הנושאים החמים
חיה רבקה גרדה בראשה בעצבנות. בקשו ממנה להגיש עד מחר סיפור עכשווי עם פאנץ' מעניין, בן 1300-1500 מילים,
וכרגע היא עומדת רק על מחצית הכמות, וגם רמת העלילה לא מדהימה, לדעתה.
היא קראה שוב ושוב את הטקסט המוקלד, בתקווה נואשת שמשהו יתפוס אותה – רעיון חדש או פיתול מעניין בעלילה. אך המילים לא זרמו, והסיפור הרגיש לה רדוד וחסר חיים.
***
לא ברור למה שלומי בחור ישיבה רציני ואיכותי נתקע בשידוכים, אבל זה היה המצב.
הוא נשק לסוף גיל 29 בואכה שלושים, וכל מה שעניין אותו זה בחורה צעירה. כמו שרבים מחבריו כבר מצאו.
אמו ניסתה שוב ושוב לשכנע אותו להתגמש, אבל הוא עמד על שלו.
"שלומי", היא פנתה אליו, "השדכנית זילברמן הציעה את הבת של רייכמן. שמענו עליה דברים טובים".
"בת כמה היא?"
"עשרים וחמש, בסך הכל", ענתה בנימה קלילה.
"לא, תורידו את זה", הגיב בנחרצות, "אני לא מעוניין ביותר מעשרים וארבע".
אמו נאנחה. "שלומי, אבל רק לפני חודשים היא עשתה עשרים וחמש!".
"בסדר. גם עשרים וארבע זה בדיעבד בשבילי!". והשידוך עם רייכמן ירד מהר מהפרק.
במקביל, שפיגלמן השדכן הנמרץ החליט לארגן מבצע סוף שנה - לסיים עם כל 'התיקים' הלא פתורים שלו, ביניהם שלומי. עד סוף השנה הוא יארס את שלומי וחבריו הבררנים. ויהי מה... הבטיח לעצמו השדכן המהולל.
שלף פנקס דהוי, פתח בסדרת טלפונים, לחץ, שכנע, ובעיקר עיגל פינות, והציע בהתלהבות את מרכולתו המשובחת... להורי הבחור והבחורה.
אתמול נפלה בחכתו, משפחה מירושלים, ששתיים מבנותיה מחפשות שידוך. הבת הצעירה שרה שולמית בגיל 23 ואחותה חיה רבקה שיינדי המבוגרת ממנה בכמה שנים טובות.
"תקשיבי גברת בראון", אמר לאמו של שלומי, "יש משפחה מירושלים, משפחת כהן, יש להם בת בשידוכים, כלילת המעלות, חיה רבקה, בול בשביל שלומי".
"ובת כמה היא"? ביררה האם את הפרט הכל כך חשוב בעיני בנה.
"הממ.. שניה רגע, תני לי להסתכל בפנקס... בת עשרים ושלוש".
"מעולה! אפשר להתקדם".
***
שבוע לאחר מכן, שלומי ישב בקו 404 בדרכו לפגישה עם חיה רבקה. התנועה זרמה, האוטובוס שעט בנינוחות על פני צומת קוקה-קולה חופשי מפקקים מעיקים, ובקבינה התנגן השיר "קול ששון וקול שמחה". שלומי ראה בכך סימן משמיים לשידוך שיעלה יפה..
בינתיים הוא הריץ בראשו שאלות חכמות וסיפורים שנונים, בתקווה שיצליחו להותיר רושם חיובי על הבחורה שאותה עמד לפגוש.
אך אז, בשער הגיא, מנוע האוטובוס שהחליט להשתעל קטע באחת את הרהוריו, ודקות לאחר מכן - שרר שקט ומלא עשן.
הנהג הכריז בייאוש: "חברים, המנוע שבק חיים, כדאי לרדת מהר לפני שהוא יתלקח".
שלומי נאנח. "פנצ'ר ראשון בשידוך", מלמל לעצמו, וירד מהאוטובוס עם יתר הנוסעים לחכות לאוטובוס חלופי.
בעודם ממתינים בשולי הכביש, התקרב אליו בחור צעיר ומזמין:
"שלום עליכם! קוראים לי מוישי. מתסכל, הא?" אמר בטון ידידותי.
שלומי, שהתעסק בניסיון נואש לפתוח בקבוק מים, הרים את מבטו ופתח איתו בשיחה. עד מהרה התברר שמוישי כהן הוא בחור ישיבה שלומד בבני ברק אך מתגורר בשכונת רמות שבירושלים.
לאחר שיחה קלילה על איכות התחבורה הציבורית, וכמה "טוב" שההגה בידיים של אגד.. וחבל שהוא מאחר לחתונה של חבר קרוב. מוישי שאל אותו בנונשלנטיות:..
"תגיד, בן כמה אתה?"
שלומי ענה בזהירות: "עשרים ותשע לפני חודש ושבוע".
מוישי נענע ראשו בהתלהבות. "וואו! בדיוק מה שאני צריך. תקשיב, יש לי אחות מדהימה. חכמה, מוכשרת,
מנהלת קריאייטיב במשרד פרסום יוקרתי וגם סופרת מחוננת – אבל, איך נאמר, היא כבר בת עשרים ושמונה. אתה יודע איך זה... השדכנים קצת מתעלמים ממנה בגלל אחותי הצעירה. אולי תסכים לשמוע עליה?"
שלומי, כמעט נחנק משתיית המים כששמע את השאלה הישירה, ובכל זאת החליט להתעניין:
"מה השם שלה?"
מוישי חייך: "חיה רבקה שיינדי"........
גון פניו של שלומי נשתנה באחת, הוא הרגיש שהלב שלו מפסיק לפעום לרגע.
מושי בהה בו,
ושלומי חייך במבוכה. "הממ... נשמע מעניין... אתה בטוח שהיא בת עשרים ושמונה?"
מוישי עיקם את פרצופו. "למה אתה לא מאמין לי?!"
"לא לא, פשוט.. עזוב סתם שאלתי".
הדקות חלפו, האוטובוס החלופי הגיע, ושלומי ומוישי עלו עליו, מתיישבים אחד ליד השני. מוישי, שהמשיך לשבח את אחותו, נשמע כמו שפיגלמן השדכן. "אני אומר לך", הוא התלהב, "אין דברים כאלה. היא פשוט פנינה, יהלום. מי שיזכה בה – הרוויח לכל החיים".
ושלומי, שבראשו רצו מחשבות סותרות עד להתפקע, חייך חיוך מאולץ. הוא כבר ידע שבשעות הקרובות ייאלץ לשבת מול הבחורה שמוישי תיאר בפניו, אבל המידע החדש שהשיג הצליח לערער אותו.
כשהם הגיעו לירושלים, שלומי כבר קיבל ממוישי רשימת טלפונים לבירורים על אחותו כולל טלפון של השדכן שפיגלמן.. שמתעסק עם השידוך.
שלומי נפרד ממוישי בלחיצת יד קלילה. "תודה על ההצעה". ניסה לא לחשוף את הלחץ שבעבע בתוכו.
"אולי עוד יצא מזה משהו"... זרק מושי שניה לפני שירד מהאוטובוס.
ושלומי חייך במבוכה.
דקות ארוכות הוא התלבט אם להמשיך לפגישה, ורק כשהוא עמד מול הדלת של לובי המלון, ההחלטה נפלה.
הוא שלף את הטלפון והתקשר לשדכן.
"הרב שפיגלמן? אני מצטער, אבל אני לא מרגיש שזה מתאים לי. משהו... פשוט לא מסתדר."
"מה קרה?!" שפיגלמן הזדעק. "אתה יודע כמה עבדתי על השידוך הזה?!"
"אני בהחלט יודע. לפחות חמש שנים!" גיחך שלומי. "אבל אני פשוט לא מרגיש את זה. אולי זה לא הזמן.....".
שפיגלמן נאנח. "אוייש. הצעירים של ימינו, כמה ג'וקים יש לכם בראש!" עקץ את שלומי בחזרה. "ובכלל מה אני יגיד להורים שלה על כך שהפרזת בדקה התשעים?!"
"תגיד, שהאוטובוס נתקע וכבר מאוחר". והשיחה הסתיימה.
שלומי חזר לבני ברק עם תחושת הקלה מעורבת באכזבה ורגשות אשם. הוא עבר חוויה הזויה בכל קנה מידה, והוא ניסה לשכוח ממנה ולחזור לשגרה.
***
מוישי, לעומת זאת, חזר הביתה שמח וטוב לב.
"איך הייתה החתונה, מוישי?"
"אמא עזבי את זה עכשיו. פגשתי היום בחור מושלם בשביל חיה רבקה!" הכריז בקול עליז. "מישהו ברמה שלה".
חיה רבקה, ששמעה את השיחה מהחדר הסמוך, נאנחה לעצמה.
"הלוואי שיום אחד יפסיקו עם זה", היא מלמלה
והמשיכה להקליד סיפור עכשווי, קלאסי, עם פאנץ' מעניין בן 1300-1500 מילים
שמתאים לנשים לאהוב,
אבל כרגע זה לא הולך לה עד הסוף...
מאוחר יותר, חיה רבקה שבה אל המחשב. היא נאנחה כשהבינה שגם השידוך הזה מוטל בספק...
"כולם רוצים סוף טוב", היא מלמלה, "אבל החיים לא תמיד ככה, יש הרבה פיתולים בדרך".
ולבסוף, כתבה את המשפט שסיכם את כל מה שעבר עליה:
"המילים נולדות מתוך מה שחווינו. מקבלות כח ממה שעברנו. אולי עכשיו, סוף-סוף הסיפור יקבל חיים ויתחיל לנשום באמת".
וכרגע היא עומדת רק על מחצית הכמות, וגם רמת העלילה לא מדהימה, לדעתה.
היא קראה שוב ושוב את הטקסט המוקלד, בתקווה נואשת שמשהו יתפוס אותה – רעיון חדש או פיתול מעניין בעלילה. אך המילים לא זרמו, והסיפור הרגיש לה רדוד וחסר חיים.
***
לא ברור למה שלומי בחור ישיבה רציני ואיכותי נתקע בשידוכים, אבל זה היה המצב.
הוא נשק לסוף גיל 29 בואכה שלושים, וכל מה שעניין אותו זה בחורה צעירה. כמו שרבים מחבריו כבר מצאו.
אמו ניסתה שוב ושוב לשכנע אותו להתגמש, אבל הוא עמד על שלו.
"שלומי", היא פנתה אליו, "השדכנית זילברמן הציעה את הבת של רייכמן. שמענו עליה דברים טובים".
"בת כמה היא?"
"עשרים וחמש, בסך הכל", ענתה בנימה קלילה.
"לא, תורידו את זה", הגיב בנחרצות, "אני לא מעוניין ביותר מעשרים וארבע".
אמו נאנחה. "שלומי, אבל רק לפני חודשים היא עשתה עשרים וחמש!".
"בסדר. גם עשרים וארבע זה בדיעבד בשבילי!". והשידוך עם רייכמן ירד מהר מהפרק.
במקביל, שפיגלמן השדכן הנמרץ החליט לארגן מבצע סוף שנה - לסיים עם כל 'התיקים' הלא פתורים שלו, ביניהם שלומי. עד סוף השנה הוא יארס את שלומי וחבריו הבררנים. ויהי מה... הבטיח לעצמו השדכן המהולל.
שלף פנקס דהוי, פתח בסדרת טלפונים, לחץ, שכנע, ובעיקר עיגל פינות, והציע בהתלהבות את מרכולתו המשובחת... להורי הבחור והבחורה.
אתמול נפלה בחכתו, משפחה מירושלים, ששתיים מבנותיה מחפשות שידוך. הבת הצעירה שרה שולמית בגיל 23 ואחותה חיה רבקה שיינדי המבוגרת ממנה בכמה שנים טובות.
"תקשיבי גברת בראון", אמר לאמו של שלומי, "יש משפחה מירושלים, משפחת כהן, יש להם בת בשידוכים, כלילת המעלות, חיה רבקה, בול בשביל שלומי".
"ובת כמה היא"? ביררה האם את הפרט הכל כך חשוב בעיני בנה.
"הממ.. שניה רגע, תני לי להסתכל בפנקס... בת עשרים ושלוש".
"מעולה! אפשר להתקדם".
***
שבוע לאחר מכן, שלומי ישב בקו 404 בדרכו לפגישה עם חיה רבקה. התנועה זרמה, האוטובוס שעט בנינוחות על פני צומת קוקה-קולה חופשי מפקקים מעיקים, ובקבינה התנגן השיר "קול ששון וקול שמחה". שלומי ראה בכך סימן משמיים לשידוך שיעלה יפה..
בינתיים הוא הריץ בראשו שאלות חכמות וסיפורים שנונים, בתקווה שיצליחו להותיר רושם חיובי על הבחורה שאותה עמד לפגוש.
אך אז, בשער הגיא, מנוע האוטובוס שהחליט להשתעל קטע באחת את הרהוריו, ודקות לאחר מכן - שרר שקט ומלא עשן.
הנהג הכריז בייאוש: "חברים, המנוע שבק חיים, כדאי לרדת מהר לפני שהוא יתלקח".
שלומי נאנח. "פנצ'ר ראשון בשידוך", מלמל לעצמו, וירד מהאוטובוס עם יתר הנוסעים לחכות לאוטובוס חלופי.
בעודם ממתינים בשולי הכביש, התקרב אליו בחור צעיר ומזמין:
"שלום עליכם! קוראים לי מוישי. מתסכל, הא?" אמר בטון ידידותי.
שלומי, שהתעסק בניסיון נואש לפתוח בקבוק מים, הרים את מבטו ופתח איתו בשיחה. עד מהרה התברר שמוישי כהן הוא בחור ישיבה שלומד בבני ברק אך מתגורר בשכונת רמות שבירושלים.
לאחר שיחה קלילה על איכות התחבורה הציבורית, וכמה "טוב" שההגה בידיים של אגד.. וחבל שהוא מאחר לחתונה של חבר קרוב. מוישי שאל אותו בנונשלנטיות:..
"תגיד, בן כמה אתה?"
שלומי ענה בזהירות: "עשרים ותשע לפני חודש ושבוע".
מוישי נענע ראשו בהתלהבות. "וואו! בדיוק מה שאני צריך. תקשיב, יש לי אחות מדהימה. חכמה, מוכשרת,
מנהלת קריאייטיב במשרד פרסום יוקרתי וגם סופרת מחוננת – אבל, איך נאמר, היא כבר בת עשרים ושמונה. אתה יודע איך זה... השדכנים קצת מתעלמים ממנה בגלל אחותי הצעירה. אולי תסכים לשמוע עליה?"
שלומי, כמעט נחנק משתיית המים כששמע את השאלה הישירה, ובכל זאת החליט להתעניין:
"מה השם שלה?"
מוישי חייך: "חיה רבקה שיינדי"........
גון פניו של שלומי נשתנה באחת, הוא הרגיש שהלב שלו מפסיק לפעום לרגע.
מושי בהה בו,
ושלומי חייך במבוכה. "הממ... נשמע מעניין... אתה בטוח שהיא בת עשרים ושמונה?"
מוישי עיקם את פרצופו. "למה אתה לא מאמין לי?!"
"לא לא, פשוט.. עזוב סתם שאלתי".
הדקות חלפו, האוטובוס החלופי הגיע, ושלומי ומוישי עלו עליו, מתיישבים אחד ליד השני. מוישי, שהמשיך לשבח את אחותו, נשמע כמו שפיגלמן השדכן. "אני אומר לך", הוא התלהב, "אין דברים כאלה. היא פשוט פנינה, יהלום. מי שיזכה בה – הרוויח לכל החיים".
ושלומי, שבראשו רצו מחשבות סותרות עד להתפקע, חייך חיוך מאולץ. הוא כבר ידע שבשעות הקרובות ייאלץ לשבת מול הבחורה שמוישי תיאר בפניו, אבל המידע החדש שהשיג הצליח לערער אותו.
כשהם הגיעו לירושלים, שלומי כבר קיבל ממוישי רשימת טלפונים לבירורים על אחותו כולל טלפון של השדכן שפיגלמן.. שמתעסק עם השידוך.
שלומי נפרד ממוישי בלחיצת יד קלילה. "תודה על ההצעה". ניסה לא לחשוף את הלחץ שבעבע בתוכו.
"אולי עוד יצא מזה משהו"... זרק מושי שניה לפני שירד מהאוטובוס.
ושלומי חייך במבוכה.
דקות ארוכות הוא התלבט אם להמשיך לפגישה, ורק כשהוא עמד מול הדלת של לובי המלון, ההחלטה נפלה.
הוא שלף את הטלפון והתקשר לשדכן.
"הרב שפיגלמן? אני מצטער, אבל אני לא מרגיש שזה מתאים לי. משהו... פשוט לא מסתדר."
"מה קרה?!" שפיגלמן הזדעק. "אתה יודע כמה עבדתי על השידוך הזה?!"
"אני בהחלט יודע. לפחות חמש שנים!" גיחך שלומי. "אבל אני פשוט לא מרגיש את זה. אולי זה לא הזמן.....".
שפיגלמן נאנח. "אוייש. הצעירים של ימינו, כמה ג'וקים יש לכם בראש!" עקץ את שלומי בחזרה. "ובכלל מה אני יגיד להורים שלה על כך שהפרזת בדקה התשעים?!"
"תגיד, שהאוטובוס נתקע וכבר מאוחר". והשיחה הסתיימה.
שלומי חזר לבני ברק עם תחושת הקלה מעורבת באכזבה ורגשות אשם. הוא עבר חוויה הזויה בכל קנה מידה, והוא ניסה לשכוח ממנה ולחזור לשגרה.
***
מוישי, לעומת זאת, חזר הביתה שמח וטוב לב.
"איך הייתה החתונה, מוישי?"
"אמא עזבי את זה עכשיו. פגשתי היום בחור מושלם בשביל חיה רבקה!" הכריז בקול עליז. "מישהו ברמה שלה".
חיה רבקה, ששמעה את השיחה מהחדר הסמוך, נאנחה לעצמה.
"הלוואי שיום אחד יפסיקו עם זה", היא מלמלה
והמשיכה להקליד סיפור עכשווי, קלאסי, עם פאנץ' מעניין בן 1300-1500 מילים
שמתאים לנשים לאהוב,
אבל כרגע זה לא הולך לה עד הסוף...
מאוחר יותר, חיה רבקה שבה אל המחשב. היא נאנחה כשהבינה שגם השידוך הזה מוטל בספק...
"כולם רוצים סוף טוב", היא מלמלה, "אבל החיים לא תמיד ככה, יש הרבה פיתולים בדרך".
ולבסוף, כתבה את המשפט שסיכם את כל מה שעבר עליה:
"המילים נולדות מתוך מה שחווינו. מקבלות כח ממה שעברנו. אולי עכשיו, סוף-סוף הסיפור יקבל חיים ויתחיל לנשום באמת".
נערך לאחרונה ב:
Reactions: אוהב גם מוזיקה, חסיד הנודד, דוידי78 ועוד 57 משתמשים60 //