סיפור בהמשכים נסיך היער והירח בחצות.

רצתה

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
וואו
את כותבת שונה כ"כ מהסגנון של מיה, וזה פשוט מרתק!
השארת אותי מסוקרנת לגבי העיניים של אלרון
 

אפרוח מבושל

משתמש מקצוען
סיפור בנוי יפה ממש, אופי הדמויות ממש מזכיר את המקור. [חוץ ממהללאל, אבל הוא השתנה במשך כל הסדרה אז לא נורא בכלל]. כתוב בצורה מרתקת, וממש מרגישים את הרגשות של המסכנים שלנו.

מה שכן, הניסוח קצת מדי פשוט. אני בעד ניסוח זורם ולא מליצי מדי, ולא הייתי אומרת 'יוסי צעד מעדנות לכוון גנו השכם בבוקר'. מה שכן- זה קטע כתוב. ובהיותו כזה עליו לעמוד בסטנדרטים שונים מאלו של דיבור. הסיפור כתוב במשלב דיבורי. לא במשלב ספרותי, וזה הפריע לי גם בפרקים הקודמים.
במקומות האלו זה הכי בלט
דבר ראשון- שגיאת כתיב. שגיאות כתיב זה קריטי. צריך לכתוב איכשהו. איך שהו זו לא מילה, איך שהוא זו משמעות אחרת.
בניסוח זורם מדי עלולים לכתוב בשגיאות אפילו בלי לשים לב.
מה הולך לקרות
משלב נמוך. מילולית 'מה הולך לקרות' זה לא הגיוני. מה הולך לקרות זה סלנג. הייתי כותבת משהו כמו 'מה עתיד לקרות / להתרחש או מה יקרה בעתיד וכו'.

בנוסף, גם לא ברור לאן הם הלכו. הם עברו את הגבול לצד הקווארי, ורגלו שם. אם כאשר השמיים נעשים סגלגלים הם חוזרים הם לא יכולים לישון בכוזר. זה רחוק מדי, גם לפי התיאור של המסע עד לכאן וגם לפי ההגיון. השטח הסמוך לגבול אמור להיות מפורז וריק, אז המחנה לא היה צמוד לגבול. לא מדובר על בני ברק שהכל קרוב. זה מרחק רציני. וכשהם חוזרים הם לא דוהרים אל 'לב מזרח כוזר'. גם בתוך כוזר, מהגבול המזרחי עד לב המזרח זה חתיכת מרחק גם ברכב, בהגיון. והם רכבו על סוסים...
 

רזים

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
סיפור בנוי יפה ממש, אופי הדמויות ממש מזכיר את המקור. [חוץ ממהללאל, אבל הוא השתנה במשך כל הסדרה אז לא נורא בכלל]. כתוב בצורה מרתקת, וממש מרגישים את הרגשות של המסכנים שלנו.

מה שכן, הניסוח קצת מדי פשוט. אני בעד ניסוח זורם ולא מליצי מדי, ולא הייתי אומרת 'יוסי צעד מעדנות לכוון גנו השכם בבוקר'. מה שכן- זה קטע כתוב. ובהיותו כזה עליו לעמוד בסטנדרטים שונים מאלו של דיבור. הסיפור כתוב במשלב דיבורי. לא במשלב ספרותי, וזה הפריע לי גם בפרקים הקודמים.
במקומות האלו זה הכי בלט

דבר ראשון- שגיאת כתיב. שגיאות כתיב זה קריטי. צריך לכתוב איכשהו. איך שהו זו לא מילה, איך שהוא זו משמעות אחרת.
בניסוח זורם מדי עלולים לכתוב בשגיאות אפילו בלי לשים לב.

משלב נמוך. מילולית 'מה הולך לקרות' זה לא הגיוני. מה הולך לקרות זה סלנג. הייתי כותבת משהו כמו 'מה עתיד לקרות / להתרחש או מה יקרה בעתיד וכו'.

בנוסף, גם לא ברור לאן הם הלכו. הם עברו את הגבול לצד הקווארי, ורגלו שם. אם כאשר השמיים נעשים סגלגלים הם חוזרים הם לא יכולים לישון בכוזר. זה רחוק מדי, גם לפי התיאור של המסע עד לכאן וגם לפי ההגיון. השטח הסמוך לגבול אמור להיות מפורז וריק, אז המחנה לא היה צמוד לגבול. לא מדובר על בני ברק שהכל קרוב. זה מרחק רציני. וכשהם חוזרים הם לא דוהרים אל 'לב מזרח כוזר'. גם בתוך כוזר, מהגבול המזרחי עד לב המזרח זה חתיכת מרחק גם ברכב, בהגיון. והם רכבו על סוסים...
ממש תודה על הערות והארות...
אשתדל לקחת את הדברים לתשומת ליבי,
רק אציין כי זה שהם דהרו אל לב מזרח כוזר לא אומר שהם הגיעו לשם באותו יום...
האכסניה לאו דווקא ממוקמת במרכז...
בקשר לניסוח הפשוט... פשוט מדיי, תוכלי אולי לתת לי דוגמא כי לא ממש הבנתי...
ועוד דבר, בקשר למהללאל, אני לא יודעת מי העיר את הערה כי מהללאל לא היה משקר לאביו, הוספתי בפרק הנוכחי על כך שלא עשה זאת מתוך רצון, היה חשוב לי להבהיר את זה למי שעדיין לא הבין.

וחוץ מזה,
תודה שאת לוקחת אותי ברצינות, יש אנשים שחושבים שאם אתה מתחיל ועושה טעויות אתה לא שווה אפילו את העט שלהם או במקרה הזה את המקלדת...
 
נערך לאחרונה ב:

רזים

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
בס"ד
פרק טו'

אופל ישבה שם עיניה מתבוננות מרחוק בילדים המשחקים, קולותיהם הקטנטנים נישאו בחלל החדר, מפיחים חיים בין הקירות הדוממים. היא בילתה שם כמעט יום יום בחברת הקטנים, מלמדת אותם, לומדת מהם, משחקת איתם, ובעיקר ממלאת את יומה בטוב טהור.

משחק התופסת שהתבצע עתה במרחבי החדר הקפיץ זיכרון נושן מירכתי מוחה, היה זה משחק תופסת אחר, מתקופה אחרת לגמרי, כמעט נשכחת, אותו משחק שבו חייה החלו להשתנות, פחות או יותר.


"תפסתי אותך!" צחקקה אופל, ידה הקטנה אוחזת בכתף חברתה, אך נראה היה כי הנתפסת לא כל כך מרוצה מהעניין, ומבלי להתייחס המשיכה לרוץ. אופל בת השבע רצה בעקבותיה ברחבי חצר האחוזה, "מלכה! אינך רוצה לשחק איתי?!" קולה נעלב. מלכה הספיקה כבר להגיע אל שאר החברות נעצרת, אופל נעצרת אחריה, מתנשפת.

"זה לא שאני לא רוצה לשחק איתך," ידיה של מלכה השתלבו זו בזו ופניה הקטנות יצרו מבט מתנשא, סנטרה הקטנטן הזדקף, ואפה התחדד. " פשוט אנחנו לא משחקות עם ילדות שכל היום מציירות ומזמזמות שירים," המשפט נאמר דווקא בלש' רבים, שופע בוז וזלזול.

"מה הבעיה עם זה שאני מציירת?" לפתע חשה בדמעות המאיימות להציף את עיניה. מלכה טפחה על שמלתה המגונדרת, "אין בזה שום בעיה," קולה נותר מתנשא, "אנחנו פשוט לא חפצות לשחק עם אחת כזאת," העניקה תשובה סתמית לחלוטין.

"רק בגלל שאני אוהבת לצייר ולשיר?!" התמיהה הייתה אמיתית, אופל אהבה את חברותיה, והרבתה להנות בחברתם, אך הפעם הדברים שנאמרו נשמעו לא הגיוניים כלל וכלל.

אז לא ידעה כי לתופעה הזו יש שם, וקוראים לה- קנאה.

היא גם לא ידעה שאסור לה להקשיב להן, וכי מה הייתה עושה? מאז ומתמיד אהבה את חיי החברה, ונטלה בהם חלק מאוד משמעותי, הן הצליחו לשכנע אותה כי זה ממש לא מקובל כל מה שהיא עושה, המשך המשחק התרחש רק לאחר שהסכימה בקול רם כי היא תפסיק לצייר ולזמזם.

אותו לילה כששכבה במיטה לבדה, הרשתה לעצמה לתת פורקן לדמעותיה, היא אהבה לצייר, וגם לזמזם כל מיני ניגונים, למה היא לא יכולה לעשות זאת? למה זה מפריע? דמעותיה הרטיבו את הציפית, שפתיה רטטו ביבבה. זה באמת נורא כל כך לצייר? תהתה בינה לבין עצמה.

בהמשך הבינה כי היא יכולה להמשיך ולצייר, להמשיך ולזמזם, אך לא בנוכחות חברותיה. היא הכינה לעצמה מחברת סודית בה העניקה דרור לכישוריה. דפי המחברת החלו מתמלאים בציורים ילדותיים. האלה הפכו להיות לסודה השמור ביותר.

ימים חלפו, אפילו שבועות, אך חודש לא הספיק לעבור וכבר מצאו מלכה וחברותיה תרוץ סתמי אחר להרחיק את אופל מחברתם. ואופל? אופל נותרה שם עומדת בפינה חשוכה, מוחא בשרוול שמלתה את הדמעות החצופות שגלשו שם ללא הרף.

ומהר מאוד הקנאה הפכה לחרם, אופל הילדה לא ידעה לתת למצב שם, גם לא ידעה איך בדיוק מתמודדים מול מצב שכזה, שחקני המגרש היו רק אינסטינקטים טבעיים וטהורים של ילדים, מגלים כל אחד את אופיו הגולמי של השני, וצד אפל וחשוך של החברה החל תופס את מקומו של הצד המוכר והטוב, לא מותיר ממנו כמעט זכר.

רגשות מעורבים היו לה לאופל הבוגרת כלפי הילדה אופל, מצד אחד חמלה על כאבה שכלפי חוץ נראה היה כמיותר, ומצד שני התמלאה גאווה על הילדה ובחירותיה.

אחד הילדים החל בוכה, ילד אחר חטף לו את הצעצוע. מיד התעוררה משרעפיה נכנסת לזירה. אולי בגלל כל מה שקרה בחרה להיות מעורבת בעולמם של הילדים, ואולי בגלל שהם בניגוד לעולם האוצלה ממנו באה, מקבלים אותה כמו שהיא מבלי לעקם מבט... אולי...
 
נערך לאחרונה ב:

אפרוח מבושל

משתמש מקצוען
טוב, עברתי על ההתחלה. הנה דוגמאות
רעואל ישב על הדרגש ואחז בבטנו בחוזקה, כוס מים צוננים הוגשה אחר כבוד להוד מעלתו הקטן שנחנק מרב צחוק באולם הסייף.
למשל כאן- זה דיבור רצוף מדי. הייתי כותבת רעואל ישב על הדרגש באולם הסייף, אוחז בבטנו ומתפתל. כוס מים צוננים הוגשה לו אחר כבוד על מנת לסייע לו להרגע מצחוקו המתגלגל.
'בחזקה' נשמע לי מוגזם, הוא צוחק, לא חולה. להוד מעלתו הקטן נשמע קצת מעושה.
היתי מדמה את ההבדל בין משלב דיבורי לסיפורי כמו ההבדל בין שיחה שוטפת / סיפור בעל פה לנאום כתוב. בשיחה אפשר להעמיס משפטים ארוכים. בנאום צריך לתת לקהל לעכל את הנאמר. לכן כל כך חשוב לא לכתוב משפטים ארוכים מדי, להקפיד מאד על סימני פיסוק נכונים וכו'.
גם חשוב לא להשתמש בסלנגים אלא אם כן זה משפט של מישהו וזה חשוב לאפיון הדמות. גם אז לא בהגזמה. פה זה לא ממש סלנג, אבל יחסית לרוח הסדרה ולתקופה- יש פה אווירה סלנגית.
"צר לי אח גדול, אבל אתה נראה כמו מוקיון..." התנשף הקטן מצחוק.
מוקיון פחות נשמע לי. לא נראה לי שהיו אז מוקיונים. הייתי מחליפה את אבל באך. יותר ספרותי אבל לא דחוף. זה ילד. מצד שני- בן אצולה. לשיקולך.
לפני רגע כתבת שהוא צוחק מאד, התנשף הקטן מספיק גם בלי המילה 'מצחוק'.
בשעשוע.
השתעשעות זה לא תואר, זה שם פעולה. שוב, זו טעות רווחת בדיבור.
מצח רטוב, לא רטובה.
"ובדיוק בגלל זה אני מודיע שלא אוכל להמשיך במשימה," הקול חסר הביטחון נשמע כאילו עלה מהאוב.
"תבין הוא יקר לי מדי, כל מילה שלו מסבה לי כאב רב". המשיך.

מהללאל ציחקק כמו לעצמו, " בעבר כלל לא העלתי על דעתי שאי פעם אזכה להתחתן," שיתף.
"ועכשיו כל העולם עסוק בלחתן אותי." הגוון האירואי ניחר מגרונו.
כאן יש אנטרים מיותרים. הוא באמצע משפט, לא צריך לעצור אותו.
מקאן גרו בארמונם באתיל, לא באחוזתם. נגיד גאליטאן, ומן הגי, ומדיאן גרו באחוזתם.
עוד פעם פגישת שידוך כושלת... חלפה מחשבה מבעל העיניים.

עיניים דואגות וכאובות ליוו אותו מתוך מבנה האחוזה, מתבוננות בו מבעד לחלון הראוה...
אין צורך בשלוש נקודות. אחת מספיקה בהחלט.
איפו לא פנה אל ה
איפה.
ואגב, האיפה מיותר.
הייתי כותבת מהודרים. סתם תחושת בטן.
הזיז אצלו משהו
הזיז משהו זה לא אומר כלום. זה יכול גם להזיז שולחן בביתו.
אולי הניד מיתר בליבו
עולם של ילדים שמעולם לא היה לו
לאף אחד אין עולם. אולי שמעולם לא היה לו בו חלק.
מה שהפך את הקשר שלהם למיוחד במינו, למרות פער הגילאים.
מה שהפך לא נשמע טוב. זה סלנג גם הקשר שלהם נשמע מסורבל.
ולכן הפך הקשר ביניהם...
היית
" ימחל לי כבודו שדרשתי בשלומו," אמר אולה, בגוון ציני.
על שדרשתי בשלומו- ימחל לי כבודו שדרשתי זה ימחל לי כבודו- איזה כבודו- זה שדרשתי בשלומו. אולה מתנצל על שדרש בשלומו, לא אל זה שדרש בשלומו. למרות שזה נכון אבל ז לא תוכן המשפט.
אמר אולה בגוון ציני. / אמר אולה, ציני..
גם לפסיקים יש כללים.
מאיך להורות למשרתות
דיבורי.
קודם כל כל 'איך' הופך ל'כיצד'
יודעת יותר מהוראה למשרתות...
הירואי / אירוני
היאורי לא קשור, כנראה התכוונת לאירוני
בפני חברו האציליות
לא צריך לדחוף את האצילות בכל מקום. וגם ניסוח מסורבל, אולי פניו האציליות של חברו
נערי הרחוב של מהללאל הם מכזאראן, לחלוטין לא עיירה. זו עיר גדולה, עיר בירה. לא עיירה
מקווה שעזרתי
 

רזים

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
טוב, עברתי על ההתחלה. הנה דוגמאות

למשל כאן- זה דיבור רצוף מדי. הייתי כותבת רעואל ישב על הדרגש באולם הסייף, אוחז בבטנו ומתפתל. כוס מים צוננים הוגשה לו אחר כבוד על מנת לסייע לו להרגע מצחוקו המתגלגל.
'בחזקה' נשמע לי מוגזם, הוא צוחק, לא חולה. להוד מעלתו הקטן נשמע קצת מעושה.
היתי מדמה את ההבדל בין משלב דיבורי לסיפורי כמו ההבדל בין שיחה שוטפת / סיפור בעל פה לנאום כתוב. בשיחה אפשר להעמיס משפטים ארוכים. בנאום צריך לתת לקהל לעכל את הנאמר. לכן כל כך חשוב לא לכתוב משפטים ארוכים מדי, להקפיד מאד על סימני פיסוק נכונים וכו'.
גם חשוב לא להשתמש בסלנגים אלא אם כן זה משפט של מישהו וזה חשוב לאפיון הדמות. גם אז לא בהגזמה. פה זה לא ממש סלנג, אבל יחסית לרוח הסדרה ולתקופה- יש פה אווירה סלנגית.

מוקיון פחות נשמע לי. לא נראה לי שהיו אז מוקיונים. הייתי מחליפה את אבל באך. יותר ספרותי אבל לא דחוף. זה ילד. מצד שני- בן אצולה. לשיקולך.
לפני רגע כתבת שהוא צוחק מאד, התנשף הקטן מספיק גם בלי המילה 'מצחוק'.

בשעשוע.
השתעשעות זה לא תואר, זה שם פעולה. שוב, זו טעות רווחת בדיבור.

מצח רטוב, לא רטובה.



כאן יש אנטרים מיותרים. הוא באמצע משפט, לא צריך לעצור אותו.

מקאן גרו בארמונם באתיל, לא באחוזתם. נגיד גאליטאן, ומן הגי, ומדיאן גרו באחוזתם.



אין צורך בשלוש נקודות. אחת מספיקה בהחלט.

איפה.
ואגב, האיפה מיותר.

הייתי כותבת מהודרים. סתם תחושת בטן.

הזיז משהו זה לא אומר כלום. זה יכול גם להזיז שולחן בביתו.
אולי הניד מיתר בליבו

לאף אחד אין עולם. אולי שמעולם לא היה לו בו חלק.

מה שהפך לא נשמע טוב. זה סלנג גם הקשר שלהם נשמע מסורבל.
ולכן הפך הקשר ביניהם...

היית

על שדרשתי בשלומו- ימחל לי כבודו שדרשתי זה ימחל לי כבודו- איזה כבודו- זה שדרשתי בשלומו. אולה מתנצל על שדרש בשלומו, לא אל זה שדרש בשלומו. למרות שזה נכון אבל ז לא תוכן המשפט.
אמר אולה בגוון ציני. / אמר אולה, ציני..
גם לפסיקים יש כללים.

דיבורי.
קודם כל כל 'איך' הופך ל'כיצד'
יודעת יותר מהוראה למשרתות...

הירואי / אירוני
היאורי לא קשור, כנראה התכוונת לאירוני

לא צריך לדחוף את האצילות בכל מקום. וגם ניסוח מסורבל, אולי פניו האציליות של חברו

נערי הרחוב של מהללאל הם מכזאראן, לחלוטין לא עיירה. זו עיר גדולה, עיר בירה. לא עיירה
מקווה שעזרתי

אופל זה שם קיים והוא של גויים
טוב קטלת אותי לגמררררררי

קודם כל תודה על הערות הבונות.
ושוב תודה שאת לוקחת ברצינות.

האמת שמתחילה חשבתי לכתוב את הפאנפיק בצורה קלילה וזורמת, כי אני עושה את זה נטו לתחביב והכיף...
וגם כדי ליצור אינטראקציה ביני לבין הכתיבה, ולהשתפשף.
אני מקווה שזה לא עד כדי כך גרוע... אולי זה נובע גם מחוסר הביטחון שלי...
ובנוגע לשם אופל, אני לא יודעת... יכול להיות... אבל בסדרה יש הרבה שמות מוקרצים כך ש... באמת יש צורך לשנות את השם?
 
נערך לאחרונה ב:

רזים

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
אני הייתי משנה. בחירה שלך.
לגבי הניסוח- כן הייתי במקומך מעדנת אותו. זה קבוצת כתיבה מקצועית בדיוק בשביל זה. לא דחוףכבד כמו מיה קינן אבל לא כזה פשוט. סוג ביניים כזה.
אז כפי שאני מבינה,
מהתרשמותך זה לא מקצועי בעליל?
האמת שאני לא מתפלאת,
כשהתחלתי לכתוב הייתי בטוחה שיאמרו שזה ממש לא על רמה, ומצאתי את עצמי בשוק שאהבו את צורת הכתיבה...
ושוב אני לא מתביישת לומר שיכול להיות שטעיתי, אשתדל להתייעל ולהתמקצע, בשביל זה אני פה.
לגבי מה שאמרת על ניסוח, "הייתי מעדנת אותו," האם התנסחתי באופן ברוטלי? גס? נראה לי קצת קיצוני לומר את זה...
אבל את המקצועית מבנינו...

ואליי נקרא לאופל רחל? מה אתם אומרים?
 
נערך לאחרונה ב:

אפרוח מבושל

משתמש מקצוען
חלילה, לא ברוטלי או גס. ניסוח יפה וזורם, באמת1
הייתי מעדנת אותו מבחינה ספרותית בלבד
משמיטה סלנגים- לחלוטין למעט במקרה של דיבור ישיר עבור אפיון דמות, וגם אז מעט.
ובכללי 'לכבס' ביטויים, נגיד במקום 'תפס את הבטן' לכתוב 'אחז בבטנו'. או דברים בסגנון.
בהצלחה רבה.
סיפור עם הרבה פוטנציאל, עושה רושם של כשרון כתיבה יפה וטוב ממש
נ.ב. לגבי השם- אני לא יכולה לדעת איזה אופי יש לדמות, מה הרקע שלה, וכו'. רק הכותב של הסיפור יכול להחליט.
כן הייתי בוחרת שם קיים כדי לאזן עם כל ההמצאות. גם מיה הקפידה על זה אבל לא מספיק לדעתי.
 

רזים

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
חלילה, לא ברוטלי או גס. ניסוח יפה וזורם, באמת1
הייתי מעדנת אותו מבחינה ספרותית בלבד
משמיטה סלנגים- לחלוטין למעט במקרה של דיבור ישיר עבור אפיון דמות, וגם אז מעט.
ובכללי 'לכבס' ביטויים, נגיד במקום 'תפס את הבטן' לכתוב 'אחז בבטנו'. או דברים בסגנון.
בהצלחה רבה.
סיפור עם הרבה פוטנציאל, עושה רושם של כשרון כתיבה יפה וטוב ממש
נ.ב. לגבי השם- אני לא יכולה לדעת איזה אופי יש לדמות, מה הרקע שלה, וכו'. רק הכותב של הסיפור יכול להחליט.
כן הייתי בוחרת שם קיים כדי לאזן עם כל ההמצאות. גם מיה הקפידה על זה אבל לא מספיק לדעתי.
אוקיי, הולכת לעשות קצת שיעורי בית... כדי להכין את הפרקים הבאים.
הפעם מקווה שיהיה שיפור והתקדמות ניכרים.
ושוב תודה ענקית מעריכה על הכנות והאכפתיות.
 

רזים

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
ממש לא שכחו!
כש @רצתה הקפיצה פה התאכזבתי שזה לא פרק חדש...
וואו,
עשיתם לי חשק להעלות פרק כבר היום אז יאללה מקווה לא לאכזב.
ומתזכרת אני עדיין מתחילה אז קחו בחשבון.
 

רזים

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
בס"ד

התכונה הרבתית בחצר האחוזה לקראת בואם תפסה תשומת לב רבה מאנשי האזור,

אור לפידי האש זהר על בד הסטן המתוח של מדי המשמר המדוגמים גורם לסטן הכחול העמוק לבהוק, אנשי המשמר עמדו שם הכן ממתינים לבואם של שתי האישיים רמי המעלה.

החל משעות הצהריים המוקדמות מטבח האחוזה הפך למרקחה של ממש, הרי לא בכל יום מגיעים אל מחוז הדרום אנשים ממעמד כה גבוה. תפריט ארוחת הערב תוכנן בקפידה תוך שימת לב יתרה למאכלים אהובים על השניים, האחוזה שנחשבה מבחינה פיננסית לבנונית ומטה לא זכרה אירוע בו מס' המנות עמד על 6, אימהות מתנדבות הצטרפו לצוות המטבח שנעשה צפוף יותר מתמיד ונערות רבות התנדבו לעזור בניקיונות.

ילדי האזור התגוששו שע' ארוכות סמוך לשער האחוזה מתבוננים באנשי השירות המתרוצצים, נושאים על כתפם ריהוט כבד וחפצים מהאחוזה אל מבנה האירוח הצמוד.

" אדון לגיאס! מה מתרחש כאן?!" צעק אחד הילדים מבעד לשער פאותיו מתבדרות ברוח הערב, לעבר האחראי על האחוזה אדון לגיאס שעמד במרכז חצר האחוזה מפקח על ההכנות, "היי עוז מה אתה עושה כאן?" סב לעבר הילד. "רציתי רק לראות מה קורה באחוזה," לחיו החלה מאדימה. "מגיעים אורחים," השיב לגיאס שיותר מאחראי על האחוזה שימש כדמות אבהית, מחנכת ודואגת. הקטן העווה את פרצופו, "נראה שזה לא סתם אורחים."
"אתה צודק קטנציק, ועכשיו מה אני אתן לך כדי שתחזור הביתה לאמא," ידיו נשענו על שער הברזל, "כבר מאוחר מאוד," הוסיף בחיוך. "לא יודע," לחש עוזיאל כממתיק סוד. אדון לגיאס טמן את ידו בכיס מכנסי העבודה הרחבים תר אחר משהו, "בוא נראה מה יש לי כאן..." אמר קולו נשמע כמתאמץ, "הנה זה!" ידו שלפה שקיק משי לבן בו נחה קובית סוכר גדולה, עיניו של הילד נצצו, "תודה לך אדוני," ידו הקטנה החליקה מבין סורגי השער, נוטלת את השקיק. "זכור ישר הביתה, אל תדאיג את אמא טוב?" חיוכו של לגיאס לא סר מפניו. "מבטיח!" צהל הילד, רגליו מקפצות במקום. "עכשיו קדימה, לך כבר!" קולו התרומם מעט, מקפיץ את הקטן שהחל להתרחק מהשער. עיניו התבוננו בילד שהזכיר לו ילד אחר שבדומה אליו התרחק, והלוואי והיה שם כדי לראות אותו, פניו התכרכמו מעט, אבל זה היה מזמן, חשב. מנער את ראשו כמנסה להיפטר מיתוש טורדן.

"מתיי הם כבר יגיעו?" הקול הנשי והצעיר נשמע היה נרגש לא פחות מאותו ילד קטן. "הרגעי, הוד מעלתם אמורים להגיע ברגעים הקרובים," השיב קול נשי נוסף, רגוע ומרגיע. עייני השתיים נתלו באחד החלונות הגבוהים של האחוזה, "הם אפילו לא נראים באופק..." דאגה מהולה בחוסר סבלנות נשמעה מהקול הצעיר. "אולי הם קצת מאחרים," השיב הקול המרגיע, מלטף את שערה הארוך של הצעירה, "בעזרת הקל הם יגיעו בקרוב."

לא רק אותה נערה צעירה שאלה מתיי הם כבר מגיעים, גם מושל המחוז הוד מעלתו אדון אהרון טליאסו שאל זאת ונראה טרוד הרבה יותר מביתו. "יתכן שזה רק עיכוב קל," לגיאס עמד הכן להרגיע את רוחו הסוערת של אדונו, אוחז בידו כוס מים צוננים. אדונו שהיה צעיר ממנו בעשור הילך בטרקלין במעגלים, גלימתו הקלילה התנופפה בחדות, נקישות נעליו הדהדו בין הקירות בקול אחיד ומהיר. "הארוחה עלולה להתקרר, ומי כמוך יודע כמה חשוב רושם ראשוני, במיוחד ששידוך עומד על הפרק." לגיאס הבין מיד על מה מדבר אדונו, מבין גם לליבו של אב שלראשונה מחתן בת. בואם של השניים אכן אולי יישא בכנפיו בשורות טובות לאחוזה המזדקנת.

ואם כבר מדברים על השניים ועל עיכוב, אכן השניים היו קצת עסוקים וזה בלש' המעטה, כמה רחובות משם אלרון שכב על מיטה שרופא גוהר מעליו, בוחן את עיניו. מהללאל טרוד לא פחות עמד מרוחק בוחן את מעשי האדם המתקרא רופא. "הקשב לי," תוך כדי שבחן האיש את האישונים דיבר מה שגרם להבל פיו לצאת הישר על פניו של אלרון, דבר שלא הכי נעם למטופל. "מדע הרפואה אינו יודע כמעט דבר בנושא העיניים," מבטו של הרופא הופנה לעבר מהללאל שדמה יותר לחולה. "למה אדוני מתכוון?" קולו נשמע כעולה מאוב. "כוונתי שבעיניי איני רואה דבר חריג," הרופא הסיר את כפפות הבד הלבנות, משליך אותן אל קופסת פח מבריקה. "אז מה אתה ממליץ לעשות?" אלרון התרומם ממצב שכיבה, משפשף את עיניו. "ספר לי קצת עליך, אולי אצליח להבין מהדברים מה עוללת לעצמך," לא ממש היה אכפת לרופא ממעמד המטופל, ונראה היה כי הוא חש עצמו כחשוב יותר רק מעצם תפקידו, דבר שבקלות עלול היה לגרום לאלרון לקום ולעזוב את המקום ,אך כעת שראייתו לקויה לחלוטין הוא מוכן למחול על כבודו. "לא עוללתי דבר," כתפיו הרחבות התרוממו במיאון. הרופא התיישב על הכורסא המזדקנת, נאנח קלות, "האם העיניים נחשפו לדבר חריג?" קולו נשמע כמפרט לילד קטן רשימת קניות, "האמת שכן, כלומר היו כמה שנים שעסקתי באלכימיה, בישולים תחת קדרות בעלות חומרים שונים." "אני יודע מה זו תורת האלכימיה!," קטע הרופא את דבריו, מנסה להיראות כמר יודע כל, "וזה מסביר הכל," קולו ירד אוקטבה. "מסביר את מה?" מהללאל גרד את תלתליו השחורים, קמטי דאגה שקעו במצחו, "בהגעתכם ציינתם ששהיתם יום שלם באזור בו האויר היה מלוכלך בלש' המעטה, האויר עורר בעיניו את מה שנפגם כבר שנים לפני, שעה שספגו עיניו אדי חומרים רעילים, החשיפה הזו הייתה קריאת תיגר על הרשתית שמכבר נפגמה." הסברו היה קצר וקולע, ושתיקה של הבנה מילאה את החלל, אלרון טמן את פניו בכפות ידיו, כלא מעכל. מהללאל תלה עיניים מקוות ברופא שסימן בידיו כי אין בידו להועיל. "צר לי להיות זה שמבשר את זה, ולומר שרק תפילה לפוקח העיוורים תוכל להועיל." מהללאל הושיט את זרועו החסונה לאלרון שבהססנות שלח את ידו נאחז בזרוע המושטת. "אנו מודים לכבודו שהעניק לנו מזמנו ," הודה מהללאל שעה שניצבו בפתח הבית הקטן. הרופא הינהן קלות ידו אוחזת בידית הדלת. "רק השתדל לא להיחשף לאויר שעלול להחמיר את המצב," נשמע היה כי הרופא חייב את עצמו לדבר, "יערב יומך נכבדי," קד מהללאל חש ביד חברו המושכת את זרועו, כמסמן.

"היית צריך לראות איך נפלת מהסוס," אמר מהללאל בניסיון לעודד את חברו שישב מולו בכרכרה מוכנס בתוך עצמו, מבטו שקוע בנוף החשוך והמטושטש. "כשנחזור בטוחני שתימצא התרופה," עיניו התכולות שידרו תקווה, אך גם את זה אלרון לא יכול היה לראות. "למה לא אמרת מיד? מדוע המתנת שלושה ימים?" הוא ניסה לדובב את האיש שהיה יכול להיות אחיו הגדול. "לא חשבתי שיעזור שתדע," מבטו המשיך להתבונן בנוף המטושטש, מגלה אבוקות לפידים ממלאים את הנוף, "כמדומני הגענו," אמר שלא ממין העניין.
מהללאל הציץ מבעד לחלון הכרכרה כבוחן את דברי חברו, "לא אומר דבר," הרים את ידו בתנועת הבטחה, "זו החלטה שלך האם לספר, ובכל אופן אהיה שם לצידך," המשיך חש את קצב הכרכרה מאט, וקולות פסיעה כבדים מתקרבים אל האזור.

מובן היה שאלרון בחר לשמור את עניין עיניו בסוד מקווה בליבו כי מהללאל ישמור לו אמונים, כמעט דבוק לחברו הלך לצדו כשמר לגיאס מלווה אותם אל מבנה האורחים המפואר, "הוד מעלתכם יעדיפו שאמתין בחוץ?" שאל מי שהיה לסוכן האחוזה. " אין צורך, רק נניח את החפצים ונלך לאולם הסעודה, ושוב אנו מתנצלים על האיחור," מהגעתם לאחוזת המושל מהללאל חש בחוסר נעימות שפושט בתוכו, עת נכחו לראות כי המושל הוטרד מאוד מהאיחור, מה שגרם לקבלת הפנים להיות מהירה וכמעט חסרת מילים.

"ברוכים הבאים," קרא המושל אמש מקולו ניתן לשמוע את הדאגה הכנה. "ברוכים הנמצאים", השניים קדו קלות, קידתו של אלרון נראתה גמלונית, מה שגרם למושל להתבונן בתמיהה על הבחור. "אנו מתנצלים עמוקות על העיכוב," מהללאל ידע כי עליו להציל את המצב המביך. המושל דק הגזרה לבוש בבגדי כותנה בהירים הניף את ידו בביטול, מלטף את זקנו הצמוד בידו האחרת, "הוד מעלתו לא צריך להתנצל, ברשותכם אשמח אם תכבדו אותנו בהשתתפותכם בסעודת הערב," עמידתו היציבה וקולו העידו על גילו הצעיר, שירש את התפקיד לפני כ- 20 שנה היה רק בן 23. אך הקמטים הדקים שהצטיירו בצידי עיניו לא תאמו למראהו הצעיר, כאילו זר חרט על פניו את אותם קמטים. בקידה נפרדו מהמושל להתארגנות קצרה במתחם האירוח.

"הייתי נורא?" שאל אלרון שמאז הגעתם השתדל לשמור על שתיקה ולא לעורר חשד, "חוץ מהקידה המוגזמת, שום מאורע חריג." בישר מהללאל מניח את תיק המסע לצד שאר החפצים, כשהתרומם הבחין בתמונת השמן הגדולה שהוצבה בחדר, מתארת נוף של פסגות הרים מושלגים. כל מערכת האירוח קושטה בתמונות שמן מרהיבות, בפרוזדור נתלו תמונות המתארות מאורעות היסטוריים של עם ישראל, בחדר האוכל היו אלה תמונות של פירות וירקות לצד אגרטלים, כינורות ושולחנות פאר, ובשאר החדרים היו אלה תמונות נוף מרהיבות. "נראה כי אחד מאבות המשפחה לא היה רק מושל אלא גם אומן," אמר אלרון מבחין בחברו המתעמק. "מסתבר שכך," השיב מהללאל מתנתק מהתמונה, פונה לעזור לחברו בדרך לאולם הסעודה.
 

רזים

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
כמה הערות חשובות:
1. בעזרת ה' אשלח כבר היום את ההמשך
2. נא לשים לב לפרטים הקטנים (למבינים בלבד(: )
3. מתזכרת אני מתחילה, אז קחו את זה בחשבון ותפרגנו כי זה נותן לי מוטיבציה וביטחון להמשיך. כמובן אשמח לביקורת בונה מתוך נק' ההנחה שאני מתחילה.
קריאה מהנה!
שלכם, רזים.
 

רזים

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
בס"ד
הערה חשובה: מתנצלת שלא המשכתי בזמן... לצערי נבצר ממני לעשות זאת עקב פטירתה של סבתי היקרה עליה השלום. בנימה עצובה זו ממשיכה את הפרק הבא שהוא בשתי מילים- פרק חשוב! ובשלוש- פרק חשוב מאוד!,
קריאה מהנה...
*****************************

דלתות האולם נפערו מולם בתנופה מעניקות משב אויר קל על פניהם של הבאים, האולם הואר בנברשות קריסטל שהשתלשלו מין התיקרה הגבוהה, אור הלהבות הוחזר מחתיכות הקריסטל, יוצר מחול אורות יפיפה. הם קרבו אל מערכת הישיבה שכללה שולחן רחב מעץ מהגוני וסט כיסאות תואם בעל עיטורי וגילופי עץ שהעניקו לכיסא מראה מלכותי, מרופדים בעור יוקרתי. אלרון הצליח לזהות בראש השולחן את המושל, שנעמד בעת כניסתם אל האולם.

"ברוכים הבאים נכבדיי," המושל הצליח להסתיר את עייפותו בחיוך רחב שהעמיק את הקמטים בצידי עיניו. המשרתים הובילו את השניים אל המקומות שהוכנו עבורם מראש, סמוך אל המושל אדון טליאסו. "ברוכים הנמצאים," בדומה למושל אלרון בחר להשתמש בשיטת החיוך שהסתיר אצלו כל כך הרבה אפילו יותר ממה שהעומד לצידו יכול להעלות על דעתו. חוץ מהם נכחו בחדר עוד חמשה עשר נכבדים אשר חפצו להיות נוכחים בעת הביקור החשוב, בקצה השולחן ישבה ביתו של המושל לצד בנות אצולה של אצילים נוספים, עיניה בוחנות מהצד את האורחים.

בשונה מקבלת הפנים המבישה סעודת הערב עברה באופן חלק ,אפילו מעבר למצופה וניתן היה לזקוף זאת לזכות אלרון, שדאג מראש להכין דבר תורה יפה, ולקח לידיו את ניהול השיח בשולחן הרחב, שופע חיוכים וכריזמה מתנחם בליבו שכח הדיבור לא נלקח ממנו, לעומת שדה ראייתו הפגום. מהללאל ישב שם באצילות מחזק את דברי חברו רם המעלה, דואג לקרב באלגנטיות וטבעיות את המנות סמוך לאלרון שיצלח לראות במה מדובר, תוך כדי שימת לב שהאדון המארח לא מבחין בידו המטיילת בין הצלחות. מידי פעם אצבעותיו מוללו בלחץ את שולי המפה הלבנה שהיו תוספת רקמה עדינה, תוצרת עבודת יד מדויקת להפליא יוצרות דוגמת פרחי לוטוס . גם הוא דאג להוסיף על דברי התורה שנשמעו אמש מרם המעלה שלצידו, חיוכו היה מאופק ועיניו התכולות ניסו לזהות מבין האצילים מישהו מוכר מאחד המפגשים בבית אביו, מצליח לאתר שלושה מכרים.

"מה קרה?" דלתות חדר האירוח נסגרו אחריהם בקול נקישה, ואלרון הרשה לעצמו לתלות בחברו עיניים שואלות מבחין במצחו נחרשת התלמים, אך הזה בחר בשתיקה. "תודה על כל מה שעשית למעני בסעודה," הרהור קל חלף במוחו, אולי בשעה שנפל מהסוס לא היה צריך לגלות למהללאל על עיניו ולגרום לו לדאגה מיותרת "אני שמח לעמוד לצידך תמיד," מהללאל בלע את הנוזל שהצטבר בפיו. "זה בכלל לא קשור למצבך," המשיך בטלפתיה את הרהורי חברו. "זה בטח השבטים הקווארים," הציף אלרון ניחוש נוסף, מבין פתאום כי זו אינה דאגה שנשקפת מפני חברו אלא חשד, והוא לא אהב את זה. "עניין השבטים אכן מדאיג אותי וגם מצבך, אך זה לא זה." קולו ניגן על אוקטבות נמוכות מעיד על עייפות מצטברת. מהללאל נעצר סמוך לאחת מהתמונות בפרוזדור, ידיו שלובות מאחורי גבו, תולה עיניים בוחנות בציור שתיאר את הלווים בעת שירתם בבית המקדש אוחזים בכלי נבל, עוגב, כינור, ועוד כלים בעלי צורות ייחודיות. אלרון קרב גם הוא מתבונן בתמונה שממרחק נראתה בעיניו ככתמי צבע חסרי פשר. "בכל אופן משהו מטריד אותך," בנעימות ניסה לברר את פשר מצב הרוח המוזר שעטה חברו, בשונה ממנו שיצא מעודד מארוחת הערב באחוזת מושל. "לא הבחנת במלצרים?" מהללאל ספק שאל ספק קבע, לא מסיר את עיניו מהתמונה. "לא, עסקתי בליצור קשרים עם המארח שלנו," אלרון לא הבין לאן ידידו חותר, "גם אם הייתי רואה זה היה מטושטש," הוסיף, פניו התבוננו מטה אל השטיח שכיסה את הרצפות. רגליו של מהללאל התנתקו ממקום עצירתו מתקדם לכיוון מערכת חדרי השינה, קול צעדיו נבלע בשטיח העבה. "למה אתה שואל?" אלרון סב בעקבותיו מנסה להדביק את קצב הליכתו. "איני יודע, משהו בהתנהלות שלהם לא היה תקין," השיב מהללאל קצר רוח. "רגע, ומאין לך לדעת מה היא התנהלות תקינה של מלצרים," אלרון הצר את גבותיו בהומור, "מעולם לא ספרת לי שהיית ממלצר," המשיך בהומר מתרעם. מבטו של מהללאל הופנה כלפי האיש, "אני לא," השיב נחרץ מחזיר את מבטו קדימה. שתיקה ממושכת ליוותה את השניים, רק בחדר השינה המשיך מהללאל את השיחה שנגדעה, "חלק מהמלצרים לא חזרו ישר אל המטבח, הם פנו לאחד מצידי האולם," מהללאל הניח את בגדי האצולה על המיטה בכוונה לקפלם. "אלרון התבנון בו כמצפה להסבר, אך משלא הגיע שאל: "לא הבנתי מה הבעיה, כלומר מה מוזר כל כך?" העייפות נתנה את אותותיה באיש כבד הראייה. "נראה היה כי הם פונים לחדר פנימי באולם, נכנסים לשם עם מגשי אוכל, וכשיצאו לא היה בידם דבר." החשד נשקף מקולו. "אולי זה מטבחון, שמעתי על כמה שהחלו לעשות כאלה דברים." ההשערה של אלרון נשמעה כמספקת. "אם זה מטבחון אז למה ישר אחרי זה הם פנו אל המטבח הגדול?" מהורהר הניח את הבגדים המקופלים על גבי השידה. "זה באמת לא אמור להטריד אותך," אלרון התיישב על המזרן הרך. "נראה שיש על הפרק דברים יותר מטרידים." המשיך עיניו מתבוננות במהללאל שנעשה מטושטש. "נראה שאתה צודק," מהללאל התיישב גם הוא על המיטה הסמוכה, ידיו מסדרות את בגדי הלילה שעטה על עצמו. "הבה נקווה שהביקור הזה יעבור ללא תקלות." המשיך תוך כדי שנשכב על גבו ראשו עטור הבקבוקים הקצרים נח על ערמת הכריות המסודרות. "בכל זאת במה אתה חושד?" אלרון חדור מטרה לגלות את רחשי לב ידידו. עיניו של מהללאל נתלו בתקרה, מעניק לעצמו רגע או שניים של מחשבה, "נראה לי שהיה שם מישהו," אמר כמעט בלחישה, מבטו מתעמק בתקרה החלקה. "כוונתך לומר שאתה חושב שבחדר הפנימי ישב מישהו," אלרון ניסה לרדת לסוף דעתו. "נראה לי שסעד שם אדם נוסף, ואם אכן זה כך מדוע לא סעד עמנו? האם הוא מנסה להסתתר, ואם כן אז למה, מה הוא מנסה להסתיר?" רקותיו של מהללאל שלחו אותות פעימה כואבות. אלרון הניח לעיניו להיעצם, כואבות מהמאמץ המתמשך, "כמו שכבר אמרתי," אלרון עצר את דיברו בכוונה שהדברים התקבלו, "יש לנו מספיק דברים שיטרידו אותנו." המשיך מסתובב על צידו. "צודק, אולי הפכתי סתם לחשדן," ידו של מהללאל החליקה תחת ראשו, עיניו נותרות פקוחות, "בטוב תלין ידיד, וברחמים תקיץ," נשמע כי אלרון כבר היה מנומנם. "והמברך יתברך מפי קל עליון," השיב מהללאל.

אך הלילה עבורו רק החל כנראה, בשונה מאלרון הוא מוטרד אפילו מוטרד מאוד. היום החולף היה גדוש חוויות ולאו דווקא בלש' החיובית של הדבר, קודם העיניים של אלרון, עכשיו האחוזה המוזרה, השידוך שמוצע לו, והכי חשוב המאורע עם השבטים הקווארים שיש לטפל בו מיד השכם בבוקר. עיניו התבוננו באלרון מתוך חשכת הלילה שאור הירח חודר מבעד לדלת הזכוכית הפונה למרפסת, מטיל בחדר אור לבן קלוש. בהתחשב לאיחורם הערב וכולל הזמן שהוא שוכב השעה כבר נוטה לחצות, חשב. מותש מניסיונות חוזרים ונשנים להירדם התרומם, מחליק את רגליו לנעלי הבית הפרוותיות. תחושת חנק ומועקה נחתה באזור חזהו, בהחלטיות ניגש לעבר דלת הזכוכית בכוונה לצאת אל המרפסת הפונה לחצר האחוזה, משב אויר לילי וקריר הכה על פניו, כמין לטיפת נחמה קטנה, ריח פריחה ריחף באוויר מזכיר לו ימים אחרים ורחוקים, שע' תענוג מרוחקות בזמן ובמקום. הלילות של אי אז בהם הוא ואליהו ישבו אי שם בפינת החמד הרחוקה, ערכו חברותא משותפת לצד עששית הלילה המפוחמת של הרב, שוחחו על החיים וסתם על חוויות, לעיתים התבדחו זה על חשבון האחר לצד קנקן תפוזים שסחט רק כדי לעודד את רוחם. היו אלה הלילות היפים בחייו, חלפה בו המחשבה מפתיעה אפילו את עצמו, למרות שזו הייתה אחת התקופות הקשות שעבר, הוא מצא את עצמו שב אל הרגעים של אותה תקופה לומד ממנה ובעיקר מעצמו, מגלה שטעם של אושר, תענוג וגעגוע מכסה על הקושי. עיניו התבוננו בחצר המקושטת בערוגות פרחים, קול מים נשפכים ממלא את החלל נובע ממזרקת השיש המצופה באבני חן שהוקמה כמעט במרכז החצר. אולי לזה קוראים לחזור בתשובה, המשיך מהרהר כשיש לאדם שאלה חוזר הוא אל העבר כדי למצוא בו את התשובה. התובנה שהחלה מכה בו שורשים גרמה לו להתפעם. ידיו נשענו על מעקה השיש הלבן והקריר. שלפתע עיניו זיהו דמות מהלכת שם בחצר, עיניו צרו במאמץ מנסות לזהות את הדמות בחשיכה. זה לא שומר, חשב לאחר שראה משהו שדומה לגלימה, פריט שלא כלל את מדי המשמר. מי יכול להסתובב בחצות הלילה מחוץ לאחוזה, תהה בינו לבין עצמו. הדמות המשיכה מהלכת, הליכה איטית כאילו עורכת טיול לילי מהנה, נעצרת בסמוך למזרקת המים, מהללאל עקב אחריה, אור הירח האיר על מי המזרקה, שהמים מחזירים את אורו בצורת אלפי ניצוצות, המטילות על הדמות אור נוגה. זו לא גלימה, כי אם שימלה! גילה מהללאל. מה נערה עושה בשעה כזו בחוץ, חשב בהתרעמות על חוסר אחריות מצד השומרים. אך מיד הסיר את מבטו מבויש. מתרחק מעם המעקה, אך הנערה כבר גילתה שהוא שם ונעלמה כלעומת שבאה, ברגע הבא מהללאל ראה את החצר ריקה מאדם, מלבד חתול שהתחמק לחצר לא טייל שם אף אחד. ובתחושת תמיהה זו המהולה בחשדנות אודות אנשי האחוזה החליט לחתום את אותו יום, או ליתר דיוק את אותו הלילה.
 

מנוחה כהן

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
ברוך דיין האמת...

הסיפור מעניין מאד!

אבל קצת קשה לקרוא אותו, ללא רווחים...
במקום 2 קטעים ארוכים מאד, נסי לחלק את כל הפרק לפיסקאות בנות 3-6 שורות.
דו שיח אפשר לרווח יותר, ולהוריד כל משפט לשורה חדשה.

אם תרצי עזרה בפרטי, בשמחה
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קכז

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לִשְׁלֹמֹה אִם יְהוָה לֹא יִבְנֶה בַיִת שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ אִם יְהוָה לֹא יִשְׁמָר עִיר שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר:ב שָׁוְא לָכֶם מַשְׁכִּימֵי קוּם מְאַחֲרֵי שֶׁבֶת אֹכְלֵי לֶחֶם הָעֲצָבִים כֵּן יִתֵּן לִידִידוֹ שֵׁנָא:ג הִנֵּה נַחֲלַת יְהוָה בָּנִים שָׂכָר פְּרִי הַבָּטֶן:ד כְּחִצִּים בְּיַד גִּבּוֹר כֵּן בְּנֵי הַנְּעוּרִים:ה אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת אַשְׁפָּתוֹ מֵהֶם לֹא יֵבֹשׁוּ כִּי יְדַבְּרוּ אֶת אוֹיְבִים בַּשָּׁעַר:
נקרא  0  פעמים

לוח מודעות

למעלה