הנושאים החמים
הנושאים החמים
אם אנחנו מדברים על סיפורים למתבגרים, הילדה שרצתה מלכתחילה מאד את התפקיד הראשי בהצגה היתה בסיפורי ילדותנו מקבלת אותו בסוף. בספרות המודרנית, היא מבינה בסופו של דבר שבעצם הרבה יותר טוב להיות בתפקיד שולי בהצגה, זה לב הסיפור, וזה יפה מאד כאשר המסר הזה הוא עצם הלוז של היצירה כולה, כי בלעדיו - אין כאן כביכול סיפור (אסור היום לספר סיפור לשם סיפור).
אבל בתחום המותחנים, בהם הדרמה, החשש והמתחים הם לב העניין, את כל המסרים אפשר בהחלט לשמור לגוף העלילה. לסיום יש להפיל איש על צווארי אחיו כדי להביא את הרומן לפסגתו.
במקום זאת, אגב, נוהגים היום הסופרים לעשות אחד משניים, שאותי ממש דוחים:
א. כמתואר לעיל, סוף עצוב מלא תובנות והרהורים ומוסר השכל של בעלי מחשבה.
ב. פשוט חותכים את הספר פרק אחד לפני הסוף. כך תוכל לשער שהסיפור כן נגמר בטוב, אבל לא יפרגנו לך ללקק עם זה את השפתיים וליהנות מהחוויה המיוחדת הזו שבאה אחרי הסיוט הגדול (בסגנון מהללאל בבית בסטיאן אחרי החנינה, לדוגמא). העדינים יותר מספרים את סגירת המעגל בזריזות, מגיעים הישר לסוף הטוב ונחפזים לכריכה האחורית כאילו פתאום הם ממהרים לאיזו פגישה, אחרי 600 עמוד בהם כל שטות של שחקני משנה נותחה לפרקי פרטים (מה שלא מותיר אגב לקורא ברירה אלא לדלג בסתר כמה עמודים[
]). יש לז'אנר המפוקפק הזה דוגמאות למכביר, לא עולות לי כרגע כאלו.לסיכום, הטענה המרכזית שלי היא אחת, אם אתם סבורים שנכון להשאיר אותנו בפיות פעורים עם לשון בחוץ בנגיעות רוש ולענה - זכותכם כי כאן עדיין דמוקרטיה (היתה בכל אופן. עד חוק הלאום). אבל אם אתם כן חושבים, כפי שנכתב בתגובה הנ"ל, שצריך הפי אנד ושיש לזה חשיבות, תדעו שהמורשת והמסר לאומה וחתונת האבלים הזו הכל שמחת זקנתי. אף אחד לא יוצא באמת שמח מזה, אלא אם כן הוא שכנע עצמו זמן רב שהוא איש רוח. זו פשוט טעות כנראה שרווחת בקרב הסופרים ויפה לשרשה בהקדם.
