לימוד נהיגה טסט בגשם (2)

הווה פשוט

מהמשתמשים המובילים!
כתיבה ספרותית
אתמול נגשתי לטסט שני,
בטח חלקכם סקרנים לדעת אם עברתי, וזה מעלה לי תמונה נוסטלגית....

אמא שלי זכרונה לברכה חוזרת הביתה מסידורים ואבא שלי זכרונו לברכה תולה בה עיניים של "נו?"
ואמא מתיישבת ומתחילה לספר לו ש....
ואבא: "השגת או לא השגת?"
ואמא: "אז כשיצאתי מכהן חמוצים אני רואה את...."
ואבא תובע: "רגע, רגע, השגת או לא?"
ואמא: "הנה אני מספרת לך, ואת מי אני רואה נכנס למאפיה של...."
אבא מתחנן: "רק תגידי אם השגת! אחרי זה אני אקשיב לך כל הלילה, השגת או לא?"
אבל אמא לא מסוגלת, איזה מין סיפור זה יהיה כשכבר קראו את השורה האחרונה.
מה שווה המסע כשהתכלית כבר אצלך.

זה כמו לחפש את עשרה פתיתי החמץ כשהילדים צועדים לידך ושואלים "מאחורי התמונה כבר בדקת?"
זה כמו ללקק את הקרם ואחר כך להחנק עם העוגה.
זה כמו לנסות למתוח סיפור טסט כשאתם כבר יודעים שעברתי....
או
שלא עברתי.

אוי אבא איך אהבתי אותך, אהבתי לראות אותך יושב כמו טטל'ה ושומע איך גברת שוורץ קנתה עגילים בדיוק כמו אלה שאסתי ענדה בברית של משה אריה, מז'תומרת איזה משה אריה?! שכחת שלאח של יעקב נולדו תאומים אחרי שהם עברו ל....."
ובליבך דיאלוג פנימי "נראה לי שהשיגה".... "אה... אולי בעצם לא בטוח".

אבל אל יאוש חברים. כמו שאבי האהוב היה בסביבות חצות מקבל את המידע שלו, כשהוא חצי יושב חצי שוכב, וריד מפותל במצחו, ורגלו רועדת בלי שליטה.
"אהה, אז לא השגת..."

גם אתם תדעו.

ובעצם את מי זה אמור לעניין בכלל אם עברתי,
אבל ככה זה, תכונה אנושית, כשאתה נכנס למשהו אתה נתפס.
גם ראש ישיבה נכבד שיתחיל לקרוא קומיקס לפעוטות, יהיה חייב לדעת את הסוף....

אגב, מי שלא קרא על הטסט הראשון עלול למצוא את עצמו מבולבל, אז הנה הקישור.
איך (לא) להכשל בטסט

אבל לא בטוח שכדאי ללחוץ עליו.
אל תכנס לנישה הזאת
"היי ראש ישיבה! עזוב את הקומיקס המטופש הזה... לך תעשה משהו מועיל!"

****

כזכור המסקנה מהטסט הראשון היתה לזרום, ולהפסיק עם הדקדקנות השאפתנית והנבירה בפרטי הפרטים.

וכאן טמונה המלכודת.

כשפרפקציוניסט מחליט להפסיק עם זה, אז הוא יפסיק את זה.
הוא יהיה כזה בלתי-מושלם, שהעולם עוד לא ראה כמותו...

אני מחשיב את עצמי כמאד רציונלי, ואינני יודע איך נפלתי בכשל הלוגי הזה,
בהניפי על צוואר הפרפקציוניזם את.... חרב הפרפקציוניזם.

בשלב ראשון זרקתי לפח את כל הסיכומים והמפות, וליתר בטחון שפכתי עליהם שאריות קפה מכל חצאי הכוסות שעל השיש.
והואיל ועדיין הבחנתי במשפטים קריאים פה ושם, העריתי עליהם את משקעי הצ'ולנט משבת.
וערבבתי.
ערבבתי היטב, עם המערוך.
(ולמרות ששטפתי אותו אח"כ עם אקונומיקה - בכל זאת למען שלמות המשפחה היהודית הייתי מבקש שאשתי לא תדע מזה).

ולא נתקררה דעתי עד שהורדתי את שקית הזבל לצפרדע השכונתית והשלכתיה פנימה מרחוק ובעיניים עצומות, כדי שלא אזהה אותה אם בכל זאת אחליט לבגוד.

מחקתי את כל ההקלטות של שעורי הנהיגה, מחיקת נצח עם דריסת מידע.

עכשיו אני מחפש תוכנת שחזור משוכללת, לא רק בגלל שאני מתחרט קצת,
אלא גם בגלל שיחד עם השיעורים מחקתי גם דרשת שבעברוכעס מוצלחת שלי המכונה בפי המשפחה 'דרשת הזבובים' שאני לא זוכר מה שאמרתי ולמה היא נקראת כך, וכנראה שכבר לעולם לא אדע.
נמחקה גם הקלטה נדירה של פליטת פה של אשתי על כך שהיא לא אוהבת מתנות יומולדת. אוי מה יהיה עכשיו...
ונמחקו גם כמה פלייליסטים של מוסיקה שנאספו בעמל.

[למען הסר ספק. אני קונה לאשתי מתנות לימי הולדת! אין לי שום שאיפה להתאבד! התועלת היא שבמקום לשבור את הראש חודשיים מה לקנות, אני שובר רק שבוע, ואומר לה "תראי יקירתי אני יודע שאת לא אוהבת מתנות (לוחץ על play), ובכל זאת הבאתי לך משהו קטן..." ואז המשו-קטן (על פי רוב עציץ אימתני) - מצטרף לשורה הארוכה שבמרפסת, ואני חוזר לנשום סדיר].

את החומרים השונים (שממילא לא בטוח שלקחתי אי פעם) שפכתי בחצר והמתנתי עד שיספגו באדמה לגמרי.
נמלה הופיעה ורחרחה בסקרנות.

כשנכנסתי הביתה וקראתי "מה אוכלים היום"? ראיתי את אשתי מכורכמת ליד המקרר.
"בניתי על הצ'ולנט משבת, ואני לא מצליחה להזכר איפה שמתי אותו"
היא שלחה לעברי מבט חושד, שמיד הופנה אל החלון בקריאת בהלה.
שורת נמלים פרצה המטבחה בעליזות יוצאת דופן, נמלים חזקות יותר ונחושות יותר, נמלים שנראה שלקחו משהו...
אשתי המבועתת פתחה מגרה ושלפה את המערוך, המשמש בעתות חירום כנשק להשמדה המונית,
ופתאום נעצרה, קרבה את המערוך לנחיריה,
נתנה בי זוג עיניים ענקיות, וצעקה "אתה מוכן להסביר לי מה קורה פה"?

****

סליחה שאני מתפזר קצת,

הנטיה הזאת למצות כל נושא ותת נושא, היא כמובן תוצר לואי של הפרפקציוניזם שלי, כך שבאופן פרדוקסלי במקום להתמקד היטב במטרה אחת כראוי למבקש-שלמות, הוא סוטה כל רגע לכיוון אחר. לא פלא אם מחקרים ימצאו מתאם בין בעיות קשב לפרפקציוניזם.

ספציפית כאן, ישנה מטרה נוספת - לדחות את הקץ ולהרחיק את השורה האחרונה של ה"עברתי או לא" ככל האפשר.

****

נשוב אל ההכנות לטסט.
יותר נכון אל חוסר ההכנות לטסט.
החלטתי פשוט לא להכין כלום, לא לדבר על זה, ואפילו לא לחשוב.

הכנסתי תזכורת שתצפצף לי יום לפני הטסט, והסרתי את הענין מראשי לחלוטין.

לחלוטין!

****

יום בהיר אחד חשתי שהלחץ דם שלי עולה, לא היה לי מושג למה.
אה, אולי...
אולי זה איכשהו קשור לטסט מחר?!


גם הטסט השני שלי נקבע לשעת בוקר מוקדמת,
לשנות תאריך ושעה אי אפשר בשום אופן, אפשר רק להחליף עם תלמיד אחר אבל המורה שלי לא הצליח (קשה להצליח כשלא מנסים).

אז שוב ציפתה לי השכמה כואבת,
ושוב ציפה לי ליל שימורים.

אמנם קראתי פעם את הספר "השיטה הבדוקה למיגור נדודי שינה" אבל הוא היה כל כך משעמם שנרדמתי באמצע.

****

הלילה שלפני הטסט היה פחות או יותר כמו בפעם הקודמת, ובבוקר השכמתי לבית כנסת הנמצא סמוך לאזור הטסט, כדי שאספיק וכו' וכו'.

לאחר התפילה מהרתי לחפש קפה.
שוטטתי בבנין בית הכנסת הבלתי מוכר, סרקתי את כל המסדרונות בכל הקומות, פתחתי כל דלת שלא היתה נעולה, ונקשתי על אלה שכן,
לשוא, לא נצפו סימני קפה באף מקום.

בזעם מעורב ביאוש סימנתי בליבי איקס גדול על בית הכנסת הזה.
בית כנסת נטול קפאין.
בוז.

ירדתי הרחובה, השעה היתה מוקדמת מאד, והחנויות סגורות, במאפית הודיה החשוכה ראיתי בחור מנומנם מכניס תבניות לתנור.
הקשתי על השמשה. ("הקשתי" זה לא תאור נאמן למה שעשיתי שם באגרופיי הקפוצים).
הבחור יצא,
שאלתי אם יש קפה.
"יש, איזה קפה אתה רוצה"?

נו מה חשבתם שעניתי....
"טסטר צ'ויס"!
כמובן.

"בכיף" פיהק הבחור "עוד חצי שעה אנחנו פותחים".

קפה לא יהיה לפני הטסט. אבל אני חייב להכניס למערכת שלי כמה מיליגרם קפאין אחרת לא אזכור אם הבלם משמאל והגז מימין או להיפך.
עיניי נפלו על מכונה לממכר פחיות, נזכרתי ששמעתי שיש קפאין ב"בלו".
ישתבח שמו.
איך השגתי מטבע זה ענין בפני עצמו (זה לא היה שוד, אבל מניפולציות סחיטה רגשיות שאני לא מתגאה בהן).

בדקתי ברכיבים, ה"בלו" אכן מכיל קפאין.
קפאין פי שלש מקפה!
לא הסתכנתי, מי יודע, אולי מנת יתר גורמת את ההיפך.
שתיתי שליש פחית ושפכתי את השאר.

נמלה סקרנית באה לרחרח......

****

חמישים שעורים עשיתי, כולם בחורף.
ואפילו פעם אחת לא ירד לי גשם!
שנה שחונה אומרים.
אבל כשהטסט בא לשחונה...
כל השחונה שינתה פניה.

יום שלישי בבוקר, גשם מטורף.

ההתרגשות ניכרה בקולו של החזאי כשהבטיח משקעים מרובי מילימטרים במרכז הארץ ובמרכזה שיתרכזו ויגיעו לשיא מעל האוטו בו ישבתי כשאני אפילו לא יודע איך מפעילים וישרים.
אורי בץ גם הבטיח כמה סופות רעמים בודדות, שהתאספו ובאו לראות את המשולש האדמדם שעל גג האוטו, וכבר לא היו בודדות.
להיפך, הן שכחו את בדידותן, נתנו ידיים, ופרצו במחול סוער סביב האוטו.

המורה נתן לי קורס זריז בהפעלת וישרים, מה שהוריד במח העייף שלי עוד חלק נכבד מאחוזי הcpu הפנויים לנהיגה עצמה.

ובכלל לנהוג מול וישרים פועלים זה נורא מבלבל, זה כמו שיחה עם חבר כשביניכם אקרובט כושי עושה גלגלונים הלוך ושוב.
לא תורם לריכוז, הייתי אומר

ופרט לבלבול, יש בזה גם משהו מלחיץ, קולות הגומי על הזכוכית פשוט מצמררים.

פתאום זה היה נראה לי כמו חרק ענקי שעלה על גג הרכב ומנסה לייצב את עצמו על השמשות החלקלקות.
בררררר.

היה קר
האצבעות שעל ההגה היו אדומות וקפואות,
היה עלי ללחוץ על הדוושות כשהגרב ספוגה מים,
ובבלימות חזקות סילונים הושפרצו מהסוליה הבלויה.

בחוץ ירד המבול בחימה שפוכה
הכביש היה אגם,
הראות אפס
ואני עבדכם ישראל בן רחל - בטסט!

תגידו, מישהו התפלל עלי כפי שבקשתי בפעם הקודמת?
כי אם כן, אז הוא עשה את זה ממש גרוע!

*****

נו אז עברת או לא עברת?

כבר...
סבלנות.

הטסטר זרק לי כמה הערות פה ושם, דברים שאם הוא היה מכשיל אותי רק בגללם, הייתי מערער. והייתי מצליח, בטוח.
אלא אם כן הטסטר בן דוד של המפקח,
הבעיה היותר קשה היתה החניה.
חניה לאחור במקום צפוף,
ליסוע ברוורס תוך כדי הבטה במראה הימנית המלאה טיפות, דרך השמשה המלאה אדים, ובחוץ ערפל וזלעפות,
צריך מכ"ם בשביל לא לפגוע במדרכה.

שזה בדיוק מה שעשיתי!

*****

אהה, אז לא עברת, הא?!

לא בטוח.
אולי הטסטר מתחשב בתנאים, אולי הקסמתי אותו בשאר יכולות הנהיגה, אולי בכל זאת מישהו מכם התפלל כהלכה,
אגב, הבחורה שנבחנה איתי גם היא פגעה במדרכה בחניה, ויותר מזה, היא ממש עלתה עליה.
לקחה את זה מאד קשה, מסכנה.
זה היה טסט רביעי שלה,
לא עברה!

אבל אני...
היה עלי להמתין שלוש שעות להודעה טלפונית.
שאותם הקדשתי לנמנום קל על הכורסא מול האח.
סתאאאם, איפה נמנום.
פסעתי מקיר לקיר מחסל ציפורן אחרי ציפורן.

ואז... הטלפון.

זו היתה נטלי מחברה מסוימת שמטפלת בבעיות זכרון, והיא שואלת אם אני מכיר מישהו בסביבתי שזקוק לשרותים שלהם.
אמרתי לה "טוב שצלצלת! אני מייצר שיניים תותבות, אולי את מכירה מישהו שזקוק?"
היא אמרה בקול נמוך "הבנתי", וניתקה.

הרגשתי כל כך רע.

אני אף פעם לא פוגע בבני אדם, והנה עכשיו זה עף לי מהפה.
אז אני מבקש סליחה נטלי (אני לא בטוח שזה היה השם), מי יודע אולי היא בפרוג, וקוראת את זה.

סרקזם וציניות זה כיף, זה חריף וחד, אבל אין להתיז לעבר גוף אדם.
תאמינו לי אתם לא רוצים לשבת למעלה במדור של אלה שפגעו בחבריהם.


נו
אז עברת או לא?

זה בדיוק מה ששאלתי את עצמי בלופ מהיר באותן דקות נוראות תוך כדי ריטוש הציפורן האחרונה.
ואז צלצל שוב הטלפון.

ומתוכו בקעה הודעה אוטומטית
הקול היה נשמע כמו של רובוט הסובל מדיכאון, וגם מדיסלקציה קלה.
הוא ממשרד הרישוי, הודיע לי חגיגית,
אחר כך הקריא באיטיות מורטת את שמי,
ואז את מספר הזהות שלי כשהוא ממתין ארבע שניות בין ספרה לספרה.
ואז
הננו מצטערים להודיע....


יאלללה אפשר לחשוב.
כּוּלָה טסט...
אף אחד בעולם לא עובר בטסט שני.
פשוט לא מזיז לי.
יש למישהו טישו?
 

מקצה הארץ-:)

משתמש מקצוען
אתמול נגשתי לטסט שני,
בטח חלקכם סקרנים לדעת אם עברתי, וזה מעלה לי תמונה נוסטלגית....

אמא שלי זכרונה לברכה חוזרת הביתה מסידורים ואבא שלי זכרונו לברכה תולה בה עיניים של "נו?"
ואמא מתיישבת ומתחילה לספר לו ש....
ואבא: "השגת או לא השגת?"
ואמא: "אז כשיצאתי מכהן חמוצים אני רואה את...."
ואבא תובע: "רגע, רגע, השגת או לא?"
ואמא: "הנה אני מספרת לך, ואת מי אני רואה נכנס למאפיה של...."
אבא מתחנן: "רק תגידי אם השגת! אחרי זה אני אקשיב לך כל הלילה, השגת או לא?"
אבל אמא לא מסוגלת, איזה מין סיפור זה יהיה כשכבר קראו את השורה האחרונה.
מה שווה המסע כשהתכלית כבר אצלך.

זה כמו לחפש את עשרה פתיתי החמץ כשהילדים צועדים לידך ושואלים "מאחורי התמונה כבר בדקת?"
זה כמו ללקק את הקרם ואחר כך להחנק עם העוגה.
זה כמו לנסות למתוח סיפור טסט כשאתם כבר יודעים שעברתי....
או
שלא עברתי.

אוי אבא איך אהבתי אותך, אהבתי לראות אותך יושב כמו טטל'ה ושומע איך גברת שוורץ קנתה עגילים בדיוק כמו אלה שאסתי ענדה בברית של משה אריה, מז'תומרת איזה משה אריה?! שכחת שלאח של יעקב נולדו תאומים אחרי שהם עברו ל....."
ובליבך דיאלוג פנימי "נראה לי שהשיגה".... "אה... אולי בעצם לא בטוח".

אבל אל יאוש חברים. כמו שאבי האהוב היה בסביבות חצות מקבל את המידע שלו, כשהוא חצי יושב חצי שוכב, וריד מפותל במצחו, ורגלו רועדת בלי שליטה.
"אהה, אז לא השגת..."

גם אתם תדעו.

ובעצם את מי זה אמור לעניין בכלל אם עברתי,
אבל ככה זה, תכונה אנושית, כשאתה נכנס למשהו אתה נתפס.
גם ראש ישיבה נכבד שיתחיל לקרוא קומיקס לפעוטות, יהיה חייב לדעת את הסוף....

אגב, מי שלא קרא על הטסט הראשון עלול למצוא את עצמו מבולבל, אז הנה הקישור.
איך (לא) להכשל בטסט

אבל לא בטוח שכדאי ללחוץ עליו.
אל תכנס לנישה הזאת
"היי ראש ישיבה! עזוב את הקומיקס המטופש הזה... לך תעשה משהו מועיל!"

****

כזכור המסקנה מהטסט הראשון היתה לזרום, ולהפסיק עם הדקדקנות השאפתנית והנבירה בפרטי הפרטים.

וכאן טמונה המלכודת.

כשפרפקציוניסט מחליט להפסיק עם זה, אז הוא יפסיק את זה.
הוא יהיה כזה בלתי-מושלם, שהעולם עוד לא ראה כמותו...

אני מחשיב את עצמי כמאד רציונלי, ואינני יודע איך נפלתי בכשל הלוגי הזה,
בהניפי על צוואר הפרפקציוניזם את.... חרב הפרפקציוניזם.

בשלב ראשון זרקתי לפח את כל הסיכומים והמפות, וליתר בטחון שפכתי עליהם שאריות קפה מכל חצאי הכוסות שעל השיש.
והואיל ועדיין הבחנתי במשפטים קריאים פה ושם, העריתי עליהם את משקעי הצ'ולנט משבת.
וערבבתי.
ערבבתי היטב, עם המערוך.
(ולמרות ששטפתי אותו אח"כ עם אקונומיקה - בכל זאת למען שלמות המשפחה היהודית הייתי מבקש שאשתי לא תדע מזה).

ולא נתקררה דעתי עד שהורדתי את שקית הזבל לצפרדע השכונתית והשלכתיה פנימה מרחוק ובעיניים עצומות, כדי שלא אזהה אותה אם בכל זאת אחליט לבגוד.

מחקתי את כל ההקלטות של שעורי הנהיגה, מחיקת נצח עם דריסת מידע.

עכשיו אני מחפש תוכנת שחזור משוכללת, לא רק בגלל שאני מתחרט קצת,
אלא גם בגלל שיחד עם השיעורים מחקתי גם דרשת שבעברוכעס מוצלחת שלי המכונה בפי המשפחה 'דרשת הזבובים' שאני לא זוכר מה שאמרתי ולמה היא נקראת כך, וכנראה שכבר לעולם לא אדע.
נמחקה גם הקלטה נדירה של פליטת פה של אשתי על כך שהיא לא אוהבת מתנות יומולדת. אוי מה יהיה עכשיו...
ונמחקו גם כמה פלייליסטים של מוסיקה שנאספו בעמל.

[למען הסר ספק. אני קונה לאשתי מתנות לימי הולדת! אין לי שום שאיפה להתאבד! התועלת היא שבמקום לשבור את הראש חודשיים מה לקנות, אני שובר רק שבוע, ואומר לה "תראי יקירתי אני יודע שאת לא אוהבת מתנות (לוחץ על play), ובכל זאת הבאתי לך משהו קטן..." ואז המשו-קטן (על פי רוב עציץ אימתני) - מצטרף לשורה הארוכה שבמרפסת, ואני חוזר לנשום סדיר].

את החומרים השונים (שממילא לא בטוח שלקחתי אי פעם) שפכתי בחצר והמתנתי עד שיספגו באדמה לגמרי.
נמלה הופיעה ורחרחה בסקרנות.

כשנכנסתי הביתה וקראתי "מה אוכלים היום"? ראיתי את אשתי מכורכמת ליד המקרר.
"בניתי על הצ'ולנט משבת, ואני לא מצליחה להזכר איפה שמתי אותו"
היא שלחה לעברי מבט חושד, שמיד הופנה אל החלון בקריאת בהלה.
שורת נמלים פרצה המטבחה בעליזות יוצאת דופן, נמלים חזקות יותר ונחושות יותר, נמלים שנראה שלקחו משהו...
אשתי המבועתת פתחה מגרה ושלפה את המערוך, המשמש בעתות חירום כנשק להשמדה המונית,
ופתאום נעצרה, קרבה את המערוך לנחיריה,
נתנה בי זוג עיניים ענקיות, וצעקה "אתה מוכן להסביר לי מה קורה פה"?

****

סליחה שאני מתפזר קצת,

הנטיה הזאת למצות כל נושא ותת נושא, היא כמובן תוצר לואי של הפרפקציוניזם שלי, כך שבאופן פרדוקסלי במקום להתמקד היטב במטרה אחת כראוי למבקש-שלמות, הוא סוטה כל רגע לכיוון אחר. לא פלא אם מחקרים ימצאו מתאם בין בעיות קשב לפרפקציוניזם.

ספציפית כאן, ישנה מטרה נוספת - לדחות את הקץ ולהרחיק את השורה האחרונה של ה"עברתי או לא" ככל האפשר.

****

נשוב אל ההכנות לטסט.
יותר נכון אל חוסר ההכנות לטסט.
החלטתי פשוט לא להכין כלום, לא לדבר על זה, ואפילו לא לחשוב.

הכנסתי תזכורת שתצפצף לי יום לפני הטסט, והסרתי את הענין מראשי לחלוטין.

לחלוטין!

****

יום בהיר אחד חשתי שהלחץ דם שלי עולה, לא היה לי מושג למה.
אה, אולי...
אולי זה איכשהו קשור לטסט מחר?!


גם הטסט השני שלי נקבע לשעת בוקר מוקדמת,
לשנות תאריך ושעה אי אפשר בשום אופן, אפשר רק להחליף עם תלמיד אחר אבל המורה שלי לא הצליח (קשה להצליח כשלא מנסים).

אז שוב ציפתה לי השכמה כואבת,
ושוב ציפה לי ליל שימורים.

אמנם קראתי פעם את הספר "השיטה הבדוקה למיגור נדודי שינה" אבל הוא היה כל כך משעמם שנרדמתי באמצע.

****

הלילה שלפני הטסט היה פחות או יותר כמו בפעם הקודמת, ובבוקר השכמתי לבית כנסת הנמצא סמוך לאזור הטסט, כדי שאספיק וכו' וכו'.

לאחר התפילה מהרתי לחפש קפה.
שוטטתי בבנין בית הכנסת הבלתי מוכר, סרקתי את כל המסדרונות בכל הקומות, פתחתי כל דלת שלא היתה נעולה, ונקשתי על אלה שכן,
לשוא, לא נצפו סימני קפה באף מקום.

בזעם מעורב ביאוש סימנתי בליבי איקס גדול על בית הכנסת הזה.
בית כנסת נטול קפאין.
בוז.

ירדתי הרחובה, השעה היתה מוקדמת מאד, והחנויות סגורות, במאפית הודיה החשוכה ראיתי בחור מנומנם מכניס תבניות לתנור.
הקשתי על השמשה. ("הקשתי" זה לא תאור נאמן למה שעשיתי שם באגרופיי הקפוצים).
הבחור יצא,
שאלתי אם יש קפה.
"יש, איזה קפה אתה רוצה"?

נו מה חשבתם שעניתי....
"טסטר צ'ויס"!
כמובן.

"בכיף" פיהק הבחור "עוד חצי שעה אנחנו פותחים".

קפה לא יהיה לפני הטסט. אבל אני חייב להכניס למערכת שלי כמה מיליגרם קפאין אחרת לא אזכור אם הבלם משמאל והגז מימין או להיפך.
עיניי נפלו על מכונה לממכר פחיות, נזכרתי ששמעתי שיש קפאין ב"בלו".
ישתבח שמו.
איך השגתי מטבע זה ענין בפני עצמו (זה לא היה שוד, אבל מניפולציות סחיטה רגשיות שאני לא מתגאה בהן).

בדקתי ברכיבים, ה"בלו" אכן מכיל קפאין.
קפאין פי שלש מקפה!
לא הסתכנתי, מי יודע, אולי מנת יתר גורמת את ההיפך.
שתיתי שליש פחית ושפכתי את השאר.

נמלה סקרנית באה לרחרח......

****

חמישים שעורים עשיתי, כולם בחורף.
ואפילו פעם אחת לא ירד לי גשם!
שנה שחונה אומרים.
אבל כשהטסט בא לשחונה...
כל השחונה שינתה פניה.

יום שלישי בבוקר, גשם מטורף.

ההתרגשות ניכרה בקולו של החזאי כשהבטיח משקעים מרובי מילימטרים במרכז הארץ ובמרכזה שיתרכזו ויגיעו לשיא מעל האוטו בו ישבתי כשאני אפילו לא יודע איך מפעילים וישרים.
אורי בץ גם הבטיח כמה סופות רעמים בודדות, שהתאספו ובאו לראות את המשולש האדמדם שעל גג האוטו, וכבר לא היו בודדות.
להיפך, הן שכחו את בדידותן, נתנו ידיים, ופרצו במחול סוער סביב האוטו.

המורה נתן לי קורס זריז בהפעלת וישרים, מה שהוריד במח העייף שלי עוד חלק נכבד מאחוזי הcpu הפנויים לנהיגה עצמה.

ובכלל לנהוג מול וישרים פועלים זה נורא מבלבל, זה כמו שיחה עם חבר כשביניכם אקרובט כושי עושה גלגלונים הלוך ושוב.
לא תורם לריכוז, הייתי אומר

ופרט לבלבול, יש בזה גם משהו מלחיץ, קולות הגומי על הזכוכית פשוט מצמררים.

פתאום זה היה נראה לי כמו חרק ענקי שעלה על גג הרכב ומנסה לייצב את עצמו על השמשות החלקלקות.
בררררר.

היה קר
האצבעות שעל ההגה היו אדומות וקפואות,
היה עלי ללחוץ על הדוושות כשהגרב ספוגה מים,
ובבלימות חזקות סילונים הושפרצו מהסוליה הבלויה.

בחוץ ירד המבול בחימה שפוכה
הכביש היה אגם,
הראות אפס
ואני עבדכם ישראל בן רחל - בטסט!

תגידו, מישהו התפלל עלי כפי שבקשתי בפעם הקודמת?
כי אם כן, אז הוא עשה את זה ממש גרוע!

*****

נו אז עברת או לא עברת?

כבר...
סבלנות.

הטסטר זרק לי כמה הערות פה ושם, דברים שאם הוא היה מכשיל אותי רק בגללם, הייתי מערער. והייתי מצליח, בטוח.
אלא אם כן הטסטר בן דוד של המפקח,
הבעיה היותר קשה היתה החניה.
חניה לאחור במקום צפוף,
ליסוע ברוורס תוך כדי הבטה במראה הימנית המלאה טיפות, דרך השמשה המלאה אדים, ובחוץ ערפל וזלעפות,
צריך מכ"ם בשביל לא לפגוע במדרכה.

שזה בדיוק מה שעשיתי!

*****

אהה, אז לא עברת, הא?!

לא בטוח.
אולי הטסטר מתחשב בתנאים, אולי הקסמתי אותו בשאר יכולות הנהיגה, אולי בכל זאת מישהו מכם התפלל כהלכה,
אגב, הבחורה שנבחנה איתי גם היא פגעה במדרכה בחניה, ויותר מזה, היא ממש עלתה עליה.
לקחה את זה מאד קשה, מסכנה.
זה היה טסט רביעי שלה,
לא עברה!

אבל אני...
היה עלי להמתין שלוש שעות להודעה טלפונית.
שאותם הקדשתי לנמנום קל על הכורסא מול האח.
סתאאאם, איפה נמנום.
פסעתי מקיר לקיר מחסל ציפורן אחרי ציפורן.

ואז... הטלפון.

זו היתה נטלי מחברה מסוימת שמטפלת בבעיות זכרון, והיא שואלת אם אני מכיר מישהו בסביבתי שזקוק לשרותים שלהם.
אמרתי לה "טוב שצלצלת! אני מייצר שיניים תותבות, אולי את מכירה מישהו שזקוק?"
היא אמרה בקול נמוך "הבנתי", וניתקה.

הרגשתי כל כך רע.

אני אף פעם לא פוגע בבני אדם, והנה עכשיו זה עף לי מהפה.
אז אני מבקש סליחה נטלי (אני לא בטוח שזה היה השם), מי יודע אולי היא בפרוג, וקוראת את זה.

סרקזם וציניות זה כיף, זה חריף וחד, אבל אין להתיז לעבר גוף אדם.
תאמינו לי אתם לא רוצים לשבת למעלה במדור של אלה שפגעו בחבריהם.


נו
אז עברת או לא?

זה בדיוק מה ששאלתי את עצמי בלופ מהיר באותן דקות נוראות תוך כדי ריטוש הציפורן האחרונה.
ואז צלצל שוב הטלפון.

ומתוכו בקעה הודעה אוטומטית
הקול היה נשמע כמו של רובוט הסובל מדיכאון, וגם מדיסלקציה קלה.
הוא ממשרד הרישוי, הודיע לי חגיגית,
אחר כך הקריא באיטיות מורטת את שמי,
ואז את מספר הזהות שלי כשהוא ממתין ארבע שניות בין ספרה לספרה.
ואז
הננו מצטערים להודיע....


יאלללה אפשר לחשוב.
כּוּלָה טסט...
אף אחד בעולם לא עובר בטסט שני.
פשוט לא מזיז לי.
יש למישהו טישו?
הגזמת.......:confused:
ארוך מידי...;)
זה מבחן עצמי לבעיות קש"ר????
התחלתי לקרוא וכשקלטתי שהמלל לא נגמר גללתי עעעדד הסוף ו........
נו, עברת או לא?
 

מקצה הארץ-:)

משתמש מקצוען
עברתי שבוע שעבר ב"ה בטסט שישי!
יש תקווה.....
חובה רוגע!!!
אגב גם אני עברתי טסט שישי לפני..... ממש לא זוכר, חפשתי את הרישיון כדי לבדוק בשנת 2004
ותמיד המורה שלי היה אומר לי כשאתה על ההגה אני רגוע :) היה אפי' קורא עיתון לפעמים...
כי לפני נהגו כל מיני כאלה ואחרות :sne: שהיו מקפיצים אותו כל רגע.. פעם ברקס, פעם הסטת ההגה בחדות ועוד..
כוונתי לומר שמספר הטסטים שעוברים לא בהכרח מלמד על אי יכולת נהיגה נכונה ונבונה אלא ככה ה' רוצה..
וכתבתי בעבר באחד האשכולות איזה 'סגולה' עזרה לי לבסוף..
 

Sara led

משתמש מקצוען
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
אתמול נגשתי לטסט שני,
בטח חלקכם סקרנים לדעת אם עברתי, וזה מעלה לי תמונה נוסטלגית....

אמא שלי זכרונה לברכה חוזרת הביתה מסידורים ואבא שלי זכרונו לברכה תולה בה עיניים של "נו?"
ואמא מתיישבת ומתחילה לספר לו ש....
ואבא: "השגת או לא השגת?"
ואמא: "אז כשיצאתי מכהן חמוצים אני רואה את...."
ואבא תובע: "רגע, רגע, השגת או לא?"
ואמא: "הנה אני מספרת לך, ואת מי אני רואה נכנס למאפיה של...."
אבא מתחנן: "רק תגידי אם השגת! אחרי זה אני אקשיב לך כל הלילה, השגת או לא?"
אבל אמא לא מסוגלת, איזה מין סיפור זה יהיה כשכבר קראו את השורה האחרונה.
מה שווה המסע כשהתכלית כבר אצלך.

זה כמו לחפש את עשרה פתיתי החמץ כשהילדים צועדים לידך ושואלים "מאחורי התמונה כבר בדקת?"
זה כמו ללקק את הקרם ואחר כך להחנק עם העוגה.
זה כמו לנסות למתוח סיפור טסט כשאתם כבר יודעים שעברתי....
או
שלא עברתי.

אוי אבא איך אהבתי אותך, אהבתי לראות אותך יושב כמו טטל'ה ושומע איך גברת שוורץ קנתה עגילים בדיוק כמו אלה שאסתי ענדה בברית של משה אריה, מז'תומרת איזה משה אריה?! שכחת שלאח של יעקב נולדו תאומים אחרי שהם עברו ל....."
ובליבך דיאלוג פנימי "נראה לי שהשיגה".... "אה... אולי בעצם לא בטוח".

אבל אל יאוש חברים. כמו שאבי האהוב היה בסביבות חצות מקבל את המידע שלו, כשהוא חצי יושב חצי שוכב, וריד מפותל במצחו, ורגלו רועדת בלי שליטה.
"אהה, אז לא השגת..."

גם אתם תדעו.

ובעצם את מי זה אמור לעניין בכלל אם עברתי,
אבל ככה זה, תכונה אנושית, כשאתה נכנס למשהו אתה נתפס.
גם ראש ישיבה נכבד שיתחיל לקרוא קומיקס לפעוטות, יהיה חייב לדעת את הסוף....

אגב, מי שלא קרא על הטסט הראשון עלול למצוא את עצמו מבולבל, אז הנה הקישור.
איך (לא) להכשל בטסט

אבל לא בטוח שכדאי ללחוץ עליו.
אל תכנס לנישה הזאת
"היי ראש ישיבה! עזוב את הקומיקס המטופש הזה... לך תעשה משהו מועיל!"

****

כזכור המסקנה מהטסט הראשון היתה לזרום, ולהפסיק עם הדקדקנות השאפתנית והנבירה בפרטי הפרטים.

וכאן טמונה המלכודת.

כשפרפקציוניסט מחליט להפסיק עם זה, אז הוא יפסיק את זה.
הוא יהיה כזה בלתי-מושלם, שהעולם עוד לא ראה כמותו...

אני מחשיב את עצמי כמאד רציונלי, ואינני יודע איך נפלתי בכשל הלוגי הזה,
בהניפי על צוואר הפרפקציוניזם את.... חרב הפרפקציוניזם.

בשלב ראשון זרקתי לפח את כל הסיכומים והמפות, וליתר בטחון שפכתי עליהם שאריות קפה מכל חצאי הכוסות שעל השיש.
והואיל ועדיין הבחנתי במשפטים קריאים פה ושם, העריתי עליהם את משקעי הצ'ולנט משבת.
וערבבתי.
ערבבתי היטב, עם המערוך.
(ולמרות ששטפתי אותו אח"כ עם אקונומיקה - בכל זאת למען שלמות המשפחה היהודית הייתי מבקש שאשתי לא תדע מזה).

ולא נתקררה דעתי עד שהורדתי את שקית הזבל לצפרדע השכונתית והשלכתיה פנימה מרחוק ובעיניים עצומות, כדי שלא אזהה אותה אם בכל זאת אחליט לבגוד.

מחקתי את כל ההקלטות של שעורי הנהיגה, מחיקת נצח עם דריסת מידע.

עכשיו אני מחפש תוכנת שחזור משוכללת, לא רק בגלל שאני מתחרט קצת,
אלא גם בגלל שיחד עם השיעורים מחקתי גם דרשת שבעברוכעס מוצלחת שלי המכונה בפי המשפחה 'דרשת הזבובים' שאני לא זוכר מה שאמרתי ולמה היא נקראת כך, וכנראה שכבר לעולם לא אדע.
נמחקה גם הקלטה נדירה של פליטת פה של אשתי על כך שהיא לא אוהבת מתנות יומולדת. אוי מה יהיה עכשיו...
ונמחקו גם כמה פלייליסטים של מוסיקה שנאספו בעמל.

[למען הסר ספק. אני קונה לאשתי מתנות לימי הולדת! אין לי שום שאיפה להתאבד! התועלת היא שבמקום לשבור את הראש חודשיים מה לקנות, אני שובר רק שבוע, ואומר לה "תראי יקירתי אני יודע שאת לא אוהבת מתנות (לוחץ על play), ובכל זאת הבאתי לך משהו קטן..." ואז המשו-קטן (על פי רוב עציץ אימתני) - מצטרף לשורה הארוכה שבמרפסת, ואני חוזר לנשום סדיר].

את החומרים השונים (שממילא לא בטוח שלקחתי אי פעם) שפכתי בחצר והמתנתי עד שיספגו באדמה לגמרי.
נמלה הופיעה ורחרחה בסקרנות.

כשנכנסתי הביתה וקראתי "מה אוכלים היום"? ראיתי את אשתי מכורכמת ליד המקרר.
"בניתי על הצ'ולנט משבת, ואני לא מצליחה להזכר איפה שמתי אותו"
היא שלחה לעברי מבט חושד, שמיד הופנה אל החלון בקריאת בהלה.
שורת נמלים פרצה המטבחה בעליזות יוצאת דופן, נמלים חזקות יותר ונחושות יותר, נמלים שנראה שלקחו משהו...
אשתי המבועתת פתחה מגרה ושלפה את המערוך, המשמש בעתות חירום כנשק להשמדה המונית,
ופתאום נעצרה, קרבה את המערוך לנחיריה,
נתנה בי זוג עיניים ענקיות, וצעקה "אתה מוכן להסביר לי מה קורה פה"?

****

סליחה שאני מתפזר קצת,

הנטיה הזאת למצות כל נושא ותת נושא, היא כמובן תוצר לואי של הפרפקציוניזם שלי, כך שבאופן פרדוקסלי במקום להתמקד היטב במטרה אחת כראוי למבקש-שלמות, הוא סוטה כל רגע לכיוון אחר. לא פלא אם מחקרים ימצאו מתאם בין בעיות קשב לפרפקציוניזם.

ספציפית כאן, ישנה מטרה נוספת - לדחות את הקץ ולהרחיק את השורה האחרונה של ה"עברתי או לא" ככל האפשר.

****

נשוב אל ההכנות לטסט.
יותר נכון אל חוסר ההכנות לטסט.
החלטתי פשוט לא להכין כלום, לא לדבר על זה, ואפילו לא לחשוב.

הכנסתי תזכורת שתצפצף לי יום לפני הטסט, והסרתי את הענין מראשי לחלוטין.

לחלוטין!

****

יום בהיר אחד חשתי שהלחץ דם שלי עולה, לא היה לי מושג למה.
אה, אולי...
אולי זה איכשהו קשור לטסט מחר?!


גם הטסט השני שלי נקבע לשעת בוקר מוקדמת,
לשנות תאריך ושעה אי אפשר בשום אופן, אפשר רק להחליף עם תלמיד אחר אבל המורה שלי לא הצליח (קשה להצליח כשלא מנסים).

אז שוב ציפתה לי השכמה כואבת,
ושוב ציפה לי ליל שימורים.

אמנם קראתי פעם את הספר "השיטה הבדוקה למיגור נדודי שינה" אבל הוא היה כל כך משעמם שנרדמתי באמצע.

****

הלילה שלפני הטסט היה פחות או יותר כמו בפעם הקודמת, ובבוקר השכמתי לבית כנסת הנמצא סמוך לאזור הטסט, כדי שאספיק וכו' וכו'.

לאחר התפילה מהרתי לחפש קפה.
שוטטתי בבנין בית הכנסת הבלתי מוכר, סרקתי את כל המסדרונות בכל הקומות, פתחתי כל דלת שלא היתה נעולה, ונקשתי על אלה שכן,
לשוא, לא נצפו סימני קפה באף מקום.

בזעם מעורב ביאוש סימנתי בליבי איקס גדול על בית הכנסת הזה.
בית כנסת נטול קפאין.
בוז.

ירדתי הרחובה, השעה היתה מוקדמת מאד, והחנויות סגורות, במאפית הודיה החשוכה ראיתי בחור מנומנם מכניס תבניות לתנור.
הקשתי על השמשה. ("הקשתי" זה לא תאור נאמן למה שעשיתי שם באגרופיי הקפוצים).
הבחור יצא,
שאלתי אם יש קפה.
"יש, איזה קפה אתה רוצה"?

נו מה חשבתם שעניתי....
"טסטר צ'ויס"!
כמובן.

"בכיף" פיהק הבחור "עוד חצי שעה אנחנו פותחים".

קפה לא יהיה לפני הטסט. אבל אני חייב להכניס למערכת שלי כמה מיליגרם קפאין אחרת לא אזכור אם הבלם משמאל והגז מימין או להיפך.
עיניי נפלו על מכונה לממכר פחיות, נזכרתי ששמעתי שיש קפאין ב"בלו".
ישתבח שמו.
איך השגתי מטבע זה ענין בפני עצמו (זה לא היה שוד, אבל מניפולציות סחיטה רגשיות שאני לא מתגאה בהן).

בדקתי ברכיבים, ה"בלו" אכן מכיל קפאין.
קפאין פי שלש מקפה!
לא הסתכנתי, מי יודע, אולי מנת יתר גורמת את ההיפך.
שתיתי שליש פחית ושפכתי את השאר.

נמלה סקרנית באה לרחרח......

****

חמישים שעורים עשיתי, כולם בחורף.
ואפילו פעם אחת לא ירד לי גשם!
שנה שחונה אומרים.
אבל כשהטסט בא לשחונה...
כל השחונה שינתה פניה.

יום שלישי בבוקר, גשם מטורף.

ההתרגשות ניכרה בקולו של החזאי כשהבטיח משקעים מרובי מילימטרים במרכז הארץ ובמרכזה שיתרכזו ויגיעו לשיא מעל האוטו בו ישבתי כשאני אפילו לא יודע איך מפעילים וישרים.
אורי בץ גם הבטיח כמה סופות רעמים בודדות, שהתאספו ובאו לראות את המשולש האדמדם שעל גג האוטו, וכבר לא היו בודדות.
להיפך, הן שכחו את בדידותן, נתנו ידיים, ופרצו במחול סוער סביב האוטו.

המורה נתן לי קורס זריז בהפעלת וישרים, מה שהוריד במח העייף שלי עוד חלק נכבד מאחוזי הcpu הפנויים לנהיגה עצמה.

ובכלל לנהוג מול וישרים פועלים זה נורא מבלבל, זה כמו שיחה עם חבר כשביניכם אקרובט כושי עושה גלגלונים הלוך ושוב.
לא תורם לריכוז, הייתי אומר

ופרט לבלבול, יש בזה גם משהו מלחיץ, קולות הגומי על הזכוכית פשוט מצמררים.

פתאום זה היה נראה לי כמו חרק ענקי שעלה על גג הרכב ומנסה לייצב את עצמו על השמשות החלקלקות.
בררררר.

היה קר
האצבעות שעל ההגה היו אדומות וקפואות,
היה עלי ללחוץ על הדוושות כשהגרב ספוגה מים,
ובבלימות חזקות סילונים הושפרצו מהסוליה הבלויה.

בחוץ ירד המבול בחימה שפוכה
הכביש היה אגם,
הראות אפס
ואני עבדכם ישראל בן רחל - בטסט!

תגידו, מישהו התפלל עלי כפי שבקשתי בפעם הקודמת?
כי אם כן, אז הוא עשה את זה ממש גרוע!

*****

נו אז עברת או לא עברת?

כבר...
סבלנות.

הטסטר זרק לי כמה הערות פה ושם, דברים שאם הוא היה מכשיל אותי רק בגללם, הייתי מערער. והייתי מצליח, בטוח.
אלא אם כן הטסטר בן דוד של המפקח,
הבעיה היותר קשה היתה החניה.
חניה לאחור במקום צפוף,
ליסוע ברוורס תוך כדי הבטה במראה הימנית המלאה טיפות, דרך השמשה המלאה אדים, ובחוץ ערפל וזלעפות,
צריך מכ"ם בשביל לא לפגוע במדרכה.

שזה בדיוק מה שעשיתי!

*****

אהה, אז לא עברת, הא?!

לא בטוח.
אולי הטסטר מתחשב בתנאים, אולי הקסמתי אותו בשאר יכולות הנהיגה, אולי בכל זאת מישהו מכם התפלל כהלכה,
אגב, הבחורה שנבחנה איתי גם היא פגעה במדרכה בחניה, ויותר מזה, היא ממש עלתה עליה.
לקחה את זה מאד קשה, מסכנה.
זה היה טסט רביעי שלה,
לא עברה!

אבל אני...
היה עלי להמתין שלוש שעות להודעה טלפונית.
שאותם הקדשתי לנמנום קל על הכורסא מול האח.
סתאאאם, איפה נמנום.
פסעתי מקיר לקיר מחסל ציפורן אחרי ציפורן.

ואז... הטלפון.

זו היתה נטלי מחברה מסוימת שמטפלת בבעיות זכרון, והיא שואלת אם אני מכיר מישהו בסביבתי שזקוק לשרותים שלהם.
אמרתי לה "טוב שצלצלת! אני מייצר שיניים תותבות, אולי את מכירה מישהו שזקוק?"
היא אמרה בקול נמוך "הבנתי", וניתקה.

הרגשתי כל כך רע.

אני אף פעם לא פוגע בבני אדם, והנה עכשיו זה עף לי מהפה.
אז אני מבקש סליחה נטלי (אני לא בטוח שזה היה השם), מי יודע אולי היא בפרוג, וקוראת את זה.

סרקזם וציניות זה כיף, זה חריף וחד, אבל אין להתיז לעבר גוף אדם.
תאמינו לי אתם לא רוצים לשבת למעלה במדור של אלה שפגעו בחבריהם.


נו
אז עברת או לא?

זה בדיוק מה ששאלתי את עצמי בלופ מהיר באותן דקות נוראות תוך כדי ריטוש הציפורן האחרונה.
ואז צלצל שוב הטלפון.

ומתוכו בקעה הודעה אוטומטית
הקול היה נשמע כמו של רובוט הסובל מדיכאון, וגם מדיסלקציה קלה.
הוא ממשרד הרישוי, הודיע לי חגיגית,
אחר כך הקריא באיטיות מורטת את שמי,
ואז את מספר הזהות שלי כשהוא ממתין ארבע שניות בין ספרה לספרה.
ואז
הננו מצטערים להודיע....


יאלללה אפשר לחשוב.
כּוּלָה טסט...
אף אחד בעולם לא עובר בטסט שני.
פשוט לא מזיז לי.
יש למישהו טישו?
זה כתוב פשוט טוב!!!
עצוב שלא עברת אבל הצחוק שחנקתי כאן יכל להרים את כל המשרד על הרגליים אם הוא היה מתפרץ החוצה.
 

אברהם קורניק

משתמש מקצוען
חחחח...

אחד הפוסטים החזקים שנכתבו אי פעם בפרוג.

הכי אהבתי את זה:
זו היתה נטלי מחברה מסוימת שמטפלת בבעיות זכרון, והיא שואלת אם אני מכיר מישהו בסביבתי שזקוק לשרותים שלהם.
אמרתי לה "טוב שצלצלת! אני מייצר שיניים תותבות, אולי את מכירה מישהו שזקוק?"
היא אמרה בקול נמוך "הבנתי", וניתקה.
 
נערך לאחרונה ב:

קיה סיד

משתמש צעיר
המשתמש נחסם
אתמול נגשתי לטסט שני,
בטח חלקכם סקרנים לדעת אם עברתי, וזה מעלה לי תמונה נוסטלגית....

אמא שלי זכרונה לברכה חוזרת הביתה מסידורים ואבא שלי זכרונו לברכה תולה בה עיניים של "נו?"
ואמא מתיישבת ומתחילה לספר לו ש....
ואבא: "השגת או לא השגת?"
ואמא: "אז כשיצאתי מכהן חמוצים אני רואה את...."
ואבא תובע: "רגע, רגע, השגת או לא?"
ואמא: "הנה אני מספרת לך, ואת מי אני רואה נכנס למאפיה של...."
אבא מתחנן: "רק תגידי אם השגת! אחרי זה אני אקשיב לך כל הלילה, השגת או לא?"
אבל אמא לא מסוגלת, איזה מין סיפור זה יהיה כשכבר קראו את השורה האחרונה.
מה שווה המסע כשהתכלית כבר אצלך.

זה כמו לחפש את עשרה פתיתי החמץ כשהילדים צועדים לידך ושואלים "מאחורי התמונה כבר בדקת?"
זה כמו ללקק את הקרם ואחר כך להחנק עם העוגה.
זה כמו לנסות למתוח סיפור טסט כשאתם כבר יודעים שעברתי....
או
שלא עברתי.

אוי אבא איך אהבתי אותך, אהבתי לראות אותך יושב כמו טטל'ה ושומע איך גברת שוורץ קנתה עגילים בדיוק כמו אלה שאסתי ענדה בברית של משה אריה, מז'תומרת איזה משה אריה?! שכחת שלאח של יעקב נולדו תאומים אחרי שהם עברו ל....."
ובליבך דיאלוג פנימי "נראה לי שהשיגה".... "אה... אולי בעצם לא בטוח".

אבל אל יאוש חברים. כמו שאבי האהוב היה בסביבות חצות מקבל את המידע שלו, כשהוא חצי יושב חצי שוכב, וריד מפותל במצחו, ורגלו רועדת בלי שליטה.
"אהה, אז לא השגת..."

גם אתם תדעו.

ובעצם את מי זה אמור לעניין בכלל אם עברתי,
אבל ככה זה, תכונה אנושית, כשאתה נכנס למשהו אתה נתפס.
גם ראש ישיבה נכבד שיתחיל לקרוא קומיקס לפעוטות, יהיה חייב לדעת את הסוף....

אגב, מי שלא קרא על הטסט הראשון עלול למצוא את עצמו מבולבל, אז הנה הקישור.
איך (לא) להכשל בטסט

אבל לא בטוח שכדאי ללחוץ עליו.
אל תכנס לנישה הזאת
"היי ראש ישיבה! עזוב את הקומיקס המטופש הזה... לך תעשה משהו מועיל!"

****

כזכור המסקנה מהטסט הראשון היתה לזרום, ולהפסיק עם הדקדקנות השאפתנית והנבירה בפרטי הפרטים.

וכאן טמונה המלכודת.

כשפרפקציוניסט מחליט להפסיק עם זה, אז הוא יפסיק את זה.
הוא יהיה כזה בלתי-מושלם, שהעולם עוד לא ראה כמותו...

אני מחשיב את עצמי כמאד רציונלי, ואינני יודע איך נפלתי בכשל הלוגי הזה,
בהניפי על צוואר הפרפקציוניזם את.... חרב הפרפקציוניזם.

בשלב ראשון זרקתי לפח את כל הסיכומים והמפות, וליתר בטחון שפכתי עליהם שאריות קפה מכל חצאי הכוסות שעל השיש.
והואיל ועדיין הבחנתי במשפטים קריאים פה ושם, העריתי עליהם את משקעי הצ'ולנט משבת.
וערבבתי.
ערבבתי היטב, עם המערוך.
(ולמרות ששטפתי אותו אח"כ עם אקונומיקה - בכל זאת למען שלמות המשפחה היהודית הייתי מבקש שאשתי לא תדע מזה).

ולא נתקררה דעתי עד שהורדתי את שקית הזבל לצפרדע השכונתית והשלכתיה פנימה מרחוק ובעיניים עצומות, כדי שלא אזהה אותה אם בכל זאת אחליט לבגוד.

מחקתי את כל ההקלטות של שעורי הנהיגה, מחיקת נצח עם דריסת מידע.

עכשיו אני מחפש תוכנת שחזור משוכללת, לא רק בגלל שאני מתחרט קצת,
אלא גם בגלל שיחד עם השיעורים מחקתי גם דרשת שבעברוכעס מוצלחת שלי המכונה בפי המשפחה 'דרשת הזבובים' שאני לא זוכר מה שאמרתי ולמה היא נקראת כך, וכנראה שכבר לעולם לא אדע.
נמחקה גם הקלטה נדירה של פליטת פה של אשתי על כך שהיא לא אוהבת מתנות יומולדת. אוי מה יהיה עכשיו...
ונמחקו גם כמה פלייליסטים של מוסיקה שנאספו בעמל.

[למען הסר ספק. אני קונה לאשתי מתנות לימי הולדת! אין לי שום שאיפה להתאבד! התועלת היא שבמקום לשבור את הראש חודשיים מה לקנות, אני שובר רק שבוע, ואומר לה "תראי יקירתי אני יודע שאת לא אוהבת מתנות (לוחץ על play), ובכל זאת הבאתי לך משהו קטן..." ואז המשו-קטן (על פי רוב עציץ אימתני) - מצטרף לשורה הארוכה שבמרפסת, ואני חוזר לנשום סדיר].

את החומרים השונים (שממילא לא בטוח שלקחתי אי פעם) שפכתי בחצר והמתנתי עד שיספגו באדמה לגמרי.
נמלה הופיעה ורחרחה בסקרנות.

כשנכנסתי הביתה וקראתי "מה אוכלים היום"? ראיתי את אשתי מכורכמת ליד המקרר.
"בניתי על הצ'ולנט משבת, ואני לא מצליחה להזכר איפה שמתי אותו"
היא שלחה לעברי מבט חושד, שמיד הופנה אל החלון בקריאת בהלה.
שורת נמלים פרצה המטבחה בעליזות יוצאת דופן, נמלים חזקות יותר ונחושות יותר, נמלים שנראה שלקחו משהו...
אשתי המבועתת פתחה מגרה ושלפה את המערוך, המשמש בעתות חירום כנשק להשמדה המונית,
ופתאום נעצרה, קרבה את המערוך לנחיריה,
נתנה בי זוג עיניים ענקיות, וצעקה "אתה מוכן להסביר לי מה קורה פה"?

****

סליחה שאני מתפזר קצת,

הנטיה הזאת למצות כל נושא ותת נושא, היא כמובן תוצר לואי של הפרפקציוניזם שלי, כך שבאופן פרדוקסלי במקום להתמקד היטב במטרה אחת כראוי למבקש-שלמות, הוא סוטה כל רגע לכיוון אחר. לא פלא אם מחקרים ימצאו מתאם בין בעיות קשב לפרפקציוניזם.

ספציפית כאן, ישנה מטרה נוספת - לדחות את הקץ ולהרחיק את השורה האחרונה של ה"עברתי או לא" ככל האפשר.

****

נשוב אל ההכנות לטסט.
יותר נכון אל חוסר ההכנות לטסט.
החלטתי פשוט לא להכין כלום, לא לדבר על זה, ואפילו לא לחשוב.

הכנסתי תזכורת שתצפצף לי יום לפני הטסט, והסרתי את הענין מראשי לחלוטין.

לחלוטין!

****

יום בהיר אחד חשתי שהלחץ דם שלי עולה, לא היה לי מושג למה.
אה, אולי...
אולי זה איכשהו קשור לטסט מחר?!


גם הטסט השני שלי נקבע לשעת בוקר מוקדמת,
לשנות תאריך ושעה אי אפשר בשום אופן, אפשר רק להחליף עם תלמיד אחר אבל המורה שלי לא הצליח (קשה להצליח כשלא מנסים).

אז שוב ציפתה לי השכמה כואבת,
ושוב ציפה לי ליל שימורים.

אמנם קראתי פעם את הספר "השיטה הבדוקה למיגור נדודי שינה" אבל הוא היה כל כך משעמם שנרדמתי באמצע.

****

הלילה שלפני הטסט היה פחות או יותר כמו בפעם הקודמת, ובבוקר השכמתי לבית כנסת הנמצא סמוך לאזור הטסט, כדי שאספיק וכו' וכו'.

לאחר התפילה מהרתי לחפש קפה.
שוטטתי בבנין בית הכנסת הבלתי מוכר, סרקתי את כל המסדרונות בכל הקומות, פתחתי כל דלת שלא היתה נעולה, ונקשתי על אלה שכן,
לשוא, לא נצפו סימני קפה באף מקום.

בזעם מעורב ביאוש סימנתי בליבי איקס גדול על בית הכנסת הזה.
בית כנסת נטול קפאין.
בוז.

ירדתי הרחובה, השעה היתה מוקדמת מאד, והחנויות סגורות, במאפית הודיה החשוכה ראיתי בחור מנומנם מכניס תבניות לתנור.
הקשתי על השמשה. ("הקשתי" זה לא תאור נאמן למה שעשיתי שם באגרופיי הקפוצים).
הבחור יצא,
שאלתי אם יש קפה.
"יש, איזה קפה אתה רוצה"?

נו מה חשבתם שעניתי....
"טסטר צ'ויס"!
כמובן.

"בכיף" פיהק הבחור "עוד חצי שעה אנחנו פותחים".

קפה לא יהיה לפני הטסט. אבל אני חייב להכניס למערכת שלי כמה מיליגרם קפאין אחרת לא אזכור אם הבלם משמאל והגז מימין או להיפך.
עיניי נפלו על מכונה לממכר פחיות, נזכרתי ששמעתי שיש קפאין ב"בלו".
ישתבח שמו.
איך השגתי מטבע זה ענין בפני עצמו (זה לא היה שוד, אבל מניפולציות סחיטה רגשיות שאני לא מתגאה בהן).

בדקתי ברכיבים, ה"בלו" אכן מכיל קפאין.
קפאין פי שלש מקפה!
לא הסתכנתי, מי יודע, אולי מנת יתר גורמת את ההיפך.
שתיתי שליש פחית ושפכתי את השאר.

נמלה סקרנית באה לרחרח......

****

חמישים שעורים עשיתי, כולם בחורף.
ואפילו פעם אחת לא ירד לי גשם!
שנה שחונה אומרים.
אבל כשהטסט בא לשחונה...
כל השחונה שינתה פניה.

יום שלישי בבוקר, גשם מטורף.

ההתרגשות ניכרה בקולו של החזאי כשהבטיח משקעים מרובי מילימטרים במרכז הארץ ובמרכזה שיתרכזו ויגיעו לשיא מעל האוטו בו ישבתי כשאני אפילו לא יודע איך מפעילים וישרים.
אורי בץ גם הבטיח כמה סופות רעמים בודדות, שהתאספו ובאו לראות את המשולש האדמדם שעל גג האוטו, וכבר לא היו בודדות.
להיפך, הן שכחו את בדידותן, נתנו ידיים, ופרצו במחול סוער סביב האוטו.

המורה נתן לי קורס זריז בהפעלת וישרים, מה שהוריד במח העייף שלי עוד חלק נכבד מאחוזי הcpu הפנויים לנהיגה עצמה.

ובכלל לנהוג מול וישרים פועלים זה נורא מבלבל, זה כמו שיחה עם חבר כשביניכם אקרובט כושי עושה גלגלונים הלוך ושוב.
לא תורם לריכוז, הייתי אומר

ופרט לבלבול, יש בזה גם משהו מלחיץ, קולות הגומי על הזכוכית פשוט מצמררים.

פתאום זה היה נראה לי כמו חרק ענקי שעלה על גג הרכב ומנסה לייצב את עצמו על השמשות החלקלקות.
בררררר.

היה קר
האצבעות שעל ההגה היו אדומות וקפואות,
היה עלי ללחוץ על הדוושות כשהגרב ספוגה מים,
ובבלימות חזקות סילונים הושפרצו מהסוליה הבלויה.

בחוץ ירד המבול בחימה שפוכה
הכביש היה אגם,
הראות אפס
ואני עבדכם ישראל בן רחל - בטסט!

תגידו, מישהו התפלל עלי כפי שבקשתי בפעם הקודמת?
כי אם כן, אז הוא עשה את זה ממש גרוע!

*****

נו אז עברת או לא עברת?

כבר...
סבלנות.

הטסטר זרק לי כמה הערות פה ושם, דברים שאם הוא היה מכשיל אותי רק בגללם, הייתי מערער. והייתי מצליח, בטוח.
אלא אם כן הטסטר בן דוד של המפקח,
הבעיה היותר קשה היתה החניה.
חניה לאחור במקום צפוף,
ליסוע ברוורס תוך כדי הבטה במראה הימנית המלאה טיפות, דרך השמשה המלאה אדים, ובחוץ ערפל וזלעפות,
צריך מכ"ם בשביל לא לפגוע במדרכה.

שזה בדיוק מה שעשיתי!

*****

אהה, אז לא עברת, הא?!

לא בטוח.
אולי הטסטר מתחשב בתנאים, אולי הקסמתי אותו בשאר יכולות הנהיגה, אולי בכל זאת מישהו מכם התפלל כהלכה,
אגב, הבחורה שנבחנה איתי גם היא פגעה במדרכה בחניה, ויותר מזה, היא ממש עלתה עליה.
לקחה את זה מאד קשה, מסכנה.
זה היה טסט רביעי שלה,
לא עברה!

אבל אני...
היה עלי להמתין שלוש שעות להודעה טלפונית.
שאותם הקדשתי לנמנום קל על הכורסא מול האח.
סתאאאם, איפה נמנום.
פסעתי מקיר לקיר מחסל ציפורן אחרי ציפורן.

ואז... הטלפון.

זו היתה נטלי מחברה מסוימת שמטפלת בבעיות זכרון, והיא שואלת אם אני מכיר מישהו בסביבתי שזקוק לשרותים שלהם.
אמרתי לה "טוב שצלצלת! אני מייצר שיניים תותבות, אולי את מכירה מישהו שזקוק?"
היא אמרה בקול נמוך "הבנתי", וניתקה.

הרגשתי כל כך רע.

אני אף פעם לא פוגע בבני אדם, והנה עכשיו זה עף לי מהפה.
אז אני מבקש סליחה נטלי (אני לא בטוח שזה היה השם), מי יודע אולי היא בפרוג, וקוראת את זה.

סרקזם וציניות זה כיף, זה חריף וחד, אבל אין להתיז לעבר גוף אדם.
תאמינו לי אתם לא רוצים לשבת למעלה במדור של אלה שפגעו בחבריהם.


נו
אז עברת או לא?

זה בדיוק מה ששאלתי את עצמי בלופ מהיר באותן דקות נוראות תוך כדי ריטוש הציפורן האחרונה.
ואז צלצל שוב הטלפון.

ומתוכו בקעה הודעה אוטומטית
הקול היה נשמע כמו של רובוט הסובל מדיכאון, וגם מדיסלקציה קלה.
הוא ממשרד הרישוי, הודיע לי חגיגית,
אחר כך הקריא באיטיות מורטת את שמי,
ואז את מספר הזהות שלי כשהוא ממתין ארבע שניות בין ספרה לספרה.
ואז
הננו מצטערים להודיע....


יאלללה אפשר לחשוב.
כּוּלָה טסט...
אף אחד בעולם לא עובר בטסט שני.
פשוט לא מזיז לי.
יש למישהו טישו?

חזק זה מילה חלשה בשביל הדבר הזה.
אז מה נגיד. חלש? אבל זה יהיה עוד יותר חלש, אז אולי לא נגיד וזהו? אוי לא יפה, שווה תגובה בהחלט.
טוב נשאיר לגב' נטלי את ההחלטה.
 

יעלזו חסידים

משתמש מקצוען
עיצוב ואדריכלות פנים
צריך מכ"ם בשביל לא לפגוע במדרכה.
על זה נכשלת?
אני גם פגעתי במדרכה בטסט, עצרתי ברגע שהרגשתי נגיעה במדרכה, העברתי הילוך ל-D - שבירת הגה ימינה - תזוזה קלה קדימה - שילוב הילך-R - שבירת הגה שמאלה וזהו! תיקנתי את החנייה, חניתי יופי ועברתי את הטסט בהצלחה.

למיטב זכרוני כשחפרתי על הנושא לפני הטסט התשובה הכמעט חד משמעית הייתה שאין בעיה ל'געת' במדרכה במהלך הטסט, אך צריך לראות לא לאבד אשתונות, לא להמשיך לעלות על המדרכה אלא פשוט לתקן ברגוע וזהו.



צריך לזכור שבסופו של דבר לא בוחנים אותך על יכולות חנייה מרשימות או נהיגה בקו ישר ואחוד לאורך כל הדרך...
המבחן הוא על יכולת הנהיגה והזרימה עם כל התנועה בלא לסכן את הסביבה.
 
נערך לאחרונה ב:

מציאותית

משתמש סופר מקצוען
אתמול נגשתי לטסט שני,
בטח חלקכם סקרנים לדעת אם עברתי, וזה מעלה לי תמונה נוסטלגית....

אמא שלי זכרונה לברכה חוזרת הביתה מסידורים ואבא שלי זכרונו לברכה תולה בה עיניים של "נו?"
ואמא מתיישבת ומתחילה לספר לו ש....
ואבא: "השגת או לא השגת?"
ואמא: "אז כשיצאתי מכהן חמוצים אני רואה את...."
ואבא תובע: "רגע, רגע, השגת או לא?"
ואמא: "הנה אני מספרת לך, ואת מי אני רואה נכנס למאפיה של...."
אבא מתחנן: "רק תגידי אם השגת! אחרי זה אני אקשיב לך כל הלילה, השגת או לא?"
אבל אמא לא מסוגלת, איזה מין סיפור זה יהיה כשכבר קראו את השורה האחרונה.
מה שווה המסע כשהתכלית כבר אצלך.

זה כמו לחפש את עשרה פתיתי החמץ כשהילדים צועדים לידך ושואלים "מאחורי התמונה כבר בדקת?"
זה כמו ללקק את הקרם ואחר כך להחנק עם העוגה.
זה כמו לנסות למתוח סיפור טסט כשאתם כבר יודעים שעברתי....
או
שלא עברתי.

אוי אבא איך אהבתי אותך, אהבתי לראות אותך יושב כמו טטל'ה ושומע איך גברת שוורץ קנתה עגילים בדיוק כמו אלה שאסתי ענדה בברית של משה אריה, מז'תומרת איזה משה אריה?! שכחת שלאח של יעקב נולדו תאומים אחרי שהם עברו ל....."
ובליבך דיאלוג פנימי "נראה לי שהשיגה".... "אה... אולי בעצם לא בטוח".

אבל אל יאוש חברים. כמו שאבי האהוב היה בסביבות חצות מקבל את המידע שלו, כשהוא חצי יושב חצי שוכב, וריד מפותל במצחו, ורגלו רועדת בלי שליטה.
"אהה, אז לא השגת..."

גם אתם תדעו.

ובעצם את מי זה אמור לעניין בכלל אם עברתי,
אבל ככה זה, תכונה אנושית, כשאתה נכנס למשהו אתה נתפס.
גם ראש ישיבה נכבד שיתחיל לקרוא קומיקס לפעוטות, יהיה חייב לדעת את הסוף....

אגב, מי שלא קרא על הטסט הראשון עלול למצוא את עצמו מבולבל, אז הנה הקישור.
איך (לא) להכשל בטסט

אבל לא בטוח שכדאי ללחוץ עליו.
אל תכנס לנישה הזאת
"היי ראש ישיבה! עזוב את הקומיקס המטופש הזה... לך תעשה משהו מועיל!"

****

כזכור המסקנה מהטסט הראשון היתה לזרום, ולהפסיק עם הדקדקנות השאפתנית והנבירה בפרטי הפרטים.

וכאן טמונה המלכודת.

כשפרפקציוניסט מחליט להפסיק עם זה, אז הוא יפסיק את זה.
הוא יהיה כזה בלתי-מושלם, שהעולם עוד לא ראה כמותו...

אני מחשיב את עצמי כמאד רציונלי, ואינני יודע איך נפלתי בכשל הלוגי הזה,
בהניפי על צוואר הפרפקציוניזם את.... חרב הפרפקציוניזם.

בשלב ראשון זרקתי לפח את כל הסיכומים והמפות, וליתר בטחון שפכתי עליהם שאריות קפה מכל חצאי הכוסות שעל השיש.
והואיל ועדיין הבחנתי במשפטים קריאים פה ושם, העריתי עליהם את משקעי הצ'ולנט משבת.
וערבבתי.
ערבבתי היטב, עם המערוך.
(ולמרות ששטפתי אותו אח"כ עם אקונומיקה - בכל זאת למען שלמות המשפחה היהודית הייתי מבקש שאשתי לא תדע מזה).

ולא נתקררה דעתי עד שהורדתי את שקית הזבל לצפרדע השכונתית והשלכתיה פנימה מרחוק ובעיניים עצומות, כדי שלא אזהה אותה אם בכל זאת אחליט לבגוד.

מחקתי את כל ההקלטות של שעורי הנהיגה, מחיקת נצח עם דריסת מידע.

עכשיו אני מחפש תוכנת שחזור משוכללת, לא רק בגלל שאני מתחרט קצת,
אלא גם בגלל שיחד עם השיעורים מחקתי גם דרשת שבעברוכעס מוצלחת שלי המכונה בפי המשפחה 'דרשת הזבובים' שאני לא זוכר מה שאמרתי ולמה היא נקראת כך, וכנראה שכבר לעולם לא אדע.
נמחקה גם הקלטה נדירה של פליטת פה של אשתי על כך שהיא לא אוהבת מתנות יומולדת. אוי מה יהיה עכשיו...
ונמחקו גם כמה פלייליסטים של מוסיקה שנאספו בעמל.

[למען הסר ספק. אני קונה לאשתי מתנות לימי הולדת! אין לי שום שאיפה להתאבד! התועלת היא שבמקום לשבור את הראש חודשיים מה לקנות, אני שובר רק שבוע, ואומר לה "תראי יקירתי אני יודע שאת לא אוהבת מתנות (לוחץ על play), ובכל זאת הבאתי לך משהו קטן..." ואז המשו-קטן (על פי רוב עציץ אימתני) - מצטרף לשורה הארוכה שבמרפסת, ואני חוזר לנשום סדיר].

את החומרים השונים (שממילא לא בטוח שלקחתי אי פעם) שפכתי בחצר והמתנתי עד שיספגו באדמה לגמרי.
נמלה הופיעה ורחרחה בסקרנות.

כשנכנסתי הביתה וקראתי "מה אוכלים היום"? ראיתי את אשתי מכורכמת ליד המקרר.
"בניתי על הצ'ולנט משבת, ואני לא מצליחה להזכר איפה שמתי אותו"
היא שלחה לעברי מבט חושד, שמיד הופנה אל החלון בקריאת בהלה.
שורת נמלים פרצה המטבחה בעליזות יוצאת דופן, נמלים חזקות יותר ונחושות יותר, נמלים שנראה שלקחו משהו...
אשתי המבועתת פתחה מגרה ושלפה את המערוך, המשמש בעתות חירום כנשק להשמדה המונית,
ופתאום נעצרה, קרבה את המערוך לנחיריה,
נתנה בי זוג עיניים ענקיות, וצעקה "אתה מוכן להסביר לי מה קורה פה"?

****

סליחה שאני מתפזר קצת,

הנטיה הזאת למצות כל נושא ותת נושא, היא כמובן תוצר לואי של הפרפקציוניזם שלי, כך שבאופן פרדוקסלי במקום להתמקד היטב במטרה אחת כראוי למבקש-שלמות, הוא סוטה כל רגע לכיוון אחר. לא פלא אם מחקרים ימצאו מתאם בין בעיות קשב לפרפקציוניזם.

ספציפית כאן, ישנה מטרה נוספת - לדחות את הקץ ולהרחיק את השורה האחרונה של ה"עברתי או לא" ככל האפשר.

****

נשוב אל ההכנות לטסט.
יותר נכון אל חוסר ההכנות לטסט.
החלטתי פשוט לא להכין כלום, לא לדבר על זה, ואפילו לא לחשוב.

הכנסתי תזכורת שתצפצף לי יום לפני הטסט, והסרתי את הענין מראשי לחלוטין.

לחלוטין!

****

יום בהיר אחד חשתי שהלחץ דם שלי עולה, לא היה לי מושג למה.
אה, אולי...
אולי זה איכשהו קשור לטסט מחר?!


גם הטסט השני שלי נקבע לשעת בוקר מוקדמת,
לשנות תאריך ושעה אי אפשר בשום אופן, אפשר רק להחליף עם תלמיד אחר אבל המורה שלי לא הצליח (קשה להצליח כשלא מנסים).

אז שוב ציפתה לי השכמה כואבת,
ושוב ציפה לי ליל שימורים.

אמנם קראתי פעם את הספר "השיטה הבדוקה למיגור נדודי שינה" אבל הוא היה כל כך משעמם שנרדמתי באמצע.

****

הלילה שלפני הטסט היה פחות או יותר כמו בפעם הקודמת, ובבוקר השכמתי לבית כנסת הנמצא סמוך לאזור הטסט, כדי שאספיק וכו' וכו'.

לאחר התפילה מהרתי לחפש קפה.
שוטטתי בבנין בית הכנסת הבלתי מוכר, סרקתי את כל המסדרונות בכל הקומות, פתחתי כל דלת שלא היתה נעולה, ונקשתי על אלה שכן,
לשוא, לא נצפו סימני קפה באף מקום.

בזעם מעורב ביאוש סימנתי בליבי איקס גדול על בית הכנסת הזה.
בית כנסת נטול קפאין.
בוז.

ירדתי הרחובה, השעה היתה מוקדמת מאד, והחנויות סגורות, במאפית הודיה החשוכה ראיתי בחור מנומנם מכניס תבניות לתנור.
הקשתי על השמשה. ("הקשתי" זה לא תאור נאמן למה שעשיתי שם באגרופיי הקפוצים).
הבחור יצא,
שאלתי אם יש קפה.
"יש, איזה קפה אתה רוצה"?

נו מה חשבתם שעניתי....
"טסטר צ'ויס"!
כמובן.

"בכיף" פיהק הבחור "עוד חצי שעה אנחנו פותחים".

קפה לא יהיה לפני הטסט. אבל אני חייב להכניס למערכת שלי כמה מיליגרם קפאין אחרת לא אזכור אם הבלם משמאל והגז מימין או להיפך.
עיניי נפלו על מכונה לממכר פחיות, נזכרתי ששמעתי שיש קפאין ב"בלו".
ישתבח שמו.
איך השגתי מטבע זה ענין בפני עצמו (זה לא היה שוד, אבל מניפולציות סחיטה רגשיות שאני לא מתגאה בהן).

בדקתי ברכיבים, ה"בלו" אכן מכיל קפאין.
קפאין פי שלש מקפה!
לא הסתכנתי, מי יודע, אולי מנת יתר גורמת את ההיפך.
שתיתי שליש פחית ושפכתי את השאר.

נמלה סקרנית באה לרחרח......

****

חמישים שעורים עשיתי, כולם בחורף.
ואפילו פעם אחת לא ירד לי גשם!
שנה שחונה אומרים.
אבל כשהטסט בא לשחונה...
כל השחונה שינתה פניה.

יום שלישי בבוקר, גשם מטורף.

ההתרגשות ניכרה בקולו של החזאי כשהבטיח משקעים מרובי מילימטרים במרכז הארץ ובמרכזה שיתרכזו ויגיעו לשיא מעל האוטו בו ישבתי כשאני אפילו לא יודע איך מפעילים וישרים.
אורי בץ גם הבטיח כמה סופות רעמים בודדות, שהתאספו ובאו לראות את המשולש האדמדם שעל גג האוטו, וכבר לא היו בודדות.
להיפך, הן שכחו את בדידותן, נתנו ידיים, ופרצו במחול סוער סביב האוטו.

המורה נתן לי קורס זריז בהפעלת וישרים, מה שהוריד במח העייף שלי עוד חלק נכבד מאחוזי הcpu הפנויים לנהיגה עצמה.

ובכלל לנהוג מול וישרים פועלים זה נורא מבלבל, זה כמו שיחה עם חבר כשביניכם אקרובט כושי עושה גלגלונים הלוך ושוב.
לא תורם לריכוז, הייתי אומר

ופרט לבלבול, יש בזה גם משהו מלחיץ, קולות הגומי על הזכוכית פשוט מצמררים.

פתאום זה היה נראה לי כמו חרק ענקי שעלה על גג הרכב ומנסה לייצב את עצמו על השמשות החלקלקות.
בררררר.

היה קר
האצבעות שעל ההגה היו אדומות וקפואות,
היה עלי ללחוץ על הדוושות כשהגרב ספוגה מים,
ובבלימות חזקות סילונים הושפרצו מהסוליה הבלויה.

בחוץ ירד המבול בחימה שפוכה
הכביש היה אגם,
הראות אפס
ואני עבדכם ישראל בן רחל - בטסט!

תגידו, מישהו התפלל עלי כפי שבקשתי בפעם הקודמת?
כי אם כן, אז הוא עשה את זה ממש גרוע!

*****

נו אז עברת או לא עברת?

כבר...
סבלנות.

הטסטר זרק לי כמה הערות פה ושם, דברים שאם הוא היה מכשיל אותי רק בגללם, הייתי מערער. והייתי מצליח, בטוח.
אלא אם כן הטסטר בן דוד של המפקח,
הבעיה היותר קשה היתה החניה.
חניה לאחור במקום צפוף,
ליסוע ברוורס תוך כדי הבטה במראה הימנית המלאה טיפות, דרך השמשה המלאה אדים, ובחוץ ערפל וזלעפות,
צריך מכ"ם בשביל לא לפגוע במדרכה.

שזה בדיוק מה שעשיתי!

*****

אהה, אז לא עברת, הא?!

לא בטוח.
אולי הטסטר מתחשב בתנאים, אולי הקסמתי אותו בשאר יכולות הנהיגה, אולי בכל זאת מישהו מכם התפלל כהלכה,
אגב, הבחורה שנבחנה איתי גם היא פגעה במדרכה בחניה, ויותר מזה, היא ממש עלתה עליה.
לקחה את זה מאד קשה, מסכנה.
זה היה טסט רביעי שלה,
לא עברה!

אבל אני...
היה עלי להמתין שלוש שעות להודעה טלפונית.
שאותם הקדשתי לנמנום קל על הכורסא מול האח.
סתאאאם, איפה נמנום.
פסעתי מקיר לקיר מחסל ציפורן אחרי ציפורן.

ואז... הטלפון.

זו היתה נטלי מחברה מסוימת שמטפלת בבעיות זכרון, והיא שואלת אם אני מכיר מישהו בסביבתי שזקוק לשרותים שלהם.
אמרתי לה "טוב שצלצלת! אני מייצר שיניים תותבות, אולי את מכירה מישהו שזקוק?"
היא אמרה בקול נמוך "הבנתי", וניתקה.

הרגשתי כל כך רע.

אני אף פעם לא פוגע בבני אדם, והנה עכשיו זה עף לי מהפה.
אז אני מבקש סליחה נטלי (אני לא בטוח שזה היה השם), מי יודע אולי היא בפרוג, וקוראת את זה.

סרקזם וציניות זה כיף, זה חריף וחד, אבל אין להתיז לעבר גוף אדם.
תאמינו לי אתם לא רוצים לשבת למעלה במדור של אלה שפגעו בחבריהם.


נו
אז עברת או לא?

זה בדיוק מה ששאלתי את עצמי בלופ מהיר באותן דקות נוראות תוך כדי ריטוש הציפורן האחרונה.
ואז צלצל שוב הטלפון.

ומתוכו בקעה הודעה אוטומטית
הקול היה נשמע כמו של רובוט הסובל מדיכאון, וגם מדיסלקציה קלה.
הוא ממשרד הרישוי, הודיע לי חגיגית,
אחר כך הקריא באיטיות מורטת את שמי,
ואז את מספר הזהות שלי כשהוא ממתין ארבע שניות בין ספרה לספרה.
ואז
הננו מצטערים להודיע....


יאלללה אפשר לחשוב.
כּוּלָה טסט...
אף אחד בעולם לא עובר בטסט שני.
פשוט לא מזיז לי.
יש למישהו טישו?
הרבה זמן לא פגשתי טקסט כ"כ מרתק ושנון!
עם כזה כשרון כתיבה למה אתה צריך לעבור טסט, שב בבית ותכתוב...
בהחלט!

אפשר לעשות מנוי לחומר שלך?:)
מאוד מזכיר את הסגנון של @Natan Galant
 

הווה פשוט

מהמשתמשים המובילים!
כתיבה ספרותית
הגזמת.......:confused:
ארוך מידי...;)
זה מבחן עצמי לבעיות קש"ר????
התחלתי לקרוא וכשקלטתי שהמלל לא נגמר גללתי עעעדד הסוף ו........
נו, עברת או לא?
בסוף עברתי

למצב

שבו

לא אכפת לי כבר אם עברתי או לא
 

הווה פשוט

מהמשתמשים המובילים!
כתיבה ספרותית
אין עליך אתה מאסטר בכתיבה
רק תזהר שלא יתפללו עליך גם בהמשך שלא תעבור
יש כאן תחושה שכשתעבור, יותר לא ישמעו ממך כאן...
עם כאלה פרגונים, קשה להאמין שאצליח להפסיק לכתוב.
באמת אנשים שופכים כאן מכל הלב, זה יפה בעיני יותר מהכל
 

הווה פשוט

מהמשתמשים המובילים!
כתיבה ספרותית
על זה נכשלת?
אני גם פגעתי במדרכה בטסט, עצרתי ברגע שהרגשתי נגיעה במדרכה, העברתי הילוך ל-D - שבירת הגה ימינה - תזוזה קלה קדימה - שילוב הילך-R - שבירת הגה שמאלה וזהו! תיקנתי את החנייה, חניתי יופי ועברתי את הטסט בהצלחה.

למיטב זכרוני כשחפרתי על הנושא לפני הטסט התשובה הכמעט חד משמעית הייתה שאין בעיה ל'געת' במדרכה במהלך הטסט, אך צריך לראות לא לאבד אשתונות, לא להמשיך לעלות על המדרכה אלא פשוט לתקן ברגוע וזהו.



צריך לזכור שבסופו של דבר לא בוחנים אותך על יכולות חנייה מרשימות או נהיגה בקו ישר ואחוד לאורך כל הדרך...
המבחן הוא על יכולת הנהיגה והזרימה עם כל התנועה בלא לסכן את הסביבה.
אני גם רציתי לתקן, ואז הוא אמר "זהו נגמר לך הזמן".
וחוץ מזה הוא הוסיף עוד הרבה הערות בדו"ח שלו שבכל אחת מהן זה מילה שלו מול שלי.
יאללה שטויות, הכל משמיים.
אופס, נגמרה לי החבילה.... יש'ך עליך איזה טישו במקרה?
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קמד

א לְדָוִד בָּרוּךְ יְהוָה צוּרִי הַמְלַמֵּד יָדַי לַקְרָב אֶצְבְּעוֹתַי לַמִּלְחָמָה:ב חַסְדִּי וּמְצוּדָתִי מִשְׂגַּבִּי וּמְפַלְטִי לִי מָגִנִּי וּבוֹ חָסִיתִי הָרוֹדֵד עַמִּי תַחְתָּי:ג יְהוָה מָה אָדָם וַתֵּדָעֵהוּ בֶּן אֱנוֹשׁ וַתְּחַשְּׁבֵהוּ:ד אָדָם לַהֶבֶל דָּמָה יָמָיו כְּצֵל עוֹבֵר:ה יְהוָה הַט שָׁמֶיךָ וְתֵרֵד גַּע בֶּהָרִים וְיֶעֱשָׁנוּ:ו בְּרוֹק בָּרָק וּתְפִיצֵם שְׁלַח חִצֶּיךָ וּתְהֻמֵּם:ז שְׁלַח יָדֶיךָ מִמָּרוֹם פְּצֵנִי וְהַצִּילֵנִי מִמַּיִם רַבִּים מִיַּד בְּנֵי נֵכָר:ח אֲשֶׁר פִּיהֶם דִּבֶּר שָׁוְא וִימִינָם יְמִין שָׁקֶר:ט אֱלֹהִים שִׁיר חָדָשׁ אָשִׁירָה לָּךְ בְּנֵבֶל עָשׂוֹר אֲזַמְּרָה לָּךְ:י הַנּוֹתֵן תְּשׁוּעָה לַמְּלָכִים הַפּוֹצֶה אֶת דָּוִד עַבְדּוֹ מֵחֶרֶב רָעָה:יא פְּצֵנִי וְהַצִּילֵנִי מִיַּד בְּנֵי נֵכָר אֲשֶׁר פִּיהֶם דִּבֶּר שָׁוְא וִימִינָם יְמִין שָׁקֶר:יב אֲשֶׁר בָּנֵינוּ כִּנְטִעִים מְגֻדָּלִים בִּנְעוּרֵיהֶם בְּנוֹתֵינוּ כְזָוִיֹּת מְחֻטָּבוֹת תַּבְנִית הֵיכָל:יג מְזָוֵינוּ מְלֵאִים מְפִיקִים מִזַּן אֶל זַן צֹאונֵנוּ מַאֲלִיפוֹת מְרֻבָּבוֹת בְּחוּצוֹתֵינוּ:יד אַלּוּפֵינוּ מְסֻבָּלִים אֵין פֶּרֶץ וְאֵין יוֹצֵאת וְאֵין צְוָחָה בִּרְחֹבֹתֵינוּ:טו אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁיֲהוָה אֱלֹהָיו:
נקרא  23  פעמים

ספירת העומר

לוח מודעות

למעלה