הנושאים החמים
הנושאים החמים
@מ"ם, מסה ארוכה ומרשימה.
מוסכם שקומיקס הוא מדיום נפרד, שפה שונה. יש בו יתרונות ויש בו חסרונות.
אכן בשאלת 'מה יותר' צריך לברר מהו הקריטריון שעליו אנחנו דנים.
מה יותר צבעוני? קומיקס.
מה יותר מוכֵר? קומיקס.
מה יותר קל לקרוא? קומיקס.
מה יותר קל לכתוב? מאמין שקומיקס.
אבל מה יותר מביע?
ברור שיש דברים שקומיקס או ציור יכולים להביע יותר טוב מפרוזה. כמו הדוגמא שהבאת (קריירת הכספים) או כמו כל קריקטורה טובה.
אבל, וכאן מגיע האבל הגדול, כשאנחנו קוראים סיפור אנחנו רוצים להרגיש רגשות. רגשות כמו הזדהות, פחד, מתח, צחוק, הקלה. כל מיני רגשות. ובכדי להביע רגשות - הקומיקס צולע ומגמגם ליד הפרוזה.
תשאלו למה? הרי בקומיקס יש גם מילים?
ובכן:
הציור מצמצם את ההבעה של המילה.
מילים הן המביעות. אבל מדוע? מה הכוח של המילה?
הכוח של המילה הוא בזה שהיא מופשטת. כך המילה משתמשת בדמיון של הקורא, והדמיון של הקורא הוא בלתי מוגבל.
אבל מילה שמלווה בציור - מוגבלת ומצומצמת לכדי מה שרואים בציור.
יותר מפחיד אותי לקרוא תיאור של בריון שרירי ומצולק, מאשר לראות ציור של בריון, שרירי ומצולק ככל שיהיה.
כשסופר מתאר את השירה המלאכית והשמיימית של יוסלה רוזנבלט, היה סמוך ובטוח שזה נשמע הרבה יותר מענג מאשר לשמוע את יוסלה רוזנבלט עצמו. משום שהביטוי 'שירה מלאכית ושמיימית' הוא ביטוי מופשט ולכן הוא אינסופי במהותו. לעומת זאת הקול האמיתי של יוסלה רוזנבלט הוא מאוד יפה, אבל הוא סופי. יש בו את מה שיש בו ותו לא.
ולכן בתיאור רגשות - הקומיקס אף פעם לא יוכל להתחרות עם פרוזה. משום שהרגש שאני מדמיין הוא אינסופי. והתמונה או הציור הם סופיים.
וכאמור, 'רגשות' הכוונה גם ל'מתח' או ל'צחוק', וגם לרגשות עצב או שמחה. כתבו פה לעיל שהרבה יותר קשה לדמוע מקומיקס. ואני מוסיף - גם להיות במתח ממותחן קומיקס, או להיות בחרדה מספר אימה קומיקסאי.
הקומיקס יכול להביע יותר טוב את ההתרחשויות, אבל לא את התהליך הנפשי. את מה שקרה אבל לא את מה שהגיבור הרגיש. את הביטוי החיצוני ולא את התוכן הפנימי.
כפי שכתבה הציירת מלכי וולף:
נקודה נוספת בשולי הדברים קשורה להרגלי הצריכה.
טקסט פרוזאי נקרא בצורה ליניארית. לכל עמוד או פסקה יש התחלה, אמצע וסוף. הקורא עובר על הכל בצורה מסודרת (על פי רוב...)
תמונה של קומיקס (ופעמים רבות גם עמוד קומיקס) נקרא באופן די תזזיתי. אתה צריך לתפוס את הציור, את הבועות, את הפרשנות, להבין מה הולך, מי נגד מי, מה קורה לפני מה, וכו'. אז העין רצה ממקום למקום וכך אפשר בקלות לפספס הרבה פרטים.
לכן הקורא הרבה פחות נכנס עמוק לתוך הסיפור.
הסיבה שנהניתי מהקומיקס של צביקי גרין היא בגלל שכבר הכרתי את הסיפור היטב, אבל מי שלא מכיר את הסיפור ויקרא רק את הקומיקס, הרבה פחות יבין את הסיפור.
הציבור נוהר אל מדפי הקומיקס - אני מסכים. פרוזה זה העבר, קומיקס זה העתיד.
אבל העבר יותר טוב מהעתיד.
מוסכם שקומיקס הוא מדיום נפרד, שפה שונה. יש בו יתרונות ויש בו חסרונות.
אכן בשאלת 'מה יותר' צריך לברר מהו הקריטריון שעליו אנחנו דנים.
מה יותר צבעוני? קומיקס.
מה יותר מוכֵר? קומיקס.
מה יותר קל לקרוא? קומיקס.
מה יותר קל לכתוב? מאמין שקומיקס.
אבל מה יותר מביע?
ברור שיש דברים שקומיקס או ציור יכולים להביע יותר טוב מפרוזה. כמו הדוגמא שהבאת (קריירת הכספים) או כמו כל קריקטורה טובה.
אבל, וכאן מגיע האבל הגדול, כשאנחנו קוראים סיפור אנחנו רוצים להרגיש רגשות. רגשות כמו הזדהות, פחד, מתח, צחוק, הקלה. כל מיני רגשות. ובכדי להביע רגשות - הקומיקס צולע ומגמגם ליד הפרוזה.
תשאלו למה? הרי בקומיקס יש גם מילים?
ובכן:
הציור מצמצם את ההבעה של המילה.
מילים הן המביעות. אבל מדוע? מה הכוח של המילה?
הכוח של המילה הוא בזה שהיא מופשטת. כך המילה משתמשת בדמיון של הקורא, והדמיון של הקורא הוא בלתי מוגבל.
אבל מילה שמלווה בציור - מוגבלת ומצומצמת לכדי מה שרואים בציור.
יותר מפחיד אותי לקרוא תיאור של בריון שרירי ומצולק, מאשר לראות ציור של בריון, שרירי ומצולק ככל שיהיה.
כשסופר מתאר את השירה המלאכית והשמיימית של יוסלה רוזנבלט, היה סמוך ובטוח שזה נשמע הרבה יותר מענג מאשר לשמוע את יוסלה רוזנבלט עצמו. משום שהביטוי 'שירה מלאכית ושמיימית' הוא ביטוי מופשט ולכן הוא אינסופי במהותו. לעומת זאת הקול האמיתי של יוסלה רוזנבלט הוא מאוד יפה, אבל הוא סופי. יש בו את מה שיש בו ותו לא.
ולכן בתיאור רגשות - הקומיקס אף פעם לא יוכל להתחרות עם פרוזה. משום שהרגש שאני מדמיין הוא אינסופי. והתמונה או הציור הם סופיים.
וכאמור, 'רגשות' הכוונה גם ל'מתח' או ל'צחוק', וגם לרגשות עצב או שמחה. כתבו פה לעיל שהרבה יותר קשה לדמוע מקומיקס. ואני מוסיף - גם להיות במתח ממותחן קומיקס, או להיות בחרדה מספר אימה קומיקסאי.
הקומיקס יכול להביע יותר טוב את ההתרחשויות, אבל לא את התהליך הנפשי. את מה שקרה אבל לא את מה שהגיבור הרגיש. את הביטוי החיצוני ולא את התוכן הפנימי.
כפי שכתבה הציירת מלכי וולף:
נקודה נוספת בשולי הדברים קשורה להרגלי הצריכה.
טקסט פרוזאי נקרא בצורה ליניארית. לכל עמוד או פסקה יש התחלה, אמצע וסוף. הקורא עובר על הכל בצורה מסודרת (על פי רוב...)
תמונה של קומיקס (ופעמים רבות גם עמוד קומיקס) נקרא באופן די תזזיתי. אתה צריך לתפוס את הציור, את הבועות, את הפרשנות, להבין מה הולך, מי נגד מי, מה קורה לפני מה, וכו'. אז העין רצה ממקום למקום וכך אפשר בקלות לפספס הרבה פרטים.
לכן הקורא הרבה פחות נכנס עמוק לתוך הסיפור.
הסיבה שנהניתי מהקומיקס של צביקי גרין היא בגלל שכבר הכרתי את הסיפור היטב, אבל מי שלא מכיר את הסיפור ויקרא רק את הקומיקס, הרבה פחות יבין את הסיפור.
הציבור נוהר אל מדפי הקומיקס - אני מסכים. פרוזה זה העבר, קומיקס זה העתיד.
אבל העבר יותר טוב מהעתיד.
נערך לאחרונה ב:
