שיתוף - לביקורת ששי לא סופר את עומר – למה, עומר סופר אותו?

לא מושלם, לא מושלם בכלל... אפילו סכנה לביטחון העצמי
אבל אני באמת אשמח לעצת זקני העם.
...אם יהיה להם סבלנות לקרוא מההתחלה עד הסוף.

2045\6\11

היה שקט הערב.
זאת בניגוד לערב שקדם לו ולערב שקדם לערב שקדם לו, בהם הממשלה חטפה עוד שלושה.
נערים, הם היו. צעירים ממש. אין לדעת אם הם עדיין.
"מחר הם יעברו כאן," גבריאל נכנס בלי לדפוק, כרגיל. שכן טוב. "אור, מחר הם עוברים כאן."
"כן, כבר אמרת את זה." קשה לי עם דרמות.
גבריאל ניגש למטבח, היישר לנקודה בה עמדתי וערבבתי את הקפה בפזירות. בעיניים שלו עמדה תקווה אדירה, לוהטת. עשרות מגדלים פורחים ריחפו בה. פחדתי לרסק אותם ארצה, פחדתי מכאבו של האיש.
"הם לא יעברו כאן, גברי," אעשה את זה מתון. "הם לא יקחו סיכון לאבד כוח עבודה בניסיון בריחה נועז. הם יעברו רחוק מספיק בשביל למנוע אפשרות כזו, וקרוב מספיק כדי שתוכל לראות אותם."
"אותו," רועד הקול שבע הנסיונות. "את צבי."
צבי. צביקה, צביקי, צביקוש. הבחורצ'יק שנהג לבוא לכאן כל כמה ימים כדי להרביץ לכבשים ולשאול שבע שאלות על כל תשובה. נחטף בשביעי למרץ, אלפיים שלושים וחמש.
אהבתי אותו. הוא אמור להיות היום בן עשרים ושתיים לפחות. "אולי גם את צבי תראה שם," לא הבטתי בפני האב. "אולי גם את צבי."

2045\6\12

אאאאהההההההההה!!!!!!!
צרחת נערה קילפה את השינה מתושבי הצוק. דלתות נטרקו, שעיטות מגפיים חרשו את אדמת הסתיו. אלם רגעי ירד על ההר. על יושביו.
ומייד לאחר מכן, רעש. רעש מטורף שלא פסק לרגע.
בכי נשי התגלגל אל העמק שתחתינו, זעקות אב הרעידו אותו. ההמולה הכתיבה את הדופק.
לא באמת יכולתי לישון כך.
ויתרתי על גרב ימין, אני גם ככה שמאלי. הבית שלי יושב על קצה הצוק, לא יהיה הרבה ללכת-
אין בכלל לאן ללכת.
אחזתי בשוק חיי.

שורות שורות של נערים חצו את העמק. יחפים, שקטים ומוכרים. מוכרים עד כאב. הינה השלושה שנחטפו אתמול ושלשום. הינה הקטנצ'יק מלפני חודשיים, הינה גם אחיו הגדול-
והינה צבי.
הפנים שלו הרוסות לחלוטין. הוא גורר בכתפיו עגלת משא, נראה כמו שיפוד שבור. הערכתי שהוא שומע את אימו הצורחת ואביו המנופף, אבל הוא לא הפגין כלפיהם שום קרבה. הביט בהם לרגע או שניים והמשיך, שקוע בסבלותיו.
לעומתו היו כאלה שצעקו. הרימו עיניים מהעמק אל הצוק, בכו והתחננו לעזרה. הם לא היו בני המקום, אבל גם אם כן, לא היה איך לעזור להם. סביבם מפטרל טרול אכיפת שירות בדמות אדם, שכל סופר מתחיל היה מתאר כשטן מרכזי.
זו הייתה טראומה.
עמק בקוע בין שני צוקים, עבדי עבדים עוברים בו. אלפים מהם.
כמעט הסתובבתי חזור, לחסוך מעצמי סיוט או שניים,
אבל אז ראיתי אותו.
הקטן שבהם.
עומד על אבן בירכתי הצוק, נאחז בגבוהה יותר. כששק על גבו. לבנה אחת צנחה ממנו, נוחתת לא רחוק. מטר מתחת.
אם הוא לא יצליח, זו תהיה דרכו האחרונה.
'עלה,' לחשתי לו בליבי. לא היה לי שום דבר חכם או יעיל יותר לעשות.
הוא עלה.
מאחוריו שרק החץ הראשון. הוא מורעל, ידעתי בוודאות. אחת דינו של נמלט. אכלתי את שפתיי במתח, בהרגל שאמא תמיד גינתה. מה אני אעשה, אימוש. לא ידעתי שאצטרך אי פעם לצפות בטקס הוצאה להורג.
הוא לא מת, ניסתה המציאות להרגיע את ההיגיון. הוא ימות, ענה לה ההיגיון בשם הציניות.
השתקתי את שניהם. הוא ישרוד. הוא טיפס את חצי הדרך.
חצי הדרך?!
התרכזתי בו, בנער. בער בו משהו. זיק, ניצוץ, גחלת. קטנה אבל תמידית. הוא ידע שהוא לא מתאמץ לחינם. הוא האמין במשהו.
אבל זה רק כי התרכזתי בו. במבט ראשון הוא נראה יותר נואש ושברירי, שליש מת.
כששלושה רבעים מהצוק היו כבר תחתיו, הבנתי סוף סוף-
הוא מטפס אליי.
הוא עולה לכיווני. נעתי לקצה בזהירות, כרעתי על ברך אחת וראיתי אותו,
מטר תחתיי.
זה היה המטר הכי בלתי אפשרי שאפשר. חלק, אנכי לחלוטין. בלתי עביר.
אתה מתייאש מהר מדי, אור. תלמד מהילד.
הוא לא זז. לא היה לו לאן. נותר תלוי על בלימה, בין כוח המשיכה לבין הרצון לחיות.
שריקה עמומה, פגיעה. החץ נתקע חצי מטר משמאל לנער. הוא החל לעזוב-
"ילד!!!" לא האמנתי שאני מסוגל לצרוח ככה. "תעזוב את השק!" שלאקקק. ראש ברזל נוסף ננעץ בראש הצוק, "תפיל אותו למטה!!!"
הוא שמע, ראיתי שהוא שמע. כל חירש היה שומע. אבל הוא עדיין לא זז.
"אתה שומע???" צעקתי כמשוגע הכפר, מפר את המוניטין שלי כבחור אציל הליכות. כן, גם בתור רועה צאן. "זרוק אותו כבר!!!"
ייתכן?! הוא פשוט לא רוצה?!?!
לא יכול להיות שום הסבר הגיוני למצב הזה.
הוא מביט בי עכשיו.
אין לי כוח לצעוק לו כבר. משדר לו, זרוק כבר את העבדות שלך, ילד.
והוא זורק.
פאחחחח!!! עשרות לבנים מתפצפצות על צלע ההר, משילות את משקלן מרוחו של הנער. הוא מזנק עכשיו אליי בקפיצה בלתי אפשרית, בערך מתאבד-
אבל אני תופס אותו. ביד שהוא שולח אליי.
ועכשיו הוא לידי, כאן. עומד על ההר שכבש ומביט למטה, אל השק.
ובוכה.
***
פעם זה לא היה כך.
פעם נערים לא נחטפו לשרת בעבדות קשה כל כך. קשה עד שהיו מתמכרים אליה. ועוד רק בגלל קצת חוסר זהירות. הם לא היו צריכים לוותר על כל כך הרבה כדי להמנע מהסכנה, ולא היו צריכים לטפס על צוק מטורף כדי לחזור הביתה. לחזור למי שהיו כבר אין סיכוי. אין עניין.

פעם היה להם דבש, אני חושב. לא שאני מכיר, אבל נו באמת, כמה קשה יכול להיות לחיות בעולם קטן, גלובלי ודמוקרטי?

הבחור הנמלט ישן על המיטה שלי כרגע. סיפר שקוראים לו דרור. חיבקתי אותו, למרות ועל אף שהוא יותר מלוכלך מניקי, הכבשה השחורה מהעדר של בן שושן. אני אחמם לו מים, שיתקלח,
הגיבור.


***

"איציק מה התוכניות שלנו לשבת הקרובה?" אני שואלת את בעלי בצהריי יום שלישי אחד רגיל.

"תוכניות?" איציק עוצר בחריקה שמבהילה אותי.

"אמא שלי רוצה שנבוא אליה השבת" אני ממהרת להסביר "אמרתי לה שהרבה זמן לא התארחנו אצל ההורים שלך...יש הזמנה באופק?" אני רומזת לבן של חמותי שמזמינה אותנו פעם בחצי שנה.

איציק מביט בי בעיניים עגולות.

"את לא זוכרת מה יש בשבת הקרובה?" הוא שואל בפליאה.

"אמ.ממ... ביום ראשון הקרוב יש לנו תור לד''ר אלכס בסורוקה, אבל מה יש בשבת הקרובה?" אני מנסה להיזכר.

"מה התאריך העברי היום?" הוא עונה לי בשאלה חוזרת כמו יהודי טוב.

"כד'? כה'?" אף פעם לא הייתי טובה בניחושים.

"ואם היום כה?" הוא ממשיך להקשות "איזה תאריך יצא בשבת?"

"יהיה כח טבת" האסימון שלי נופל על הרצפה בקול רעש גדול. "יום נישואין עשירי שלנו..." אני מביטה בו המומה.

"אכן כן" איציק מחייך חיוך קטן שמיד נמחק מול עווית הכאב שבפניי...

"לא רק שלא זכרתי" אני ממלמלת "אני גם לא רוצה לזכור..."

"עשר שנים עשר שנים..." המילים צורחות לי בראש כמו מקהלה של עורבים שחורים.

"אני רוצה שנחגוג אותם" איציק משתיק את העורבים מביט בי בעיניים מתחננות.

"אני רוצה לעשות לנו הפקת ענק לכבוד עשר שנות נישואין שלמות ויפות..." הוא ממשיך בפאתוס.

הדמעות מדגדגות לי על הריסים, אני מתחילה לטפטף, אם לא אעצור כאן זה יהפוך לצונאמי. אני כבר מכירה את עצמי.

אני מושכת טישו מהקופסא המעוצבת.

מנגבת את הדמעות, נזהרת על הרימל, זה מה שחסר לי עכשיו, שני נחלים שחורים מהעיניים עד הסנטר, גם ככה שחור לי.

איציק מתיישב לידי ולוחש:

"רחלי, לא קל לנו, אני יודע. אבל בואי ננסה להתגבר על זה." הוא ממשיך לפתרון "נכניס את הניסיון שלנו לתוך קופסא. נשים בבויידם עד מוצ''ש, ונשמח באירוע הפרטי שלנו. בסדר?" העיניים שלו מתרטבות גם.

"אתה הסיבה לחגוג את היום נישואין הזה" אני מחייכת אליו חיוך קטן "אפילו שקופסא אחת, או בוידם שלם לא יספיקו להכיל את הניסיון שלנו." הקול שלי רועד.

אני מזדקפת, נושמת נשימה עמוקה ושואלת:

"אז מה התוכניות שלך לשבת הקרובה מר אזולאי היקר?" אני בולעת את הגולה בגרון.

"יש לי תוכניות רציניות לשבת הקרובה" עונה האיש שלי, ונעמד.

"ראשית הם יתחילו בקניות, מתאים לך מדאם אזולאי לצאת עימי עכשיו לקניות שוות לכבוד החגיגה?" הוא מסכל רגליים וקד קידה למולי. מחזיק בכיסא כדי לא ליפול.

אני מחייכת חיוך גדול ויודעת שהוא לא יירגע עד שישמע אותי צוחקת.

"אני מקווה שהכרכרה מוכנה בחוץ, אדוני." אני קמה מהספה, צועדת למראה שבחדר, מפדרת אדמומיות ודמעות.

לובשת שריון, סוגרת ריצ'רצ'ים בלב, ויוצאת נחמדה ומעוניינת.

הולכת לעשות קניות לחגיגה שאין לי כח נפשי לחגוג. אני אשתדל גם לקנות פינוקים, ממתקים וסוכריות. בעלי לא צריך להוסיף אותי לקופסת הניסיונות שבבוידם.

***

הסניף החדש של ''אושר עד'' עמוס באנשים עם עגלות עמוסות בכל טוב הארץ ומפעליה, מחלקות מסודרות וסדרנים מתרוצצים סביבנו כמו קן נמלות חרוצות.

איציק מתעכב ליד עמדת מנגל גדולה, ביד אחת הוא מעמיס גחלים ובשניה רשת ומלקחיים.

"הולכים לאכול "על האש" השבת?" אני שואלת בתמיהה.

"הולכים לחגוג עשר ימים על כל שנה" הוא עונה לי ברצינות שמבהילה אותי...

"אל תיבהלי" הוא ממהר להרגיע "אני רוצה שנתפנק כבר מיום חמישי" הוא מגלה חלק קטן מהתוכנייה.

העגלה מתמלאת בחטיפים, פיצוחים, שתיה, ואפילו דגי בורי גדולים שאני פוגשת רק בראש השנה.

התור לקופה שלנו מגיע עד לפסטות של אוסם, אני מוסיפה גם חבילת פסטה בצורת קונכיות. להשלמת הקונספט הטברייני.

"יכולת להספיק מנחה" אני אומרת לאיציק שנשען על העגלה העמוסה שלנו, מפהק פיהוק עייף.

"אולי נעשה כאן מנין" הוא מצביע בידו על התורות הארוכים, "יש פה כמות למנין וחצי אני חושב."

קול חותך את השיח ביננו.

"סליחה אפשר לעבור?" אישה מבוגרת עם מטפחת קשורה באדיקות ושכמיה מצמר מפלסת דרכה מאחורינו. בידה האחת היא דוחפת עגלת קניות עמוסה וביד השניה מושכת עגלה נוספת, שתי נכדות קטנות מתמרנות איתה ביחד בנתיב שנפתח לכבודה.

אנחנו זזים הצידה והיא ממשיכה עד שנתקעת בעוד שלוש עגלות שהתמזגו מכמה תורים.

היא מבקשת מהנכדות להמתין וניגשת ישירות לקופאית.

"מה היה פה?" אני שואלת את בעלי.

ולפני שהוא מנחש לי את סיבת העקיפה, אני שומעת את הקופאית צועקת: "תתנו בבקשה לגברת לעבור, יש לה תו נכה..."

"כמו שלי יש תו קניה" איציק ממלמל...

"איציק..." אני לוחשת לו בתוכחה.

עכשיו כל התור גונח ומתייפח.

המבוגרת נגררת עם הפמליה אל הקופה, בדרך לא דרך היא מצליחה להכניס את שתי העגלות לתור.

העיניים של כולם עוקבות אחריה. סוף סוף היא מתחילה להניח מוצרים על המסוע שפתאום קול צווחני משתיק את כולם...

"חצופה!" אישה עם שיער סגול וקפוצו'ן זרחני מחליטה להביע את דעתה בקולי קולות.

"חוצפנית..." היא ממשיכה בצעקה, אני מתכווצת לתוך הקוסקוס והפתיתים... מרגישה כאילו כועסים עלי.

"ככה לעקוף תור שלם... חוצפה שאין כדוגמתה!..."

"איזה עוד מילים יש בשרש ח.צ.פ.?" איציק לוחש לי חצי בצחוק חצי בזעזוע.

"יש לי תו נכה..." המבוגרת מנסה להסביר פניה סמוקות מבושה..

"גם לי יש תו נכה!" צועקת הסגולה, "שכחתי אותו בבית אז מה? לא רואים שאני מבוגרת שככה את עוקפת אותי? והנה יש פה עוד נשים מבוגרות כמוני...תתביישי לך!"

"גברת..." המוכרת מנסה להרגיע "את מוזמנת לחזור לביתך ולהביא את התו נכה שלך, ואז גם לך יהיה פטור מתור כמו שמגיע לה על פי חוק." היא מדגישה את המילים האחרונות.

האישה המבוגרת נושמת בהקלה, והמוכרת מחייכת לה בחזרה.

"את מכירה אותה!" צועקת הסגולה, "בגלל זה נתת לה לעקוף..." היא מפרשת את החיוך שעבר בינהן.

"העיקר יש לך כיסוי ראש..." עכשיו תור ענייני דת ומדינה "כל הדתיים גונבים את המדינה..."

"היא קראה לי גנב..." איציק מוריד את הראש על ידית העגלה ומשמיע קול בכי מתועש.

"איציק די עם השטויות..." אני מתחננת. "אם לא הייתי פוחדת מהסגולה הזאת, הייתי משתיקה אותה, אבל יש לה בעגלה מטאטא ומגב, אני מפחדת שתרביץ לי."

אנחנו ממשיכים לבהות בהצגה שנכפתה עלינו ועל שאר עומדי התור שמשום מה בלעו את הלשון כמונו.

התור מתקדם לאיטו, האישה המבוגרת אוספת שקיות אחרונות לעגלה.

עיניה מושפלות, ותנועות ידיה המתבלבלות מעידות שהיא רק רוצה לברוח.

"מסכנה..." איציק מביט בה ברחמים. "היא ביישה אותה כל כך..." אני עונה לו בכאב לב אמיתי.

ולפני שאיציק מגיב, אני פתאום מרגישה דחף עצום.

כמו הארה משמים אני מרגישה שהרגליים שלי רצות מאליהן.

"אני כבר חוזרת..." אני מתחילה לרוץ קדימה מפלסת את דרכי בין העגלות...

"עוד אחת שעוקפת..." הסגולה לא נרגעת.

"לא... אני לא..." אני ממלמלת לעברה, עוקפת את התור מכיוון הקופה ראשית, ורצה לכיוון היציאה.

האישה המבוגרת בדיוק מחתימה את הקבלה בכניסה.

אני עוצרת לרגע, מסדרת את המטפחת. מסדירה נשימה וניגשת אליה במהירות...

"סליחה גיברת..." האישה מסתובבת אלי מבט מפוחד בעיניה.

"אמ..מ.. אפשר אותך רגע?" אני מחייכת אליה חיוך מרגיע.

"את צריכה אותי?" היא מביטה בי בעיניים שואלות.

"כן, רק לכמה רגעים..." הידיים שלי דוחפות את העגלות שלה לצד הדרך שלא יחסמו את המעבר.

"תמר תזמיני מונית" המבוגרת מבקשת מהנכדה שלה ונשענת על העגלה, מחכה לשמוע מה יש לי לאמר.

"סליחה, אני פשוט..." אני מנסה לייצב את הקול המתרגש שלי "עמדתי עכשיו בתור, כמה עגלות מאחורייך, אני ראיתי מה שעברת.. ו... אני גם ראיתי איך לא ענית לאישה שצעקה עלייך וביישה אותך מול כולם"

"היא מסכנה מה יש לי לעשות?" עונה לי האישה במבטא מרוקאי כבד.

"כן, היא מסכנה, אבל את צדיקה גדולה!" אני מחזירה לה בהתלהבות..

"אווה...אל תגז'ימי..." היא צוחקת...

"אני רק רוצה, אם את יכולה..." הלחיים שלי בוערות "פשוט אני ובעלי נשואים כבר עשר שנים, ולא זכינו לילדים" הגולה בגרון עולה לי שוב... "את יכולה לברך אותנו בפרי בטן?" אני שואלת, משפילה עיניים.

"פח..ח.." האישה מניפה את ידיה בביטול "מה אני ומה חיי? מה פתאום אני! תלכי לרבנים שיברכו אותך..." היא מגלה לי את אמריקה.

אני לא מוותרת:

"את עכשיו בדרגה גבוהה יותר מהרבנים!" אני מנסה להסביר "כי פגעו בך מול הרבה אנשים ולא ענית!" אני רואה בזווית עין את הסגולה מתקדמת עם העגלה. רק שהזכות לא תעלם לי עכשיו.

"בבקשה" אני מתחננת "תברכי אותי רחלי בת יפה ובעלי יצחק בן רונית לזרע קודש בר קיימא! בבקשה..." העיניים שלי מתחילות לזלוג.

היא מביטה בי בחמלה ואומרת: "טוב, טוב, הנה אני מברכת אותך.. שתזכי להרבה ילדים לא רק אחד..." היא מניחה לי ידיים חמות על הראש "ועוד השנה אלוקים ייתן לך תאומים בן ובת!"

"אמן!" אני עונה בקול.

"הנה הרבנית העוקפת..." הסגולה מביטה בנו בעיניים רושפות.

"וגם אותך אני מברכת..." המבוגרת מחזירה לה, נהנית מהתפקיד החשוב שזכתה לו "שלא תשכחי אף פעם את התו נכה שלך, שתוכלי גם את להנות מהזכויות לקשיש..."

חחח הסגולה אהבה את הבדיחה. ואני ורצה לעזור לאיציק להעמיס שקיות לעגלה. מרגישה הילה מעל הראש שלי. משהו בי נרגע...
"איפה היית?" איציק לוקח את הקבלה ומתקדם איתי שוב ליציאה.
"הייתי בסגולה..." אני מחייכת חיוך מסתורי.

***

כח' בטבת שנה אחר כך.

"ש—ל—וווםםם..."

דלת הבית נפתחת עם הרגל של איציק, אל הבית פורצים בלוני הליום ענקיים בצורת 11 אחריהם עוד כמה בלונים שובבים בצבעים פסטליים. זוג ידיים עם עוגה בתוך קופסא גדולה נדחק אחריהם..

"נו... תעזרי לי..." איציק צועק לעזרה.

אני נחלצת מהקיפאון שתקף אותי, רצה אליו, מצילה את העוגה מצניחה חופשית.

איציק מושך עוד שני בלוני הליום סוררים שנתקעו לו במשקוף, מניח שקיות כבדות על הרצפה, ומשפשף זרועות כואבות.

"יום נישואין שמח אשתי!" הוא מחייך חיוך גדול.

"יום נישואין שמח בעלי היקר!" אני מחזירה לו.

"איזה פינוקים, איזה כייף!" אני מניחה את העוגה בזהירות על השולחן, ניגשת לשקיות לראות מה הן מציעות.

בעלי אוסף את הבלונים לזר מוגזם ושואל: "איפה אני אקשור לך אותם?"

"אמ.ממ.." אני מביטה על הסלון, מחפשת מקום ראוי והגיוני "את הפסטליים היפים האלה תקשור כאן" אני מקרבת אליו את הכיסא שלי "בלי לספור נכון יש כאן אחד עשר בלונים?" איציק צוחק וקושר אותם למשענת הכיסא.

"ואת המספרים..." קול בכי דקיק עולה מחדר השינה שלנו, קוטע את תשובתי.

"בוא נלך לראות מי רוצה לענות את התשובה..."

אנחנו נחפזים לחדר, ניגשים לשתי העריסות העומדות בו.

אני ממהרת להרים את הלל. מערסלת אותה אל ליבי.

"תקשור ספרה אחת לעריסה של יהודה ואת ספרה השניה לעריסה של הללוש." אני מנענעת אותה ברכות ולוחשת:

"ש..ש.. רוצה גם בלון? לא לבכות, הנה אבא קושר לך בלון למיטה" הלב שלי מתנמס לרגליי שאני מחזירה אותה לעריסה.

איציק עושה כבקשתי.

שתי עריסות, שתי ספרות.. אחד עשרה שנות נישואין.

אנחנו מביטים זה בזה בהתרגשות, שותקים מעוצמת השעה.

"בגדול, אני לא צריכה לקנות לך מתנה הפעם..." אני לוחשת בהתנצלות "הבאתי לך מתנה כפולה" אני מצביעה על זוג העריסות המעוצבות.

"בגדול אני תמיד חייב להביא לך מתנות" איציק קורץ. "וכמובן בלונים...חבל שפספסת מה כתוב עליהם"

"הדפסת עליהם כיתוב?" אני מצמצמת עיניים, מנסה לקרוא מרחוק.

הוא ממהר להדליק את מנורת הלילה, מכוון אליי את הבלון הראשון:

"לאשתי היקרה, אם ילדיי..." אני צוחקת "איזו הגדרה מרגשת"

עוברת לבלון השני, קוראת בקול:

"יום נישואין שמח! שנזכה לחיות עד 120 ב"אושר עד"."

***
אהבתם? התחברתם?
אשמח מאד לקרוא!

באופן חריג, אקדים ואומר שהרעיון הזה לא מומלץ לא רק בגלל שהכותב אינו בעל רישיון ייעוץ, אלא כי הוא מסכן 100% מהקרן וההגדרה המילונית הנכונה יותר לגביו היא הימור ולא השקעה, הוא מיועד למשלמי מס טיפשות (כמאמר החכם: המדינה החליטה להטיל מס על טיפשות, אך לא מצאה דרך להגיע לנישומים, ולכן הקימו את מפעל הפיס).
הרעיון מונח כאן כדי לדון בו ולא כדי לממש אותו.

הגרלת 123
למי שלא מכיר, מפעל הפיס מציע ללקוחותיו הגרלה בשם 123. ההגרלה מתקיימת פעם ביום והמשתתפים בה צריכים למלאות טבלה ב-3 ספרות שבין 000 ל-999. הזוכה מקבל סכום של פי 600 מהסכום ששילם על ההגרלה. ולדוגמא: מי שקנה כרטיס ב-2 ש"ח ובחר את המספר הזוכה יקבל סכום של 1200 ש"ח. אם המספר לא עלה בגורל, המשתתף לא יקבל כלום, הוי אומר: אין פרס שני.

סיכויי הזכייה
חישבו מהיר מגלה שסיכויי הזכייה בהגרלה עומדים על 1*1000. תיאורטית מי שימלא את 1000 האפשרויות ב-1000 טבלאות, וישלם על כל טבלה 1 ש"ח, יזכה בוודאות ב-600 ש"ח, אך יצא נפסד כי שילם 1000 ש"ח. אם הקונה התיאורטי ימלא 500 טבלאות עם מספרים שונים סיכויי הזכייה שלו יעמדו על 50%, ובמקרה שהחמישים אחוזים הנכונים ינצחו, הוא ירוויח 100 ש"ח, אבל במקרה של הפסד הוא יפסיד 500 ש"ח.

אם ניקח קבוצה של 250 מספרים שבין 001 ל-250 (להלן "הקבוצה"), הסיכוי שאחד מהם יזכה הוא 1*4. ומבחינה סטטיסטית טהורה הסיכוי שאחד מהקבוצה יעלה בגורל פעם בארבעה ימים הוא 1*1. ואם כן מי שימלא את מספרי הקבוצה במשך ארבעה ימים, עשוי לזכות בוודאות, אך להפסיד בוודאות כמו מי שמילא את 1000 האפשרויות באותו היום, כי העלות במשך הימים הייתה 1000 ש"ח.

בעוכרנו נעוצה העובדה שהסטטיסטיקה לא בהכרח מתפקדת באופן שוטף, וכדי לתקן את סטיות התקן שלה, נאמת אותה בהמשך מול הנתונים ההיסטוריים.

הרעיון: השקעה אקספוננציאלית
להבא נשתמש בביטוי העברי של המילה, כי זה היה ארוך מדי.
ובכן הרעיון הוא כזה, ביום הראשון ממלא המהמר 250 טבלאות עם מספרי הקבוצה, על כל אחת מהן הוא משלם 1 ש"ח, ובס"ה: 250 ש"ח.
אם איתרע מזלו ואחד המספרים עלה בגורל, הוא הרוויח 350 ש"ח, וביום הבא הוא מתחיל את ההימור מהתחלה.

אם ביום הראשון נבחרה אחת מתוך 750 האפשרויות האחרות: ביום השני רוכשים את מספרי הקבוצה במחיר של 2 ש"ח לכל טבלה, בעלות של 500 ש"ח. ובמצטבר מאתמול הגענו כבר ל-750 ש"ח.
אם ביום השני זכה מי ממספרי הקבוצה, סכום הזכייה יהיה 1200 ש"ח, ושורת הרווח תהיה 450 ש"ח. כאמור, במקרה כזה מתחיל משלם מס הטיפשות את התהליך מהתחלה למחרת.

במקרה של אי-זכיה: ביום השלישי מכפילים את עלות הכרטיס וקונים 250 כרטיסים בסכום כולל של 1000 ש"ח. סכום ההשקעה הכולל טיפס כבר ל-1750 ש"ח, זכיה ביום השלישי תניב 2400 ש"ח, ורווח נקי של 650 ש"ח. באם הגיעה הזכייה, כנ"ל חוזר חלילה.

החזקתם ראש עד היום הרביעי? קונים 250 כרטיסים במחיר של 8 ש"ח כל אחד, ס"ה 2000 ש"ח, ס"ה כולל הכול 3750 ש"ח. היום הסטטיסטיקה צריכה לעמוד בדיבורה, זכיה תניב 4800, ורווח של 1050. באחוזים זה נשמע פנטסטי: רווח של 28%, וכל זה בתוך ארבעה ימים.

התקלה: סטיית תקן
מה יקרה כאשר הסטטיסטיקה תאכזב?

הצילום שלפניכם מציג נתונים שבהם הואיל מספר מהקבוצה לעלות בגורל רק ביום השמיני, סטירת לחי בפניה של הסטטיסטיקה (האמת? מגיע לה...). זה הרצף הכי ארוך שמצאתי כרגע ברפרוף על עשרות התוצאות האחרונות, אם כי מפעל הפיס מאפשר לנו לעיין בארכיון של 7630 תוצאות. בדיקה אמינה יותר תבחן לא רק את הקבוצה הזו, אלא כל רצף של 250 ספרות. בעבר מצאתי רצף של 11 יום ללא זכייה.

בטבלה שלפנינו נסקור את חישוב ההשקעה והתשואה עד לטווח של 12 יום.
מהר מאוד ההכפלה המעריכית מגיעה לסכומים המסוכנים.
אם שרדנו עד היום ה-12, השגנו תשואה מרשימה של מעל 1100% בתוך 12 יום, וזה עלול להיות מפתה עבור מי שלא יקרא את הניתוח הזה עד הסוף.

אבל במקרה שביום ה-13 אזל הכסף בחיסכון או שאזל החשק להכניס לקופת ההימורים סכום גדול נוסף?, הקרן הלכה לפח האשפה של הסטטיסטיקה (גם את המילה הזו נמאס לי להקליד, למה אין מילה עברית?).
בתקווה שמפעל הפיס ייבחר להניח את הכסף בדיוק על בית כנסת חדש ליד הבית, ולא על מגרש כדור-עף בחיפה.

האמת הסטטיסטית לאמיתה
האמת היא שאין קשר בין הסטטיסטיקה של אתמול וזו של היום ושל מחר. בכל בוקר הסטטיסטיקה פוקחת עיניים ליום חדש, ולא עורכת חשבון-נפש על מעלליה מיום אמש. ולכן רכישה של 250 אפשרויות, תשיג תמיד סיכוי קבוע של 1*4, גם אם כבר שנה לא עלו בגורל מי מקבוצת הכרטיסים היוקרתית. סוד הפער שבין הסטטיסטיקה התיאורית לבין זו ההיסקית.

ובכן, אין כל ערובה שלא בדיוק החל מהיום שבו תתחילו את ההימור, למשך 20 יום קבוצת המספרים שלכם תעדיף בצניעות אופיינית להסתגר בד' אמותיה ולהימנע מלהופיע תחת אור הזרקורים של המספרים הזוכים.

יש הימורים טובים יותר, עם סיכויי זכייה גבוהים יותר. בררו בקזינו הקרוב לביתכם.

ואם יש לכם עשרה מיליון שקלים מיותרים וחשק רב להשליך אותם לפח, אני רק מעדכן שיש לי פח במצב מצוין בבית. אל תרגישו לא נעים.