הנושאים החמים
הנושאים החמים
בס"ד
הצהרה חשובה: "נסיך היער והירח בחצות" הנו פאנפיק לסדרת הספרים "ממלכה במבחן" ועל כן כל הדמויות הינן בבעלות בלעדית של מיה קינן.
פרק א'
רעואל ישב על הדרגש ואחז בבטנו בחוזקה, כוס מים צוננים הוגשה אחר כבוד להוד מעלתו הקטן שנחנק מרב צחוק באולם הסייף.
"מה כל כך מצחיק אותך", מהללאל התנשף, מניף את החרב הכהה בהשתעשעות.
"צר לי אח גדול, אבל אתה נראה כמו מוקיון..." התנשף הקטן מצחוק.
מהללאל מחה אגלי זיעה דקים שבצבצו על מצחו, האמת שהאנשים הנוכחים באולם רק חיכו לטפוח על המצח הרטובה אך מהללאל הבהיר כבר מזמן כי הוא לא ייתן לדבר מסוג זה או דומה לו לקרות.
בדיוק כמו שצורת לחימתו עם כל העבודה הסיזיפית והקשה שעשה לא השתנתה לחלוטין, עדיין יצר ההישרדות גבר על גינוני הלחימה המסורתיים.
"שנראה אותך, הוד מעלתו הקטן," הציע מהללאל, מושיט בחינניות יתר חרב כהה קטנה לעבר אחיו בן החמש, וכבר הרגליים הקטנות קיפצו אל זירת האימונים.
"נסה לתקוף אותי!" מהללאל התכופף מעט, ורעואל נראה מאושר מהמשחק מנסה לחדור את ההגנה של אחיו הגדול.
"מזכיר לך משהו?" המלך איסתרק חייך לנוכח המראה שניגלה לפניו בתוך אולם הסייף, הוא עמד שם יחד עם האביר בסטיאן בחצר האחוזה, ונהנה לראות את משחק המשובה של השניים.
"האם הוד מלכותו מנסה להתלוצץ איתי?" שאל בסטיאן בקול פגיע ולא מוכר, איסתרק הרים אליו מבט האומר דרשני, מגלה למולו את האדם החזק במדינה אם לא הכי חזק בממלכה שמצחו נחרש תלמים תלמים.
"למה ככה ידידי?!" התפלא המלך משלב את ידיו מאחורי גבו, מודע ולא מודע לקשר המורכב הנוצר בין האב לבנו.
"אל תצפה!" אמר רק בליל אמש באירוסיי אחיו מיכאל למי שעכשיו נראה פגוע וחסר אונים. "הציפיות הללו גורמות לך לכאב מיותר וחסר כל תכלית." קבע בפני האביר שגדול ממנו בעשרות שנים, אך כצופה מהצד ראה את הדברים כהווייתם. "הסתכל!" קרא שעה שמהללאל שוחח עם אחד מזקני האצולה, "יש כל כך הרבה צדדים יפים בבחור", סיים. אך בסטיאן השיב לו מבט מיוסר, כן הוא ציפה מבנו האבוד ועדיין מצפה, וזה דבר שלא נתון לשליטתו.
מבלי לשים לב מרגע שובו של מהללאל היא עטף את ליבו בציפיות כלפיו, כלפי עתידו וכלפי עתיד משפחתו. הוא היה בטוח כי מהללאל יהפוך לבן אצולה בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, שהרי דם כחול זורם בעורקיו. הוא ידע שזה ייקח זמן, אך אט אט החל להבין שהמציאות החליטה אחרת. ומהללאל לא הצליח להשתלב בחברת האליטה הכוזרית. בסופו של יום הוא נותר בשלו, בעל דעה מגובשת ועצמאית כמעט לחלוטין. וליבו שצופה בציפייה מסנוורת כבר התעוור לחלוטין לא רואה את כל המאמץ של בנו, רוחו הטובה, מעשיי החסד, הענווה, הבגרות, כבוד הבריות... לא את כל זה הוא לא הצליח לראות.
ואכן מהללאל היה בחור משכמו ומעלה, מתעלה בתורה וההיראה ועם כל זאת תמיד היה ונישאר אדם של עשייה כלפי בריותיו של בורא עולם. לרב לא היו אלו בריות שקורצו בארמונות תחת כפיות זהב, אלה היו אנשי היום יום אליהם חבר בטבעיות שכזו. כל פשוטי העם אהבו אותו, אזרחים רבים מצאו את עצמם מתייעצים ושופכים את ליבם אליו, או אפילו סתם שומעים את דבריו הנעימים לכל אוזן. בשכונת העוני הגדילו לעשות והכריזו עליו כרב השכונה, שם היה מוסר דרשות בבית הכנסת השכונתי, קובע שיעורים לנוער הכוזרי הפרברי, ודואג לילדי השכונה. כן הם היו חלק ניכר וחשוב מחייו וקסמו לו יותר מכל ארמון נוצץ כזה או אחר.
"אבל יש לך תפקיד!" כל קריאה כזו מאת אביו המאוכזב גרמה לליבו להתכווץ בכאב, אביו אשר ייעד אותו לגדולות.
"אל חשש אבי, אמלא את תפקידי!" מהללאל היה נחוש לא פחות מאביו, "אך בלי כל משחקי הכבוד הללו." המשיך מודע לפגיעה המתמשכת שחווה פיזית ונפשית מכל אותם משחקים שפלים, כמה חברים הפסיד בגלל קרבי מעמדות, וכמה העולם הזה זר ומנוכר עבורו.
"וכי מי אמר שלמלא את התפקיד חייב לכלול את ההתחככות בגלימות הכבוד המתנופפות בהיכלי השן?!" תמהה באוזני אביו.
ואז הגיע שלב האפיסת כוחות, אם במלחמות נשקפה דמותו של השר כארי במלוא הדרו, בוויכוחים למול מהללאל הפך להיות כארי זקן ועייף ממלחמות.
"אתה תראה ממנו הרבה נחת," אמר לו הרב שבוע שעבר שעה שהלך לדרוש ממנו עיצה.
גם הרב כמו הוד רוממותו המלך אמר לו כי לבנו יש דרך הייחודית רק לו, וכי חייו לא התנהלו ולא מתנהלים כהלך חייו של בן אצולה רגיל.
אולי זה הגיל, אמרה לו גטאלי רעייתו , הוא היה בטוח שהדברים מכוונים אליו, שהתכוונה לומר שהזדקן ולכן נעשה קטנוני.
אבל כוונתה הייתה למהללאל שמאז ומתמיד נטתה לבקר את התנהגותו באוזניי בעלה, הוא עלול להרוס את שמנו הטוב בקרב משפחות האצולה. הייתה משתפת אותו בחששותיה.
"מהללאל כבר בוגר," המשיכה לומר, עוטפת את דפני ביתם התינוקת בשמיכת הקטיפה.
כעת רק קלט שהיא מתכוונת לבנו ולא אליו.
ותמיד שעולה המילה בוגר לצד השם של בנו מצטרף גם המושג הזה שנקרא- שידוכים.
נסיך היער והירח בחצות.
הצהרה חשובה: "נסיך היער והירח בחצות" הנו פאנפיק לסדרת הספרים "ממלכה במבחן" ועל כן כל הדמויות הינן בבעלות בלעדית של מיה קינן.
פרק א'
רעואל ישב על הדרגש ואחז בבטנו בחוזקה, כוס מים צוננים הוגשה אחר כבוד להוד מעלתו הקטן שנחנק מרב צחוק באולם הסייף.
"מה כל כך מצחיק אותך", מהללאל התנשף, מניף את החרב הכהה בהשתעשעות.
"צר לי אח גדול, אבל אתה נראה כמו מוקיון..." התנשף הקטן מצחוק.
מהללאל מחה אגלי זיעה דקים שבצבצו על מצחו, האמת שהאנשים הנוכחים באולם רק חיכו לטפוח על המצח הרטובה אך מהללאל הבהיר כבר מזמן כי הוא לא ייתן לדבר מסוג זה או דומה לו לקרות.
בדיוק כמו שצורת לחימתו עם כל העבודה הסיזיפית והקשה שעשה לא השתנתה לחלוטין, עדיין יצר ההישרדות גבר על גינוני הלחימה המסורתיים.
"שנראה אותך, הוד מעלתו הקטן," הציע מהללאל, מושיט בחינניות יתר חרב כהה קטנה לעבר אחיו בן החמש, וכבר הרגליים הקטנות קיפצו אל זירת האימונים.
"נסה לתקוף אותי!" מהללאל התכופף מעט, ורעואל נראה מאושר מהמשחק מנסה לחדור את ההגנה של אחיו הגדול.
"מזכיר לך משהו?" המלך איסתרק חייך לנוכח המראה שניגלה לפניו בתוך אולם הסייף, הוא עמד שם יחד עם האביר בסטיאן בחצר האחוזה, ונהנה לראות את משחק המשובה של השניים.
"האם הוד מלכותו מנסה להתלוצץ איתי?" שאל בסטיאן בקול פגיע ולא מוכר, איסתרק הרים אליו מבט האומר דרשני, מגלה למולו את האדם החזק במדינה אם לא הכי חזק בממלכה שמצחו נחרש תלמים תלמים.
"למה ככה ידידי?!" התפלא המלך משלב את ידיו מאחורי גבו, מודע ולא מודע לקשר המורכב הנוצר בין האב לבנו.
"אל תצפה!" אמר רק בליל אמש באירוסיי אחיו מיכאל למי שעכשיו נראה פגוע וחסר אונים. "הציפיות הללו גורמות לך לכאב מיותר וחסר כל תכלית." קבע בפני האביר שגדול ממנו בעשרות שנים, אך כצופה מהצד ראה את הדברים כהווייתם. "הסתכל!" קרא שעה שמהללאל שוחח עם אחד מזקני האצולה, "יש כל כך הרבה צדדים יפים בבחור", סיים. אך בסטיאן השיב לו מבט מיוסר, כן הוא ציפה מבנו האבוד ועדיין מצפה, וזה דבר שלא נתון לשליטתו.
מבלי לשים לב מרגע שובו של מהללאל היא עטף את ליבו בציפיות כלפיו, כלפי עתידו וכלפי עתיד משפחתו. הוא היה בטוח כי מהללאל יהפוך לבן אצולה בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, שהרי דם כחול זורם בעורקיו. הוא ידע שזה ייקח זמן, אך אט אט החל להבין שהמציאות החליטה אחרת. ומהללאל לא הצליח להשתלב בחברת האליטה הכוזרית. בסופו של יום הוא נותר בשלו, בעל דעה מגובשת ועצמאית כמעט לחלוטין. וליבו שצופה בציפייה מסנוורת כבר התעוור לחלוטין לא רואה את כל המאמץ של בנו, רוחו הטובה, מעשיי החסד, הענווה, הבגרות, כבוד הבריות... לא את כל זה הוא לא הצליח לראות.
ואכן מהללאל היה בחור משכמו ומעלה, מתעלה בתורה וההיראה ועם כל זאת תמיד היה ונישאר אדם של עשייה כלפי בריותיו של בורא עולם. לרב לא היו אלו בריות שקורצו בארמונות תחת כפיות זהב, אלה היו אנשי היום יום אליהם חבר בטבעיות שכזו. כל פשוטי העם אהבו אותו, אזרחים רבים מצאו את עצמם מתייעצים ושופכים את ליבם אליו, או אפילו סתם שומעים את דבריו הנעימים לכל אוזן. בשכונת העוני הגדילו לעשות והכריזו עליו כרב השכונה, שם היה מוסר דרשות בבית הכנסת השכונתי, קובע שיעורים לנוער הכוזרי הפרברי, ודואג לילדי השכונה. כן הם היו חלק ניכר וחשוב מחייו וקסמו לו יותר מכל ארמון נוצץ כזה או אחר.
"אבל יש לך תפקיד!" כל קריאה כזו מאת אביו המאוכזב גרמה לליבו להתכווץ בכאב, אביו אשר ייעד אותו לגדולות.
"אל חשש אבי, אמלא את תפקידי!" מהללאל היה נחוש לא פחות מאביו, "אך בלי כל משחקי הכבוד הללו." המשיך מודע לפגיעה המתמשכת שחווה פיזית ונפשית מכל אותם משחקים שפלים, כמה חברים הפסיד בגלל קרבי מעמדות, וכמה העולם הזה זר ומנוכר עבורו.
"וכי מי אמר שלמלא את התפקיד חייב לכלול את ההתחככות בגלימות הכבוד המתנופפות בהיכלי השן?!" תמהה באוזני אביו.
ואז הגיע שלב האפיסת כוחות, אם במלחמות נשקפה דמותו של השר כארי במלוא הדרו, בוויכוחים למול מהללאל הפך להיות כארי זקן ועייף ממלחמות.
"אתה תראה ממנו הרבה נחת," אמר לו הרב שבוע שעבר שעה שהלך לדרוש ממנו עיצה.
גם הרב כמו הוד רוממותו המלך אמר לו כי לבנו יש דרך הייחודית רק לו, וכי חייו לא התנהלו ולא מתנהלים כהלך חייו של בן אצולה רגיל.
אולי זה הגיל, אמרה לו גטאלי רעייתו , הוא היה בטוח שהדברים מכוונים אליו, שהתכוונה לומר שהזדקן ולכן נעשה קטנוני.
אבל כוונתה הייתה למהללאל שמאז ומתמיד נטתה לבקר את התנהגותו באוזניי בעלה, הוא עלול להרוס את שמנו הטוב בקרב משפחות האצולה. הייתה משתפת אותו בחששותיה.
"מהללאל כבר בוגר," המשיכה לומר, עוטפת את דפני ביתם התינוקת בשמיכת הקטיפה.
כעת רק קלט שהיא מתכוונת לבנו ולא אליו.
ותמיד שעולה המילה בוגר לצד השם של בנו מצטרף גם המושג הזה שנקרא- שידוכים.
תודה!
