לסיום שאלה לסופרים: האם אתם לא מחוברים רגשית לגיבורים? מילא הקורא, נשלט בידיכם ואין לו ברירה אחרת. אבל אתם מכתיבים את המציאות, הכוח בידכם לשנות. האם אין לכם עצמכם דחף פנימי לסיים בטוב? אולי אתם כן חשים כך ובכל זאת מתגברים בכוונה תחילה כי זה מה שמוכר? כי זה יותר אופנתי/מכובד?
אינני יודע אם הנך סופר והאם יש מפירות מקלדתך בחנות הספרים הקרובה. אולם ככותב אוכל לספר על התמודדות בלתי פוסקת שיש לסופר בעת כתיבת ספרו. הסופר עמוס עוז אומר, שסופר נדרש לקבל
כרבע מיליון החלטות בספר אחד.
ולשאלותיך. סופר בד"כ מחובר רגשית לגיבור שלו. הוא גר איתו בבית, אוכל איתו יחד מהצלחת, הולך איתו לקניות (ומי מדבר על תפילות....), וגם ניצב על השידה בסמוך לשעון המעורר, מרגע הכניסה למיטה ועד לנטילת הידיים.
לסופר כלל לא קל להעביר את הגיבור שלו דרך חתחתים עד סוף הספר. ברור שהסופר היה מעדיף לפנק אותו כמו את בנו בן ה-3, אבל בסופו של יום, הסופר אינו כותב מאהבת הגיבור גרידא, כל עצם יצירת הגיבור נועד כדי למכור את הספר בחנות ולקנות בכסף המתקבל ספר מצויר לבן ה-3 האמיתי שלו או לחם וחלב במכולת.
אם הקונה הנכנס אל החנות לא ייהנה מהספר, הוא לא יקנה אותו והסופר יישאר עם הגיבור שלו לנצח. זאת בוודאי לא המטרה.
ספר צריך למכור. נקודה. אם היה אופנתי/מכובד להדפיס ספר בצורה משולשת היית שואל למה לא מלבנית כמו שהייתי רגיל עד היום? היית שואל את הסופר האם אין לו דחף פנימי להוציא ספר מלבני, ולמה הוא מתגבר על עצמו בכוונה תחילה ומוציא ספר כזה שהוא לא אין? בוודאי שלא.
מעבר לכך מה היית אומר אם כל הספרים בחנות היו נגמרים במשפט "...והם חיו באושר ועושר עד היום הזה (אולי)", היית ממשיך לקרוא ספרים?
סיום ספר הוא אחד ההחלטות הקשות בספר מתוך כלל הרבע מיליון. כי אם ניתן לקורא את מה שהוא מצפה אין בכך כל חידוש, החכמה היא להפתיע את הקורא. לתת לו את הכיוון שהוא לא חשב עליו כלל.
בספר התנקשות שהוא ספר המשך למבוקש ולדעתי הוא ספר טוב לא פחות, הסיום הוא הכי פחות צפוי מכלל הסיומים שחשבתי עליהם בעת הקריאה של הספר (ולא אעשה כאן ספוילר). אם קינן לא הייתה הורגת את יקוואל אלא משאירה אותו חי כרצון הקהל הרי שאין בכך כל חידוש.
נקודה נוספת וחשובה לא פחות וגם אותה תיקח לך כטיפ, ספר משקף את המציאות, לעיתים אנחנו מקצינים נקודה מסוימת לכאן או לכאן כדי להדגיש אותה, אבל ככלל הספר משקף את מה שקורה לנו במציאות החיים בפרק זמן מסוים. כי הרי שום ספר לא נכתב מרגע לידתו של הגיבור עד מותו זקן ושבע בגיל 120, ספר מספר מאורע על ציר זמן. בעגה המקצועית קוראים לזה מאורע מכונן שמוביל לקונפליקט, כך שאם נצייר את ציר הזמן נראה אותו כקו ישר בתחילתו של הסיפור. משה הלך לאוטובוס (קו ישר) כדור עף לילד לעבר הכביש (הקו מתחיל לטפס) משה רואה את הילד מתחיל לרוץ (מאורע מכונן הקו בשיא) משה מתלבט בין הצלת הילד לבין האוטובוס הבורח (הקונפליקט) משה מקבל החלטה לרוץ לעבר הכדור (הקו מתחיל לרדת) משה מוסר את הכדור לילד והוא ניצל ממות ועלה לביתו שמח וטוב לב (הקו מתיישר שוב, הפי אנד).
עכשיו, בידך כסופר להחליט מתי לכבות את המסרטה שצופה על משה. אם תעשה זאת כעת הרי זה סוף צפוי שאין בו כל חידוש ואם כל הספרים בחנות יהיו ככה, זה יהיה משמעם נורא.
לעומת זאת, אם תבחר להסריט את האוטובוס עולה בלהבות, הרי שהעברת מסר נורא חשוב.
אם תעיף את המסרטה 70 שנה קדימה ותראה את הילד-סבא מוקף במאה נינים, הרי שהסברת לקוראים מה זה נקרא 'הציל עולם מלא'.
אולם אם תבחר להראות את משה מפסיד עסקת ענק בגלל האיחור, זה כבר משהו חדש ולא צפוי ואם בגלל ההפסד הזה השידוך של בנו מתבטל, כי הוא לא יכל לעמוד בהתחייבותו, הרי סיבכת את המצב לגמרי.
עכשיו תחשוב אם המסרטה על משה תתחיל שנה קודם ומראה את קשיי תהליך השידוך ואת תהליך הכניסה למשא ומתן בעסקה ואת כל התקוות הגדולות בשידוך ובעסקה, ואתה והקורא מתחברים יחד למשה, והלב שלך ושל הקורא דופק יחד ברגעי הקונפליקט בין הילד והכדור לבין האוטובוס, העסקה והשידוך. האם תסיים את הספר שמשה מצא שידוך טוב יותר ועסקה גדולה יותר?
זכותך כסופר, לכבות את המצלמה בדיוק ברגע שהשידוך מתפוצץ בעקבות העסקה שהתפוצצה ולתת לקוראים להתפוצץ גם הם (ולרוץ לפרוג לכתוב ביקורת).
הבחירה בידך.
בהצלחה.
הנושאים החמים
הנושאים החמים
