סיפור בהמשכים נסיך היער והירח בחצות.

אילה קולודנר

משתמש פעיל
כתיבה ספרותית
צילום מקצועי
יפה,
ממש, נהנתי מהדמויות המוכרות
נהניתי גם מהכתיבה
בעיקר החלק של חלומו של איסתרק שמתואר בכישרון,
תודה לך,
החזרת אותי לזמנים טובים...
אם כי הרבה מהדמויות שינית את אופין
מהללאל- משקר?, עובד על אי מי?
ובכללי הדמויות לא נאמנות לאופין המקורי
אבל זה מרתק
תמשיכי...
 

רזים

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
יפה,
ממש, נהנתי מהדמויות המוכרות
נהניתי גם מהכתיבה
בעיקר החלק של חלומו של איסתרק שמתואר בכישרון,
תודה לך,
החזרת אותי לזמנים טובים...
אם כי הרבה מהדמויות שינית את אופין
מהללאל- משקר?, עובד על אי מי?
ובכללי הדמויות לא נאמנות לאופין המקורי
אבל זה מרתק
תמשיכי...
תודה על הפידבק!
בקשר למהללאל בפרקים ג' ו' מתארים שיחות חשאיות שלו ושל המלך איסתרק, שם אני מבטא עד כמה הוא לא רוצה לעשות את זה, ואיך המלך מעודד ומחזק אותו.
 

רזים

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
בס"ד
פרק יא'

האצבעות העדינות כמו ריחפו עם המכחול, בעבודה משותפת יוצרות קווי צבע עדינים המתחברים לציור. סינר לבן מלוכלך כיסה על שמלת הפשתן הוורדרדה, מגן מלכלוך צבעי השמן.

" ללב יש הרבה דרכים לדבר, במילים, בצלילים, ובקווים..." קולה של אימה המנוחה מהדהד בין קירות החדר הגדוש בציורי שמן .

"הלב מדבר?" שאלה לפני כמעט עשור, שעה שישבה על ברכי האם, ילדה קטנה אשר תום ורוך מציפים את עיניה הגדולות.

"הלב מדבר דרכך קטנה שלי," אמרה אימה מצביעה לעבר מקום הלב הקטנטן.

"ואת בורכת בכל הדרכים, אל תהססי להשתמש בהם." המשיך קולה הענוג של האם, כתגובה חייכו עיניה הילדותיות בפינוק, ראשה הקטן מתחכך בחיבוק החם.

אך הפינוק לא נמשך לנצח, והיו גם כאלה שטענו כי כישרונותיה עמדו לה לרועץ.

אכן היא הייתה ילדה ברוכת כישרונות, זהה באופן כמעט בלתי נתפס לאימה, מבחוץ ובפנים.

ילדת החן משכה תמיד את תשומת לב כולם ביופייה וכישרונותיה,
בעלת עור בהיר, עיניים כהות וגדולות שירשה דווקא מאביה, והשיער השחור עטור הבקבוקים, היא אהבה להראות לסובבים מה היא יודעת ואוהבת לעשות, אם זה לצייר, לשיר, ליזום, ליצור...

הילדות הייתה ילדות קסומה, יש שיאמרו חלומית.
אך אולי בגלל שהייתה חלומית כל כך, גם נגדעה מהר כל כך?
הילדה שהייתה נקברה מזה שנים בין מרצפות הרחוב הכוזרי, נחשבת לגלגול קודם.

"החיים משנים אותנו, וזה טבעי, אנחנו אמורים להשתנות," אמר אביה ללא הפסק.

החיים גם מבגרים אותנו, חשבה בליבה. פניה האצילות שלא דמו לפני הילדה שהייתה, בחנו את קבוצת הילדים הצוהלת שהצטיירה מתמונת השמן המתארת שוק כוזרי תוסס.
כולם מחייכים שם בתמונת השמן, הסוחרים מנופפים בידיהם לשלום. הקונים נראים מלאי חדווה, קרני השמש בקעו מבין הדוכנים, יוצרות מחול אורות עדין, ילד עוזר לגברת קשישה עם הסלים הכבדים, דוכנים צבעוניים מילאו את הכיכר....

הציור כמו קיבל חיים וניתן היה לדמיין את הקולות ,הצלילים והריחות.

הרבה תקווה נטמנה באותו ציור, בין מרצפות השוק, עובר דרך שקי הסחורות ונגמר בעננים הצחורים הנמשכים ממעל.
תקווה כי אכן המציאות דומה לציור, וכי האנשים באמת ובתמים מאושרים לפחות כמו בתמונה.

ולא נותר לה אלא לקוות.
 

brachy 100

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
עריכה והפקת סרטים
וואו מהמם!
אני ממש אוהבת!
תיכף אכתוב ביקורת ארוכה ומפורטת...
 

brachy 100

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
עריכה והפקת סרטים
מחכה לביקורת ארוכה ומפורטת...
אופס, נכון
מתחילה מהסוף
האצבעות העדינות כמו ריחפו עם המכחול, בעבודה משותפת יוצרות קווי צבע עדינים המתחברים לציור. סינר לבן מלוכלך כיסה על שמלת הפשתן הוורדרדה, מגן מלכלוך צבעי השמן.

" ללב יש הרבה דרכים לדבר, במילים, בצלילים, ובקווים..." קולה של אימה המנוחה מהדהד בין קירות החדר הגדוש בציורי שמן .

"הלב מדבר?" שאלה לפני כמעט עשור, שעה שישבה על ברכי האם, ילדה קטנה אשר תום ורוך מציפים את עיניה הגדולות.

"הלב מדבר דרכך קטנה שלי," אמרה אימה מצביעה לעבר מקום הלב הקטנטן.

"ואת בורכת בכל הדרכים, אל תהססי להשתמש בהם." המשיך קולה הענוג של האם, כתגובה חייכו עיניה הילדותיות בפינוק, ראשה הקטן מתחכך בחיבוק החם.
קטע מקסים וחלומי
אכן היא הייתה ילדה ברוכת כישרונות, זהה באופן כמעט בלתי נתפס לאימה, מבחוץ ובפנים.
המשפט מסורבל מדי "אכן היא הייתה"...
אושר הציף את גופו, הדבר שנראה היה כבלתי ניתן להשגה קרה!
מה שהיה בגדר חלום התממש!

אז ככה זה מרגיש שחלום מתגשם...
מדי בנאלי
כמו נמוג מזיכרונו
כמו חור שחור
לא מומלץ באותו משפט.
"יום סתיו מושלם!" קרא אלרון. מהללאל כהרגלו היה יותר שקט.

"מה נראה לך שנגלה," לנער הייתה משנה סדורה, תכליתי כמו תמיד.

"אין לדעת," קולו הרציני של אלרון תפס את מקום העליזות.

" אויבים הם בד"כ דבר בלתי צפוי," המשיך.

"ובגלל זה אין על מה לחשוב," תמיד נהג לסיים בעליזות .

"אל תהיה קל דעת," התרה מהללאל. "יש על מה לחשוב, אנחנו נכנסים לשטח אויב."

"אמור נא לי ידידי הצעיר, שם ביער, לא פחדת אם יום אחד תפקוד אתכם מפולת סלעים?" אלרון היה ציני ועוקצני.

" לא יודע איך הוד מעלתו אביי... סליחה אליהו ז"ל הסתדר איתך שם ביער." הוסיף.

"כמו שאני לא יודע איך הוד רוממותו שלוואן הסתדר איתך," השיב מהללאל בחיוך משלו.

"כנראה שלשניהם הייתה התמודדות לא פשוטה עם שני מטרידנים לא קטנים..." סיכם אלרון.

אך בלי משים שב מהללאל לימים של אליהו והוא ביער, נשאב למערבולת זיכרונות.
ואלרון שב לימי העבד שהיה, גם עליו לא הצליחו הזיכרונות לפסוח.

"למה שלא נעצור לארוחת בוקר," הציע אלרון, מנסה לחלץ עצמו מהזיכרונות.

"נשמע רעיון טוב," מהללאל משך את רתמות הסוס, מורה לבהמה לרדת מהשביל.

לאחר ברכה אחרונה, אספו את השאריות הפזורות על כר הדשא.

"אל תחשוב שאני לא דואג מפני שאני קל דעת," אלרון ניער את בגדי המסע מפירורי הלחם.

" אני יודע," מאשר מהללאל, קושר את האוכף על הסוס שנח מעט.

" באמת?" אלרון נראה מופתע.

" זה פשוט מאוד, מפני שגם אני לא דואג." מהללאל הפנה את מבטו לאיש.
כל הקטע הזה מתחיל במשפט של הדובר, ואח"כ תיאור
זה מרגיש מאולץ קצת
נסי לגוון את המבנה
אולי להעביר להתחלה תיאורים, לחלק את המשפטים לשתיים, ואפילו לא לכתוב תיאור בכלל לפעמים
זה ישדרג
 

רזים

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
אופס, נכון
מתחילה מהסוף

קטע מקסים וחלומי

המשפט מסורבל מדי "אכן היא הייתה"...

מדי בנאלי


לא מומלץ באותו משפט.

כל הקטע הזה מתחיל במשפט של הדובר, ואח"כ תיאור
זה מרגיש מאולץ קצת
נסי לגוון את המבנה
אולי להעביר להתחלה תיאורים, לחלק את המשפטים לשתיים, ואפילו לא לכתוב תיאור בכלל לפעמים
זה ישדרג
תודה על הערות המחכימות,
ותודה שלקחת ברצינות. מעריכה מאוד.
בעיקר מקווה שאני מצליחה להעביר את מה שרציתי לבטא...
 

אפרוח מבושל

משתמש מקצוען
אושר הציף את גופו, הדבר שנראה היה כבלתי ניתן להשגה קרה!
מה שהיה בגדר חלום התממש!
אושר בדרך כלל לא מציף את הגוף. גוף זה פיזי. אושר זה מופשט. אושר הציף את ליבו, או את כולו, שכל זה גם מופשט. גם אושר הציף אותו יכול ללכת...
יש גם קצת מדי הרבה משפטים קצרצרים מדי והמון אנטרים.
סיפור יפה!
 

רזים

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
בס"ד

פרק יב'

אותו בוקר הנוכחים בחדר השתוממו לנוכח המלך שהילך קודר באולם, מהלך סחור סחור כארי הכלוא מאחורי סורג, פניו מקומרות כלפי מטה, וגבותיו מכווצות בדאגה חסרת שם.
הנוכחים לא הראו אף צל של רגש אך האמת שבתוך ליבם תהו אחר פשר הדאגה. איסתרק לא פסק לרגע מללכת הלוך ושוב, גלימתו מתנופפת מאחוריו עם כל סיבוב חד שביצע.

"הוד מלכותו יוכל רק לרגע לעצור..." היה זה נאיתן שניסה בסה"כ לסדר את פאותיו המלכותיות של האיש, קולו מתחנן.

אך נראה היה כי המלך כלל לא שמע את הבקשה, ממשיך בשלו, אצבעותיו מסובבות את טבעת חותמו המלכותית תנועה שהעידה על חוסר שקט נפשי. מלווה במס חיילים הובהל המשנה למלך, הוד מעלתו פנרס אליקטאן, בבגדיו הנצחיים וכשפניו חיוורות הופיע בפתח האולם. התאור ששמע אך לפני רגע מנאיתן לא הלם את המאורע שהיה הרבה יותר גרוע.
פנרס הצטרף אל חבר המשתוממים, מחשב את צעדי פעולותיו.

"הוד מלכותו מודאג." ציין פנרס בקול את העובדה שכול הנוכחים ידעו בתוכם, כך ניסה לפתוח בשיחה עם האיש המודאג. אך פנרס התאכזב לגלות כי איסתרק נותר שקוע בתוך עצמו.

"האם המלך קיבל מידע חדש על אוייבינו?" פנרס חש בעיניי הנוכחים התלויות בו בתקווה. אך דבר לא הועיל, כל הניסיונות עלו בתוהו, אפילו רעייתו המלכה הלה ניסתה לדובב את האיש אך ללא הועיל.

הזמן חלף והאולם כבר מנה מניין אנשים לערך, כולם מודאגים ממצבו של מלכם המוטרד. וכי האם זאת שוב האבקה השחורה מחוללת האיימים שהוציאה את המלך משיווי משקל? חשב פינרס וכמוהו חשבו עוד כמה מן הנוכחים. אלא שאז הצעדים נעצרו, המלך ירום הודו הרים לעבר הנוכחים מבט חד ומפלח אשר גרם להם להרגיש חשופים ושקופים, מה שהביא לכמה מהם להשפיל מבט.

"נכבדיי," קרא איסתרק קולו רועם ועיניו ממשיכות לבחון את הנוכחים בחדר.

"ודאי חושבים אתם שאני מודאג." הקול הידהד מבין קירות האולם.

"וזה נכון," עוצמת הקול ירדה באופן דרמטי, "אך איני יודע את פשר דאגתי," נימת תסכול תיבלה את המילים. "ברשות כל הנוכחים בחדר זה, אלך להתייעץ יחד עם הוד רוממותו, משני, פנרס אליקטאן." המילים כמו חתכו את האויר, וכולם ליוו במבטים מודאגים את השניים המלווים בחיילי משמר הארמון. אך יצאו השניים ולחש רחש הצטלצל בחללי האולם ורק עוד מס' רגעים והוא יתפשט אל הממלכה כולה. הפרשנים מבינהם החלו להעלות השערות שיהיה מי שיהפוך לעובדות קיימות, המשרתים ירכלו על זה במטבחים, ונאמינו ישמרו לו אמונים גם בעת הזאת.

פינרס ציפה כי ברגע שיעברו את מפתן הדלת המלך יפצח בהסבר מפורט, והתאכזב לראות שהמציאות לא בחנה את ציפיותיו. המלך נותר מסוגר אל תוך עצמו ושקט, בטוח המשיך בהליכתו הנמרצת איש אינו יודע לאן, ואף אחד גם לא שואל, גם לא משנהו המסור, אשר תהיות רבות וחשש אמיתי ממלא את ליבו. הצריח הדרומי של הארמון הזדקר למולם מטיל צל רחב על הקבוצה הקטנה. תחושת חנק תקפה את פינרס ולולא השומרים היה מרשה לעצמו לשחרר מעט את קשרי גלימתו המלופפים סביב צווארון החולצה.

"אם יורשה לי כבודו מוביל אותנו לצריח?" המילים נאמרו בזהירות יתרה.

"אכן כן נכבדי," השיב איסתרק מבלי להשיב מבט למי שהיה אחד מהאנשים הכי קרובים למלך. הדבר גרם לריחוק מסויים, רוח קרה נשבה מין המילים. והחשש שפקד את חדרי ליבו של פינרס רק העצים.

"האם הוד רוממותו המלך יוכל להחכים את עבדו הקטן ולפחות לומר למה עלינו לשוחח דווקא בצריח?" השומרים פתחו לעברם את דלת הצריח המובילה לגרם המדרגות האפלולי.

"אין לי מושג, אך יש לי תחושה כי אני צריך להיות שם." הדברים נשמעו יותר מהזויים ואילולא היה זה המלך אישוניו של פינרס היו מתרחבים עד למקסימום. אך פינרס, כפינרס שמר על קור רוח ואיפוק מושלם רגשותיו נותרים עמוק בנבכי ליבו.

השומרים נטלו את הלפידים התלויים מהצד הפנימי של הצריח, וליוו את זוג האנשים המלכותי אל החדר המצוי בראש הצריח. אך אם חשב פינרס כי בחדר המלך יפצח בנאום שוב נוכח להתאכזב. הפעם ביכר פינרס את השתיקה, ככל שלא ינסה לדובב את המלך כך המלך ירצה לדבר, קבע בליבו. הוא סובב לחלון הפעור בחדר משקיף ממרומי הצריח על הממלכה.

"הלילה קרה משהו," פנרס הבליע חיוך לנוכח צליל קולו של המלך.

"קרה משהו..." פינרס ספק שאל ספק חזר על הדברים שנשמעו כעובדה.

"כן, קרה לי משהו," איסתרק הדגיש את המילה השלישית.

"מותר לשאול מה קרה?" פינרס חש שבין המילים טמון כאב גדול.

"זה בדיוק העניין," איסתרק התבונן בפניו של האיש שבסתר קרא לו חבר. "איני יודע מה קרה," הקול היה חלש ועייף.

פינרס המשיך מתבונן במלך המיוסר, מוחו לא פוסק מלפעול. "אולי לא קרה דבר." ניסה להישמע אופטימי והגיוני כאחד.

"צר לי ידידי הנכבד, אך ליבי אומר לי שקרה משהו," איסתרק הצטרף לעמוד לצד החלון. "והלוואי והייתי יכול לדעת, אך לבינתיים נראה כי אצטרך לחיות עם חלל שאין לו שם."

"עד כדי כך?!" פינרס נשמע נדהם.

"עד כדי כך," חזר איסתרק, כמאשר.



פרק יג'​

"ושוב תגיד שאתה לא התכוונת," מהללאל התבונן באיש המהלך לצידו.

"מה איתך ידידי הפעם אני רציני, אל תיקח אותי ברצינות." השיב אלרון במליצה, חיוך שובב מתנוסס על הפנים שלא הצליחו להסגיר את גילו.

ככל שהיום העריב, שכבת האדמה שינתה את מרכיביה, ומאדמה קשה ומרוצפת, כעת הם מהלכים אך בקושי באדמה מדברית וטובענית.
לפני מחצית שעה חצו את הגבול, בשקט, בשקט, מותירים את הסוסים מאחוריהם ברחת מהאורוות. ומשהו באווירה הטובה גם הוא נותר מאחור.

"שקט פה," ציין אלרון כשהוא מאמץ עיניו לראות משהו במדבר החשוך.

"וכי מה חשבת שיהיה פה, זה מדבר," מהללאל הצליח להתמצות יותר טוב בשטח, ללא עזרת הלפידים שהיו מין הסתם מסגירים אותם, צעדיו בוטחים , ואפשר לומר שאפילו היה רגוע.

" צריך למצוא מקום שנוכל להניח מעט את הראש," כתמיד מהללאל היה חדור מטרה ומעשי.

שקט פה, אלרון התהפך מנסה לשנות תנוחה הוא שכב כעת במנהרה שנמצאה לאחר שעות של חיפושים, אך השקט הזה לא נתן לו מנוח.
מחשבות שווא, גער בעצמו מנסה לעצום עיניים. אי אפשר להסתמך על תחושות, המשיך, וברגע הבא עיניו נפקחו מתבוננות בלהבה הקטנה שהדליקו, יוצרת מחול הבהובים מאיים על כותלי המנהרה המפותלים. נסה לישון, הציע לעצמו, משנה בפעם המאה תנוחה. מהללאל התנדב לצאת ולשמור מחוץ למנהרה, "לך תנוח, לפנות בוקר נתחלף," המליץ ספק קבע, שעה שנכח לראות את חברו העייף.
"אולי זה באמת יהיה טוב," אמר אז, אך כעת נוכח כי זה סתם מיותר לחלוטין ובזבוז זמן ממילא השינה ממנו והלאה.

מהללאל התבונן על הירח החרמשי, האויר המדברי הקריר הטיב עימו, וכשדעתו צלולה עליו, טיפס על אחד מהסלעים מתיישב בגב זקוף, כאילו כלל לא מפריע לו המשטח העוקצני.

זה יכל היה להיות רגע של שלווה, אך אלרון שהופיע בפתח המנהרה גרם לו לגנוז את השלווה.

" לך לישון, אני אשמור." אלרון התקדם לעבר מקום מושבו של האיש הצעיר.

"מה קרה?" מהללאל כיווץ גבותיו, משחק בנדן חרבו.

"לא משהו מיוחד, נדודי שינה," חייך אלרון, קולט בזווית עיניו את הנדן המתנופף.

" אתה סתם מודאג," הרגיע מהללאל, לפתע חש כי הוא צריך להרגיע גם את עצמו.

"לך, לך, אני צריך אותך מחר ערני," אלרון ידע להתעקש, ומהללאל נכנע למרות שהלילה לפחות בעיניו היה אחד מהלילות היפים.

מהללאל פקח את עיניו, מופתע לגלות את אור השמש שהספיק לחדור אל המנהרה. הוא קפץ ממקום משכבו. לאחר נטילת ידיים, כשלחיו האחת מאובקת לגמרי יצא מעם המנהרה. מגלה את אלרון באמצע להניח תפילין. "יבורך יומך," בירך, אלרון השיב בהנהון מנומס.

לאחר התארגנות בוקר יצאו בכוונה להעמיק אל שטח האוייב.

"זה קל מדיי," מהללאל התחיל לחוש שמשהו אינו כשורה.

"מצחיק שאתה אומר את זה," אלרון לא היה נינוח, החשש שליווה אותו בלילה נותר שם גם ביום.

"אבי היה אומר שאנחנו נראים כזוג נשים צעירות, המתנהלות לפי תחושותיהם."

אלרון חייך בתגובה, "גם מרגלים צריכים לשים לב לתחושות ,יותר נכון לומר למצפון הפנימי."

"כן ולא גם יחד," השניים התכופפו מעט מבעד לגבעת חול. לפי מה שזכור לשניים המחנה אמור להיות ממש כאן.

בזהירות התקדמו צעד אחר צעד, שלפתע ריח עז גרם לשניים להתקפל ולחסום את אפם.

"מה זה אמור להיות??" אלרון השתנק מהריח. מהללאל רק סימן בראשו שאינו יודע, פניו מתעוותות.

השניים נטלו את גלימות המסע, חוסמים בהן את אפם. הם חייבים לגלות את פשר הריח, מתקדמים אך בקושי לעבר מקורו.

הם עמדו שם כשניים שקפאם שד, אישוניהם התרחבו עד למקסימום. עדים ראשונים לטווח הנורא שנעשה במחנה.

המחנה הקווארי נשרף כליל, הגופות חלקם שרופות, חלקם חתוכות, חלקם נדקרו במקומות שונים. ריח השריפה והגופות איים לחנוק את השניים.

"מה הולך כאן?!" מהללאל היה מזועזע.

"שום דבר כבר לא הולך כאן," השיב אלרון בקול עמוק.

"זה לא ממש הזמן לזה אלרון," מצוקה אמיתית נשמעה בקולו.

"סליחה לא התכוונתי," אלרון התבונן בפנים המעוותות.

הקווארים היו אויביהם, ובכל זאת הטבח הנורא שהתבצע כאן היה מעבר ליכולת ההכלה של השניים.

הם הילכו בין הגופות המנו אנשים, נשים, זקנים, וטף.

" זאת לא שריפה, כלומר לא רק שריפה." אלרון בחן את אחת מהגופות, מזהה סימני דקירה מובהקים במקום החזה.

" אבל זה לא כוזר שתקפה," המצוקה הייתה חזקה, ועיניו תיזזו לכל כיוון, סוקרות בפחד את הסביבה.

"בגלל זה השקט הפחיד אותי," התובנה של אלרון זעקה בין העצים.

"אם זו לא כוזר, אז מי תקף אותם כך?" מהללאל נצמד למטרה.

"מי שזה לא יהיה, זה לא אויב חלש." אלרון התרומם מכריעתו, מנער את בגדי המסע.

"צריכים להודיע על כך למלך, וכדאי לפני זה למצוא משהו שיוכל לקדם אותנו בזיהוי האויב." מהללאל מעשי ביותר החל לתור אחר איזה סימן.

"איני מכיר אויב נוסף באזור חוץ מהקווארים," אלרון כיווץ את מצחו, חושב.

"יכול להיות שזה שני מחנות שהסתכסכו," העלה מהללאל את הרעיון.

" במידה ויש סיכסוך בין מחנות לא הורגים את הילדים והנשים, מחנה שמנצח לוקח את הילדים והנשים כשלל מלחמה," ביטל אלרון ממשיך להלך בפוגרום.

"לא הרחק מכאן אמור להיות מחנה נוסף," אצבעו של מהללאל הוראה לכיוון המחנה הנוסף, "בוא נלך לבדוק מה המצב שם," המשיך.

אך גם שם נוכחו לראות כי המצב דומה, וגם במחנה שלאחריו...

"תיקון טעות, טעיתי, לא רק שהאויב לא חלש מדובר באויב חזק מאוד ומתוחכם מאוד," אלרון העווה את פניו, זה המחנה השלישי שגילו מחוסל כליל.

" יותר גרוע מכך, זה איוב לא מוכר." קולו של מהללאל כמו עלה מהאוב, תואם את מראהו החיוור כמעט מת, של האיש.
 

אפרוח מבושל

משתמש מקצוען
וואו. פרק...
י באדמה מדברית וטובענית.
כוזר היתה בין אירופה לאסיה. באירופה אין מדבריות. אם הם הלכו לחלק האסייתי צריך לציין שהם הלכו מזרחה לכוון האסייתי. אם את נצמדת לספרים זה עוד יותר חשוב. בספרים מתואר הנוף והצמחייה וכו'. לא מדבר.
כוזר היתה באיזור טורקיה, חצי האי קרים. יכול להיות שהתפרשה גם יותר מזרחה .
הם הלכו בכלל לאיזור הקווארי. באיסתרק מתואר עליהם הרבה. לא מוזכר אפילו ברמז מדבר. היה מתואר כמקום יפה דווקא.
מערה. מנהרה נוצרת בידי אדם. אם הם מתחבאים הם לא היו רוצים מנהרה, חפורה בידי אדם.
מערה זה טבעי.
 

רזים

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
תודה על הערה את יכולה לקחת את זה כאדמה עם חול טובעני וזהו...
 

רזים

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
אוקי אוקי, לאחר בירורים...
מתקנת כמה טעויות:
1. הקווארים ישבו בגבול המזרחי, כך שמהללאל ואלרון הלכו למחוז המזרחי של כוזר, כך נקרא לזה מכאן והלאה.
2. אל תקחו קשה מדי את עניין האדמה המדברית...
3. כותבת עכשיו את הפרקים הבאים...
4. ותודה על כל הערות והארות, מעריכה מאוד מאוד.
 
נערך לאחרונה ב:

רזים

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
בס"ד
פרק יד'​

כברת הדרך חזור עברה עליהם בשתיקה, שתיקה של הבנה, שתיקה של הפנמת המאורע, שקט מכביד של מי שהאחריות רובצת על כתפיו.

רק כעת חש אלרון בצריבה הבוערת באזור עיניו, כשהאופק שלמולו מיטשטש כמעט לחלוטין, ושכבת ערפל מחסה את אישוניו. הוא לא היה מודע לכך שקרום עינו הרגיש נפגע מהחשיפה לאוויר המורעל, המאובק והשרוף, ולכן לא ייחס חשיבות מיוחדת לכאב, בטוח כי זה תוצאה של עייפות, ומעט שינה תסדר את העניין. כלפי חוץ אף אחד לא יכול היה להבחין כי האיש סובל ממשהו, הוא נותר לרכוב על גבי הסוס בזקיפות קומה, מבטו ממוקד לאורך כל המסלול, האדמומיות בעיניו הייתה הסימן היחיד שהסגיר את מצבו האמיתי.

ואם בסימנים עסקינן, שעה קלה לפני זה עוד היו שם באזור תרים אחר אחד כזה, ולו הקטן ביותר.

"אין כאן כלום." מהללאל השליך את החרב המפוחמת ארצה, מתרחק מעט מהשלולית שנוצרה מנוזל שרגעים מס' לפני היה בקיבתו.

"הפעם אני מסכים איתך," אמר אלרון, "לשם שינוי," הוסיף בחיוך ממש לא מבודח.

רחש מכיוון עצי הסרק גרם למהללאל באינסטינקט של יערן להרים את מבטו למקור הרעש, מגלה קבוצת ציפורים המתקבצת על ענפי העץ, ואת צבע השמים שנעשה אדמדמם סגלגל, "למיטב הבחנתי, כדאי שנזוז מכאן," אמר תוך הבחנת המצב. "אין לי שום חשק להישאר כאן בלילה," המשיך, תר בעיניו אחר חברו למסע, מוצא אותו שרוע על בירכיו עוסק בברירה עיקשת בעצמים שונים, מחפש ולו רמז קט.

מבטיהם הצטלבו, מדברים ללא מילים, חשים כי הכוחות והתקווה אזלו, כאילו היו נתונים בשעון חול חסר תחתית. ברכיו של אלרון התיישרו בכאב עקב ישיבה ממושכת, גורמות לגופו להתרומם. "דברי כבודו כציווי הם לי," אלרון מאובק ועייף קד קידה גמלונית ומעט משעשעת. מהללאל בחר שלא לענות הפעם למליצה הלא יוצלחת, כשהדאגה בליבו רק מתעצמת, לא מצא עוד מקום למליצות.

"ומה עכשיו?" שאל אלרון שעה שדהרו הישר אל לב מזרח כוזר, באמת ובתמים לא ידע לאן ישימו את פעמיהם. מהללאל גמע מעט מאויר הדרך שנעשה נקי, לוקח כמה רגעים לעבד נתונים, סוסו כאילו חש בדבר והאט מעט, אישוניו התכולים נתלו בנק' נסתרת על הקרקע, "לא כדאי שנלך היום אל מושל המחוז," שיתף בקול את לבטיו. "אין זה מין הראוי שנגיע אליו כך, ולכן נלון הלילה באכסניה מזדמנת, ומחר נצא לכיוון הארמון." לפתע שם לב כי הוא תופס פיקוד, והדבר לא מצא חן בעיניו כלל, " מה אתה אומר?" מיהר לברר את עמדת חברו למסע.

"אתה באמת רוצה לדעת?" שאל אלרון. מהללאל השיב במבט מסוקרן.

"אני אומר," קולו עלה אוקטבה כמכריז, "אני אומר שאתה מאוד דומה לאביך," הקול ירד בחדות כמעט ללחישה. האמירה הייתה מפתיעה ויוצאת דופן, ויותר מכל צרמה לאוזניו של מהללאל, כצילצול פעמונים חד ומתזכר בכאב שניסה כל כך לדחיק.

"איך זה קשור בכלל למה שאמרתי?" מהללאל הרים את כתפיו הרחבות בתחושת מיאון, "חוץ מזה אם הייתי מכיר את אביך כנראה שהייתי אומר דברים דומים," מילותיו התסרבלו זו בזו, אלרון הבחין מיד כי לא נעם לחברו איזכור האב, ובליבו החל קצת להתחרט.

במהלך כל המסע השתדל מהללאל שלא להיזכר בכך, מונע ככל שניתן את העימות החזיתי עם האבן הגדולה המונחת על לוח ליבו, עם הכאב שנשא מעצם הסכמתו לנשוא בתפקיד, כמה ויכוחים ביצע עם הוד מעלתו המלך, כמה דיבר אודות כך שאינו חפץ להסתיר דבר מאביו ולצאת ללא ברכת דרכו. כמה ליבו לא רצה והשכל המשיך לציית... אך הייתה בכך גם נחמה עבורו, שבמידה ולא ישוב יהיה מי שיאמר לאביו כמה כאב לו לצאת כך ללא ידיעתו, המלך איסתרק שהיה עד ממקור ראשון ללבטיו וכאבו ימסור זאת לאביו, במידה ו... תחושת צמרמורת עזה עברה לאורך עמוד שדרתו, והוא מיהר להתנער.

לאחר התארגנות חפוזה השניים שיצאו מהאכסניה לא דמו כלל לאלה שנכנסו במפתנה, בגדים מלכותיים ומסוגננים החליפו את בגדי המסע, שיערם מסורק בקפידה, ולאחר המקלחת הצוננת לא נותר זכר לאבק הדרכים שנידבק לעורם, אפילו כאב עיניו של אלרון פחת במעט, רק הלב בפנים נותר דאוג ושבור.

" אין דבר שלם מלב שבור", ותפילת ערבית תאמה בדיוק להגדרה, שאלפי סימני שאלה מרצדים באוויר, דאגה אמיתית וכנה על עתיד הממלכה כולה, לא נותרה תשובה אלא לתלות ביטחונם בבורא עולם המנהל את עולמו בחסד וברחמים, מתוך השגחה פרטית וכללית על בניו.

לאחר התפילה יצאו השניים מסוחררים מעט אל האוויר הלילי הצונן, רוח קלילה נישבה מבדרת את גלימותיהם, הרוח הטיבה מעט מתחושת הבערה שחש אלרון בעיניו, לעיתים מצמץ לנוכח מסך שחור שכמו ירד על עיניו מאבד לרגעים מס' את ראייתו. "הכל בסדר?" מהללאל הבחין בתנועת המצמוץ החוזרת ונשנית. "זה רק מעייפות ידידי," אמר בקול מרגיע אולי יותר כדי להרגיע את עצמו.

"מה אתה חושב שהמלך יעשה עם הדברים שנמסור לו?" שאל מהללאל, גבותיו של אלרון התכווצו מהורהר.

"כמדומני המלך ישלח לכאן את המונדרים, הם ידועים כמומחים בכל מה שקשור לגישוש, " אלרון המשיך לטוות את השערתו, "לאחר מכן נהיה כולנו חכמים יותר." המשיך ממצמץ שוב.

אותו לילה היה עבור אלרון סיוט של ממש, כפרת עוונות, חשב לעצמו כשעניו פקוחות לרווחה, בלילה הבערה בעיניו הלכה והתחזקה, תחילה ניסה לעצום את עיניו מגלה כי הפעולה הפשוטה רק מגבירה את הכאב, כאילו אי מי מכניס אל תוך עינו גפרור בוער, הוא ניסה מס' פעמים לשטוף את האזור ולחזור לישון אך הדבר לא הועיל, מיואש החליט להשאיר את האלה פקוחות, מגע האוויר הצונן הרגיע מעט את הכאב, גם ככה השינה כבר ממנו והלאה. עיניו נפקחו מקרני שמש שליטפו את ראשו, נדהם התרומם אט אט קולט שבסוף הצליח איך שהו להירדם.
"בוקר טוב," איחל מהללאל שהיה כבר לבוש בבגדי יציאה מלכותיים, חיוך לא היה שם, גם עליו לא עבר לילה שקט בלש' המעטה, ובכל אופן נראה כי הלילה הטיב עימו.

"יבורך יומך, הוד מעלת ידידי," גינוניו המלכותיים של אלרון הפכו לשפה שניה, והוא לא יכול היה להתנתק מהם.

"לך להתלבש ונצא כבר," מהללאל אף פעם לא חיבב את היחס המלכותי, מלכותי מדי שהופנה כלפיו, וגם הפעם דאג להשמיע זאת בדבריו.

רק שיצאו מתפילת שחרית נזכר כי במהלך ביקורם אצל מושל מחוז מזרח הוד מעלתו מר אהרון טליאסו, עליו להיפגש עם ביתו. נתון שלא התקשר לו בעליל עם מה שעובר עליו כעת, ולכן הדבר גרם לנוזל מר להעלות במעלה גרונו, ותחושה לא נעימה בעליל.

אלרון לא פסק מלמצמץ כל הדרך, הכאב בעיניו החל להציק לו ממש, אבל כל עוד מדובר בגירויי קטן אין צורך לחולל מהומות, חשב מדרבן את סוסו להזדרז.
במהלך הרכיבה הוקל עליו מעט, הכאב הלך ונמוג, דבר שהביא לחיוך קטן לבצבץ מבין שפתיו, אבל הוא לא נותר שם יותר מרגע מפני שככל שהכאב נעלם כך שדה ראייתו נעשה מטושטש, ושום מצמוץ או שפשוף עיניים לא הועיל, לרגע ניסה להביט על ידיו מקרוב, אך כל מרחב ראייתו היה מעורפל.

ואף אחד לא באמת צפה מה הולך לקרות.
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק יט

א לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד:ב הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ:ג יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אֹמֶר וְלַיְלָה לְּלַיְלָה יְחַוֶּה דָּעַת:ד אֵין אֹמֶר וְאֵין דְּבָרִים בְּלִי נִשְׁמָע קוֹלָם:ה בְּכָל הָאָרֶץ יָצָא קַוָּם וּבִקְצֵה תֵבֵל מִלֵּיהֶם לַשֶּׁמֶשׁ שָׂם אֹהֶל בָּהֶם:ו וְהוּא כְּחָתָן יֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ יָשִׂישׂ כְּגִבּוֹר לָרוּץ אֹרַח:ז מִקְצֵה הַשָּׁמַיִם מוֹצָאוֹ וּתְקוּפָתוֹ עַל קְצוֹתָם וְאֵין נִסְתָּר מֵחַמָּתוֹ:ח תּוֹרַת יְהוָה תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ עֵדוּת יְהוָה נֶאֱמָנָה מַחְכִּימַת פֶּתִי:ט פִּקּוּדֵי יְהוָה יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב מִצְוַת יְהוָה בָּרָה מְאִירַת עֵינָיִם:י יִרְאַת יְהוָה טְהוֹרָה עוֹמֶדֶת לָעַד מִשְׁפְּטֵי יְהוָה אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּו:יא הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים:יב גַּם עַבְדְּךָ נִזְהָר בָּהֶם בְּשָׁמְרָם עֵקֶב רָב:יג שְׁגִיאוֹת מִי יָבִין מִנִּסְתָּרוֹת נַקֵּנִי:יד גַּם מִזֵּדִים חֲשֹׂךְ עַבְדֶּךָ אַל יִמְשְׁלוּ בִי אָז אֵיתָם וְנִקֵּיתִי מִפֶּשַׁע רָב:טו יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ יְהוָה צוּרִי וְגֹאֲלִי:
נקרא  2  פעמים

אתגר AI

זמן מסע • אתגר 47

לוח מודעות

למעלה