו.
"אחד ברח. שתיים אחרים ניסו גם, והם זהו. עוד שבעה שבויים".,
"בחקירות?"
"בחקירות".
"הוא הודה מהר" מדווח החוקר למתיו פון ברנטו, "ומזמר כמו שצריך. הוא העביר חומר יותר ממה שאפשר לדמיין. הניצחונות בקרבות האחרונים היו הרבה פחות מובנים ממה שהם היו נראים כשהם שמה יידעו הכל".
"איך הוא הגיע לכל כך הרבה מידע?" תוהה אחד מהקצינים הצעירים. "חייבים לרענן את נהליי האבטחה במחנה".
קבוצות קבוצות מתגודדים טירונים ליד הפרצה בגדר, בוחנים את השטח שמאחוריה בזהירות חשאית.
"שם עמד המפקד", מצביע מישהו, "וכאן התנפל עליו סר מוק'ל, ומשם לקרע הזה בגדר, שימו לב, הדרך לא רחוקה בכלל".
"הוא כבר גבר עליו", מספר יודע דבר, "וברגע האחרון הגיע סיליפט מאחורה ותפס בו".
---
"זה בשן שלנו", אומרים כולם בגאווה, באלף גרסאות "זה בשן שלנו שגילה את המארב והציל לנו את המפקד, ברגע האחרון".

הלילה הזה היה ארוך ארוך וקר, לא פחות מהלילות האחרים, ולמרות שהיה גדוש בעשיה ברורה ומסיחת דעת. מתיו חיכה לקיצו בקוצר רוח.
רק כשעלה כוכב השחר הגיע מתיו לאוהלו, כושל למיטתו.
וכמו לא היה לילה עמוס סערות, וכמו לא היה לו עוד במה להרהר, השתוקק מתיו יותר מהכל לשחזר שוב את הרגע ההוא, בו גילה את ארץ חלומותיו, להישאב למתיקות הקסומה, ליופי הראשוני הזה. לסוד, לחום, לגעגוע. לגלות שלא היה זה רק דמיון חולף, אלא משהו אמיתי, בסיסי, קיים בנפשו.
האינסטינקט לא הניח לו לעשות את זה. מתיו ניסה בכל זאת-
אבל דווקא הלילה, מכל לילותיו, מנצחת השינה את מחשבותיו.

וואו זה באמת תפס כיוון
אדיר כל הכבוד
ואיך זה שאני תמיד נכנס בדיוק כשהפרק מגיע אליפות!!!!!!!

 

[אשר שרבר]

מקסים

לילה של תשובה

נשמע כמו כותרת, הייתי שומר על הקונספט של הגיג במקום כותרת (חוץ מפרק 23...)
אולי, אין כמו לילה לתשובה.

בצומת הכי רגיש,

הכרעת שצומת בזכר?

שתיים אחרים ניסו גם, והם זהו.

זה מעולה

 

[ביזנסטורי - אילה]

וואו. יפההה....
סופסוף אני שומעת עוד דיבורים חיצוניים בתמונה,
והרבה מתבהר.
מיוחד.
אני מחכה כבר למפגש של בשן ומתיו אחרי הקרב הזה.

 

[קופירייטה]

27:
לפעמים הברירה הטובה ביותר היא חוסר הברירה.

למרות הלילה התזזיתי והשיגעוני שעבר עליו, לא מאחר מתיו קום, כמובן. ולמרות שיש לו עוד אי אליו סיבות להשאר באוהלו, לא מוותר מתיו לעצמו שלא להגיע אל המפקדה. גם זה, כמובן.
שני שומרים נצמדים אליו, מלווים את צעדיו. אלו דרישות האבטחה החדשות, והוא מבין אותן, גם אם לא מאושר מהן.
לקראת סוף שביל האחרון, קרוב למפקדה, אבל לא צמוד אליה, עומד בשן סיליפט. גבו זקוף, מתוח ונוקשה. סבר פניו עייף וצרור גדול בידו.
מתיו נעצר בסמוך אליו. בשן מרים אליו עיניים.
מתיו שותק.
"בוקר טוב" מחייך אליו בשן חיול לאה.
מתיו שותק.
"בסוף גם הבוקר הזה הגיע..." אומר בשן.
"אתה-עוזב-עכשיו?" שואל אותו מתיו בשקט.
"עדיין לא" אומר בשן, סוקר את פניו של מתיו ביסודיות, "עדיין לא סיימתי עם החקירות של אתמול, מיד אחר כך" הוא מסביר מהר ומתגונן כל כך, שממלא את ליבו של מתיו במשהו שהוא לא יודע מה שמו.
"זה בסדר".
ושוב שקט עומד ביניהם.
ומתיו רואה בעיניו את גלגלי מוחו של סיליפט מסתובבים במהירות.
"אני צריך לבקש סליחה", אומר בשן ”על הלילה הקודם, לא דיברתי אלייך יפה, הטחתי דברים".
מתיו מניף את ידו בתנועת ביטול.
שניהם יודעים שזה לא ככה. אבל זו הדרך של מתיו לספר שהוא סלח כבר, וגם את זה שניהם מבינים.
מתיו סוקר את בשן, מעביר את צרורו הגדול מיד ליד.
בשן מבחין במבטו, ומסביר במבוכה "פינינו את האוהל. הצוות שלי כבר עזב, אבל אני צריך להישאר כאן, בינתיים. אמרתי, חקירות..."
"אין לך איפה להיות?"
בשן שותק. עכשיו הוא שותק.
ולמתיו אין הרבה ברירה, אלא להציע לבשן להיכנס לאוהלו. זה באמת המינימום בשביל מי שהציל לך את החיים.
זו שיירה משונה קצת, מורכבת. סגן אלוף. איש יחידת רוח עם צרורו הענקי. שני שומרי ראש. כולם שותקים.
"זה היה עוד תפקיד חסוי?" שואל מתיו "שמירה לילית במחנה?"
"זה היה אחד התפקידים" עונה בשן סיליפט ברצינות "אבל אני לא ידעתי על זה".
גם את שארית הדרך הם עוברים בשתיקה.
כשהם מגיעים לאוהל נשארים שומרי הראש בחוץ, ומתיו מכניס את בשן לאוהלו.
הוא לא מתנצל על הבלגן ששורר בו, והאמת היא שנראה שבעיני בשן הבלגן דווקא מוצא חן.
"אז היום אתה עוזב?" שואל מתיו, אחריי שנתן לבשן כסא ומקום להניח את צרורו. הוא מודע נואשות לכך שזו לו הפעם השלישית כמעט לשאול את זה, אבל הוא לא מוצא דבר מה אחר לשוחח עליו ולא דרך אחרת, קלה יותר, למלא את תפקידו כמארח.
"כן", עונה בשן, ונראה שהוא לא מוטרד מהשאלה החוזרת, וגם לא נפגע הימנה. "חוזר הביתה, לאמנדה, עירי שלי".
ואז יודע מתיו שזה או עכשיו או לעולם לא.
הוא נשען על השולחן שמאחוריו.
"מגיעה לך תודה" הוא אומר במאמץ, והקול שלו קצת מזייף.
בשן סיליפט לא מרים יד בתנועה מבטלת. הוא גם לא משפיל מבט. רק שותק.
"תודה על הלילה. ו—לא רק". הוא מוסיף, ומופתע מעצמו.
עיניו של בשן גדלות קצת.
"לא היה לך קל פה", הוא אומר כששתיקתו של בשן מתארכת, "גם... לי לא היה קל – איתך. אבל התאמצת כאן הרבה. הם אוהבים אותך, החיילים".
וכאן מתיו כבר שותק, מעבר לזה הוא לא מסוגל לאמר.
גם בשן שותק. ממשיך בשתיקתו. עיניו נעוצות בעיניים של מתיו.
וכשמתיו חושב לסגת, פותח בשן את פיו, וסוגר.
"מתיו" הוא אומר בסוף, אוזר אומץ.
"מ ת י ו" הוא אומר שוב ונימת קולו אחרת "אני חושב ש-"
פתאום הוא נסוג, אבל מיד מתעשת.
"מתיו" הוא אומר "אני חושב שבכל זאת נוכל להיות ידידים".

 

[קופירייטה]

@963SHIRA @Achinoam @Angular @Bat hen @BrachaG @C @dLive @kiwi @kshir @Natan Galant @nevertheless @no problem @P.R. @R.B @RACHELIZ @riki18 @Sara led @shakshuka @Souffle @tamar03 @undo @Violinist @yonatanr @אביטל שורץ @אוהבת אמנות @אילה רובינפלד @א-ירושלמית @אלפי תודות @אמא ועוד.. @אני וביתי @אסתי5 @אסתר כהן @אשר שרבר @ב. ש. @בא בחשבון @בובה בובה @ביביליוגרף ‏@בשמ"ת @בת מלך @הופ! @הללו @וי שלוק @ח.ר. @חחח @חרש עץ @טראכטער @יאן @יגואר @כנפיים @מ"ם @מאן דאמר.. @מוטי ברנט @מידי פעם @מיכל. @מן טל אורה @מסלול מחדש @משבצת 2 @נעמי20 @סגור @סחלב ענוג @סיפורים @עט הדר @עיתונאית @פילפלית @פרפר סגול @פררו רושה @קווי מתאר @קנגסריט @רותי לב @ריקי שחור @רעואל @רפ @ש111 @שלמה וייס @שמונקה @שרה בסר @שרה. והקוראים הסמויים הנוספים:

קוראים יקרים, כך כותבים בעיתון, תודה שהייתם איתנו עד כאן
בעוד פרק אחד הסיפור "בכל הכח" מגיע לסיומו.
הייתם מעורבים בו מעל ומעבר.
תודה לכל מי שטרח ושלח מכתבים למערכת. מחמאות, מחאות ושאר ירקות.
תודה על האמון שהסיפור אכן ייגמר, ולא ייקטע באמצעו.
הא, את זה לא כותבים בעיתון, אבל בעצם לא נורא.
אם יש לכם שאלות, קושיות, פרגונים או מחיאות כפיים, המערכת תשמח לקבל כאן ובאישי (למי שמעוניין ואין לו הרשאה לכתוב אוכל להעלות את התוכן מהאישי) ובעז"ה להגיב.

 

[אשר שרבר]

מעולה, יישר כוח.
סוף מצוין, אם כי הייתי ממשיך לעוד איזה 30 פרקים...

 

[ביזנסטורי - אילה]

את אלופה.

 

[RACHELIZ]

מעולה, יישר כוח.
סוף מצוין, אם כי הייתי ממשיך לעוד איזה 30 פרקים...

יהיה בכל הכח ב'...

 

[RACHELIZ]

וואו איזה פרק! ואיזה סיפור! אומנות במיטבה! אולי כבר כתבתי את המילים האלו, אבל נהניתי מכל מילה ממש! איזה עושר רגשי והבנה אל תוככי הנפש!
מחכים להמשך!

סתם תיקונים קלים:

חיול

חיוך.

לקראת סוף שביל האחרון, קרוב למפקדה

השביל.

 

[Violinist]

מה?!
זהו?!
נגמר?!
בניתי על סדרה עבת כרס
שאני יספר לנכדים שלי שהעזתי להעיר ולפרגן לסופרת....
טוב אכזבה גדולה שנגמר
אבל היה באמת סיפור נפלא שכתוב בטוב טעם ונהננו מכל פרק חדש שיצא
ותודה שזכינו להיות הראשונים שקוראים ......
מחכים בכיליון עיניים להמשך הסדרה....