27:
בפרידה תמיד יש משהו לא סופי
"אתה איש צבא אמיתי" אומר מתיו, ובשן יודע שזו המחמאה הכי גדולה שמתיו יכול לתת.
"תודה" הוא עונה, "ואתה פסיכולוג בשורש".
"ברצינות" עוזב מתיו את השולחן ומתיישב על הכסא שמול כסאו של בשן.
"גם אני דיברתי רציני, יש לך את זה".
"כישורי הלוחמה שלך מזהירים".
"אתה מתכוון ללוחמת שטח?" שואל בשן בחיוך.
"גם" עונה מתיו ברצינות "גם. אי אפשר לראות אותך, אבל אתה רואה הכל. אי אפשר לגבור עליך, וסר מוק'ל לא נחשב חלש או סגפן. אפשר מאה פעם לטעות בך. אתה יודע להופיע ברגע הנכון ולהפעיל כח רק במידה שצריך. גם כושר הניתוח שלך לא רע בכלל. בקיצור – לוחם למופת".
"טוב". אומר בשן, והחיוך שלו קטן. "אני הייתי לוחם. זה סיפור ישן, אולי פעם אני אספר. אולי לך. אולי".
"אמממ...?"
"אולי גם פעם תלך ללמוד פסיכולוגיה".
"אין סיכוי".
"חכה-" מרכין סיליפט את ראשו "חכה עד שתשמע את הסיפור שלי. כי אחר כך תצטרך לחשוב על הקביעה הזו שוב".
"אני אלך עכשיו" קם מתיו פון ברנטו. "המפקדה מחכה לי, הקרבות לא נגמרו, והסכם שלום נמצא, עדיין, רק בחלומות של כל מיני אנשים. אין זמן לבטלה".
"אתה המפקד כאן" מחייך בשן, ופתאום רואה מתיו הרבה חוכמה בחיוך הזה, ואולי גם קצת ביישנות.
הוא פוסע לפתח ואז נעצר, מסתובב ומביט עוד רגע בבשן. "דרך צלחה שתהיה לך". הוא מאחל לו, ופתאום מוכרח לדעת "יש מי שמחכה לך שם, באמנדה?"
"יש", אומר בשן, "וגם אני מחכה כבר לשוב. צריכים אותי שם".
ומול סבר פניו המשתנה של מתיו, הוא לוחש.
"גם אותך צריכים, מתיו. ותמיד היה צריך. מחכים לך כל כך הרבה אנשים, שלא יודעים אפילו שלך הם ממתינים. תן להם, מתיו. יש לך תפקיד שהוא הזדמנות".
מתיו לא משיב, הוא שותק רגע ואז, כמו בלי קשר, שואל "ארוכה מכאן הדרך לאמנדה?"
"לא מאוד", משיב בשן. "תבוא לבקר לפעמים? כך אוכל להוכיח שיש לי ידידים בכל מקום. אפילו בעמקי הקפו".
מתיו לא עונה לו דבר, כמובן. כבר הסתובב ויצא. רק סולית מגפיו הצבאיים, הגבוהים, משמיעה הד קלוש כשהוא מתרחק בשביל העפר.
אבל בשן סיליפט יודע את התשובה.
הנושאים החמים
הנושאים החמים
