הנושאים החמים
הנושאים החמים
גדי ישראלי
משתמש מקצוען
בס"ד
שרועה על הספה היא סקרה את הסלון. רצפה מבריקה, שולחן מסודר, ספריה חדשה, חלון פתוח לרווחה. היא קמה באטיות והגיפה את התריס עד החצי, כך שהרחוב יהיה מוסתר ורק חצר הבנין תיראה. עצי הזית הענפים נתנו לה תחושה טובה.
שעון היד הכסוף שלה ציין את השעה 18:09. היא תחבה את רגליה בנעלי בית ודשדשה אל המטבח. מבטה נדד סביב. שיש מצוחצח, ארונות נקיים, מקרר. ידה נשלחה כמעצמה ופתחה את דלת המקרר. טרטור המנוע נשמע כשעיניה שוטטו על התכולה. מעדן וניל צד את מבטה אבל זמזום הרטט של הפלאפון מכיוון הסלון עורר אותה לחיים. על הצג הבהבו המילים: אלי שלי.
"לילוש? איזה כיף שהתקשרת. מה נשמע?"
"מה נשמע איתך, רבקי?", הוא דיבר במהירות, "תשמעי, את יכולה לעשות לי טובה?"
היא התיישבה על הספה. "בטח! רק תגיד מה".
"יש לי ספר של חידושים שלקחתי מחבר והוא רוצה אותו עכשו. יש מצב שתביאי לו אותו? בעיקרון הוא יחכה בגינה ליד הבית עוד חמש דקות בערך..."
היא קמה בזריזות, הצמידה את הפלאפון לכתפה בהטיית ראש ופתחה את הארון בידיים פנויות. "בוודאי, רק תגיד לי איזה ספר".
"ספר חידושי הגרנ"ט. הצבע שלו ירוק חזק, הוא אמור לבלוט..."
"רגע... ירוק, יר--- הנה מצאתי! יופי, אני רצה לגינה".
"תודה, ריקי".
"בשמחה אלי, מחכה לך".
רוח סגרירית נשבה בין מתקנים צבעוניים ושוממים, מנידה עלים יבשים לערמות בגווני חום כתמתם. רבקי רכסה את המעיל שלה עד לסנטר וחיבקה את הספר אל עצמה. איש מבוגר לבוש באימונית שיחק עם הכלב שלו בצלחת מעופפת. רבע שעה חלפה. היא לחצה באצבעות קרות את החיוג המקוצר. ברגע שהוא ענה, היא ירתה.
"אלי, אני כבר ממזמן פה ואף אחד לא הגיע!"
שקט. "מה?"
"החבר שלך לא בא! יש כאן רק איזה זקן אחד והכלב שלו".
"טוב, זקן הוא לא, אבל אם הוא החליט לא להגיע אז אולי הוא באמת כלב". צחקוק צרוד סיים את דבריו.
"נו, אולי תתקשר אליו?"
"הוא בחור ואין לו פלאפון".
"אז מה אני עושה עכשו?"
"עזבי, תחזרי הביתה".
הדלת נהדפה בפתאומיות כשרבקי נכנסה בתזזית ונטרקה מיד אחריה. היא הניחה את הספר על השולחן, הסיטה כסא והתיישבה, נותנת לדם לזרום שוב בקצות האצבעות ולחמם אותה. "כוס תה, זה מה שאני צריכה..." מלמלה לעצמה. היא הניחה את ידיה על השולחן בכוונה לקום אבל צנחה שוב על הכסא.
הרחוב נשקף מולה. החלון היה פתוח לרווחה.
שרועה על הספה היא סקרה את הסלון. רצפה מבריקה, שולחן מסודר, ספריה חדשה, חלון פתוח לרווחה. היא קמה באטיות והגיפה את התריס עד החצי, כך שהרחוב יהיה מוסתר ורק חצר הבנין תיראה. עצי הזית הענפים נתנו לה תחושה טובה.
שעון היד הכסוף שלה ציין את השעה 18:09. היא תחבה את רגליה בנעלי בית ודשדשה אל המטבח. מבטה נדד סביב. שיש מצוחצח, ארונות נקיים, מקרר. ידה נשלחה כמעצמה ופתחה את דלת המקרר. טרטור המנוע נשמע כשעיניה שוטטו על התכולה. מעדן וניל צד את מבטה אבל זמזום הרטט של הפלאפון מכיוון הסלון עורר אותה לחיים. על הצג הבהבו המילים: אלי שלי.
"לילוש? איזה כיף שהתקשרת. מה נשמע?"
"מה נשמע איתך, רבקי?", הוא דיבר במהירות, "תשמעי, את יכולה לעשות לי טובה?"
היא התיישבה על הספה. "בטח! רק תגיד מה".
"יש לי ספר של חידושים שלקחתי מחבר והוא רוצה אותו עכשו. יש מצב שתביאי לו אותו? בעיקרון הוא יחכה בגינה ליד הבית עוד חמש דקות בערך..."
היא קמה בזריזות, הצמידה את הפלאפון לכתפה בהטיית ראש ופתחה את הארון בידיים פנויות. "בוודאי, רק תגיד לי איזה ספר".
"ספר חידושי הגרנ"ט. הצבע שלו ירוק חזק, הוא אמור לבלוט..."
"רגע... ירוק, יר--- הנה מצאתי! יופי, אני רצה לגינה".
"תודה, ריקי".
"בשמחה אלי, מחכה לך".
רוח סגרירית נשבה בין מתקנים צבעוניים ושוממים, מנידה עלים יבשים לערמות בגווני חום כתמתם. רבקי רכסה את המעיל שלה עד לסנטר וחיבקה את הספר אל עצמה. איש מבוגר לבוש באימונית שיחק עם הכלב שלו בצלחת מעופפת. רבע שעה חלפה. היא לחצה באצבעות קרות את החיוג המקוצר. ברגע שהוא ענה, היא ירתה.
"אלי, אני כבר ממזמן פה ואף אחד לא הגיע!"
שקט. "מה?"
"החבר שלך לא בא! יש כאן רק איזה זקן אחד והכלב שלו".
"טוב, זקן הוא לא, אבל אם הוא החליט לא להגיע אז אולי הוא באמת כלב". צחקוק צרוד סיים את דבריו.
"נו, אולי תתקשר אליו?"
"הוא בחור ואין לו פלאפון".
"אז מה אני עושה עכשו?"
"עזבי, תחזרי הביתה".
הדלת נהדפה בפתאומיות כשרבקי נכנסה בתזזית ונטרקה מיד אחריה. היא הניחה את הספר על השולחן, הסיטה כסא והתיישבה, נותנת לדם לזרום שוב בקצות האצבעות ולחמם אותה. "כוס תה, זה מה שאני צריכה..." מלמלה לעצמה. היא הניחה את ידיה על השולחן בכוונה לקום אבל צנחה שוב על הכסא.
הרחוב נשקף מולה. החלון היה פתוח לרווחה.
