מבוקש/יונה ספיר - ביקורת

[מרחבית]

אדגיש כאן את מה שאני מקווה שהיה ברור ומובן, שכל מה שכתבתי בהודעות הקודמות (וגם בבאות) היה ברמת העיקרון ולצורך הדיון, ולא התייחס לאף ספר מסוים, ודאי שלא ל'מבוקש', ולו מהסיבה הפשוטה, שלא קראתי אותו.

לגבי הדיון והסקר על הפי אנד - כן או לא, חושבני (כפי שכבר דנו קצת) שהשאלה היא קודם כל מה נקרא הפי אנד ומה לא.
אף אחד מאיתנו לא יאהב שכל הספרים יסתיימו ב "הכל בא על מקומו בשלום, ומני אז הם חיו חיי אושר ועושר עד עצם היום הזה".
גם לא נאהב שספרים יסתיימו כאשר הגיבור שנגע עמוק בלבנו, זה שליווינו לאורך כל הספר, איתו הזדהינו ואיליו נקשרנו - מת פתאום במיתה משונה בדמי ימיו, והספר נגמר.

יש טווח נרחב באמצע. רצף ארוך שעובר בין הפי אנד מוקצן, נדוש ולא הגיוני, לבין סוף טראגי ברמות. אין צורך להקצין לשום כיוון.

כללית, מעדיפה לקום מספר עם הרגשה טובה. עם הפי אנד - אבל הגיוני. וגם אם קרה משהו לא נעים - שהספר לא ייעצר בדיוק אז (כמדומני,כבר הזכירו כאן משהו כזה). שיתנו לקוראים בכל מקרה ללוות את הגיבורים עד לנקודה טובה - רגיעה, ניחומים, בניה מחדש, מעז יצא מתוק וכדו'. אבל ברמה מספיק חזקה ועמוקה, ולא רק לתפארת המליצה.

 

[Ushaya]

מכיוון שחזרנו להפי אנד...
הפי אנד דביקי דרוש בספרי ילדים. אם אני אחפש לקרוא ספר שישכיח ממני לכמה שעות את הלחץ וירגיע אותי לגמרי- אני אקח ספר ילדים טוב, אפילו שמזמן אני לא בגיל. (מה לעשות? לשכוח מהבעיות הבלתי פתירות של עצמי ולהיכנס לבעיות בלתי פתירות של מישהו אחר, לא ממש מרגיע). איכשהו עם כל ה'מתח' בספר ילדים, תוכלו להיות בטוחים שהגיבור ישרוד יפה לפחות עד העמוד האחרון של הספר.
בספרים לגילאים מבוגרים יותר- אני בעד הפרווה. לא חייב להיות הפי-הפי אנד. אבל חייב להיות איזשהו אנד- סיום יפה שישאיר עם טעם של עוד ולא הפרק האחרון בו עשו מכירת חיסול על הדמויות ושניים במחיר של אחד. הם יכולים למות- אבל יפה. שלא נדע שרק בגלל שלא הייתה לסופר דרך טובה יותר להיחלץ מהפלונטר הוא העדיף להרוג את כולם ושלום.
ואף פעם לא קראתי את הספרים המדוברים (מבוקש, התנקשות וכו') כך שאין הכוונה אליהם כלל וכלל.

 

[RACHELIZ]

חושבת שרק בשביל אשכולות מהסוג הזה היה שווה להצטרף לפורום.. (מבלי לזלזל באשכולות האחרים חלילה)

נהניתי לקרוא את הזויות של כולם..

(במהלך השבוע האחרון לא כ"כ הצלחתי להגיב בגלל שיבושי האתר)

 

[יונה ספיר]

הסיכום כאן די ברור. הפי אנד אינו "מאז הם חיו באושר ובעושר עד עצם היום הזה" אלא משהו ביניים, שמתאים למציאות החיים מצד אחד, אבל לא מאכזב ומדכא מצד שני. בסופו של הספר צריכה להיות מסקנה, תובנה, הבנה, משהו מעין זה. ואם זו סדרה, כדאי לזרוק אמירה כלשהי לגבי העתיד.
אגב פתיחה וסיום הם הדבר המורכב ביותר בכל ספר. פתיחה - כי היא צריכה למשוך את הקורא, וסיום, כי הקורא צריך להישאר עם טעם טוב ולא לזרוק את הספר בכעס: "על מה בזבזתי כל כך הרבה שעות???"
כל פתיחה של ספר חדש זו נשימה עמוקה, וברירה של הפרק הטוב ביותר שניתן. מחיקות אינסופיות, (מזל שדיליט עושה את זה יותר מהר ממחק) והרבה מחשבה. ישנם פרקים שהיו בעבר פרקי פתיחה והוזזו בסופו של דבר קדימה. כי בתור פרק בספר הם מצוינים, אבל בתור פתיחה הם לא מספיק חזקים.
כנ"ל לגבי סיום. פרק יכול להיות מוצלח במהלך ספר, אבל כדי לסיים, לתת את המכה האחרונה, הוא לא מספיק טוב. הגדרה של סיום טוב היא "בלתי נמנע ומפתיע".
בלתי נמנע - כלומר, הגיוני וסביר.
אבל מפתיע - לא משהו שהקורא צפה.

 

[RACHELIZ]

וסיום, כי הקורא צריך להישאר עם טעם טוב ולא לזרוק את הספר בכעס: "על מה בזבזתי כל כך הרבה שעות???"

אוי.. פיתחתי חרדה מסופים שכאלה…

***

@יונה ספיר , תודה על כל העיצות לאורך האשכול!

 

[הגשש]

ב. סופרמניות מופרזת

רגע לפני שהאשכול המתוק הזה גווע ומתדרדר אל מדור האשכולות הישנים, מתחשק לי להגיב על הנקודה השניה שהעלה @ראש לשועלים המיוחד.
אולי כדאי שאחלק את תשובתי לשניים האחד כללי והאחר פרטי.
בכללי:
כפי שכבר הסברתי באחת ההודעות הקודמות, בתהליך כתיבת ספר אנחנו משתמשים במסרטה או בבמה כהשאלה. שהרי הספר מייצג מקרה בודד מכל המקרים בעולם שמתרחשים באותו רגע נתון ועליו שמים את המצלמה. עליו ממקדים את הזום.
לו היה עומד שחקן על הבמה וכל הבמה הייתה מוארת בשווה, היינו שמים את ליבנו לדמות או שהיא הייתה נאבדת לנו במרחבי הבמה? זאת הסיבה שיש זרקור חזק המאיר את הדמות העיקרית על הבמה בתוך כל התפאורה.
התוצאה של מיקוד הזום + זרקור על הדמות מושכת את עינינו לבחון ולעקוב אחרי הדמות ולהתרגש או לצחוק בהתאם.
הזרקור/המיקוד/הזום בספר שמורכב רק ממילים הוא ההקצנה.
כשאנחנו מקצינים ומספרים ניסים ונפלאות על דמות אחת מתוך כלל הדמויות בספר וכדי להדגיש דברים אנחנו מקצינים הקורא לומד לחבר את עצמו אל הדמות ולעקוב אחריה ביתר שאת.
בקורסי הכתיבה המקצועית מלמדים לא לתת שמות לדמויות לא חשובות בספר, כדי לא לתת לקורא להתחבר אליהם.

אם תקחו את כלל הספרים שאתם מכירים ותבחנו בעין חדה את הדמות המרכזית, תמיד תראו הקצנה כלשהי. ההקצנה מדגישה את היכולות של הדמות להתמודד עם הקונפליקט שהסופר יוצר עבור הדמות.

ובפרטי:
לעניינו של ספר. סדרת מרגל להשכרה (מבוקש, התנקשות ועוד) עושה דבר המקובל מאוד בעולם הפרוזה כבר שנים ארוכות. בונים דמות עם יכולות על קצה הדמיון ומעבירים את הדמות התמודדות בלתי נגמרת עד הסוף העצוב/השמח. אנשי מוסד בוגרי שייטת 13 המשרתים ביחידת כידון, כמו אריות הים של ארה"ב ועוד, הם אנשים שעברו אימונים שמתחו את היכולות שלהם אל מעבר לדמיון ואל מעבר ליכולות אנושיות רגילות, גיבור הספרים הללו לא שונה מהם בהרבה.
הבעיה היא בנו, אנחנו מעולם לא נחשפנו ליכולות ולאימונים שהם עוברים. כנ"ל לגבי איסטרק, שמעבר להיותו בן לשושלת מלכים על כל תכונות האופי שעובר בגנים של אלו, הוא עובר בשבי תהליך פסיכולוגי מוכר של ירידה לתובנות עמוקות והחלטות שלוקחות אותו למקומות שמספרים לנו עליהם בסיפורי צדיקים.

ואם הצלחתם לשרוד את הפוסט עד כאן, אוסיף משהו בנושא ביקורת.
ביקורת היא דבר מבורך כשלעצמו. היא כלי עזר מצוין לשפר ולעלות רמה מספר לספר. כשהביקורת באה באופן מקצועי ונטולת אמוציות, תכליתה לעשות את הספר הבא טוב יותר מהקודם. כי הרי אף אחד אינו מצפה מהסופר/ת לקחת את ספרם המוצב בחנויות ולשנותו מן הקצה אל הקצה (למעט טעויות דפוס שהורסות את חווית הקריאה).
אולם לבוא ולכלול את כל חנות הספרים תחת שבט ביקורת אחת ולומר משפטים כדוגמת, "אולי הגזמנו בכך ש..." "יש מגמה בקרב הסופרים". זאת כבר לא ביקורת, זה כבר שלילת הכל, זאת הכללה מוגזמת. ביקורת לדעתי צריכה לבוא באופן מקצועי וקר, ספציפית לכל ספר וספר.

 

[הגשש]

כהמשך לדבריי בנושא הסופרמניות המוגזמת ועל היכולות הבלתי נתפשים בשכל האנושי הפשוט, אני מעתיק לכם כאן קטע מתוך ההיסטוריה הצבאית של הסנטור ג'ון מקיין שמת לפני כחודשיים וסיפורים על שעבר תפשו כותרות באותם הימים. (שימו לב להדגשים שלי).

שירותו הצבאי והשבי
עם סיום לימודיו באקדמיה הימית, התגייס לצי והיה לחניך בקורס טיס, שאותו סיים ב-1960. עם סיום לימודי הטיסה הוצב כטייס A-1 סקייריידר על נושאות מטוסים בים הקריבי ובים התיכון. ב-1963 חזר לחוף והיה לקצין מטה ולמדריך טיסה.
את שירותו במלחמת וייטנאם החל ב-1967 כטייס במטוס A-4 סקייהוק. תחילה הוצב על נושאת המטוסים "פורסטל" שהגיעה ביולי למפרץ טונקין, ומשם יצא למשימות תקיפה בצפון וייטנאם. ארבעה ימים לאחר תחילת הפעילות מקיין כמעט נהרג בתאונה בנושאת המטוסים פורסטל. בעת שהוא עמד להמריא, רקטה שנפלטה ממטוס אחר פגעה במטוס שלידו, וגרמה לשרשרת התפוצצויות ושריפה שבהן נהרגו 134 מאנשי צוות נושאת המטוסים והטייסים. מקיין הצליח לצאת מהמטוס וניסה לעזור לעוד טייס להיחלץ, אך התפוצצות נוספת העיפה אותו ממקומו והוא נפגע קלות מרסיסים. האסון השבית את נושאת המטוסים, ומקיין התנדב לעבור לנושאת מטוסים אחרת, אוריסקני.
ב-26 באוקטובר 1967, בגיחה ה-23 שלו מעל צפון וייטנאם, הופל מטוסו של מקיין מעל האנוי. בעת נטישת המטוס מקיין שבר את שתי ידיו ורגלו, ואיבד את הכרתו. הוא צנח לתוך אגם בהאנוי, כמעט טבע, אך חזר להכרה, והצליח לנפח חגורת הצלה בעזרת שיניו. הוא נמשה מהמים על ידי אזרחים צפון-וייטנאמיים ואז הוכה ואף נדקר על ידי המון זועם. לבסוף הוא הועבר ל"הילטון האנוי" - בית הכלא שבו הצפון וייטנאמים ריכזו שבויים בעת המלחמה. במשך כמה ימים הוא נחקר שם בעינויים, ולא קיבל טיפול רפואי לפציעותיו, עד ששוביו גילו שאביו הוא קצין בכיר. הוא שהה כשישה שבועות בבית חולים, ואז נשלח למחנה שבויים אחר בפרוורי האנוי. ממרץ 1968 הוא הושם בבידוד למשך שנתיים.
באמצע 1968 מונה אביו של מקיין למפקד צי האוקיינוס השקט של ארצות הברית, ושוביו של מקיין הציעו לו להשתחרר, הן לשם יחסי ציבור, והן לשם גרימת דמורליזציה אצל החיילים האמריקנים שיראו שבעלי ייחוס זוכים ליחס מועדף. אולם מקיין סירב להשתחרר אלא אם כן כל מי שנלקח לפניו בשבי ישוחרר גם. בעקבות כך הוחרף היחס של שוביו כלפיו, והוא עונה עד שחתם על "וידוי" שבו השתמשו שלטונות צפון וייטנאם לצורכי תעמולה. במהלך תקופת העינויים ניסה מקיין להתאבד, אך שומריו סיכלו זאת. בשנת 1969 החל להשתפר היחס כלפי השבויים האמריקניים, ובהם מקיין, אולם הוא שוחרר רק ב-14 במרץ 1973, אחרי חתימת הסכם הפסקת האש בין ארצות הברית לצפון וייטנאם[1].
עם שובו של מקיין לארצות הברית הוא עבר תהליך שיקום ממושך מפציעותיו, ובמקביל למד למשך שנה במכללת המלחמה הלאומית. בשלהי 1974, לאחר שהצליח לחזור רשמית לכושר טיסה, הוצב מקיין בטייסת אימונים והכשרה של הצי, וב-1976 מונה למפקד הטייסת.
מקור: המכלול
מי מבין הקוראים כאן שהיה מסוגל לעבור את כל זה ועוד להיות סנטור המתנגד לטראמפ (ביקש שלא יבוא ללוייה שלו) שירים יד.

 

[יונה ספיר]

אהבתי מאוד!!!!!
כי זה בדיוק מה שהתכוונתי כשאמרתי שדיברתי עם סוכני מוסד ודומיהם כדי לקלוט את רוח המוסד ואת יכולותיהם של בוגרי השייטת. כמו כל חיילי יחידות נבחרות בעולם, האנשים הללו עוברים הכשרה שלמרבית החרדים אין מושג בה, ברוך השם. כך שדמותו של אייל מבוססת על אנשים קיימים, שעושים מעשים דומים לשלו. הם פועלים בצנעה, בשקט ובהיעלם מן הציבור. המוטו של השב"כ הוא "מגן ולא ייראה". מדי פעם מתגלה מבצע אחד שהם נעשים לציבור, (פרשת המרמרה, חיסול מבחוח, התולעת בקרבי המחשבים באיראן) אבל ההיקף האדיר של מבצעיהם לעולם לא יתגלה.
רק הסופרים נוטלים לעתים את העט ומתארים קצת, ואז מואשמים בדמיונות יתר...

 

[מאיר14]

רגע לפני שהאשכול המתוק הזה גווע ומתדרדר אל מדור האשכולות הישנים

אל תדאג.. נראה שעוד נכונו לו ימים כאן במעלה האשכולות.

ביקורת היא דבר מבורך כשלעצמו. היא כלי עזר מצוין לשפר ולעלות רמה מספר לספר. כשהביקורת באה באופן מקצועי ונטולת אמוציות, תכליתה לעשות את הספר הבא טוב יותר מהקודם. כי הרי אף אחד אינו מצפה מהסופר/ת לקחת את ספרם המוצב בחנויות ולשנותו מן הקצה אל הקצה (למעט טעויות דפוס שהורסות את חווית הקריאה).
אולם לבוא ולכלול את כל חנות הספרים תחת שבט ביקורת אחת ולומר משפטים כדוגמת, "אולי הגזמנו בכך ש..." "יש מגמה בקרב הסופרים". זאת כבר לא ביקורת, זה כבר שלילת הכל, זאת הכללה מוגזמת. ביקורת לדעתי צריכה לבוא באופן מקצועי וקר, ספציפית לכל ספר וספר.

בכל תקופה ותקופה, סגנון הספרים לובש צורה ומחליף צורה, וזאת בהתאם למה שהולך יותר [בלע"ז - מודה]. זו מציאות שאי אפשר להכחיש.
כלומר, ברגע שקם איזה סופר מקורי שהחליט ללכת בסגנון מסויים שהפך לפופולרי ביותר ועקב כך ספרו הפך ל"רב מכר", טבעי שכל [או לפחות רוב ככל] הסופרים יחקו אותו בצורה כזו או אחרת, שהרי המטרה שלהם היא לזכות גם כן בגורלו הטוב ולא להיתקע איפה שהוא מתחת לגלגלים.
וכך יוצא שאנו הקוראים מיטלטלים בין טרנד אחד למשנהו.
לכן, כשמישהו מבקר בסגנון של "יש מגמה בקרב הסופרים", לכאורה זו לא הכללה מוגזמת, אלא זו למעשה המציאות.

 

[מ. י. פרצמן]

אהבתי מאוד!!!!!
כי זה בדיוק מה שהתכוונתי כשאמרתי שדיברתי עם סוכני מוסד ודומיהם כדי לקלוט את רוח המוסד ואת יכולותיהם של בוגרי השייטת. כמו כל חיילי יחידות נבחרות בעולם, האנשים הללו עוברים הכשרה שלמרבית החרדים אין מושג בה, ברוך השם. כך שדמותו של אייל מבוססת על אנשים קיימים, שעושים מעשים דומים לשלו. הם פועלים בצנעה, בשקט ובהיעלם מן הציבור. המוטו של השב"כ הוא "מגן ולא ייראה". מדי פעם מתגלה מבצע אחד שהם נעשים לציבור, (פרשת המרמרה, חיסול מבחוח, התולעת בקרבי המחשבים באיראן) אבל ההיקף האדיר של מבצעיהם לעולם לא יתגלה.
רק הסופרים נוטלים לעתים את העט ומתארים קצת, ואז מואשמים בדמיונות יתר...

כהמשך ל'תלונת' הקוראים שמעשיהם של הסוכנים המתוארים בספרים הירואיים מדי,
אז הריני להוסיף כי לפעמים, באמת, לא הכל אמיתי.
כי את מה שכולם יודעים - הרי כולם יודעים, את זה הסופרים יכולים לספר בדיוק כמו שאנחנו יכולים לקרוא בויקיפדיה או באתר של המוסד,
אבל מה שלא כתוב בויקי גם לא יהיה כתוב באתר של המוסד, ואפילו לא באתר של השב"כ, וכאן מגיעה הפריוילגיה של הסופרים: ניתנת לנו הרשות להמציא. ואפילו - החובה להמציא....
אף אחד לא יבוא אלינו בתלונות אם נמציא, כי כאן צריך לעשות זאת,
אבל הסופר נמדד בכשרונו להמציא את מה שנראה הכי אמיתי.....

 

[מאיר14]

@יונה ספיר @הגשש ו @מ. י. פרצמן
הסברתם ומיציתם את הענין בטוב טעם

תנו לנו כעת קצת טיפים - מנסיונכם הרב, איך ליצור "הפי אנד" מעניין - לא קיצוני אלא ממוצע, שימשוך את רוב ככל הקוראים [כי תמיד יש כמה נרגנים..], ויתן טעם טוב לקרוא את הספר שוב ושוב.
.
.

 

[מ. י. פרצמן]

אני בעד להרוג.
(תסלחו לי על הבוטות, כל עוד זה לא במציאות זה יכול להיות ממש חיובי. ורק בספרות מתח!!!).
לא את הגיבור, חלילה. אבל תהרגו בכיף, תהרגו בחינניות,
כי כמה שהקוראים 'שונאים' את זה ומתרגזים,
זה כמו אב שנותן לבן שלו סטירה כי זה טוב בשבילו......
מי שרוצה להתנגד ולזעום - מוזמן לעשות זאת. האשכול עדיין פתוח.

 

[מרחבית]

אבל תהרגו בכיף, תהרגו בחינניות,

זה כמו אב שנותן לבן שלו סטירה כי זה טוב בשבילו......

1. רוצה לשמוע את דעתי על אבא שנותן סטירות לילדיו 'בכיף ובחינניות' בתירוץ שזה טוב בשבילו? - לא כדאי...
כי מי שנותן סטירות רק כי זה טוב - ויש מקרים שזה טוב - הוא לעולם לא יעשה את זה 'בכיף ובחינניות'.
ה'כיף והחינניויות' באים ממקום אחר בנפש. בשום אופן לא מרצון לעשות טוב למישהו.

2. אם הקוראים שונאים את זה ומתרגזים - איזה טוב הם מקבלים מזה?
טוב חינוכי? - לא. הנאה? - לא. אז מה כן?

 

[מ. י. פרצמן]

טוב. אז את הכיף ואת החינניות אפשר להניח כרגע בצד,
אבל בואי תגידי לי מה דעתך על ספר כזה:
נחום יצא מביתו,
והלך,
והלך
והלך
וגם הלך.
גם אם אותך זה לא משעמם, אותי זה כן.
אז כמובן שלא כל ספר אחר שלא נהרגים בו גיבורים הוא ספר משעמם, בכלל בכלל לא,
אבל מוות זה קיצוני. נכון? מוות הוא תפנית מאוד קיצונית,
והוא מקפיץ את הספר.
בבת אחת, בבום. כדור אחד, והספר בבת אחת עובר סטטוס למרתק.
אז כמובן שיש עוד דרכים, ברור! אבל מוות זה אחת הדרכים הטובות כדי להקפיץ את הגיבור, את הקורא ואת חשבון הבנק שלך.

 

[מרחבית]

חבל להקצין. לא מדברים על הלך,הלך,הלך, ולא על איסור שמישהו ימות בסיפור. כולנו מבינים על אלו הלכי רוח דנים כאן.

אבל מוות זה אחת הדרכים הטובות כדי להקפיץ את הגיבור, את הקורא ואת חשבון הבנק שלך.

על זה בדיוק דנים כאן. האם זו דרך טובה או לא? האם אוהבים סוג כזה או לא? כי אם רבים מהקוראים 'שונאים ומתרגזים' (כהגדרתך) שמקפיצים אותם בצורה כזו - חשבון הבנק לא רק שלא יקפוץ - אלא הוא עלול לצנוח.
שלא לדבר שיש שיקולים קודמים לחשבון הבנק.

 

[מ. י. פרצמן]

ההקצנה טובה להסבר נאות, אבל אם היא משבשת את דברי ומוציאה אותם מהקשרם אז היא איננה טובה. אז נסביר בלעדיה.
שוב, כמובן שלא צריך לרצוח את כולם בספר, והאמת היא שלא צריך לרצוח אף אחד. אפשר להותיר את כולם חיים בריאים וקיימים עם שלווה נחת ושמחה עד אחרון ימיהם, וגם הרבה אחר כך. וזה לא חייב להיות בנאלי, לגמרי לא, אפשר למצוא לכל גיבור התמודדות מרתקת.
בהחלט.
גם אני, אישית, עד כמה שאני אוהבת אקשן תוסס ואפילו מפחיד, לא הורגת בלי גבול. הורגת גיבור רק אחרי הרבה שיקולים ובחינת כל ההשלכות למוות. בדרך כלל לא אהרוג יותר מגיבור אחד בספר. וגם זה, אחרי הלוך ושוב עם העורכים וכל הנוגעים בספר.....
אני רק המלצתי על מוות. כי לדעתי יש בזה משהו מאוד יפה. זה יותר אפקטיבי מלחבול את הגיבור בתאונת דרכים ולתקוע אותו בבית חולים במצב אנוש. זה בלתי נמנע. אין דרך חזור.
זה היופי המיוחד שיש במוות, (נשמע רע?... אני מדברת אך ורק על הדמיון שיש בספרים) שאין בו כמעט בשום נקיטת פעולה אחרת בז'אנר המתח. התחושה שהקורא מרגיש ש-זהו, הגענו לסוף הדרך, כבר אי אפשר להחזיר את הגיבור הזה עד לימות המשיח, עכשיו בואו ונבדוק מה אפשר לעשות עם זה.
זה רק אחד הצדדים היפים שיש לרצח.
לאניני הנפש - יש המוווווון אופציות נוספות לבחירה. כפי שכבר אמרתי בעבר באשכול זה על נושא הציניות: הרצח הוא רק אלמנט. לא מהות. מי שעוסק בכתיבת אתרים בטח יבין אותי: הוא עיצוב. בסי אס אס. לא בHTML. וסליחה על הרחבת הנושא.
ושוב, זו דעה, לא כלל.... ולכל בר דעת שמכבד את עצמו יש אפשרות וזכות לחלוק עלי.....
אבל עוד משהו אחד קטנטן - ההוכחות בשטח. צאו וראו כמה אלפים מוכר ספר מתח טוב, וספרו, באותו ספר מתח טוב, כמה דם נשפך בו.

כל האמור לעיל לא עונה בכלל לשאלת הערכיות האם זה ראוי או לא. זו רק חוות דעת מקצועית מהשטח.

 

[נוי]

אהבתי מאוד!!!!!
כי זה בדיוק מה שהתכוונתי כשאמרתי שדיברתי עם סוכני מוסד ודומיהם כדי לקלוט את רוח המוסד ואת יכולותיהם של בוגרי השייטת. כמו כל חיילי יחידות נבחרות בעולם, האנשים הללו עוברים הכשרה שלמרבית החרדים אין מושג בה, ברוך השם. כך שדמותו של אייל מבוססת על אנשים קיימים, שעושים מעשים דומים לשלו. הם פועלים בצנעה, בשקט ובהיעלם מן הציבור. המוטו של השב"כ הוא "מגן ולא ייראה". מדי פעם מתגלה מבצע אחד שהם נעשים לציבור, (פרשת המרמרה, חיסול מבחוח, התולעת בקרבי המחשבים באיראן) אבל ההיקף האדיר של מבצעיהם לעולם לא יתגלה.
רק הסופרים נוטלים לעתים את העט ומתארים קצת, ואז מואשמים בדמיונות יתר...

נזכרתי בתחקיר שערכתי, סליחה, שניסיתי לערוך אצל מישהו שידעתי שעובד במתקן סודי.
הוא לא הסכים לפרט כלום אפילו שמץ שבשמץ: "בכל מקרה הסופרים מדמיינים,והמציאות- עולה על כל דמיון".

 

[ראש לשועלים]

...

 

[מ"ם]

אשכול מאלף. תודה לכל המשתתפים.

אין לי מה להוסיף על כל מה שנאמר כאן. או שיש ואני סתם מתעצל.

 

[מ. י. פרצמן]

נזכרתי בתחקיר שערכתי, סליחה, שניסיתי לערוך אצל מישהו שידעתי שעובד במתקן סודי.
הוא לא הסכים לפרט כלום אפילו שמץ שבשמץ: "בכל מקרה הסופרים מדמיינים,והמציאות- עולה על כל דמיון".

בדיוק!!!!
בול פגיעה.
אנשי הצללים לעולללם לא יספרו משהו שלא ירצו. ובדרך כלל הם לא ירצו. וזה לא יעזור כמה תדבר אל ליבם, הלב שלהם פשוט לא יקשיב. הם הרבה מעבר לזה.
אפילו לחץ פיזי מתון לא יעזור... אולי רק עינויים.