שיתוף - לביקורת ששי לא סופר את עומר – למה, עומר סופר אותו?

  • הוסף לסימניות
  • #1
"ששי, את העומר כבר ספרת היום?", פתחתי רשמית את עונת ההדתה במסעדה שבה אני משגיח על הכשרות, וכשאני רעב, גם על מידת העשייה של האסאדו והאספרגוסים.

"למה שאספור את עומר מהפס הקר, למה הוא סופר אותי? הוא חתיכת שחצן. אפס.", הפגין ששי בורות מרשימה.

"חחח, לא העומר הזה", כמעט נחנקתי מצחוק ומהאסאדו הצמיגי. מידת עשייה רעה. טוב שטעמתי והשגחתי. "אני מתכוון לספירת העומר שבין פסח לשבועות. כמו שנה שעברה, זוכר?"

ששי נזכר. הסכים. זרק מפיון על הראש.

"כמה צריך לספור היום?", הוא שאל.

"בעיה, עוד לא ספרתי היום, אסור לי לנקוב במספר של היום", ניסיתי להסביר.

"טוב, אין לי כוח לשטויות שלך", העיף את המפיון.

"רגע, יש לי פתרון", הצעתי.

"אני אומר לך מה ספרו אתמול, וככה תדע כמה לספור היום", ששי הסכים.

"אז ככה. אתמול היה 12 ימים לעומר", ששי עיבד את המידע במצחו החרוש, ופניו האירו באחת, "הבנתי, אז היום 11 ימים לעומר", קבע.

"איך 11 אם אתמול היה 12?", זעקתי. מרגיש כמו מורה גרוע במתמטיקה.

"זו לא ספירה לאחור?", תהה ששי.

"לא, זו ספירה מלמטה למעלה", הסבלנות כמעט ברחה לי, כמו כלב שרוצה לעשות שפטים בחתול מעצבן. החזקתי אותה חזק במושכות.

"אה, אז היום 12 ימים לעומר", הבריק שוב האיינשטיין של זמנינו.

"איך 12?", שאלתי מתוסכל.

"הרגע טענת שאתמול היה 11", צעק.

"אני טענתי? אתה בחישוב עקום ברוורס טענת", צעקתי בחזרה.

"תשחרר אותי מהשטויות שלך", רטן, "כבר עדיף לי לספור את עומר מהפס הקר מאשר את העומר", אמר במרירות.

הגבתי בהלם: "מה אתה אומר?"

"כומר", חרז בכישרון ונמלט החוצה להירגע עם סיגריה.

רדפתי אחריו החוצה. שאלתי אותו מה יש לו נגד עומר מהפס הקר?

"הוא לא מתחלק עם שאר העובדים במשמרות הלילה בצורה שווה", אמר ששי בקול טעון.

"איך הייתה החלוקה של המשמרות בינכם בחודשיים האחרונים?", התעניינתי בסקרנות.

"עשרים ימים שובצו לי, שמונה עשרה ימים לדני ורק שלושה עשרה ימים לעומר!"

"תודה רבה ששי, עכשיו תגיד רק 'הרחמן הוא יקים לנו עבודת בית המקדש...."
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #2
"ששי, את העומר כבר ספרת היום?", פתחתי רשמית את עונת ההדתה במסעדה שבה אני משגיח על הכשרות, וכשאני רעב, גם על מידת העשייה של האסדו והאספרגוסים.

"למה שאספור את עומר מהפס הקר, למה הוא סופר אותי? הוא חתיכת שחצן. אפס.", הפגין ששי בורות מרשימה.

"חחח, לא העומר הזה", כמעט נחנקתי מצחוק ומהאסדו הצמיגי. מידת עשייה רעה. טוב שטעמתי והשגחתי. "אני מתכוון לספירת העומר שבין פסח לשבועות. כמו שנה שעברה, זוכר?"

ששי נזכר. הסכים. זרק מפיון על הראש.

"כמה צריך לספור היום?", הוא שאל.

"בעיה, עוד לא ספרתי היום, אסור לי לנקוב במספר של היום", ניסיתי להסביר.

"טוב, אין לי כוח לשטויות שלך", העיף את המפיון.

"רגע, יש לי פתרון", הצעתי.

"אני אומר לך מה ספרו אתמול, וככה תדע כמה לספור היום", ששי הסכים.

"אז ככה. אתמול היה 12 ימים לעומר", ששי עיבד את המידע במצחו החרוש, ופניו האירו באחת, "הבנתי, אז היום 11 ימים לעומר", קבע.

"איך 11 אם אתמול היה 12?", זעקתי. מרגיש כמו מורה גרוע במתמטיקה.

"זו לא ספירה לאחור?", תהה ששי.

"לא, זו ספירה מלמטה למעלה", הסבלנות כמעט ברחה לי, כמו כלב שרוצה לעשות שפטים בחתול מעצבן. החזקתי אותה חזק במושכות.

"אה, אז היום 12 ימים לעומר", הבריק שוב האיינשטיין של זמנינו.

"איך ?12", שאלתי מתוסכל.

"הרגע טענת שאתמול היה 11", צעק.

"אני טענתי? אתה בחישוב עקום ברוורס טענת", צעקתי בחזרה.

"תשחרר אותי מהשטויות שלך", רטן, "כבר עדיף לי לספור את עומר מהפס הקר מאשר את העומר", אמר במרירות.

הגבתי בהלם: "מה אתה אומר?"

"כומר", חרז בכישרון ונמלט החוצה להירגע עם סיגריה.

רדפתי אחריו החוצה. שאלתי אותו מה יש לו נגד עומר מהפס הקר?

"הוא לא מתחלק עם שאר העובדים במשמרות הלילה בצורה שווה", אמר ששי בקול טעון.

"איך הייתה החלוקה של המשמרות בינכם בחודשיים האחרונים?", התעניינתי בסקרנות.

"עשרים ימים שובצו לי, שמונה עשרה ימים לדני ורק שלושה עשרה ימים לעומר!"

"תודה רבה ששי, עכשיו תגיד רק 'הרחמן הוא יקים לנו עבודת בית המקדש...."
זה טוב!!
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
ענק! :ROFLMAO: :ROFLMAO: :ROFLMAO:

את אלו אהבתי במיוחד:
עונת ההדתה
"זו לא ספירה לאחור?"
"מה אתה אומר?"

"כומר",
זרק מפיון על הראש.
שלושה עשרה ימים לעומר!"

"תודה רבה ששי, עכשיו תגיד רק 'הרחמן הוא יקים לנו עבודת בית המקדש...."

אסאדו...
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
  • הוסף לסימניות
  • #5
  • הוסף לסימניות
  • #7
זה מעולה!!!!!!!
במיוחד:
עונת ההדתה

וכשאני רעב, גם על מידת העשייה של האסאדו והאספרגוסים.

טוב שטעמתי והשגחתי

ספירה לאחור

עכשיו תגיד רק 'הרחמן הוא יקים לנו עבודת בית המקדש...."
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
הכותרת מיוחדת, מצחיקה ומדרבנת כניסה.
התוכן מעולה.
משפטים שנהניתי:
מידת עשייה רעה. טוב שטעמתי והשגחתי.

ששי נזכר. הסכים. זרק מפיון על הראש.
כבר עדיף לי לספור את עומר מהפס הקר מאשר את העומר
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
  • הוסף לסימניות
  • #13
מאת ה' היתה זאת.

הוא החונן לאדם רעיון, ומלמד לאנוש תחביר ומילה.

ברצותו תנבוט תודעה, ינבע עט ויבעט מסר, וברצותו, מחסום!
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.

אשכולות דומים

ונתנה תוקף-

"פעם, פעם", כך מתחילות אגדות, שתי מילים שחוזרות על עצמם, יוצרות קסם במציאות, "בארץ רחוקה, רחוקה, חי עדר כבשים, כבשים רבות היו בעדר, מהן שחורות, מהן לבנות, מהן מנוקדות, גבוהות ונמוכות, שריריות ועדינות, כאלו עם גומה ותלתלים, וכאלו שתמיד ידעו איפה למצוא דשא", ככה מתחילים סיפורים טובים, כך נבזק בהם קסם, חותם על מילים כותרת: אגדה.

אחר כך, בקול לוחש ממשיכות אגדות ב"פתאום". "פתאום" אומרת האחות התורנית לאח הקטן. "פתאום". אומר האב לבנו שלא מצליח להירדם, "פתאום". אומרים החיים בקול מקפיא דם, "פתאום בא זאב", מלחששת האגדה, "הוא הגיע לכיוון העדר, פער את פיו, שיניו נצצו לאור הירח", הילדון הקטן ששוכב במיטה עוצם עיניים בבעתה, הילדונת מצטרחת, והסיפור ממשיך, "הוא לקח שני כבשים מהעדר, אכל אותם, פצע שתי כבשות רועדות, זרע בלגן ובלבול, והלך, היה חושך", מייטיב האב לספר, הוא מתאר שמיים זרועים באלף כוכבים, והיסטרייה של פעיות רכות, מבוהלות, בליל של בכי, ולחישות שקטות, כאב אין אונים, סבל אינסופי, ואיפה הוא הרועה הגדול והחזק איפה?

"ואז", כך ממשיכה כל אגדה, יש בה "אז", יש בה רועה שבה, עם חליל ומקל, רדף אחרי הזאב, חילץ מפיו כבשה, התיישב באמצע העדר שלו, והתחיל לספור את כבשותיו, הוא ספר את המבוהלות, את אלו שאיבדו נשימה, את אלו שהיה להן אח, את אלו הרועדות, הוא אסף אליו בחיבוק את אלו שברחו רחוק מידי, עצמו עיניים לא פתחו כדי לראות שזה הרואה, הוא ספר אותם, העביר אותן תחת המקל, אחת. אחת.

"וכך הן חיו באושר", מסיימות האגדות ואחות מתמתחת, ילד נרדם, ילדונת צוהלת, "כך הן חיו באושר ואושר עד עצם היום הזה".

"פעם, פעם" לחשו לי החיים אגדה, ניסו לזרוע קסם בבלבול, "זה לא פעם" תיקנתי אותם בקפידה. "זה כל פעם" כך מתחילה אגדה של חיים. אין מרחק. אין קסם. אין פעם שניה.

"בארץ אחת שאני מכירה היטב, יש עדר גדול, ממנו יש גבוהות ונמוכות, לבנות ושחורות, חזקות וחלשות, מתולתלות וחלקות, יש בו את אלו עם נעלי הטומס ויש בו את אלו שיודעות מה לענות למורה, עדר גדול מאד". כך נבזק קסם של חיים לתוך סיפורינו כותב כותרת נוקבת: חיים.

חיים הם לא אגדה. אין איך לעצור פתאום. אי אפשר לעצום עיניים. להיצמד לשמיכה כשזאב נושף, ותמיד בחיים בא ה"פתאום", החיים לא הופכים ללוחשים, הטון לא יורד, כך בא פתאום של חיים, יודע הוא איפה למצוא ילדות, איך לסחוט מהן אוויר.

"פתאום" כך צורחים החיים בקול יריות של פיגוע.

"פתאום" כך צורחים החיים בקול חריקת תאונה מצמררת.

"פתאום" הם לוחשים למול סידור לא רטוב

"פתאום" הם שותקים למול דמעות בלי כמות.

"פתאום" הם אומרים בקול מקפיא דם, זורעים בלבול וחושך, והיום עוד מאיר, שולח קרניים מסנוורות לעיניים שאיבדו כבר דמעות. ורק סימני שאלה עוד יש בהן ויש שמיים זרועים באלף כוכבים, והיסטרייה של בכיות רכות, מבוהלות, בליל של צעקות, ולחישות שקטות, כאב אין אונים, סבל אינסופי, ואיפה הוא הרועה הגדול והחזק איפה?

"ואז" אומרים החיים בקול תרועה, וילדה עוצמת עיניים, "ואז הוא מגיע, ברחמים גדולים, יהיו שיתארו אותו סופר, מעביר פס, ויהיו שיתארו אותו רועה. יהיו שיתארו אותו רואה. רואה את עדרו אחרי שבא בו זאב, הוא סופר את המבוהלות, את אלו שאיבדו נשימה, את אלו שהיה להן אח, את אלו הרועדות, הוא אוסף אליו בחיבוק את אלו שבורחות רחוק מידי, עוצמות עיניים לא פותחות כדי לראות שזה הרואה, הוא סופר אותן, מעבירן תחת שבט. תחת חסד. מרפא להן. חובק אותן. מבקר.



"כְּבַקָּרַת רֹעֶה עֶדְרוֹ בְּיוֹם-הֱיוֹתוֹ בְתוֹךְ-צֹאנוֹ, נִפְרָשׁוֹת--כֵּן, אֲבַקֵּר אֶת-צֹאנִי; וְהִצַּלְתִּי אֶתְהֶם, מִכָּל-הַמְּקוֹמֹת אֲשֶׁר נָפֹצוּ שָׁם, בְּיוֹם עָנָן, וַעֲרָפֶל וְהוֹצֵאתִים מִן-הָעַמִּים, וְקִבַּצְתִּים מִן-הָאֲרָצוֹת, וַהֲבִיאוֹתִים, אֶל-אַדְמָתָם; וּרְעִיתִים, אֶל-הָרֵי יִשְׂרָאֵל, בָּאֲפִיקִים, וּבְכֹל מוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ בְּמִרְעֶה-טּוֹב אֶרְעֶה אֹתָם, וּבְהָרֵי מְרוֹם-יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה נְוֵהֶם; שָׁם תִּרְבַּצְנָה בְּנָוֶה טּוֹב, וּמִרְעֶה שָׁמֵן תִּרְעֶינָה אֶל-הָרֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי אֶרְעֶה צֹאנִי וַאֲנִי אַרְבִּיצֵם, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה אֶת-הָאֹבֶדֶת אֲבַקֵּשׁ, וְאֶת-הַנִּדַּחַת אָשִׁיב, וְלַנִּשְׁבֶּרֶת אֶחֱבֹשׁ, וְאֶת-הַחוֹלָה אֲחַזֵּק; וְאֶת-הַשְּׁמֵנָה וְאֶת-הַחֲזָקָה אַשְׁמִיד, אֶרְעֶנָּה בְמִשְׁפָּט." (יחזקאל ל"ד)
בהתחלה, פשוט שמחתי שאני כבר מחוץ לבית הכלא, בן אדם חופשי, יכול לקום מאוחר, לא צריך לעמוד במסדר כל בוקר, אני אדון לעצמי: אף אחד לא יחלק לי הוראות, אני לא צריך לישון במיטה נמוכה, לקבל כל היום בדיחות מעליבות משישא, הבוס של התא.
אני יכול להסתכל על השמיים כמה שבא לי, לא רק בשעת חצר היומית.
הכיף הזה, אתם לא יכולים לדמיין, לעשות מקלחת במשך יותר משבע דקות, בלי לשמוע צרחות אימים של הסוהרים: "תצא! תצא!" ופתאום המים הופכים לקפואים ואני שומע צחוק מרושע.
כיף להיות אדם חופשי. ככה חשבתי.
אלא ש... לצערי, חוויית השחרור לא הייתה כפי שחשבתי, ולמעשה רחוקה מאוד מהחלומות הורודים אותן רקמתי בליבי בשנות כליאתי הארוכות.

זמן קצר לאחר השחרור התחלתי בעבודה הראשונה שלי. שוטף כלים במסעדת הברון הרזה, בפאתי יפו הערבית. הייתי שומע ניגונים בווליום, מלהתענג על האפשרות ליהנות בפרטיות. בלי ששישא חצוף מתערב לי ומכבה ומדליק לי כמה שבא לו.
אני שמח בכך שמצאתי עבודה ויש לי אפשרות לשלם על השכירות, ועל השתייה ומתענג על החופש.
אלא שאז, בערך כשבועיים לאחר תחילת עבודתי, הגיע אליי קוסקוס הרזה, הבעלים של המסעדה. תפס אותי באמצע שטיפת הכלים. ניער לי את הצווארון אפילו יותר מפחיד ממה ששישא היה אוהב לעשות, וצעק עליי:
מה נראה לך שאתה עושה פה? שמעתי שאתה אסיר משוחרר!

הסתכלתי עליו בלי לדבר, הידיים שלי עדיין טבולות במים הסבוניים. הלב התחיל לדפוק לי כמו פטיש על סדן. כמו שישא על הכתף שלי אם הוא דמיין שהסתרתי לו את הנוף של הרצפה או משהו. "אני עובד כאן כבר שבועיים," גמגמתי. "לא עשיתי שום דבר רע."

קוסקוס, מצידו, צחק צחוק קר: "לא עשית שום דבר רע? אתה לא עשית שום דבר רע גם כשישבת בכלא, נכון?" הוא התקרב אליי עוד יותר, והריח של הדיאודורנט הזול שהוא אהב להשתמש בו הכה באפי כמו שריקה: "תקשיב לי טוב, פשעון קטן. אני לא רוצה פה בעיות. לא רוצה משטרה, לא רוצה לקוחות שיברחו, ובטח לא רוצה שאיזה גנב יעבור לי על הקופה..."

מה יכולתי להגיד? אוקיי, הייתי בכלא, אני אסיר משוחרר - הנה אמרתי את המילים האלו! - אבל... אבל... "אבל אני לא גנב!!" ניסיתי להגן על עצמי. נראה לכם שהוא התרשם? פחח.

"כולם אומרים ככה," הוא ירק על רצפת המטבח שגם ככה לא הייתה שיא הנקיון. "שמע, יש לי משפחה לפרנס ועסק לנהל. אני לא יכול להרשות לעצמי להסתכן איתך. ביי"

וזהו. הרגשתי איך הקרקע נמסה מתחת לרגליי. שוב הייתי הופך למישהו שאף אחד לא רוצה, מישהו שכולם פוחדים ממנו, מישהו שלא מגיע לו הזדמנות שנייה. א-ס-י-ר מ-ש-ו-ח-ר-ר. מילים צורבות כל כך.

"בבקשה," לחשתי. "אני צריך את העבודה הזאת. אני לא אעשה בעיות, מבטיח לך. וגם... אני... אני... לא גנב...".
מזל שלא יצא כלום מהעיניים, נס.

אבל קוסקוס לא התרגש, פנה ללכת, גבו מדבר אליי: "תקח את השכר עד היום ותיעלם מפה. אל תחזור."

*
ועכשיו אני יושב כאן, בחדר השכור הזה שמריח כמו פחית בירה מעוכה בוואדי, כותב. בחוץ יורד גשם, והטיפות על החלון נשמעות כמו מחיאות כפיים איטיות, לעגניות.

אכן, כבר חמישה חודשים עברו מאז קוסקוס זרק אותי. חמישה חודשים של דלתות שנטרקות בפנים, של מבטים חשדניים, של המילה "אסיר משוחרר" שהופכת אותי לאדם בלתי נראה. לא, זה לא נכון. אני נראה מאוד טוב. יותר מידי. אמהות רצות לשמור ילדותיהן לצידן, קשישים ממהרים להניח יד על ארנקם כשאני עובר. הקופאי השכונתי שמחייך לכולם מביט בי במבט קפוא.

אתמול קיבלתי עוד תשובה שלילית לבקשת עבודה. הפעם מחברת ניקיון. אפילו לא רצו שאבוא לראיון. "בגלל הרקע הפלילי," הסבירה לי המזכירה בקול מנומנם, כאילו היא מספרת על מזג האוויר. "מצטער, ובהצלחה".

הרקע הפלילי. זה מה שאני עכשיו. לא בן אדם, לא אדם שטעה ושילם על הטעות שלו. רק שתי מילים מעורפלות. רקע פלילי.

אני חושב לפעמים על שישא מהכלא. איך הוא אמר לי יום אחד: "תראה, לוזר, בחוץ זה לא מחכה לך פיקניק. הם לא מחכים לך עם פרחים ונשיקות. הם מחכים לך עם פטיש, מסמר וסדן".

צחקתי עליו אז. חשבתי שהוא שישא. עכשיו אני מבין שהוא אמר לי את האמת הכי כנה שמישהו אמר לי אי פעם.

החופש שלי זה לא חופש. זה כלא אחר, גדול יותר, עם חומות בלתי נראות. הפרק שבין הסורגים לחוץ לא קיים. השחרור הוא אשליה. האמת היא שהחברה ממשיכה להעניש אותך גם אחרי שסיימת את הזמן שלך. היא מסמנת אותך בחותמת בלתי נמחקת ואומרת לכולם: "הנה, זה המסוכן. תיזהרו ממנו."

מחר אני חוזר לביקור אצל הקצין מבחן. אגיד לו שהכל בסדר, שאני מחפש עבודה, שאני משתדל להשתלב. כמובן. כל מה שהוא צריך לשמוע ולרשום בטפסים הארורים שלו. לא אגיד לו שאתמול חשבתי לרגע אחד, רק לרגע קטן, שאולי שישא צדק כשאמר שכדאי לחזור פנימה. לפחות שם יודעים מי אתה. ואם אתה לא דורך בטעות על הבוהן הלא נכונה, אתה גם זוכה ביחס די סביר מהחברה סביבך. אתה לא שקוף, לפחות. גם משהו, לא?

אז אני מבקש ממכם, ההגונים, שוחרי החופש. אם תיתקלו בי פעם, או באחד מחבריי למעמד הלא מכובד, תנו לנו צ'אנס, זה הכל.
לא ויתורים, לא הטבות, לא יחס מועדף, לא שאלות מטופשות, רק צ'אנס.

אהלן, ביי. תודה.
סבתא שלי עלתה מפרס, איראן, הם עלו מהעיר כשאן, שמרו על המסורת: חגים וכו'.
היא מאוד אהבה תורה, אהבה דתיים, כמה שיותר צדיקים יותר טוב.
הם עלו מסורתיים, עם הזמן למדו והתחזקו בגלל ילדיהם שחזרו בתשובה.
למרות המרחק, נהגה ללכת בימי זקנתה לבית הכנסת עם הליכון, למרות הדרך שהיתה מלאה בחול.
היא ודודה שלי סיפרו לא פעם בעלבון על מקרה שקרה להן: הן עלו על אוטובוס לקברי צדיקים, ואדם אחד קפץ וצעק: "הם לא משלנו".
הן ירדו מההסעה בבושת פנים.
*
העולם בתקופות ההן היה עולם עם פחות מודעות.
היום יש יותר שיח על שיוויון, אהבת אדם וכו'.
בעבר היו אתגרים שונים, ביניהם אפשרות של אנשים לשלול או לדחות אלו את אלו.
אני זוכרת שכששמעתי את הסיפור הזה, הבנתי שלי זה לא היה קורה.
כי באופי שלי - לא הבנתי למה ללכת למקום בו יש אנשים שונים ממך, מצידי היה להשאר בבית ולא ללכת ללימודים, אני ממש מעדיפה את אזור הנוחות שלי ולא מבינה למה צריך להידחף איפה שיש סיכוי קל שידחו אותך, זו אחת הסיבות שהייתי מתרחקת מחברות, שמא ידחו אותי מתישהו, כי שהבנתי שיש סיבות לדחות אותי.
אני ממש לא מעניינת אף אחד, לפי דעתי, הכוונה שאין בי משהו שעלול לגרום לחברות תחושת ערך שהן בקרבתי, וכדי להיות חלק מחברה, צריך שיהיה לך ערך כלשהו. (זה לא רע או טוב, זו תוצאה).
*
בקיצור, רציתי לכתוב על היציאה לאור (או על כל עשיה אחרת, כמו למצוא עבודה, שידוך וכו')
שכן מחייבת את האדם פעמים לא מעטות לעמוד מול דחיה: שוב ושוב ושוב.
מה עוזר לי כיום להשתדל פה ושם, להפיץ את הכתיבה שלי, למרות הרצון לא להידחף למקומות לא-לי ולא לחוות דחיה?
זה בגלל ההבנה שאני לא העניין כאן, אלא דרישת העולם ורצון ה'.

ביציאה לאור עדיף לנטרל את החשיבה סביב ה'אני', שזו חשיבה שחוששת מדחיה ויכולה להוביל לתחושות לא טובות.
ביציאה לאור האדם מתנתק מעצמו, או אולי מתחבר לעצמו, ופונה לעבר חשיבה אחרת, חשיבה של שליחות.

הערך בחשיבה של שליחות:

האדם היוצא לאור לא חש מחויב, לא חש שהוא צריך משהו, לא רוצה לתת, לא לקחת, לפיכך גם אין פחד מדחיה, כי אם אתה לא מעורב עם ה'אני' שלך
אתה לא חש מעורבות רגשית אלא להיפך, לשיטתך אתה מגשים את שליחותך בעולם.
אתה מתנדב.
ולבוא ליציאה לאור מתוך גישה נדיבה של "אני מתנדב", זה מקסים כי אתה לא חש צורך להתלהב אם אתה מצליח, כי ההצלחה לא שלך, אבל אתה גם מצליח להיות יותר שכלי ופחות אמוציונלי, כי אתה עושה את שליחותך בעולם, ושליחות זו לא צריכה להיות מופלאה ומעוררת השראה, מספיק שתאפשר לעצמך להסכים לעצמך להגשים את עצמך ולהקשיב לרצון הפנימי שסולל את הדרך, תוך הקשבה לתורה.

אז כיום אני לא חוששת מדחיה כי למדתי להביט על זה ממבט שיכלי ולא רגשי: הרגש חושש מדחיה אבל השכל מבין שהכל בסדר, מלכתחילה אף אחד לא אמור לקרוא אותי או לקבל אותי, מספיק שאני מקבלת את עצמי וקוראת את כתיבתי ומאפשרת לעצמי להתבטא פה ושם.

אני לא צריכה שיקבלו אותי או את הרעיונות שלי או את הכתיבה שלי, להיפך, אני צריכה לשמוח ולהודות על מה שכן הצלחתי עד כה, להבין שזה לא מובן מאליו, ולשמוח שיש בעולם אנשים נוספים שמביאים הרבה אמירות עם מסרים טובים.
אנשים לא ממש צריכים אותי כי תוכן כמו שלי יש במקומות רבים (הרב פנגר, שיטת ימימה , פנימיות התורה, ועוד ועוד) ומה שאני כן משתדלת ואשתדל זה בגלל תחושת שליחות שאמורה להיות משותפת, כי כולנו ערבים זה לזה וכל אחד תורם היכן שאפשר: בתפילה למען הכלל, תרומה, חסד, אומנות, כתיבה, הפצה וכו'

*

הדרך הכי טובה להביא את עצמך לידי ביטוי היא לחיות את עצמך, להקשיב לרגשות, למצוקה, למחשבות, להבין שמה שאתה עובר זה משהו יחודי, כי אף אחד לא חושב כמוך ולא מרגיש כמוך, זווית הראיה שלך חשובה עבור העולם.
כי העולם במצב רחוק מיעודו האמיתי, כרגע, וכל אדם שיכול לצאת לאור תורם לעולם דבר מה.
התורה נותנת במה אפילו לבלעם הרשע ונותנת את האמירות של לבן הארמי, דבר שלדעתי מוכיח שגם אם אתה לא מושלם אתה יכול לומר את האמירות שלך וה' יכוון את הכל לטוב.
*
ולגבי האמירה "הם לא משלנו"
אני חושבת שמשם קורץ החרם, אותו חרם חברתי שקורה כמעט בכל מקום: החל מהמשפחה הגרעינית בה פעמים רבות יש אפליות או השונים מוצאים את עצמם קצת מחוץ לתמונה, ועד לחברה כולה.
אין לי פתרון לחרם (מלבד הספרון דובי שיר והכתר האמיתי שנותן כלים להתמודדות עם חרם)
אבל אני חושבת שהחשיבה צריכה להשתנות: במקום לעודד גאוות יחידה שגורמת לחברתיות רעילה , לעודד שוויון, עין טובה, הקשבה.
לפעמים יש פחד שאם נעודד שוויון אז חלילה הציבור יאבד מהיחודיות שלו ויטמע בעולם הכללי.
החשש הזה מוצדק, אי אפשר לעודד שיוויון בלי להבין את הערך היחודי והתרומה האדירה שיש במגזריות, כי בכל מגזר יש ערך בפני עצמו, ואין צורך לבטל את עצמך כדי להגיע לשיוויון, שיוויון לא הופך אותך לשווה, אלא מוציא את החשיבה מחשיבת פילוג לחשיבה אחדותית שמכירה בכך שבורא עולם הוא המנהיג של העולם כולו, ויש בכל דבר בעולם אלוקות.
השיתוף הראשון שלי בפורום מקווה שתהנו אשמח לתגובותיכם... תודה.​

המשרד לשידוכים בכפייה



אם אתם חושבים שהכותרת 'המשרד לשידוכים בכפייה' מצחיקה, אז נכון, אתם צודקים, זה באמת התחיל מבדיחה של החברותא שלי,

אבל לתדהמתי הדבר הפך למציאותי מאד, עד להחריד, ואז זה כבר לא היה מצחיק בכלל.

אז נתחיל מההתחלה, קוראים לי אברהמי.

הייתי בחור בישיבה חרדית הנחשבת לאחת מהמובילות בעולם התורה,

בחור מבריק שנחשב להבטחה גדולה... 'אשרי יולדתו'.

רק מה, כשהגעתי לפרק האיש מקדש החלו ה'עיכובים' וכך אני רואה את עצמי חולף על גיל 26 צולח את ה-30 מדלג על 32 וגולש במהירות לכוון ה-34.

שלוש שנים קודם לכן כשהגעתי לסביבות גיל 31 אחרי שכל החברים שלי התחתנו ונשארתי האלטֶר בּוֹחֵר (הבחור המבוגר) האחרון, מהקיבוץ שלי הרגשתי שאני חייב להחליף את הסביבה ובחרתי בכולל הסמוך לביתי, שם הכרתי את החברותא שמואל יוכפז, אברך, בן תורה אמיתי ומֵענטש בלתי שגרתי.

הוא לא הטריד אותי בנושא השידוכים, לא דבר אליי בביקורתיות

ולא ניסה לדחוף לי דברים לא מתאימים.

אבל כשהוא כן התעניין, זה הגיע ממקום אכפתי ואמיתי ובלי 'חפירות' מיותרות.

כל זה היה נכון עד ליום הולדתי ה 34 .

מזל טוב אברהמי, קידם אותי החברותא במאור פנים, "תודה," עניתי לו ביבושת, מעדיף להתעלם מציון היום ה'חשוב' כדי שלא לעורר את הנושא הכאוב.

אבל החברותא שלי לא חשב כך, משהו בי בהשלמה שלי עם המצב, עורר אותו לשנות אסטרטגיה...

"תגיד, עם כמה בחורות נפגשת עד היום?".. הופתעתי מהשאלה.. השתהיתי כמה שניות ועניתי בסביבות 130, התשובה הממה אותו הוא לא ציפה למספר הזה, הסברתי לו, "תראה, נכון שזה נשמע המון, אבל אני נחשב לבחור מצוין ממשפחה מיוחסת, וזה אומר שהייתי בחור מבוקש, התחלתי להיפגש מגיל 23 וקבלתי הרבה מאד הצעות מכל מיני כיוונים, עם השנים זה הלך ופחת אבל במשך 11 שנה אני בוודאי נפגשתי עם לא פחות מ- 130 בחורות."

"אתה צודק." הוא עונה לי, "במחשבה שנייה זה בהחלט הגיוני, אבל אתה יודע מה באמת מדהים אותי בסיפור הזה?...

איך זה יכול להיות?... איך זה יכול להיות? שמבין 130 בחורות שמהצד של הבחורה ביררו עליך טוב, טוב

ומהצד שלך, זה ברור שאמא שלך 'הפכה כל אבן' לפני שנתנה לך אישור להיפגש, ובסך הכל, שני הצדדים ראו שזה מתאים ושיש סיכוי טוב לחתונה

אז פשוט תגיד לי איך זה יכול להיות ש 130 פעם כולם טעו ורק אתה ראית מה שאף אחד לא ראה?!"

מייד אמרתי לו שהיו כמה בחורות ש'הורידו' אותי כבר בפגישה הראשונה או השנייה .."6 בערך" אבל הוא לא הרפה...

"או קיי אברהמי, אז איך זה יכול להיות, ש- 124 פעמים כולם טועים ורק אתה צודק??

התגובה המיידית שלי בד"כ לשאלות האלה הייתה קרירה ומתעלמת

מזמן לימדתי את כולם שאני לא משתף פעולה בנושא הזה

אבל יוכפז, הוא לא כמו אחרים, אמנם במילים שלו הייתה תוכחה, אבל המבט שלו הקרין רק אהבה וחמלה ואני החלטתי לשתף איתו פעולה, הסברתי לו באריכות איך יכול להיות כזה דבר, נתתי לו שש שבע דוגמאות ופרטתי לו את הסיבה לחוסר ההתאמה בכל אחת מהן, הוא הנהן בראשו.

המשכנו בלימוד.

למחרת שוב על ההתחלה יוכפז פונה אליי בדרמטיות ושואל:

"תגיד, אם מישהו היה אומר לך בצורה שלא משתמעת לשתי פנים שמעכשיו והלאה לא מציעים לך יותר בחורות עד יום מותך ושאתה חייב לבחור! אחת מה-124שכבר נפגשת איתן במי היית בוחר?"

זו הייתה שאלה מכשילה, נבוכתי, לאחר מס' רגעים התעשתי.

"תראה" אמרתי לו "אולי יש איזה אפשרות רחוקה שיכולתי להתפשר על אחת מהן... אולי.. אבל תבין אותי, להתפשר על האישה שאתה מתחתן איתה זה אומר להתפשר גם על הילדים שלך על רמת וסגנון החיים שלך ובעצם להתפשר על האידיש קייט של כל החיים שלך!

ואין שום סיבה שלא לתת אמון בקב"ה שיכול להביא לך את הבחורה שבאמת באמת מתאימה לך, ואני מאמין בו!"

כך סיימתי בדרמטיות, מקווה שדברי ההחלטיים עושים את הרושם הדרוש.

הוא לא ענה לי, המשכנו בלימוד.

למחרת הוא המשיך.. "תראה אותך!... כבר יש לך כמה שערות לבנות!

מייד פרצתי בצחוק.. הוא לא ידע אבל מגיל 30 אני בודק את עצמי מדי פעם במראה והבקר בדיוק הסתכלתי ולא מצאתי אף לא שערה לבנה אחת.

אמרתי לו תבדוק בזכוכית מגדלת ותקבל 10 שקל על כל שערה לבנה שתמצא

הוא חייך המשכנו בלימוד.

למחרת מייד כשהגעתי הוא הסתכל אליי בחיוך רחב ואמר:

"תראה, דברתי עם הראש כולל והחלטנו לפתוח משרד לשידוכים, אבל לא משרד רגיל אלא משרד לשידוכים בכפייה שמיועד לבחורים כמוך ולעוד כל מיני מעוכבים למיניהם.

חייכתי, כבר התרגלתי לחוש ההומור הבריא של החברותא שלי, התיישבתי מולו והקשבתי, מעניין מה הפעם?

יוכפז המשיך "אני והראש כולל מבררים על שלוש בחורות בשבילך, שלוש ולא יותר ואחרי שאנחנו מוודאים ששלשתן מתאימות לך מכל הכיוונים, כל מה שנותר לך הוא להיפגש ולהתחתן עם הראשונה מהן שתמצא חן בעינך."

כמובן ששאלתי, "ואם אף אחת מהן לא תתאים לי, מה עושים?"

"או, זו בדיוק הנקודה!" הוא ענה לי "אין לך אופציה כזו, זו בדיוק המשמעות של משרד לשידוכים בכפייה!" "חה חה חה" צחקתי, למה, מה תעשו לי אם לא אתחתן עם אחת מהן?"

"או! לשאלה הזו, חיכיתי! אתה תפקיד בידינו מראש סכום של 100 אלף ₪ ואז.. אם תואיל בטובך ותתחתן עם אחת מהן הכסף הזה יינתן לך לצרכי החתונה ואם ח"ו לאו , הכסף הזה מייד מועבר לארגון הכנסת כלה."

"חה חה חה יפה, צחקתי, רעיון יפה מאד אבל אני לא נכנס להימור הזה.."

יוכפז הסתכל אליי בעיניו החכמות ואמר

אברהמי 34! אתה כבר בן 34! מתי תתחתן? מתי יהיו לך ילדים?.. מתי תכניס אותם לת"ת? לישיבה? לסמינר? לחופה? תגיד לי אתה רוצה לסיים את החיים שלך רווק, זקן בן שבעים.

עניתי לו "יוכפז! נראה לי שהתבלבלת, אני לא בן שישים וארבע... אני בסך הכל בן שלושים וארבע.

כאן הסתיימה השיחה.. המשכנו ללמוד..



אבל מה שלא ידעתי הוא, שממש באותם הרגעים נכנס לחיי במלא הכוח המשרד לשידוכים בכפייה.

לא, לא המשרד המדומיין של החברותא שלי אלא משרד אחר חזק ואגרסיבי פי כמה וכמה.

שבוע אחרי יום ההולדת שלי התחלתי להרגיש תחושות מוזרות בגופי חולשה שהלכה וגברה וכאבי ראש, אחר כך הופיעו כאבים בכל חלקי הגוף מלווים בחום. בהתחלה לא ייחסתי לזה חשיבות מיוחדת וגם אמא סברה שזו רק שפעת חזקה במיוחד שאוטוטו חולפת אבל ההחמרה בכאבים שריתקה אותי למיטה וכמעט הפכה אותי משותק.. הכריחה אותנו לפתוח בסדרת בדיקות מפרכת שבסופה הודיעו לי שיש לי את 'המחלה'... סרטן ליפומה של תאי ה-טי, סרטן נדיר וקשה לאבחון...

את ההודעה קיבלתי כשכבר הייתי מאושפז בבית החולים, בתוך כמה שעות מההודעה הפנו אותי בדחיפות לטיפול הכימותרפי הראשון, ואז

חדרה להכרתי המציאות החדשה... הרגשתי איך תהום ענקית נפערת מתחת לרגליי ואני נופל ונופל לתוכה ללא כל יכולת לעצור, כל הבטחון עם ארשת החשיבות העצמית שהיו לי, נשברו והתרסקו לרסיסיי רסיסים...

הרגשתי רק שחור ושחור.

אחרי הטיפול שכוב בתוך מיטת האשפוז לא רציתי לדבר עם אף אחד בקשתי שישאירו אותי לבד, הסתגרתי בתוך עצמי התחלתי לשוטט במחשבות ואז קלטתי איך ברגע אחד בתסריט שרק הקב"ה יכול ליצור... כל התוכחות שהתריע החברותא יוכפז בפניי, מתגשמים למציאות מיידית ואכזרית.

"אברהמי מתי תתחתן?" "מתי יהיו לך ילדים?"

"מה יקרה אם יאמרו לך שעד יום מותך לא יציעו לך אף בחורה אחרת!..."

תראה יש לך שערות לבנות!..." חשתי צמרמורת כשנזכרתי במשפט הזה, עבר יותר מחודש מאז שהוא נאמר ולא התבוננתי במראה...שלפתי את המראה מתיק התפילין המונח ליד מיטתי, התבוננתי...

שורות שורות... של שערות לבנות בצבצו להן בצדעי ראשי, נרעדתי "הרי אני כבן 70 שנה" נזכרתי מייד באמרה המפורסמת של רבי אלעזר בן עזריה ואחריה במשפט של יוכפז, "אתה רוצה לסיים את החיים שלך רווק זקן בן שבעים?!!

אבל כל זה היה רק הקדמה, הקדמה לתובנה שלפתע הכתה בי במלא תוקפה תובנה ששלחה אלומת אור אל תוככי נפשי בעוצמה שלא יכולתי לשאת.. יוכפז שאל אותי עם איזה בחורה מכל אלה שכבר נפגשת היית מתחתן? ואני התחמקתי מלומר לו את האמת אבל כן, הייתה אחת כזו... קראו לה מיכל נפגשתי איתה לפני כשנה, מה שהרגשתי כלפיה לא הרגשתי מעולם כלפי אף משודכת.

זה היה בעיצומה של הפגישה החמישית כשהיה ברור לשנינו שאנחנו הולכים לסגור ואז תוך כדי דיבורים מנושא לנושא, אמרתי שהכסף שמגיע מ 2 הצדדים יאפשר לנו בע"ה לקנות דירה על הנייר באחת מערי הפריפריה, אבל התגובה שלה הייתה.. "אתה מתכון הכסף שמגיע רק מהצד שלכם, לא? "לא!" עניתי.. "אביך התחייב ל 300 אלף שקל" , היא מייד פרצה בצחוק, צחוק כזה שלא הייתי צריך יותר הסברים" היא חשה במבוכתי ומייד אמרה, "נו, זו הסיבה שלמרות גילי הצעיר יחסית (25) אני מסכימה להיפגש גם עם בחורים מבוגרים.

בבית שלנו יש בקושי כסף בשביל חיי היום יום, השדכנית לא אמרה לכם?"

לא! עניתי...ושאלתי, "השדכנית לא אמרה לכם שהצד שלנו דורש השתתפות ברכישת דירה?"...שנינו השתוממנו, כנראה שנפלה פה טעות של אסתר השדכנית? היינו נבוכים, ניסיתי לומר לה ש.. "אולי אבא שלך ייקח הלוואה מאיזה גמ"ח אני יכול להמליץ על.." אבל מיכל סימנה לי שלא להמשיך

הבטתי בה, עינייה היו מצועפות היא אמרה

"הלואי שאבא יוכל להחזיר רק חצי מהסכומים שהוא כבר לווה" היא כמעט פרצה בבכי, הפגישה הסתיימה.

חזרתי הביתה בלב כבד ולבטים קשים, כשנכנסתי אימי הבחינה באכזבה שבעיניי... סיפרתי לה, היא אמרה "לא השקענו בך כל השנים האלה כדי שבסוף תהיה קופאי באיזה סופרמרקט!" ידעתי, זה נגמר.

אימי לא התמהמה, בירור קטן הוכיח שהשדכנית אסתר טועה מידי פעם 'טעויות' כאלה ולפעמים זה מצליח לה, אמי בקשה ממנה שיותר לא תציע לנו הצעות אחרות, שלא תהיינה עוד 'טעויות' מעין אלה.

וכך שוכב לבדי בחדר בבית החולים הבנתי שבמו ידיי אמרתי לא, לשידוך שלי אטמתי את אזני מלשמוע את הבת קול שהכריזה בקול כל כך ברור "מיכל בת פלוני לאברהמי"

ועכשיו חיי תלויים על בלימה וכנראה שהולכים להסתיים כשאני צעיר לימים ללא אישה, ללא ילדים.

התובנה הזו הכתה בי ללא רחמים אז הבנתי... מידת הדין פגעה בנו

ופרץ דמעות בלתי נשלט זלג מעיני...

אחרי שנרגעתי מעט קראתי בקול לאבא שידעתי שיושב מחוץ לחדר במסדרון אבא, תביא לי מהר ניירות וכלי כתיבה".. אבי לא הבין בשביל מה, אבל בתוך מס' רגעים משענת המיטה היתה מורמת ואני למרות הקושי התחלתי לכתוב מכתב שנבע מדם ליבי מכתב התנצלות ארוך ומפורט לבחורה שהייתה אמורה להיות אשתי...

בקשתי מאבא שיעביר את זה לבחורה באמצעות השדכנית "ו..אבא! אני רוצה שתקרא את זה קודם, וגם שהשדכנית תקרא את זה"

אבי הנהן בהבנה ויצא לדרך... אני לא הייתי רגוע עד שאבא חזר אליי למחרת ואישר בפניי שהמכתב הגיע אל מיכל "קצת רטוב, קצת רטוב מהדמעות שלך ושלי וגם של השדכנית."

נרגעתי...

שבועיים לאחר מכן כאשר התברר שהטיפולים הכימותרפיים לא עוזרים החליטו הרופאים לעבור לנוסחה אלימה יותר של טיפולים כימיים.

אבל דוקא אז התרחש הבלתי יאמן.

אני זוכר את עצמי שוכב במיטה כמעט משותק אפוף מתרופות ומסמי הרגעה כשלפתע החלו לזרום לחדרי משלחות משלחות, הרופאים הבכירים ביותר של בית החולים ומנהלי מחלקות ואז אני שומע לראשונה את מילת הקסם 'קיקוצ'י' ועוד בטרם אני מצליח להבין על מה ההתרחשות, אני שומע הוראה מפורשת של מנהל האונקולוגית "תפסיקו את כל הטיפולים ותעבירו אותו למחלקה פנימית."

לא הבנתי מה קורה, אולי בעצם אני מת, הרהרתי, אבל אז פתאום נבטה אליי דמותו של אבי ואני לא זוכר בחיים מתי הוא היה כל כך מרוגש ושמח... הייתי בטוח שנשתבשה עליו ועל עוד כמה אנשים שם דעתם.

"אברהימי אתה שומע אותי? זה היה אבחון שגוי! אתה שומע, אין לך סרטן יש לך מחלה אחרת בשם, קיקוצ'י!" (מחלה דלקתית הנקראת ע"ש הרופא היפני שאבחן אותה לראשונה) קיקוצ'י?! זה היה נשמע לי יותר כמו בדיחה אבל האמת, לא היה איכפת לי איך קוראים לזה, אני פשוט הבנתי שמי שכתב לי את התסריט הכל כך נורא שנקלעתי אליו משנה עכשיו את העלילה.

היה זה אבא שבמקביל לברכות שדאג שאקבל מגדולי הדור, פנה אל הרב מני שיפר מארגון 'הגנה לחולה' שסיפר לו על תקדים 'פרישר-גוטמן' כלומר מקרה שהתפרסם בארץ על אמן ישראלי מפורסם שבשנת תשע"ו חלה בדיוק ב'מחלה' שלי ואחרי תקופה גילו שזה היה אבחון שגוי ושהוא למעשה חולה במחלה נדירה ביותר בשם קיקוצ'י מחלה שהתסמינים שלה זהים כמעט ל'סרטן' שהיה לי, אבל זו מחלה קלה בהרבה.. שבדרך כלל חולפת מאליה!!!

בתיווכו של שיפר נלקחו מס' מבחנות דם לבדיקות נוספות ספציפיות שעל ידן התברר שגם אצלי נעשתה הטעות הזו.

בתוך פחות משבוע חזרתי הביתה.

אחר כך הייתי צריך להתאושש מהכימותרפיה לא פחות מאשר מהקיקוצ'י עצמו אבל ברוך השם, מצבי הלך והשתפר במהירות.

אחרי כחודשיים למרות שעוד הייתי חלש הרגשתי שאני יכול כבר לחזור לכולל לחברותא עם הרב יוכפז.

בערב סיפרתי זאת להורי, הם היו ישובים במטבח, אבי הסתכל לכוון אימי וקיבל אישור.

הוא פנה אליי ואמר "תראה אברהמי קיבלנו אתמול טלפון מאסתר השדכנית."

ליבי החל להלום בחוזקה...

אימי המשיכה אותו "היא רוצה לחזור על ה'טעות' שהיא עשתה לפני יותר משנה"

לא האמנתי למשמע אוזני, "היא דיברה עם מיכל?!" קראתי בהתרגשות עצומה

כן, ענתה לי אמא עם חיוך גדול והיא פנויה וגם היא מוכנה לחזור על ה'טעות' הזו.

לשלושתנו עמדו דמעות בעיניים.

אני ומיכל לא היינו צריכים יותר מפגישה אחת שהיתה מרגשת ומדהימה.

בסוף הפגישה אמרה לי מיכל "אתה יודע... השתנית... לטובה! אתה קצת אה.. קצת פחות.." מיכל עצרה מדיבורה בחוסר נעימות קל, אבל אני המשכתי אותה "קצת פחות יהיר, קצת פחות בטוח בעצמו.. קצת פחות גאותן!" היא חייכה ואני הוספתי, ה'משרד לשידוכים בכפייה' יודע לעשות עבודה מעולה!

סוף.

ולמי שמתעניין... אז לא, אני לא עובד בתור קופאי באיזה סופרמרקט

אבל אני כן מכתת רגלי מידי פעם כדי לקנות טיטולים וכד' במבצעים הכי זולים בעיר, והלוואי שאלו יהיו ה'צרות' של כל המעוכבים והמעוכבות.
התלבטתי אם לשים את הקטע הזה או לא.
זה מתחיל כמו סיפור בהמשכים, וזה גם דורש המשך, אבל תאמינו לי שכתבתי את זה סתם ככה ביום של חול בלי שום כוונות זדון לכתוב סיפור בהמשכים. אין לי שמץ של מושג איך ולמה כתבתי על הדמויות האלו (שהן דמויות מהחיים שלי למעשה) ואיך זה הולך להמשיך. האם גם אצלכם זה ככה?
טוב, אז הנה הקטע, אשמח מאוד לביקורות ואולי הצעות להמשך, ומי יודע, אולי תתנו לי את הכוח להמשיך את הסיפור.


בס"ד

לקראת הבוקר היא כבר ידעה מה עליה לעשות. היא התהפכה במיטתה, מעבירה במוחה את סדר הדברים, מה בדיוק תעשה, איך תגיד, מה תלבש.

השעה היתה מוקדמת מדי, אבל היא כבר לא יכלה לישון.

ומה אם זה יכשל? לא יצליח? ואם הפחד יתפוס אותה בשניה האחרונה? ואם הכל ישתבש?

היא הניחה את גופה העייף שוב על המיטה.

"אכבה את האור", חשבה. "אנסה לישון על זה עוד קצת".

נרדמה.

בשמונה היא קפצה מהמיטה. "אוי! כמה מאוחר! כמה מאוחר! איך לא שמתי לב??"

"נו, אין פלא", חשבה לעצמה בתסכול תוך כדי קפיצה מהמיטה וריצה לחדר האמבטיה, "כשמחליטים כל מיני החלטות הזויות בשעות הזויות מדי בבוקר, אז קשה אחר כך לקום".


***​

אושרית היתה מסוג הנשים שיודעות לעשות הכל לבד
אחרי כל כך הרבה שנים בהם חייתה בגפה, בלי בעל, בלי ילדים, כבר אי אפשר היה להתקיל אותה בשום דבר. ולא, לא רק מנורה ידעה להחליף. היה ברשותה ארגז כלים שלא יבייש אף שיפוצניק.

באותו בוקר היא קדחה במרץ בקיר. היתה לה תוכנית לשבור את קיר המטבח, לבנות אי ולארגן לה פינת אוכל קצת יותר נרחבת ממה שהיתה לה.

היא עצרה לפתע. "שמעתי דפיקות בדלת?" תהתה. היא הניחה את המקדחה על השולחן והלכה להציץ בקוקר.

"בוקר טוב יפית", פתחה אושרית את הדלת לרווחה ועל פניה חיוך. "מה מביא אותך אלי בשעת בוקר מוקדמת זו?"

יפית פזלה לכיוון המקדחה והצביעה על הקיר השבור בחלקו. "עוד שיפוץ?" שאלה בחיוך. "הגעתי לכאן כדי להזמין אותך להליכה. בעצם כבר התחלתי אותה ועברתי על יד ביתך וחשבתי שזה יהיה רעיון נפלא ללכת ביחד".

אושרית הרהרה. אמנם היא באמצע עבודה, אבל זו שעה נפלאה לצאת קצת. עדיין לא חם בחוץ ואחר כך יוכלו לשבת על כוס קפה בביתה ולפטפט קצת.

"אני נועלת נעלי ספורט ובאה". אמרה.

"אז איך הולך לך בכתיבה?" שאלה אושרית תוך כדי שעברו את הכביש לכיוון השביל שנמצא קצת מחוץ לגבולות העיר. היה זה שביל נוח למדי והן נהגו ללכת שם, ככה בתוך הטבע. אמנם ההליכה היתה פחות נוחה, אבל סבירה. השקט של הבוקר והנוף מסביב הפכו את ההליכה לטיול בפני עצמו.

"אני די תקועה" ענתה יפית. "זה לא שאין לי השראה, אני פשוט מרגישה שכבר אין על מה לכתוב. הכל כבר נדוש מדי. אני מרגישה שיש לי כל כך הרבה לתת מעצמי לעולם, להעביר מסרים, אבל אני כבר לא יודעת איך לעטוף אותם. על מה אכתוב? על משפחתיות? על זוגיות? סיפור הסטורי או אולי היסטרי? מתח או פנטזיה? הכל כבר יש, כבר קיים. כולם כותבים על זה. יש ספרי תראפיה, ספרי מתח, הומור, פנטזיה, משפחה, הסטוריה. מה יש לי להוסיף? נכון שאני יכולה לכתוב עוד ספר בסגנון, אבל יקראו אותו כלאחר יד וישכחו ממנו אחרי כמה ימים."

יפית הביטה כלפי מטה בתסכול. זה זמן מה שהיא רוצה להוציא ספר, אבל מרגישה ששום נושא לא יהיה מספיק חזק. לפעמים היא לא מצליחה להירדם בלילות, לפעמים יש לה חלומות משונים והיא חושבת שהנה, עכשיו יש לה נושא. אבל לאחר כמה שעות, החלום מתפוגג ועמו שברו.

אושרית הביטה בה במבט בוחן. "את יודעת?" מאז שהבנתי שככל הנראה אשאר לבד כל חיי, החלטתי ללמוד לעשות הכל לבד. וככה אני עושה כל מיני שיפוצים ועבודות בביתי. אף פעם לא חשבתי שעלי לשפץ עם איזה מסר מהדהד לחברות שמגיעות לבקר אותי."

יפית צחקה. "את באמת משווה? מה הקשר?"

"הקשר הוא שאני עושה דברים בשבילי ולא בשביל אחרים. אילו הייתי מנסה לשפץ בצורה עדכנית כמו שהולך היום, כנראה הייתי נתקעת איפה שאת נתקעת. אני לא מבינה, מה איכפת לך אם מה שאת כותבת יהדהד שנים ארוכות לאחר כתיבת הספר שלך? למה זה משנה לך אם המסר יעבור בצורה כזו או אחרת? אולי פשוט תכתבי וזהו. תכתבי סתם, בלי קשר. תכתבי על מה שאת רוצה עכשיו בלי לחשוב אם כבר יש כזה סיפור או לא, ואם הספר יהיה איזה פריצת דרך לא נורמלית."

יפית נשמה עמוק. הביטה כלפי מעלה ושוב הורידה מבטה.

"את צודקת. את צודקת. אבל גם במקרה הזה, זה לא רק בשביל האחרים, זה בעיקר בשבילי. אני לא רוצה לשעמם את עצמי. לא רוצה לכתוב על עוד סיפור נדוש ורק לחשוב איך אני משתילה את המסר ומסיימת עם הסיוט. אני רוצה ספר שיאתגר אותי, שאחיה אותו, ספר שאקום אליו כל בוקר כמו אל תינוק שזה עתה נולד שכל יום הוא חידוש עבורי ועבורו. כל חיוך שלו יאיר את לבי. אצפה בו גדל, זוחל, הולך, מדבר. אני לא רוצה ספר זקן, ספר שכבר כתבו אותו לפני. מן העתק הדבק כזה."

היא נאנחה. "את בטח לא מבינה אותי, אני...אני צריכה..." היא התקשתה להסביר את תחושתה. היה כאן משהו מעבר. מעבר לסתם סופרת שרוצה לכתוב. היה כאן משהו שאולי באמת רצה להיוולד, כמו תינוק. והיא התפללה לתינוק שיהיה כמו שמואל הנביא ולא סתם עוד תינוק. תינוק שישנה את פני המציאות בעולם.

אושרית הבינה לליבה. הבינה שלפעמים אין זה חכם לשכנע וללחוץ. יפית צריכה לפלס דרך לעצמה וזה לא משהו שקורה ברגע. אולי זה פשוט יתפרץ ממנה פתאום. אולי כמו שהבוקר היא החליטה לשבור את הקיר למטבח. נכון, זה לא ממש דומה, ואולי זה עוד דרך להוציא אגרסיות חבויות אצלה, או אולי הדרך הפסיכולוגית לפרוץ לעצמה דרך. אין ספק שהבדידות אותה חוותה לא היתה מבחירה אלא מכורח. כורח שניסתה למתק עם החלטתה שלא לחכות יותר ולא להפוך עצמה תלויה באחרים. אבל אין ספק שהיה זה קושי והיא הודתה בזה בפני עצמה. גם ליפית יש קשיים, גם אם חייה נראים אחרת מאלו של חברתה.

***​

"את מאחרת!" הגננת הביטה בה במבט מאשים וכועס. "אני מקווה שיש לך סיבה טובה לאיחור שלך. את מבינה שהייתי צריכה לדווח לאחראית על כך שלא הגעת והיא כבר שלחה אלי סייעת אחרת. אני מציעה לך להתקשר לאחראית ולבדוק איתה לאן עלייך ללכת עכשיו, כי פה כבר לא צריכים אותך היום".

אורנה התנשפה. היא קמה מאוחר היום ורצה כל עוד רוחה בה אל הגן בו היא עובדת כסייעת. מרוב מהירות לא טרחה לבדוק אם היו לה טלפונים. היא שלפה את הטלפון מתיקה. 10 שיחות שלא נענו. אויש, האחראית מן הסתם חיפשה אותה. איזה בושות.

היא חייגה בחזרה.

"שלום לך", ענה קולה של האחראית אדיש במקצת. "בוקר טוב וטוב שאת חוזרת אלי". אורנה התנצלה על הבוקר הלא מוצלח ושאלה לאן עליה ללכת היום.

"האמת היא שכרגע לא צריך אותך בשום מקום." הקול של האחראית היה מוזר, אדיש אבל גם, איך לומר? נקמני אולי?

"מה פירוש? איך..?" אורנה לא הבינה.

"תקשיבי אלי חמודה שלי, אני לא יודעת באיזה עולם את חיה, אבל אצלנו אין מציאות של טלפון על שקט או סגור, באף שעה משעות היממה, והייתי אומרת לך גם בשבת, אלא שכאן באמת אני לא יכולה חוקית לדרוש את זה ממך, אבל בשניה שיוצאת שבת ועד השניה בה היא נכנסת את זמינה! ברגע שהתקבלת לעבודה בגנים את צריכה להיות בהיכון בכל רגע!"

האחראית לקחה נשימה עמוקה והמשיכה לצלוף בלשונה: "אם את חושבת שאת יכולה לשחק ככה איתי ולהרשות לעצמך תירוצים כמו שעכשיו השמעת לי, אז את יכולה לקחת חופש ארוך ארוך, לישון כמה שאת רוצה, ולשים טלפון על שקט כל השבוע, אבל לא אצלנו!"

היא חיכתה כמה שניות עד שהמסר יחלחל.

"אבל אני מוכנה לתת לך עוד הזדמנות אחת. אחת בלבד! פעם נוספת כזו ואת מוצאת את עצמך מובטלת. האם אני ברורה מספיק?"

אורנה הנהנה בכוח, לאחר שניה שמה לב שהאחראית לא רואה את תנועתה בטלפון וענתה בקול רועד: "כן, בטח".

"יפה" האחראית חייכה לעצמה. "ועכשיו, עלייך למצוא דרך להגיע לטללים לגן נחשון. בשעה 12 בדיוק עלייך ללוות הסעה של ילדים מיוחדים חזרה לכאן. לאחר מכן אני משבצת אותך לצהרון. מחר את פותחת גן בשעה 7:00 ונשארת עד 17:00. כל טוב."

אורנה בהתה בטלפון. ליווי הסעה? של ילדים מיוחדים? אוי אוי, איזה סיוט! לא הילדים המיוחדים הם סיוט חלילה, אלא כח האדם שנמצא מאחורי ההגה שלא תמיד מסתנכרן עם הסעה של ילדים שזקוקים לכל כך הרבה רוגע ותשומת לב. בפעם האחרונה שעשתה זאת היה עליה להתמודד מול נהג שעלה על מעגל תנועה, נסע בתוך רחוב בניגוד לתנועה, עצר בפראות ברמזורים ולא הפסיק לקלל. והיא היתה צריכה להרגיע ילדים בוכים, לעצור מריבה בין שני אחרים ואיכשהו להצליח לא ליפול בין כל הסיבובים המהירים. היא הגיעה הביתה עם בחילות וכאב ראש. עד היום היא לא מצליחה להבין איך הורים נותנים לילדים שלהם לנסוע בהסעות כאלה איומות. כל מה שהם מקבלים בגן הולך לאיבוד אחרי שעה של הסעה כזאת.

אבל היא לא שופטת, היא יודעת שאין להורים ברירות והם כמו היא, שבויים של המערכת.

היא התקדמה לכיוון תחנת האוטובוס לקו שלוקח לטללים. האם היה עליה לממש את תוכניתה? האם עליה להמשיך בגנים מחוסר ברירה או שאולי? ושמא?

זכרון מחשבותיה מהלילה שעבר שב והכה בה. היתה לה תוכנית מסודרת, מאורגנת. אבל היא כל כך פוחדת! ואם זה לא ילך? לא יצליח? היום כמעט איבדה את מקום עבודתה. אין לה שום אופציה, שום אופציה! היא חסרת השכלה לחלוטין ובגילה המופלג אף אחד לא יתן לה הזדמנות שניה. לפחות יש לה תנאים סוציאליים טובים, חופשות מסודרות, פנסיה, אבל חוץ מזה היא מחוקה לחלוטין. אף אחד לא רואה אותה באמת, למעט הילדים החמודים בהם היא מטפלת וגם ההורים שלהם שאוהבים אותה מאוד. אבל איזה מן חיים אלה? ולמה היא לא מסוגלת לצאת מהבועה של עצמה?

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כג

אמִזְמוֹר לְדָוִד יי רֹעִי לֹא אֶחְסָר:בבִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי:גנַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ:דגַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי:התַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה:ואַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי וְשַׁבְתִּי בְּבֵית יי לְאֹרֶךְ יָמִים:
נקרא  8  פעמים
למעלה