סיפור בהמשכים אשליה - סיפור מתח / נספח מעודכן.

[mic003]

הטבת להסביר בצורה ברורה מאד.

לסיכום, אני מבין שהתשובה לשאלתי היא:
הסיפור - כחלק ממסריו - בא להביע כי אנשים כמו הרב חזן אינם מתאימים לחינוך. אך בנוגע לקהילה כקהילה, הסיפור לא בא להביע עמדה כלשהיא אלא להציף את הבעיות (לא האידיאולוגיות) שיכולות להיות בקהילה כזו.

עדיין ישנה נקודה אחת בה אני נחלק עליך, והיא שלדעתי מי שאינו מתאים לחינוך מסיבות כמו אלו של הרב חזן גם לא מתאים להנהגה ציבורית כלשהי, וזאת מאחר וחלק מההנהגה הציבורית צריכה להיות בגדר "המכיר את מקומו".
מי שאין לו את ההבנה הדרושה לחינוך ובכל זאת הוא חושב שיש לו אותה, עד כדי לסלק בחור בניגוד לדעת מלמדו - וזה כדוגמה, יכול להגיע בקלות רבה מאד לטעויות בהנהגה, והמסוכן הוא שאין מי שיעצור אותו. הוא יכול היות אדם טוב מאד, תלמיד חכם עצום ואישיות מרשימה, אבל שישאר עם זה בכולל...
ואגב, זה בכל עניין שהוא, מחינוך ועד פוליטיקה. רב שעונה לשאלות או מורה הוראות בנושא שהוא לא מבין בו לא יכול להיות מנהיג בישראל.
ומכך בעצם נבעה שאלתי. כי כיוון שכך היא נקודת מבטי, אני רואה את הקהילה ככזו שבראשה עומד אדם שאינו ראוי, ולכן שאלתי האם זה המסר שאתה רוצה להעביר.

לפי הצורה שבה ניסחת את זה - אז התשובה היא, בהחלט כן.
אני לא חושב שהקהילה מודעת היטב לפגמים הספציפיים האלו, ובמובן מסוים - אפילו הוא עצמו לא ממש מודע אליהם. כמו שכבר אמרתי, אני חושב שקשה מאוד לדון על מורכבות של דמות שהופיעה בינתיים לרגע או שניים. אני מעריך שבהמשך - תוכלו להבין היטב את סוג הדמות, כאשר ייחשפו קטעים שנוגעים לאישיות עצמה.
דרך אגב: אם נדמה לכם שלכל זה אין קשר לעלילה עצמה, זה לא מדויק. הדמות של הרב חזן, היא בסיסית להבנת הקשר של בני משפחתו, במיוחד אשתו ובנו הבכור, לאירועים המטורפים שבעלילה העיקרית. בנוסף - אתם מוכרחים לקחת בחשבון, שישנם פרטים שעדיין אני לא יכול לחשוף, מכיוון שלעת עתה הם תחת איפול כבד.

 

[mic003]

כרישים.​

המכונית החליקה במורד הרחוב בזווית אלכסונית, הגלגלים הקדמיים מתרוממים מעל לשפת המדרכה, פולשים אל תוך המרחב המיועד להולכי רגל בלבד. פנסי הבלימה הבהבו באדום, המכונית גלשה ונעצרה כשהיא רחוקה סנטימטרים בודדים ממפגש עם עמוד תאורה זקוף.

נראה היה שהפלישה אל המדרכה הבהילה זוג קשישים שטיילו במרחק לא גדול, שכן על פניהם הייתה הבעה זועפת. דודי חייך לעברם חיוך מקסים, ובתנועה שאמורה הייתה להיות התגובה לביקורת המרומזת – הוא שלח את זרועו ויישר את הכרטיס שהיה צמוד לשמשה הקדמית, כרטיס עליו הודפסו המילים ׳תג חניה לנכה׳.

הקשישים הפנו ממנו את מבטם, והוא נסוג אחורנית, מסיט את מבטו לעבר ברוך שישב בכיסא שלצידו, ישן בשלווה. ״היי ברוך,״ קרא דודי בקול. ״קום, הגענו!״

ברוך לא הגיב, ודודי שלח את ידו ונגע בכתפו. ״היי!״ הוא קרא שוב. ״קום כבר!״

ברוך התעורר באחת, הבעה מבולבלת על פניו, ידיו נעו באוויר – כאילו חש באיום שמופנה כלפיו. ״מה... מי זה... מה קורה?!״ הוא קרא בפיזור הדעת.

דודי שילב את ידיו והביט בברוך, הבעה משועשעת על פניו. ״תן לי לנחש!״ הוא אמר בנימה מבודחת. ״חלמת שאתה נרדף על ידי להקת דגי פירנאה, והיית מוכרח להימלט בשחייה מהירה. בעצם...״ הוא עצר לרגע, מהרהר - כאילו היה זה עניין רציני במיוחד. ״לא, אני חוזר בי!״ הוא מיהר לומר. ״אני מנחש שבחלום שלך היית בעיצומו של שיעור באמנות לחימה, אותו למדת מפי מלומד טיבטי קדמון!״

ברוך לא היה שותף לתחושת העליצות של דודי. הוא נראה כמי שאיבד את תחושת ההימצאות שלו. ״איפה אנחנו? הגענו?!״ הוא שאל בתמיהה, מעיף מבט בשעון הפלסטיק שעל כף ידו. ״איך הגענו כל כך מהר?״ הוא ניסה להבין.

דודי המשיך לחייך. ״קפיצת הדרך,״ הוא השיב בקלילות.

ברוך נעץ בדודי מבט חודר, כאילו רצה להבהיר שהוא מבין היטב את טיבה של קפיצת הדרך עליה דיבר דודי, והדבר כלל אינו מוצא חן בעיניו. המבט המשועשע שעל פניו של דודי הפך רציני. ״טוב,״ הוא אמר בצליל תכליתי. ״תאסוף את עצמך, ובוא נצא מכאן. הזמן קצר, חבל על כל רגע״.

ברוך היה זקוק לכמה רגעים בשביל להתאושש התאוששות מוחלטת, אולם דודי לא המתין לו. הוא פתח את דלת המכונית, כך שפרץ קר של רוח חורפית חדר פנימה. ברגעים הראשונים, התכווץ ברוך – וניסה לגונן על גופו מפני הקור, תוך כדי שהוא פולט צלילי מחאה רמים. אולם רגעים ספורים לאחר מכן – השיג דודי את מטרתו. תנועותיו של ברוך הפכו מלאות חיים, והוא פתח את הדלת הסמוכה אליו, יוצא אל הרחוב.

הבניין שאליו היו מיועדות פניהם התנשא מימינם. היה זה בניין מודרני, מעוצב בעיצוב מוקפד – שמצד אחד שידר יוקרה, ומצד שני – היה בו משהו מנוכר, כאילו תוכנן הבניין במטרה להרחיק אורחים בלתי קרואים.

בהתחשב באופייה של השכונה ודייריה, היה זה אך טבעי לפגוש בכניסה אל הבניין – מחסום בדמות דלת נעולה. למרות שבעבור דודי לא הייתה זו כלל הפתעה, נראה שברוך – לא הכין את עצמו לכך. דודי סקר את שותפו למשימה, שהביט בעיניים גדולות ומופתעות במסך המגע שהותקן בסמוך לידית הדלת, ועליו ריצדו כעת המילים: ״הקש קוד או שם משפחה״.

על פניו של ברוך הייתה הבעה מאוכזבת, נראה כאילו מבחינתו – מדובר במחסום בלתי עביר, כזה שמצדיק את ביטול התוכנית כולה. דודי, לעומתו, לא נראה כלל כמי שהתרגש מהחסימה. במשך שני רגעים, הוא הביט במנגנון הנעילה ובמסך המגע, ואז – עלה על פניו מבע החלטי. הוא שלח את ידו אל כיס מכנסיו האחורי, שולף מתוכו כרטיס אשראי מהודר. ״זוז רגע,״ הוא ביקש, וכשברוך נע ופינה עבורו את המעבר – הוא מיהר לרכון מול הדלת, מתאמץ לתחוב את הכרטיס ברווח הצר שבין הדלת למשקוף.

ברוך הזדעזע. ״מה אתה עושה?!״ הוא לחש בנימה לחוצה, מבטו נע לצדדים – כאילו חשש מפני עוברים ושבים שעלולים להבחין בפעילות סביב הדלת.

דודי סובב את ראשו, על פניו הבעה סתמית לחלוטין. ״מה?!״ הוא התקשה להבין את הדרמה, או שעשה עצמו כאילו הוא מתקשה להבין. ״אל תדאג, זה כרטיס אשראי של ׳אהבת חינם׳. אני לא משתמש בו, עשיתי אותו רק בשביל מענק הפתיחה״.

ברוך נענע את ראשו נמרצות. ״לא אכפת לי מהכרטיס,״ הבהיר את הברור מאליו. ״אתה יודע איך אתה נראה?! עלולים לעצור אותך על זה! אני חושב שזה פלילי!״

על פניו של דודי עלה חיוך דק. ״פלילי!״ הוא חזר בנימה משועשעת, ״אתה חושב שאני מספיק חשוב כדי שיעצרו אותי על כזאת שטות?! מה, אני בן של שר? חתן של חבר כנסת? מי יעצור אותי, ומה הוא ירוויח מלעצור אותי?!״

מבחינתו של דודי – היה די בתגובה הזו כדי להבהיר את עמדתו, כך שמיותר היה בעיניו להמתין לתגובתו של ברוך, ומיותר היה עוד יותר – להמשיך את השיח בנושא. הוא סובב את פניו שוב אל הדלת, ממשיך להחזיק בקצות אצבעותיו את הכרטיס הקשיח בקרבת לשונית המנעול. כעת, הוא הניע בעדינות את הכרטיס למעלה ולמטה, מגייס את מלא יכולות הריכוז שלו למטרה של זיהוי הנקודה המדויקת בה תהיה לפעולתו תוצאה אפקטיבית.

תוך כדי פעולה, הציץ דודי בבבואתו של ברוך – כפי שהיא השתקפה על פני אחד הלוחות של דלת הזכוכית. קשה היה להבחין בפרטים, בעיקר משום שהבבואה הייתה חלקית בלבד, וגם משום שהדמות נמרחה עליה באופן בלתי פרופורציונלי. אולם למרות הכול, לא ניתן היה לטעות בתנועות הגוף. ברוך היה מתוסכל מהאופן בו דחה אותו דודי, פניו נעו כל העת לצדדים במה שנראה כמו חרדה אמיתית.

דודי מסוגל היה לחוש חמלה מסוימת על ברוך. ברור היה לו שהאברך הצעיר נמצא במקום שמרוחק שנות אור מהסביבה הטבעית והמוכרת שלו, כך שחוסר הביטחון שלו היה מובן - וייתכן שאפילו מתבקש. עם זאת – דודי לא היה מוכן לוותר על התוכנית שלו, ואפילו לא להתעכב כדי לחשוב על אופציות חלופיות. למרבה המזל של כל הצדדים השותפים, לא ארכו המאמצים לפריצת הדלת זמן רב. בשלב מסוים, חשו אצבעותיו של דודי עיכוב בתנועת הכרטיס, והוא מיהר לבצע תנועה חדה כלפי מעלה. צליל קלוש של נקישת מתכת נשמע, והדלת נפתחה.

למרות שמנקודת מבטו של דודי לא היה שום פגם בהתנהגותו, היה לדודי רצון לפייס את ברוך על החוויה שעבר. הוא פתח את הדלת בעבור ברוך, מסמן לו במחווה אבירית להוביל. ״קדימה,״ הוא אמר בנימוס מוגזם, ״התקלה כבר מאחורינו״.

על פניו של ברוך הייתה הבעה מאופקת. הוא נכנס פנימה מבלי להתווכח, ודודי נע אחריו. רגעים ספורים לאחר מכן, הם ניצבו מול דלת המעלית, שנפתחה לקראתם בזמזום חרישי. ״איזו קומה?!״ שאל ברוך, שאלה שלמרבה החרפה לא הייתה לדודי תשובה מדויקת עבורה.

״אני חושב שזו קומה שש,״ השיב דודי, מקמט את מצחו, מתאמץ לדלות מתוך זכרונו את הקומה המדויקת. ״אני מקווה שאני לא טועה,״ הוא מיהר לסייג את דבריו. ״אבל ככה נדמה לי. אני ממש זוכר את הספרה שש. או שזו הייתה קומה חמש?! בקיצור: חמש או שש. תנסה שש, תמיד נוכל לתקן אחר כך״.

ברוך העיף לעברו מבט ביקורתי, ודודי – שמאוד לא אהב את האווירה העכורה שנוצרה רגע לפני הפגישה המכריעה, ראה צורך דחוף להפוך את האווירה לקלילה. ״נו, די,״ הוא הגיב כשעל פניו מרחף חיוך ידידותי. ״בסך הכול טעיתי בקומה, מספיק עם הפרצופים האלו. תשמור קצת קפדנות לגיל שמונים – תשעים, אם תבזבז הכול עכשיו – מי בדיוק יצעק על הילדים שמרעישים בבית הכנסת?!״

איכשהו, דווקא ההלצה המאולתרת הזו – הצליחה להשיג את המטרה, והחיוך שעל פניו של ברוך היה מספיק כדי להרגיע את דודי. ״אל תדאג,״ המשיך דודי בהבעה רצינית יותר. ״אם תהיה טעות בקומה ואנחנו נדפוק בדלת הלא נכונה – אתה לא תצטרך לעשות כלום. אני אדבר, אתה לא תצטרך להתמודד מול אנשים זועפים מכל סוג שהוא״.

ברוך נראה רגוע יותר, ודודי היה מרוצה מכך שהצליח סוף סוף לפענח מהי הנקודה שגרמה לברוך להתנהג כפי שהוא התנהג. הוא נע קדימה, נעמד מול דלת המעלית, כך שכאשר היא תיפתח – הוא יהיה הראשון לצאת. רגעים ספורים אחר כך, מצא דודי את עצמו עומד מול דלת עץ פשוטה וחלקה, עליה היה שלט אחד בודד שהכריז – ׳דירה של כרישים׳. מתחת לכותרת הדרמטית, רשם מישהו כמה שמות בכתיבה ידנית חסרת חן. דודי ספר חמש שמות, עד שהגיע לשם האחרון - ׳אליאב פרץ׳.

הייתה הקלה מסוימת בקריאת שמו של יעד המשימה, שכן הדבר העיד באופן רשמי על כך שלא הייתה לדודי טעות בקומה, או חמור מכך - בכתובת. החשש הזה אמנם הוסר, אבל ברגעים אלו – כשניצב דודי מול הדלת, או ליתר דיוק - רגע אחרי שלחץ דודי על מקש הפעמון שלצד הדלת והטה את אזנו כדי להקשיב לתגובת בני הבית, ברגעים אלו – התגנבו לליבו חששות אחרים, רציניים לא פחות.

הצלילים שבקעו מאחורי הדלת, היו פראיים. ניתן היה לזהות צלילים ברורים של מוזיקה פרועה, יחד עם קולות ושברי קריאות, שהעידו על כך שבבית ישנם כמה נוכחים ברגעים אלו ממש. על העובדה הזו, דודי לא חשב, וכעת – הוא הצטער על כך מאוד.

כבר מתחילת המשימה היה ידוע לדודי, שהבחור עמו הם עתידים להיפגש, אינו מקיים אורח חיים דתי. גם העובדה שהוא אינו מתגורר בדירה לבדו אלא עם עוד מספר צעירים – הייתה ידועה מתחילת הדרך. למרות זאת, דומה שלאורך כל הדרך – העסיקו את דודי פרטים רבים כל כך, עד שהוא כלל לא העלה בדעתו לעצור ולבחון את כל ההיבטים של הפעולות שאותן הוא מתכוון לבצע. רק ברגעים אלו, כאשר חדרו הצלילים הרמים לאזניו, קלט דודי את הסיכון שבמשימה אותה הוא נטל על עצמו. סיכון שהיה גבוה פי כמה, בשל העובדה ששותפו למשימה הוא אברך עדין שאינו מורגל להתמודד עם אנשים שהשקפותיהם רחוקות כל כך מהשקפת עולמו.

מתוך אינסטינקט, מצא דודי את עצמו נע הצידה, כאילו הוא מגן על ברוך מפני החשיפה למה שמאחורי הדלת. זה היה צעד לא רציונלי, הן משום שגופו של דודי לא היה רחב מספיק על מנת להסתיר מעיניו של ברוך את המתרחש, וגם אם היה ביכולתו לעשות כן – במוקדם או במאוחר הוא מוכרח יהיה לנטוש את העמדה המגוננת, והן משום - שמנקודת מבט אובייקטיבית, דודי עצמו אינו חסין מפני הסיכונים שעשויים היו לדעתו לפגוש את ברוך. יחד עם זאת, הייתה זו עדות לתחושת האחריות שחש דודי כלפי הצעיר, וייתכן שברוך הבין זאת – משום שהוא לא התעקש לעמוד לצדו של דודי, אלא נשאר מאחור – מאפשר לדודי לעמוד לבדו מול הדלת הסגורה.

למשך רגעים בודדים, המשיך דודי להביט בחשש אל הדלת, אולם לבסוף – היא נפתחה, גואלת את דודי מהמחשבות ומהלבטים המטרידים. בפתח עמדו שני צעירים, אחד מהם גבוה והאחר נמוך, על פני שניהם הייתה הבעה תוהה, ובמשך כמה רגעים הם רק סקרו את דודי בדקדוק – כאילו שאלו את עצמם מה עשוי אדם מסוגו של דודי לחפש על מפתן הדירה שלהם.

המעמד היה מביך למדי, אבל הוא לא היה ארוך במיוחד. בסופו של דבר, עלתה על פניו של הגבוה מבין השניים הבעה מרוחקת. ״כבר תרמנו,״ הוא אמר בקרירות, בנימה שהבהירה – שהצעד הבא שלו, הוא טריקת הדלת בפני שניהם.

״חכה... תמתין רגע...״ עצר אותו דודי בבהילות. הצעיר נענה, אולי משום שהופתע מהדרישה, או אולי משום שהיה מנומס מספיק כדי לא לסרב, ובעבור דודי – הייתה זו הזדמנות לרכך את ההשפלה שנכפתה עליו. ״אני נראה לך כמו קבצן?!״ הוא שאל בנינוחות, על פניו חיוך משועשע, שאלה שנועדה למנוע מהצעיר להשאיר אותו מחוץ לדלת, ויחד עם זאת – נועדה גם להבהיר את יחסי הכוחות - כפי שדודי ראה אותם. ״כי אם אתה שואל אותי,״ המשיך דודי כשהחיוך הדקיק עדיין על פניו, ״אני חושב שבמידה והייתי מחליט לקבץ נדבות – הייתי בוחר בגדים מתאימים, ולא הייתי מופיע עם חליפה ששווה חצי חודש עבודה של התורמים הפוטנציאליים שלי״.

המסר של דודי היה חד וברור, ומשום כך – היה סיכון מסוים בהבהרת הדברים באופן הזה, שכן היה חשש די הגיוני שהמילים המתנשאות לא ימצאו חן בעיני הצעירים. למרות זאת, העדיף דודי לומר את הדברים כך, וגם אחרי שהמילים כבר יצאו מפיו – הוא לא ניסה לעדן אותן. הוא הביט בריכוז בצעיר הגבוה, הסמוך על הדלת, מקפיד לשמור עמו על קשר עין. בזווית עינו הוא קלט את הבחור הנמוך סוקר אותו בעניין, וכשנדמה היה לדודי שמבטו מתעכב על החליפה במשך זמן ממושך מהמקובל – הבין דודי שהמסר עבר. כעת, הוא יכול היה לדבר מעמדה שאינה נתפסת כנחותה, אלא כשווה – או קרובה להיות שווה.

״אני פה בשביל אליאב,״ פתח דודי, מעיף מבט מהיר בפרצופים שמולו, מנסה לזהות סימנים שעשויים להעיד על כך שאחד מן השניים הוא אליאב המדובר בכבודו ובעצמו. ״נסעתי נסיעה די ארוכה, ואני ממהר נורא, אז הייתי שמח אם אוכל להיכנס. אני מבטיח לא להפריע, זה יהיה צ׳יק – צ׳אק״.

שני הצעירים הביטו זה בפני זה, ניכר היה שהם עדיין לא השתכנעו לגמרי. ״בשביל מה אתה צריך את אליאב?!״ שאל הנמוך, עיניו סוקרות את דודי בהבעה מתעניינת, שהעידה – שהוא עדיין לא גיבש דעה סדורה או החלטה לגביו.

דודי התכוון לענות, אבל אז – באופן בלתי צפוי, נשמעה מאחוריו נשיפה של חוסר סבלנות. ״תן לי,״ הוא שמע את ברוך אומר, ובמפתיע – צץ ברוך פתאום קרוב אליו, בעמדה שאפשרה לשני הצעירים לגלות אותו.

את מה שקרה ברגע שלאחר מכן, לא יכול היה דודי לחזות, אפילו בחלומותיו המוזרים ביותר.

ההבעה המרוחקת, הקרירה, שהייתה על פניהם של שני הצעירים, השתנתה באחת. ההתנהגות המסוגרת של השניים, התהפכה ברגע אחד מן הקצה לקצה. הצעיר הגבוה והמנוכר פרץ קדימה, תוך כדי שהוא צועק: ״תראו מי פה!״ הצעיר הנמוך חייך חיוך טבעי לחלוטין, ביישני משהו. הוא הסב את מבטו מדודי, תוך כדי שהוא נע אחורה, אל תוך הדירה: ״חבר׳ה,״ הוא קרא, קריאתו מופנית לנקודה רחוקה שדודי לא יכול היה לראות ממקומו. ״תקפלו הכול, ברוך עמינהו כאן״.

מדהים היה לגלות, כמה השפיעה הקריאה הקצרה על האווירה. בתוך רגעים ספורים, נדמו הצלילים מתוך הבית, והאפלולית ששררה עד לרגע זה בפנים חלל הדירה – נמוגה בהדרגה, מתחלפת בתאורה לבנה בוהקת. מול עיניו של דודי, צצו עוד שלושה גברים צעירים, שהמשותף לכולם היה – הופעה חיצונית מרדנית משהו. ביגוד בסגנון מרושל, תספורות צעקניות, כתובות קעקע בולטות. היה משהו גס ומעורר סלידה בהופעה החיצונית שלהם, אולם ההבעה על פניהם – הייתה כזו שלא ניתן היה לטעות בה. הם היו מרוצים, מאוד מרוצים – מהופעתו של ברוך על פתח ביתם.

עוד לפני שהספיק דודי לומר מילה, היה ברוך מוקף בחמשת הצעירים, ועל פניו הופיע סומק טבעי של מבוכה. יחד עם זאת, ברור היה שהוא מתרגש לראות את פניהם. היה אור בעיניו כשהוא פנה אליהם. ״מה קורה, כרישים,״ הוא אמר – כנראה בניסיון לחקות את צורת הדיבור המקובלת ביניהם. הכינוי נאמר באופן כל כך חריג, כל כך בלתי מתאים, עד שהם לא הצליחו להתאפק, וכשהם שואגים מרוב צחוק – הם ליוו את ברוך אל תוך הבית, משאירים את דודי מאחור – מחוץ לדלת הבית הפתוחה, עיניו פעורות בהפתעה מוחלטת, בוהות בחלל, פניו מביעות חוסר הבנה מוחלט של הסיטואציה.

כשחלפה מחצית הדקה ואף אחד לא יצא כדי לקבל את פניו, הבין דודי – שאם הוא אינו מעוניין להמשיך ולבלות כאן, הוא יהיה מוכרח להיכנס אל הבית. המחשבה הזו, יצרה אצלו אוטומטית תחושה בלתי מוסברת של אי נוחות. הוא היה רגיל לשלוט בעניינים, להיות מי שמקבל את ההחלטות, האיש שנמצא תמיד במרכז. כעת, הוא מצא את עצמו בעמדה חסרת חשיבות, והחשיפה על אודות הקשר המוזר בין ברוך, חתנו של הרב, האברך שעד כה נתפס בעיניו כמי שזקוק להובלה, לבין הצעירים התוססים שסביבו – גרמה לו לחשש מסוים. כאילו הבין פתאום, שהשותף שלו למשימה – הוא אדם שכלל אינו מוכר לו, והמניעים שלו כלל אינם ידועים.

בצעדים כבדים, פסע דודי אל תוך הדירה, מביט סביבו בסקרנות. מול עיניו הוא יכול היה לראות סלון די מרווח, ספה אחת בודדת שממולה עמד שולחן נמוך. במקביל לספה, ניצב מסך גדול – שכעת, היה מכוסה במפה צבעונית, כנראה כדי לכבד את אורח חייו של האורח.

לא קשה היה לזהות את ברוך, משום שהאברך הצעיר כבר הספיק להתמקם בדיוק במרכז הספה - מה שיצר תמונה די חריגה, שהעלתה במחשבתו של דודי דימוי מגוחך של מאלף בגן חיות שסביבו מתקבצים גורי אריות טורפים, שמתנהגים לצידו כחתלתולים. צורת ישיבתו של ברוך הייתה בלתי נינוחה, שכן הוא בחר לשבת רק על קצה הספה, והסיבה לכך התבררה לדודי מיד כאשר זיהה אותו ברוך בעיניו. ״הנה אתה!״ הוא קרא, ועל פניו התפשטה מיד ארשת רווחה.

דודי היה מרוצה למדי מן העובדה שברוך עדיין חש צורך לראות אותו לצידו, ויחד עם זאת - הוא היה מוכרח להודות בינו לבין עצמו, שבהתחשב באווירה העכורה שהייתה ביניהם, ובהתחשב באופן בו התעלם דודי מרצונותיו של ברוך לאורך כל הדרך - הרי שהיחס המכבד שכעת שידר ברוך כלפיו, כלל אינו מובן מאליו. ״התמקמת לך יופי,״ פלט דודי את המחשבה הראשונה שעלתה במוחו, ובדיעבד - הוא יכול היה רק להצטער על כך, שכן הייתה זו אמירה ריקה מתוכן, שסיפקה רק תיאור עילג של המציאות.

הצעירים שישבו או עמדו מסביב לברוך, עדיין הביטו לעבר דודי בעוינות מסוימת, והדבר כנראה נקלט אצל ברוך - שכן הוא מיהר לכפות עליהם היכרות. ״זה דודי,״ הצביע ברוך לעברו, ודודי נאלץ לשחק את המשחק ולחייך חיוך מושלם - כאילו נדרש לשמש בתפקיד בובה בחלון ראווה. ״אתם בטח זוכרים אותו,״ המשיך ברוך מיד, ״אבל אני מאמין שאף פעם לא ביצעתם היכרות רשמית״.

לרגע אחד, התקשה דודי להבין מדוע חושב ברוך שהצעירים עשויים להכיר אותו, בזמן שברור היה לו – שהוא מעולם לא ניהל שיחה אפילו עם אחד מהם. ברגע הבא – עלתה השערה מוזרה ובלתי סבירה בליבו, החיוך נמחה מפניו באחת ועיניו התרחבו בהפתעה. ״רגע,״ הוא אמר. ״יכול להיות שהייתם...״

ההבעה על פניהם הבהירה לו, שההשערה שלו הייתה נכונה - עוד לפני שמי מהם אישר זאת בקולו. ״הבנת נכון, אחי,״ קיבל דודי את הגושפנקה הרשמית רגע לאחר מכן, מפי הצעיר שאת פניו ראה דודי כבר כשעמד על מפתן הדלת. ״כולנו כאן, בצורה כזאת או אחרת, למדנו תקופה...״ הוא עצר לקול צחקוק של חבריו, ומיהר לתקן. ״יותר נכון - כולנו כאן עברנו איכשהו בישיבה, ואני מתכוון לישיבה שלך - זיכרון יחיאל. הייתי אומר שאנחנו בוגרים של הישיבה, אבל יש גבול לבושות שאנחנו מסוגלים לעשות, במיוחד כשעומד מולנו העוזר של הרב חזן. אתה בטח היית חוטף התקף לב אם רק היית שומע אותנו קוראים לעצמנו ככה״.

״לא״. הגיב דודי מיד, והייתה כנות בקולו. ״אני לא יודע מה ההשכלה הרפואית שלך, אבל אנשים צעירים בגילי – למרות המשקל הבלתי תקין, לא חוטפים התקף לב כל כך מהר״.

נימת קולו הייתה צינית, והוא היה חד כתמיד, אבל בתוכו – פרפר ליבו בכאב, כאב שהוא לא חש כבר שנים. היה בו פחד אמיתי, פחד מפני התשובה לשאלה שאותה הוא עמד לשאול, השאלה שהוא היה מוכרח לשאול – רק מפני שהספק היה נורא יותר.

״למה החלטתם לעזוב את המדשאות הנפלאות שלנו?!״ הוא שאל, משתומם בעצמו מהיכולת שלו להציג את ההפך הגמור ממה שהוא חש. ״לא אהבתם את האוכל או את הפרצופים של החברים, או שמישהו הראה לכם את הדלת החוצה?!״

הבחורים שממולו התמהמהו מלהשיב, ועם כל רגע – התגבר קצב דפיקות הלב שלו. אף אחד בעולם כולו, אפילו האנשים הקרובים ביותר אליו, לא היו יכולים לדעת עד כמה התשובה לשאלה הזו חשובה לו. עד כמה, היא עשויה לשנות את כל תפיסת המציאות שלו, את כל מה שהאמין בו עד לרגע זה. אף אחד לא יכול לדעת, כי דודי בעצמו לא שיער עד לרגע זה שמאורעות העבר שרטו בו שריטה כה עמוקה. אבל כעת, ברגעים הללו, הוא חש תחושה בלתי נסבלת של דחיפות.

לבסוף, כמו כל דבר, באה התשובה.

״זה בסדר,״ השיב לו בחור אחר, צעיר מאוד – נראה כמעט נער. ״לא זרקו אותנו, אם לזה אתה מתכוון. עזבנו מעצמנו – כולנו, חוץ מאחד שלא נמצא כאן עכשיו״. לרגע הוא הביט בפניו של דודי, ואז עלה על שפתיו חיוך עגום.

״אתה יכול לישון בשקט״. הוא אמר בנימה מרגיעה. ״בשבילך״, הוא הדגיש את המילה האחרונה, ״זה נגמר עכשיו. בשבילך,״ הוא הדגיש שוב, ״כלום כבר לא משנה...״

המילים היו צולפות, אבל רק עבור מי שהבין את המשמעות שלהן.

ודודי התקשה להבין איך דווקא הנער הצעיר שלפניו – זה שחזותו הייתה גסה ועממית כל כך, זה שהוא לא פגש עד כה מעולם, הצליח לקלוט משהו לגביו. משהו שאפילו הקרובים לו ביותר לא יכולים היו לזהות.​

 

[איש השדה]

לאחר מאמצים מרובים ושתדלנויות רבות, פרוטקציות חובקות עולם....
התקבלתי ב"ה לפורום החשוב..
אני מוכרח לומר שכל המאמצים היו שווים ואפי' רק בכדי להגיב על הסיפור המטורף הזה..
כתיבה משובחת ! עלילה מותחת ומרתקת !
כקורא וותיק של הסיפור (מתחילת פרסומו כאן בפורום) הייתי חייב להגיב ולהחמיא,
וזאת בשם כל אותם קוראים וותיקים שלא זכו בגזירת שמים לקחת חלק בפורום הנ"ל..
ואומר שוב -
תודה, תודה, תודה !

 

[חי מינץ]

לאחר מאמצים מרובים ושתדלנויות רבות, פרוטקציות חובקות עולם....
התקבלתי ב"ה לפורום החשוב..
אני מוכרח לומר שכל המאמצים היו שווים ואפי' רק בכדי להגיב על הסיפור המטורף הזה..
כתיבה משובחת ! עלילה מותחת ומרתקת !
כקורא וותיק של הסיפור (מתחילת פרסומו כאן בפורום) הייתי חייב להגיב ולהחמיא,
וזאת בשם כל אותם קוראים וותיקים שלא זכו בגזירת שמים לקחת חלק בפורום הנ"ל..
ואומר שוב -
תודה, תודה, תודה !

תזכור שאתה צריך לאשר את כללי הפורום כאן

חתמתי ונושעתי

קראתי ואישרתי, שמחה להצטרף (היום) אוהבת לכתוב (גם קוד וגם כל מיני) בהצלחה לנו!!

www.prog.co.il

 

[CN]

כרישים.​

המכונית החליקה במורד הרחוב בזווית אלכסונית, הגלגלים הקדמיים מתרוממים מעל לשפת המדרכה, פולשים אל תוך המרחב המיועד להולכי רגל בלבד. פנסי הבלימה הבהבו באדום, המכונית גלשה ונעצרה כשהיא רחוקה סנטימטרים בודדים ממפגש עם עמוד תאורה זקוף.

נראה היה שהפלישה אל המדרכה הבהילה זוג קשישים שטיילו במרחק לא גדול, שכן על פניהם הייתה הבעה זועפת. דודי חייך לעברם חיוך מקסים, ובתנועה שאמורה הייתה להיות התגובה לביקורת המרומזת – הוא שלח את זרועו ויישר את הכרטיס שהיה צמוד לשמשה הקדמית, כרטיס עליו הודפסו המילים ׳תג חניה לנכה׳.

הקשישים הפנו ממנו את מבטם, והוא נסוג אחורנית, מסיט את מבטו לעבר ברוך שישב בכיסא שלצידו, ישן בשלווה. ״היי ברוך,״ קרא דודי בקול. ״קום, הגענו!״

ברוך לא הגיב, ודודי שלח את ידו ונגע בכתפו. ״היי!״ הוא קרא שוב. ״קום כבר!״

ברוך התעורר באחת, הבעה מבולבלת על פניו, ידיו נעו באוויר – כאילו חש באיום שמופנה כלפיו. ״מה... מי זה... מה קורה?!״ הוא קרא בפיזור הדעת.

דודי שילב את ידיו והביט בברוך, הבעה משועשעת על פניו. ״תן לי לנחש!״ הוא אמר בנימה מבודחת. ״חלמת שאתה נרדף על ידי להקת דגי פירנאה, והיית מוכרח להימלט בשחייה מהירה. בעצם...״ הוא עצר לרגע, מהרהר - כאילו היה זה עניין רציני במיוחד. ״לא, אני חוזר בי!״ הוא מיהר לומר. ״אני מנחש שבחלום שלך היית בעיצומו של שיעור באמנות לחימה, אותו למדת מפי מלומד טיבטי קדמון!״

ברוך לא היה שותף לתחושת העליצות של דודי. הוא נראה כמי שאיבד את תחושת ההימצאות שלו. ״איפה אנחנו? הגענו?!״ הוא שאל בתמיהה, מעיף מבט בשעון הפלסטיק שעל כף ידו. ״איך הגענו כל כך מהר?״ הוא ניסה להבין.

דודי המשיך לחייך. ״קפיצת הדרך,״ הוא השיב בקלילות.

ברוך נעץ בדודי מבט חודר, כאילו רצה להבהיר שהוא מבין היטב את טיבה של קפיצת הדרך עליה דיבר דודי, והדבר כלל אינו מוצא חן בעיניו. המבט המשועשע שעל פניו של דודי הפך רציני. ״טוב,״ הוא אמר בצליל תכליתי. ״תאסוף את עצמך, ובוא נצא מכאן. הזמן קצר, חבל על כל רגע״.

ברוך היה זקוק לכמה רגעים בשביל להתאושש התאוששות מוחלטת, אולם דודי לא המתין לו. הוא פתח את דלת המכונית, כך שפרץ קר של רוח חורפית חדר פנימה. ברגעים הראשונים, התכווץ ברוך – וניסה לגונן על גופו מפני הקור, תוך כדי שהוא פולט צלילי מחאה רמים. אולם רגעים ספורים לאחר מכן – השיג דודי את מטרתו. תנועותיו של ברוך הפכו מלאות חיים, והוא פתח את הדלת הסמוכה אליו, יוצא אל הרחוב.

הבניין שאליו היו מיועדות פניהם התנשא מימינם. היה זה בניין מודרני, מעוצב בעיצוב מוקפד – שמצד אחד שידר יוקרה, ומצד שני – היה בו משהו מנוכר, כאילו תוכנן הבניין במטרה להרחיק אורחים בלתי קרואים.

בהתחשב באופייה של השכונה ודייריה, היה זה אך טבעי לפגוש בכניסה אל הבניין – מחסום בדמות דלת נעולה. למרות שבעבור דודי לא הייתה זו כלל הפתעה, נראה שברוך – לא הכין את עצמו לכך. דודי סקר את שותפו למשימה, שהביט בעיניים גדולות ומופתעות במסך המגע שהותקן בסמוך לידית הדלת, ועליו ריצדו כעת המילים: ״הקש קוד או שם משפחה״.

על פניו של ברוך הייתה הבעה מאוכזבת, נראה כאילו מבחינתו – מדובר במחסום בלתי עביר, כזה שמצדיק את ביטול התוכנית כולה. דודי, לעומתו, לא נראה כלל כמי שהתרגש מהחסימה. במשך שני רגעים, הוא הביט במנגנון הנעילה ובמסך המגע, ואז – עלה על פניו מבע החלטי. הוא שלח את ידו אל כיס מכנסיו האחורי, שולף מתוכו כרטיס אשראי מהודר. ״זוז רגע,״ הוא ביקש, וכשברוך נע ופינה עבורו את המעבר – הוא מיהר לרכון מול הדלת, מתאמץ לתחוב את הכרטיס ברווח הצר שבין הדלת למשקוף.

ברוך הזדעזע. ״מה אתה עושה?!״ הוא לחש בנימה לחוצה, מבטו נע לצדדים – כאילו חשש מפני עוברים ושבים שעלולים להבחין בפעילות סביב הדלת.

דודי סובב את ראשו, על פניו הבעה סתמית לחלוטין. ״מה?!״ הוא התקשה להבין את הדרמה, או שעשה עצמו כאילו הוא מתקשה להבין. ״אל תדאג, זה כרטיס אשראי של ׳אהבת חינם׳. אני לא משתמש בו, עשיתי אותו רק בשביל מענק הפתיחה״.

ברוך נענע את ראשו נמרצות. ״לא אכפת לי מהכרטיס,״ הבהיר את הברור מאליו. ״אתה יודע איך אתה נראה?! עלולים לעצור אותך על זה! אני חושב שזה פלילי!״

על פניו של דודי עלה חיוך דק. ״פלילי!״ הוא חזר בנימה משועשעת, ״אתה חושב שאני מספיק חשוב כדי שיעצרו אותי על כזאת שטות?! מה, אני בן של שר? חתן של חבר כנסת? מי יעצור אותי, ומה הוא ירוויח מלעצור אותי?!״

מבחינתו של דודי – היה די בתגובה הזו כדי להבהיר את עמדתו, כך שמיותר היה בעיניו להמתין לתגובתו של ברוך, ומיותר היה עוד יותר – להמשיך את השיח בנושא. הוא סובב את פניו שוב אל הדלת, ממשיך להחזיק בקצות אצבעותיו את הכרטיס הקשיח בקרבת לשונית המנעול. כעת, הוא הניע בעדינות את הכרטיס למעלה ולמטה, מגייס את מלא יכולות הריכוז שלו למטרה של זיהוי הנקודה המדויקת בה תהיה לפעולתו תוצאה אפקטיבית.

תוך כדי פעולה, הציץ דודי בבבואתו של ברוך – כפי שהיא השתקפה על פני אחד הלוחות של דלת הזכוכית. קשה היה להבחין בפרטים, בעיקר משום שהבבואה הייתה חלקית בלבד, וגם משום שהדמות נמרחה עליה באופן בלתי פרופורציונלי. אולם למרות הכול, לא ניתן היה לטעות בתנועות הגוף. ברוך היה מתוסכל מהאופן בו דחה אותו דודי, פניו נעו כל העת לצדדים במה שנראה כמו חרדה אמיתית.

דודי מסוגל היה לחוש חמלה מסוימת על ברוך. ברור היה לו שהאברך הצעיר נמצא במקום שמרוחק שנות אור מהסביבה הטבעית והמוכרת שלו, כך שחוסר הביטחון שלו היה מובן - וייתכן שאפילו מתבקש. עם זאת – דודי לא היה מוכן לוותר על התוכנית שלו, ואפילו לא להתעכב כדי לחשוב על אופציות חלופיות. למרבה המזל של כל הצדדים השותפים, לא ארכו המאמצים לפריצת הדלת זמן רב. בשלב מסוים, חשו אצבעותיו של דודי עיכוב בתנועת הכרטיס, והוא מיהר לבצע תנועה חדה כלפי מעלה. צליל קלוש של נקישת מתכת נשמע, והדלת נפתחה.

למרות שמנקודת מבטו של דודי לא היה שום פגם בהתנהגותו, היה לדודי רצון לפייס את ברוך על החוויה שעבר. הוא פתח את הדלת בעבור ברוך, מסמן לו במחווה אבירית להוביל. ״קדימה,״ הוא אמר בנימוס מוגזם, ״התקלה כבר מאחורינו״.

על פניו של ברוך הייתה הבעה מאופקת. הוא נכנס פנימה מבלי להתווכח, ודודי נע אחריו. רגעים ספורים לאחר מכן, הם ניצבו מול דלת המעלית, שנפתחה לקראתם בזמזום חרישי. ״איזו קומה?!״ שאל ברוך, שאלה שלמרבה החרפה לא הייתה לדודי תשובה מדויקת עבורה.

״אני חושב שזו קומה שש,״ השיב דודי, מקמט את מצחו, מתאמץ לדלות מתוך זכרונו את הקומה המדויקת. ״אני מקווה שאני לא טועה,״ הוא מיהר לסייג את דבריו. ״אבל ככה נדמה לי. אני ממש זוכר את הספרה שש. או שזו הייתה קומה חמש?! בקיצור: חמש או שש. תנסה שש, תמיד נוכל לתקן אחר כך״.

ברוך העיף לעברו מבט ביקורתי, ודודי – שמאוד לא אהב את האווירה העכורה שנוצרה רגע לפני הפגישה המכריעה, ראה צורך דחוף להפוך את האווירה לקלילה. ״נו, די,״ הוא הגיב כשעל פניו מרחף חיוך ידידותי. ״בסך הכול טעיתי בקומה, מספיק עם הפרצופים האלו. תשמור קצת קפדנות לגיל שמונים – תשעים, אם תבזבז הכול עכשיו – מי בדיוק יצעק על הילדים שמרעישים בבית הכנסת?!״

איכשהו, דווקא ההלצה המאולתרת הזו – הצליחה להשיג את המטרה, והחיוך שעל פניו של ברוך היה מספיק כדי להרגיע את דודי. ״אל תדאג,״ המשיך דודי בהבעה רצינית יותר. ״אם תהיה טעות בקומה ואנחנו נדפוק בדלת הלא נכונה – אתה לא תצטרך לעשות כלום. אני אדבר, אתה לא תצטרך להתמודד מול אנשים זועפים מכל סוג שהוא״.

ברוך נראה רגוע יותר, ודודי היה מרוצה מכך שהצליח סוף סוף לפענח מהי הנקודה שגרמה לברוך להתנהג כפי שהוא התנהג. הוא נע קדימה, נעמד מול דלת המעלית, כך שכאשר היא תיפתח – הוא יהיה הראשון לצאת. רגעים ספורים אחר כך, מצא דודי את עצמו עומד מול דלת עץ פשוטה וחלקה, עליה היה שלט אחד בודד שהכריז – ׳דירה של כרישים׳. מתחת לכותרת הדרמטית, רשם מישהו כמה שמות בכתיבה ידנית חסרת חן. דודי ספר חמש שמות, עד שהגיע לשם האחרון - ׳אליאב פרץ׳.

הייתה הקלה מסוימת בקריאת שמו של יעד המשימה, שכן הדבר העיד באופן רשמי על כך שלא הייתה לדודי טעות בקומה, או חמור מכך - בכתובת. החשש הזה אמנם הוסר, אבל ברגעים אלו – כשניצב דודי מול הדלת, או ליתר דיוק - רגע אחרי שלחץ דודי על מקש הפעמון שלצד הדלת והטה את אזנו כדי להקשיב לתגובת בני הבית, ברגעים אלו – התגנבו לליבו חששות אחרים, רציניים לא פחות.

הצלילים שבקעו מאחורי הדלת, היו פראיים. ניתן היה לזהות צלילים ברורים של מוזיקה פרועה, יחד עם קולות ושברי קריאות, שהעידו על כך שבבית ישנם כמה נוכחים ברגעים אלו ממש. על העובדה הזו, דודי לא חשב, וכעת – הוא הצטער על כך מאוד.

כבר מתחילת המשימה היה ידוע לדודי, שהבחור עמו הם עתידים להיפגש, אינו מקיים אורח חיים דתי. גם העובדה שהוא אינו מתגורר בדירה לבדו אלא עם עוד מספר צעירים – הייתה ידועה מתחילת הדרך. למרות זאת, דומה שלאורך כל הדרך – העסיקו את דודי פרטים רבים כל כך, עד שהוא כלל לא העלה בדעתו לעצור ולבחון את כל ההיבטים של הפעולות שאותן הוא מתכוון לבצע. רק ברגעים אלו, כאשר חדרו הצלילים הרמים לאזניו, קלט דודי את הסיכון שבמשימה אותה הוא נטל על עצמו. סיכון שהיה גבוה פי כמה, בשל העובדה ששותפו למשימה הוא אברך עדין שאינו מורגל להתמודד עם אנשים שהשקפותיהם רחוקות כל כך מהשקפת עולמו.

מתוך אינסטינקט, מצא דודי את עצמו נע הצידה, כאילו הוא מגן על ברוך מפני החשיפה למה שמאחורי הדלת. זה היה צעד לא רציונלי, הן משום שגופו של דודי לא היה רחב מספיק על מנת להסתיר מעיניו של ברוך את המתרחש, וגם אם היה ביכולתו לעשות כן – במוקדם או במאוחר הוא מוכרח יהיה לנטוש את העמדה המגוננת, והן משום - שמנקודת מבט אובייקטיבית, דודי עצמו אינו חסין מפני הסיכונים שעשויים היו לדעתו לפגוש את ברוך. יחד עם זאת, הייתה זו עדות לתחושת האחריות שחש דודי כלפי הצעיר, וייתכן שברוך הבין זאת – משום שהוא לא התעקש לעמוד לצדו של דודי, אלא נשאר מאחור – מאפשר לדודי לעמוד לבדו מול הדלת הסגורה.

למשך רגעים בודדים, המשיך דודי להביט בחשש אל הדלת, אולם לבסוף – היא נפתחה, גואלת את דודי מהמחשבות ומהלבטים המטרידים. בפתח עמדו שני צעירים, אחד מהם גבוה והאחר נמוך, על פני שניהם הייתה הבעה תוהה, ובמשך כמה רגעים הם רק סקרו את דודי בדקדוק – כאילו שאלו את עצמם מה עשוי אדם מסוגו של דודי לחפש על מפתן הדירה שלהם.

המעמד היה מביך למדי, אבל הוא לא היה ארוך במיוחד. בסופו של דבר, עלתה על פניו של הגבוה מבין השניים הבעה מרוחקת. ״כבר תרמנו,״ הוא אמר בקרירות, בנימה שהבהירה – שהצעד הבא שלו, הוא טריקת הדלת בפני שניהם.

״חכה... תמתין רגע...״ עצר אותו דודי בבהילות. הצעיר נענה, אולי משום שהופתע מהדרישה, או אולי משום שהיה מנומס מספיק כדי לא לסרב, ובעבור דודי – הייתה זו הזדמנות לרכך את ההשפלה שנכפתה עליו. ״אני נראה לך כמו קבצן?!״ הוא שאל בנינוחות, על פניו חיוך משועשע, שאלה שנועדה למנוע מהצעיר להשאיר אותו מחוץ לדלת, ויחד עם זאת – נועדה גם להבהיר את יחסי הכוחות - כפי שדודי ראה אותם. ״כי אם אתה שואל אותי,״ המשיך דודי כשהחיוך הדקיק עדיין על פניו, ״אני חושב שבמידה והייתי מחליט לקבץ נדבות – הייתי בוחר בגדים מתאימים, ולא הייתי מופיע עם חליפה ששווה חצי חודש עבודה של התורמים הפוטנציאליים שלי״.

המסר של דודי היה חד וברור, ומשום כך – היה סיכון מסוים בהבהרת הדברים באופן הזה, שכן היה חשש די הגיוני שהמילים המתנשאות לא ימצאו חן בעיני הצעירים. למרות זאת, העדיף דודי לומר את הדברים כך, וגם אחרי שהמילים כבר יצאו מפיו – הוא לא ניסה לעדן אותן. הוא הביט בריכוז בצעיר הגבוה, הסמוך על הדלת, מקפיד לשמור עמו על קשר עין. בזווית עינו הוא קלט את הבחור הנמוך סוקר אותו בעניין, וכשנדמה היה לדודי שמבטו מתעכב על החליפה במשך זמן ממושך מהמקובל – הבין דודי שהמסר עבר. כעת, הוא יכול היה לדבר מעמדה שאינה נתפסת כנחותה, אלא כשווה – או קרובה להיות שווה.

״אני פה בשביל אליאב,״ פתח דודי, מעיף מבט מהיר בפרצופים שמולו, מנסה לזהות סימנים שעשויים להעיד על כך שאחד מן השניים הוא אליאב המדובר בכבודו ובעצמו. ״נסעתי נסיעה די ארוכה, ואני ממהר נורא, אז הייתי שמח אם אוכל להיכנס. אני מבטיח לא להפריע, זה יהיה צ׳יק – צ׳אק״.

שני הצעירים הביטו זה בפני זה, ניכר היה שהם עדיין לא השתכנעו לגמרי. ״בשביל מה אתה צריך את אליאב?!״ שאל הנמוך, עיניו סוקרות את דודי בהבעה מתעניינת, שהעידה – שהוא עדיין לא גיבש דעה סדורה או החלטה לגביו.

דודי התכוון לענות, אבל אז – באופן בלתי צפוי, נשמעה מאחוריו נשיפה של חוסר סבלנות. ״תן לי,״ הוא שמע את ברוך אומר, ובמפתיע – צץ ברוך פתאום קרוב אליו, בעמדה שאפשרה לשני הצעירים לגלות אותו.

את מה שקרה ברגע שלאחר מכן, לא יכול היה דודי לחזות, אפילו בחלומותיו המוזרים ביותר.

ההבעה המרוחקת, הקרירה, שהייתה על פניהם של שני הצעירים, השתנתה באחת. ההתנהגות המסוגרת של השניים, התהפכה ברגע אחד מן הקצה לקצה. הצעיר הגבוה והמנוכר פרץ קדימה, תוך כדי שהוא צועק: ״תראו מי פה!״ הצעיר הנמוך חייך חיוך טבעי לחלוטין, ביישני משהו. הוא הסב את מבטו מדודי, תוך כדי שהוא נע אחורה, אל תוך הדירה: ״חבר׳ה,״ הוא קרא, קריאתו מופנית לנקודה רחוקה שדודי לא יכול היה לראות ממקומו. ״תקפלו הכול, ברוך עמינהו כאן״.

מדהים היה לגלות, כמה השפיעה הקריאה הקצרה על האווירה. בתוך רגעים ספורים, נדמו הצלילים מתוך הבית, והאפלולית ששררה עד לרגע זה בפנים חלל הדירה – נמוגה בהדרגה, מתחלפת בתאורה לבנה בוהקת. מול עיניו של דודי, צצו עוד שלושה גברים צעירים, שהמשותף לכולם היה – הופעה חיצונית מרדנית משהו. ביגוד בסגנון מרושל, תספורות צעקניות, כתובות קעקע בולטות. היה משהו גס ומעורר סלידה בהופעה החיצונית שלהם, אולם ההבעה על פניהם – הייתה כזו שלא ניתן היה לטעות בה. הם היו מרוצים, מאוד מרוצים – מהופעתו של ברוך על פתח ביתם.

עוד לפני שהספיק דודי לומר מילה, היה ברוך מוקף בחמשת הצעירים, ועל פניו הופיע סומק טבעי של מבוכה. יחד עם זאת, ברור היה שהוא מתרגש לראות את פניהם. היה אור בעיניו כשהוא פנה אליהם. ״מה קורה, כרישים,״ הוא אמר – כנראה בניסיון לחקות את צורת הדיבור המקובלת ביניהם. הכינוי נאמר באופן כל כך חריג, כל כך בלתי מתאים, עד שהם לא הצליחו להתאפק, וכשהם שואגים מרוב צחוק – הם ליוו את ברוך אל תוך הבית, משאירים את דודי מאחור – מחוץ לדלת הבית הפתוחה, עיניו פעורות בהפתעה מוחלטת, בוהות בחלל, פניו מביעות חוסר הבנה מוחלט של הסיטואציה.

כשחלפה מחצית הדקה ואף אחד לא יצא כדי לקבל את פניו, הבין דודי – שאם הוא אינו מעוניין להמשיך ולבלות כאן, הוא יהיה מוכרח להיכנס אל הבית. המחשבה הזו, יצרה אצלו אוטומטית תחושה בלתי מוסברת של אי נוחות. הוא היה רגיל לשלוט בעניינים, להיות מי שמקבל את ההחלטות, האיש שנמצא תמיד במרכז. כעת, הוא מצא את עצמו בעמדה חסרת חשיבות, והחשיפה על אודות הקשר המוזר בין ברוך, חתנו של הרב, האברך שעד כה נתפס בעיניו כמי שזקוק להובלה, לבין הצעירים התוססים שסביבו – גרמה לו לחשש מסוים. כאילו הבין פתאום, שהשותף שלו למשימה – הוא אדם שכלל אינו מוכר לו, והמניעים שלו כלל אינם ידועים.

בצעדים כבדים, פסע דודי אל תוך הדירה, מביט סביבו בסקרנות. מול עיניו הוא יכול היה לראות סלון די מרווח, ספה אחת בודדת שממולה עמד שולחן נמוך. במקביל לספה, ניצב מסך גדול – שכעת, היה מכוסה במפה צבעונית, כנראה כדי לכבד את אורח חייו של האורח.

לא קשה היה לזהות את ברוך, משום שהאברך הצעיר כבר הספיק להתמקם בדיוק במרכז הספה - מה שיצר תמונה די חריגה, שהעלתה במחשבתו של דודי דימוי מגוחך של מאלף בגן חיות שסביבו מתקבצים גורי אריות טורפים, שמתנהגים לצידו כחתלתולים. צורת ישיבתו של ברוך הייתה בלתי נינוחה, שכן הוא בחר לשבת רק על קצה הספה, והסיבה לכך התבררה לדודי מיד כאשר זיהה אותו ברוך בעיניו. ״הנה אתה!״ הוא קרא, ועל פניו התפשטה מיד ארשת רווחה.

דודי היה מרוצה למדי מן העובדה שברוך עדיין חש צורך לראות אותו לצידו, ויחד עם זאת - הוא היה מוכרח להודות בינו לבין עצמו, שבהתחשב באווירה העכורה שהייתה ביניהם, ובהתחשב באופן בו התעלם דודי מרצונותיו של ברוך לאורך כל הדרך - הרי שהיחס המכבד שכעת שידר ברוך כלפיו, כלל אינו מובן מאליו. ״התמקמת לך יופי,״ פלט דודי את המחשבה הראשונה שעלתה במוחו, ובדיעבד - הוא יכול היה רק להצטער על כך, שכן הייתה זו אמירה ריקה מתוכן, שסיפקה רק תיאור עילג של המציאות.

הצעירים שישבו או עמדו מסביב לברוך, עדיין הביטו לעבר דודי בעוינות מסוימת, והדבר כנראה נקלט אצל ברוך - שכן הוא מיהר לכפות עליהם היכרות. ״זה דודי,״ הצביע ברוך לעברו, ודודי נאלץ לשחק את המשחק ולחייך חיוך מושלם - כאילו נדרש לשמש בתפקיד בובה בחלון ראווה. ״אתם בטח זוכרים אותו,״ המשיך ברוך מיד, ״אבל אני מאמין שאף פעם לא ביצעתם היכרות רשמית״.

לרגע אחד, התקשה דודי להבין מדוע חושב ברוך שהצעירים עשויים להכיר אותו, בזמן שברור היה לו – שהוא מעולם לא ניהל שיחה אפילו עם אחד מהם. ברגע הבא – עלתה השערה מוזרה ובלתי סבירה בליבו, החיוך נמחה מפניו באחת ועיניו התרחבו בהפתעה. ״רגע,״ הוא אמר. ״יכול להיות שהייתם...״

ההבעה על פניהם הבהירה לו, שההשערה שלו הייתה נכונה - עוד לפני שמי מהם אישר זאת בקולו. ״הבנת נכון, אחי,״ קיבל דודי את הגושפנקה הרשמית רגע לאחר מכן, מפי הצעיר שאת פניו ראה דודי כבר כשעמד על מפתן הדלת. ״כולנו כאן, בצורה כזאת או אחרת, למדנו תקופה...״ הוא עצר לקול צחקוק של חבריו, ומיהר לתקן. ״יותר נכון - כולנו כאן עברנו איכשהו בישיבה, ואני מתכוון לישיבה שלך - זיכרון יחיאל. הייתי אומר שאנחנו בוגרים של הישיבה, אבל יש גבול לבושות שאנחנו מסוגלים לעשות, במיוחד כשעומד מולנו העוזר של הרב חזן. אתה בטח היית חוטף התקף לב אם רק היית שומע אותנו קוראים לעצמנו ככה״.

״לא״. הגיב דודי מיד, והייתה כנות בקולו. ״אני לא יודע מה ההשכלה הרפואית שלך, אבל אנשים צעירים בגילי – למרות המשקל הבלתי תקין, לא חוטפים התקף לב כל כך מהר״.

נימת קולו הייתה צינית, והוא היה חד כתמיד, אבל בתוכו – פרפר ליבו בכאב, כאב שהוא לא חש כבר שנים. היה בו פחד אמיתי, פחד מפני התשובה לשאלה שאותה הוא עמד לשאול, השאלה שהוא היה מוכרח לשאול – רק מפני שהספק היה נורא יותר.

״למה החלטתם לעזוב את המדשאות הנפלאות שלנו?!״ הוא שאל, משתומם בעצמו מהיכולת שלו להציג את ההפך הגמור ממה שהוא חש. ״לא אהבתם את האוכל או את הפרצופים של החברים, או שמישהו הראה לכם את הדלת החוצה?!״

הבחורים שממולו התמהמהו מלהשיב, ועם כל רגע – התגבר קצב דפיקות הלב שלו. אף אחד בעולם כולו, אפילו האנשים הקרובים ביותר אליו, לא היו יכולים לדעת עד כמה התשובה לשאלה הזו חשובה לו. עד כמה, היא עשויה לשנות את כל תפיסת המציאות שלו, את כל מה שהאמין בו עד לרגע זה. אף אחד לא יכול לדעת, כי דודי בעצמו לא שיער עד לרגע זה שמאורעות העבר שרטו בו שריטה כה עמוקה. אבל כעת, ברגעים הללו, הוא חש תחושה בלתי נסבלת של דחיפות.

לבסוף, כמו כל דבר, באה התשובה.

״זה בסדר,״ השיב לו בחור אחר, צעיר מאוד – נראה כמעט נער. ״לא זרקו אותנו, אם לזה אתה מתכוון. עזבנו מעצמנו – כולנו, חוץ מאחד שלא נמצא כאן עכשיו״. לרגע הוא הביט בפניו של דודי, ואז עלה על שפתיו חיוך עגום.

״אתה יכול לישון בשקט״. הוא אמר בנימה מרגיעה. ״בשבילך״, הוא הדגיש את המילה האחרונה, ״זה נגמר עכשיו. בשבילך,״ הוא הדגיש שוב, ״כלום כבר לא משנה...״

המילים היו צולפות, אבל רק עבור מי שהבין את המשמעות שלהן.

ודודי התקשה להבין איך דווקא הנער הצעיר שלפניו – זה שחזותו הייתה גסה ועממית כל כך, זה שהוא לא פגש עד כה מעולם, הצליח לקלוט משהו לגביו. משהו שאפילו הקרובים לו ביותר לא יכולים היו לזהות.​

ב"ה

פרק מעולה, אהבתי את המהפך שקרה ברגע שהחבר'ה זיהו את ברוך.
הסיטואציה עם הדלת הנעולה והאשראי היתה בדיוק תואמת לדמויות, מעולה!
החלק שדודי מגיע לדלת ופתאום קולט שזה לא אחד אלא כמה להתמודד איתם - גם זו סיטואציה שמתאימה לדמות. הוא נשמע אופי יזמי ונמרץ אבל שלא טורח לסגור את כל הקצוות.
הסוף מסקרן, אני לא הצלחתי לרדת לעומק דעתו של הבחור ודודי, במילים 'בשבילך'.. וכו'.

דרך אגב גם כאן יש חלק קצת מייגע בהתחלה, עד שהם צועדים לכיוון הבניין, אבל מאמינה שבעריכה יעברו על הכל ויצמצמו שם קצת.

מחכים להמשך!

 

[mic003]

אליאב.​

למשך רגעים ספורים, עוד היה שרוי דודי תחת הרושם של המילים שאותן הפנה אליו הבחור הצעיר, מילים שהצליחו לפגוע בנקודה רגישה, ומבחינתו – הייתה בהן האשמה מסוימת, כזו שהוא אינו יכול לדחות בהינף יד, באמצעות בדיחה טובה או התחמקות סתמית כלשהי.

כאשר חלפו אותם רגעים ראשוניים, והרושם של המילים התפוגג לאטו, החל דודי לחוש תחושה חזקה של אי נעימות מתפשטת בהדרגה בתוכו. מעין תחושה של חרטה, כאילו היה בתוכו מנגנון פנימי שהלקה אותו על כך שהעז להיות פגיע, על כך שהעניק למילים המדויקות של הצעיר את הכוח לחדור אל תוכו ולהכאיב לו. יחד עם זאת, הלכה והתחזקה בתוכו תחושה של זרות, כאילו פרץ לתוך בית פרטי – בשעה שמשפחה בלתי מוכרת סועדת בו סעודה חגיגית. הסיטואציה הייתה כה מוזרה, עד שאפילו ברוך – חתנו של הרב מרדכי, האברך שליווה את דודי ובילה עמו את רוב שעות היום, נדמה פתאום בעיני דודי לאיש מנוכר ומרוחק, כאילו לא היו השניים חלק מאותה הקהילה, כאילו לא הייתה ביניהם היכרות אמיתית מעולם.

בתוכו השתולל דחף פנימי, שקרא לו להתרחק, להיות במקום אחר, להמשיך את המשימה כפי שהוא ראה אותה, בלי עיכובים והסחות דעת. הוא רצה בכל ליבו להתקדם, אבל קשה היה לו למצוא את הדרך לנתק את ברוך מהצעירים שסביבו, מבלי שהתנהגותו תיחשב חסרת טקט ומנוגדת לכל אחד מכללי הנימוס שבהם האמין אי פעם.

למרבה המזל, הוא לא צריך היה לומר מילה, משום שאחרים כבר עשו בשבילו את העבודה. תוך כדי שדודי עוקב אחרי ברוך ומנסה ללכוד את מבטו, השתררה שתיקה רגעית בשיחה המשותפת, ואחד מן הנערים – נמוך ולבוש בחליפת ספורט כחולה, מיהר לנצל את ההזדמנות. ״אתה יודע, ברוך,״ הוא אמר בנימה מהורהרת, כאילו הייתה האווירה הקלילה בלתי נוחה בעבורו, ״ידענו שתבוא. כלומר, אני ועוד כמה תיארנו לעצמנו שאתה בטח תבוא, אבל היו כאן חלק שחשבו אחרת״.

ברוך כיווץ את גבותיו. ״לא הבנתי,״ הוא אמר, על פניו הבעה מבודחת. ״אתם רוצים לומר לי שידעתם שאני עומד לבוא, עוד לפני שאני בעצמי ידעתי את זה?! אל תצפו ממני להאמין בזה! אתם יודעים שאני חושב שאתם צדיקים, אבל אל תצפו ממני להאמין שיש לכם רוח הקודש...״

הניסיון של ברוך להפוך את השיחה לקלילה, הצליח במידה מסוימת, משום שרוב הבחורים העלו חיוך על פניהם, אולם זה לא החזיק מעמד. דומה היה, שכולם מעוניינים לשמוע תגובה אמיתית, כנה, מפיו של ברוך, וברור היה – שהם אינם מתכוונים לאפשר לשיחה לסטות לכיוון אחר.

״נו, ברוך,״ הגיב הבחור הנמוך במחאה קלה, ״אתה יודע על מה אני מדבר. כבר מאז שהבנו מה אליאב מתכוון לעשות, היו כאן כמה שאמרו שאתה בטח לא תיתן לו. בהתחלה די חיכינו לך, כי זה היה ברור שאתה תבוא מתישהו, אבל בסוף...״

הוא השתתק, מביט בחשש בחבריו, כאילו רצה לומר משהו – אבל פתאום קלט שחבריו לא נתנו לו את הרשות לדבר על כך בפני ברוך. ״טוב, זה לא ממש משנה,״ הוא סיים פתאום, והביט לצדדים במבוכה. ״העיקר שאתה פה״.

ברוך קלט היטב את הסיטואציה. ״אתה חושש לומר לי משהו?!״ שאל בעדינות. ״משהו שנוגע אליי, ואתה לא יודע איך אני אקבל את זה?!״

הצעיר הביט סביבו בחוסר ביטחון. ״זה לא בדיוק ככה. זה סך הכול משהו קטן, לא ממש משמעותי״.

ברוך חייך. ״אתה נראה מוטרד,״ הוא ציין. ״לפעמים, המוח שלנו עובד בלי פרופורציות. הוא מסוגל להפוך טרדה קטנה לדאגה גדולה, וגם להיפך. אני כמובן לא מתכוון ללחוץ עליך לומר משהו כשאתה לא שלם עם זה, אבל אני כן יכול לתת לך עצה – לחשוב שוב, אולי כדאי יהיה לפרוק את מה שמציק לך. אני אף פעם לא אחשוב עליך דברים רעים, בגלל משהו שהטריד אותך״.

הבחור נראה עדיין כמתלבט. ״אתה לא תיפגע, נכון?!״ שאל, תוך כדי שהוא מביט לתוך עיניו של ברוך.

ברור היה שאין זו שאלה עניינית, אלא שאלה שנשאלה מלכתחילה – כדי לקבל תשובה צפויה, שמטרתה לאשר בעיני הבחור שיהיה זה ראוי לומר את מה שעולה במחשבתו. עם זאת, באופן מפתיע, בחר ברוך להתייחס לשאלה בכובד ראש. ״אני לא יכול להצהיר שלא אפגע בשום מקרה,״ הגיב ברוך לאחר התלבטות, תגובה שגרמה לדודי להרים גבה אחת בתימהון. ״לצערי, אין לי שליטה מוחלטת על הרגשות שלי, ולפעמים אני נפגע משטויות. יחד עם זאת, אני יכול לומר לך – שגם אם יגרמו לי הדברים שלך פגיעה עמוקה, עדיין יהיה זה טוב יותר מהמציאות שקיימת עכשיו, שכן אז – לפחות אוכל להגיב לדברים, או – במידה ואכן תהיה זו ביקורת מוצדקת, אוכל לחשוב איך לתקן את עצמי. במצב הנוכחי, שתי האפשרויות הללו לא קיימות, וזו בוודאי האפשרות הגרועה מכולן״.

מבלי שהתכוון לכך, עלתה על פניו של דודי הבעה של התפעלות. בשביל לדבר כמו שברוך דיבר כרגע, נדרש אומץ לב בכמות בלתי מבוטלת, ושפע של ביטחון עצמי. מעטים היו האנשים שדודי הכיר – שמסוגלים היו לדבר בטבעיות כזו על הרגשות שלהם. למרות החיפזון שלו, מצא דודי את עצמו עומד בשילוב ידיים, ומקשיב בציפייה מסוימת לשיחה.

הבחור הצעיר המשיך להתלבט עוד רגע אחד, ואז – כשהבעה החלטית על פניו, הוא היישיר את מבטו לכיוונו של ברוך. ״אני אגיד לך מה,״ הוא הסביר את עצמו. ״כולנו פה חשבנו, שאם היינו במקומך היינו עושים את זה. אבל דווקא בגלל זה, הייתי בטוח שלא תעשה את זה. אתה מבין?!״

ההבעה שעל פניו של ברוך העידה, שהוא מבין היטב את הנקודה שהפריעה לבחור שממולו. הוא הנהן בראשו במעין הסכמה, מה שהיה למורת רוחם של שאר השותפים לשיחה - שהתקשו כנראה להבין את העמדה שהציג חברם, או שהבינו והעדיפו לחלוק עליו.

״נו, באמת,״ רטן בחור מתולתל מימינו של ברוך. ״עדיף שתשתוק, פנחס. אתה סתם משגע את ברוך עם הפילוסופיות שלך״.

״כן פנחס, שחרר״! הסכים נער אחר, שחום במקצת, שעל צווארו הייתה ענודה שרשרת כסף עדינה. ״אנחנו יודעים שאתה אוהב להרגיש יותר חכם מכולם, אבל אף אחד לא באמת מבין מה אתה רוצה״. הוא הפנה את מבטו, מדבר כעת ישירות לברוך. ״אל תרגיש לא נעים, ברוך,״ הוא אמר. ״זה לא נגדך באופן אישי. בימים האחרונים, יש לפנחס כל מיני הגיגים, והוא מחפש מי שיקשיב להם. אני במקומך, לא הייתי מתחיל עם זה, כי פנחס עוד עלול להראות לך את הציורים שלו...״

כולם צחקו, אפילו הבחור שאליו הופנו המילים העוקצניות, שכעת נודע לדודי ששמו פנחס. היחיד שלא צחק – היה ברוך, שנענע את ראשו בחוסר הסכמה. ״לא. לא״. הוא מחה בתוקף. ״אתם בהחלט לא צודקים. פנחס העלה כאן נקודה טובה, ואני מוכרח להודות – שאם הייתי במקומו, גם אני הייתי שואל את אותן שאלות״.

לרגע שתקו כולם, וברוך מיהר לנצל את ההזדמנות ולהמשיך. ״אני חושב שפנחס צודק בכך שהוא מעלה תהיות לגבי ההופעה שלי כאן. הקשר שלי למשפחה של הרב חזן הוא לא סוד, ואתם חכמים מכדי להאמין שהתזמון של ההופעה שלי כאן – כשכולכם יודעים מה אליאב רוצה לעשות, ומי עתיד להיפגע מכך, הוא מקרי. אני לא מתכוון להכחיש את העובדה, שבאתי לכאן עם מטרה מוגדרת. אני רק רוצה להדגיש, שאני לא מתכוון לעשות שום פעולה שעלולה לפגוע באליאב. ההיפך הגמור הוא הנכון. חשוב לי לדבר אתו, להבין את הצד שלו בעניין, ולנסות למצוא פתרון שישאיר את כולנו מרוצים״.

למרות שבמילותיו של ברוך לא היה שום דבר מפתיע או משכנע במיוחד, דומה היה – שהאווירה נעשתה רגועה יותר. נראה שלמרות ההכחשות של רוב הצעירים, סבלו כולם ממועקה מסוימת, שלא היה בהם את האומץ להודות בה אפילו בינם לבין עצמם. הגישה הישירה של ברוך, גרמה להם לתת בו אמון בלתי מסויג, והמועקה התפוגגה כאילו לא הייתה.

״תקשיב, ברוך,״ אמר הבחור הגבוה, שדודי פגש לראשונה כשעמד בכניסה לבית. ״אנחנו באמת רוצים שתצליח, אבל אתה צריך לדעת – שזה לא עומד להיות קל בכלל. אנחנו כולנו ניסינו לעצור את אליאב, אבל הוא נעול על זה, ושום דבר שעשינו לא עזר. היו כאן ניסיונות לשכנע אותו, בטוב וברע. אנחנו כולנו אמרנו לו, שמבחינתנו – הוא יכול לעשות לרב מרדכי מה שבא לו בראש. זה לא עניין שלנו, והוא ילד מספיק גדול כדי לקבל את ההחלטות שלו לבד. אבל כשהוא רוצה לעשות משהו שיכול להתגלגל אליך, זה כבר עניין אחר, וכולנו אמרנו לו את זה הכי ברור שיש. הקו האדום שלנו זה פגיעה בחבר, ומבחינתנו – מי שלא מוכן לכבד את זה, הוא מחוק. אליאב יודע את זה, אבל זה לא ממש עניין אותו. בהתחלה הוא עוד הקשיב לנו, אבל אחרי שיחיאל איים עליו עם עציץ – הוא נכנס לחדר, ומאז הוא לא יוצא״.

המילים האחרונות העלו על פניו של ברוך הבעה תמהה. ״על מה אתם מדברים?!״ הוא שאל בחשד. ״מה זאת אומרת לאיים עליו עם עציץ?!״

״זה פשוט מאוד,״ התנדב המתולתל להסביר את המובן מאליו, ארשת של צחוק על שפתיו. ״הוא הודיע לאליאב, שאם הוא לא מתאפס – הוא יזרוק עליו את העציץ שבמסדרון. הוא לא ממש היה רציני עם זה, אבל כשהוא הרים את העציץ – אליאב לקח את זה די קשה, וברח לחדר שלו. מאז הוא לא יצא, אפילו לא לארוחות. הבוס שלו רותח עליו, כי הוא נעלם בלי להודיע מראש, בקיצור – הוא ניתק קשר עם הסביבה. בהתחלה פחדנו שהוא התעלף או משהו, אבל אנחנו שומעים אותו לפעמים שר מתוך החדר, ככה שהוא לא רק חי – אלא הוא גם במצב רוח טוב״.

כולם צחקו, אפילו דודי. רק ברוך נותר רציני, ועל פניו הייתה כעת מורת רוח ברורה. ״תקשיבו, חברים,״ הוא אמר בנימה קודרת. ״אני מעריך את זה שאתם מנסים להגן עליי, אבל אני מוכרח לומר לכם – שאני מאוד לא אוהב את מה שאתם מספרים. לא הייתי רוצה שתתייחסו אחרת לאליאב בגללי״.

הצעיר המתולתל התרומם, על פניו הבעה ברורה של מחאה. ״אני לא מבין למה אתה מגונן עליו,״ הוא אמר בכעס. ״הוא צריך להבין שיש דברים שלא עושים״.

ברוך הנהן בראשו. ״אני מבין את הגישה שלך,״ הוא אמר. ״אבל במקרה הזה – אני חושב שהיא שגויה. אתה אולי לא מבין מה עובר על אליאב, אבל אני בטוח – שאם הוא קיבל החלטה כל כך קשה, המצב שלו מאוד לא יציב. בזמנים האלו – הוא צריך אתכם. אני לא צריך לספר לכם שאין לו משפחה שתקבל אותו, או חברים אחרים שיאזנו אותו. אתם החברים שלו, האחים שלו...״

תנועות גופו של המתולתל הביעו התנגדות עזה. ״אתה אולי צודק,״ הוא אמר, ״אבל הוא באמת חצה את כל הקווים. בחיים לא הייתי מאמין שהוא יעשה לך את זה. אם הוא יעשה את מה שהוא מתכנן, אתה חושב שאנחנו נוכל להסתכל לו פעם בפרצוף?! אתה חושב שנוכל להמשיך כאילו כלום לא קרה?!״

הבעתו של ברוך הייתה קשובה. הוא שתק למשך שני רגעים, משדר רושם של מי שמתייחס לדברים בכובד ראש. ״אתה שואל שאלות קשות,״ הוא הודה לבסוף. ״אתם תהיו זקוקים להרבה מאוד אומץ כדי לסלוח לו. אבל אני רוצה שנזכור כולנו, שאם היינו מחפשים מלכתחילה להיות קבוצה של אנשים מושלמים, כאלו שאף פעם לא עשו דברים שהם מתחרטים עליהם, אף אחד מאתנו לא היה כאן היום. הטעויות שלנו היו בעבר, הטעויות שלו הן בהווה. כשאנחנו טעינו, לא היה מי שיתמוך בנו, שיעצור את הנפילה. לאליאב יש אתכם, ואני מאוד חושש ממצב שבו הוא יאבד את היתרון העצום הזה...״

למשך כמה רגעים הייתה דממה מהורהרת בחדר. נראה היה שברוך נגע בנקודה רגישה, כך שהאווירה בחדר הפכה כבדה, כאילו חשב כל אחד מהם על אירועי עבר בלתי נעימים.

״אני לא יכול לומר לכם מה לעשות,״ המשיך קולו של ברוך, והנימה שבה דיבר הייתה כעת רכה יותר. ״אבל אני כל כך מקווה שתהיו מספיק חזקים כדי לעזור לו, לאליאב. אני בעצמי באתי לכאן כדי לדבר אתו, השאלה היא רק – האם לדעתכם הוא יסכים לפגוש אותי?!״

אף אחד לא ענה. חלק מהם הגיבו בתנועות ראש, כאלו שהעידו שהם בעצמם לא כל כך בטוחים.

מבחינתו של דודי, היה זה הזמן המתאים ביותר לפעול. ״אני חושב שמה שנשאר לנו – זה רק לנסות,״ הוא אמר בביטחון, מודע לכך שהוא מפריע בסיטואציה די רגישה. ״אני מצטער,״ הוא אמר, ודומה שהרבה זמן לא נפלטה מפיו התנצלות שהוא כל כך לא התכוון אליה. ״אנחנו פשוט מוכרחים לעשות את זה. אם הוא יסרב לדבר אתנו – אנחנו נהיה מוכרחים למצוא חלופות, ומכיוון שהמהדורה המרכזית משודרת בשמונה, השעון משחק לרעתנו״.

נראה שברוך קיבל את הדברים, אם כי – הייתה על פניו הבעה של חוסר חשק. ״טוב, חברים,״ הוא סיכם. ״אני חושב שכולנו נהיה חכמים יותר בעוד כמה דקות. אני מאוד מקווה שיהיה טוב, בינתיים – יש לכם זמן לחשוב על מה שדיברנו. אני מאמין שאתם תגיעו לבד להחלטה הנכונה״.

הוא התרומם מהספה, מנער אבק בלתי נראה מהחליפה שלו. ״איפה הוא נמצא?!״ שאל, וקשה היה לפספס את המתח שבקולו.

אחד הצעירים התרומם, מצביע לעבר מסדרון קצר שהיה פתוח אל הסלון. ״שם, הדלת הראשונה אחרי השירותים״. הוא אמר.

למזלו של דודי, היה לצעירים מספיק נימוס כדי להישאר בסלון. הוא פסע בצעדים מהירים, מוצא את עצמו עומד מול דלת עץ פשוטה.

ברוך הרים את ידו כדי לנקוש על הדלת, אבל הוא לא הספיק לעשות זאת. הדלת נפתחה פתאום, בפתח עמד צעיר שמנמן, לבוש חולצת טריקו צבעונית עם כיתוב בשפה לועזית כלשהי ומכנסי פיג׳מה ארוכות. הוא נראה תשוש, פניו הביעו דכדוך.

״היי,״ הוא אמר באדישות מסוימת, מביט לתוך עיניו של ברוך. ״חשבתי ששמעתי את הקול שלך. איכשהו – ידעתי שתצוץ פה מתישהו״.

הוא הפנה את מבטו לעבר דודי, סוקר אותו במבט דקדקני. לאחר מכן, הוא חזר והביט בברוך, על פניו תרעומת. ״מילא אתה,״ אמר בקול שהייתה בו עוינות קלה. ״אבל למה היית צריך להביא גם את סנחריב?!״​

 

[CN]

ב"ה

וואו איזה פרק יפיפה!!
גם אם היה כותב את הפרק סופר אחר, זה היה פרק מוצלח.
אבל כאן ההתפעלות שלי גדולה יותר,
כי כל הסיבה שהפרקים האלו נמצאים בנספח -
היא בגלל שהפרקים הקודמים לא היו טובים.
ואתם הצהרתם שקשה לכם לכתוב על מערכות יחסים, רגשות, רבדים עמוקים יותר.
ומה שקורה פה בפרק הזה, זה ממש וואו!
השיחה הזו עמוקה ורגישה, וברוך מצטייר כאן באור אחר לגמרי.

במחשבה נוספת, קצת קשה לי לחשוב שזה אותו ברוך שמגיב לאשתו בצורה שבה הוא מגיב בתחילת הסיפור, או היחס שלו לגיסו ירוחם.
מי שככה מכיל ומבין את אליאב, יכול להיות סלחן יותר לגיס הטיפש-עשרה שלו.

בכל מקרה, הפרק הזה מצויין,
אולי בעריכה ספרותית יצטרכו לחזור לפרקים הקודמים ולהתאים לברוך את האופי הנכון לאורך כל הסיפור.

 

[בובה בובה]

פרק נהדר!
תודה.

 

[Chaya Lea]

במחשבה נוספת, קצת קשה לי לחשוב שזה אותו ברוך שמגיב לאשתו בצורה שבה הוא מגיב בתחילת הסיפור, או היחס שלו לגיסו ירוחם.
מי שככה מכיל ומבין את אליאב, יכול להיות סלחן יותר לגיס הטיפש-עשרה שלו.

מצד שני, לא חסרים אנשים שקל להם יותר להכיל את החברים שלהם מאשר את המשפחה שלהם...
תמיד המעגל הקרוב ביותר הוא גם הכי רגיש (לטוב ולמוטב).

 

[CN]

מצד שני, לא חסרים אנשים שקל להם יותר להכיל את החברים שלהם מאשר את המשפחה שלהם...
תמיד המעגל הקרוב ביותר הוא גם הכי רגיש (לטוב ולמוטב).

ב"ה

נכון. אבל היתה בו אטימות מסויימת, בצורה בה הוא חשב והגיב כששמע שחמותו התמוטטה.
אדם רגיש, בשלב הזה, היה מזועזע, אבל הוא היה עסוק רק באיך מסתכלים עליו ומה חושבים עליו.
גם בבית הרפואה, בכזו סיטואציה קשה, הוא היה אמור להיות יותר רגיש ואכפתי. שיילך אפילו להביא לאשתו כוס קפה מהמכונה, מינימום.

איכשהו זה לא מסתדר.

עריכה:
בעצם הרושם שלי עליו נשאר עוד מהפרקים שנמחקו...
אבל גם כאן, בתחילת הפרק הראשון, הוא מאוד מרוכז בעצמו. מחפש מי יכול לשעשע אותו בהמתנה הכפויה, שמח שאשתו בחרה לדבר איתו כדי שלא יהיה לו משעמם, וכשהיא נרדמה הוא מתוסכל ומפחד מהגיסים.
אז אוקיי, מבינה שיש שם מערכת טעונה והם לא כ"כ אוהבים אותו, אבל ההתנהגות שלו מאוד רואה רק את עצמו (ספציפית כתוב לנו גם המחשבות שלו, אז הרושם מתחזק).
אם אתה חושב שגיסים שלך יגידו לך להגיד תהילים, אז באמת תגיד תהילים!
הם צודקים במקרה הזה.
שיהיה לך אכפת, אפילו קצת. זאת ההרגשה שלי מהפרק הראשון מהנספח החדש

 

[א-ירושלמית]

מי שככה מכיל ומבין את אליאב, יכול להיות סלחן יותר לגיס הטיפש-עשרה שלו.

כנראה הגיס הזה מרט לו את העצבים ברמה שהוא כבר נכנס ללופ ולא יכול לצאת ממנו בעצמו.
האמת, שלא זכרתי שהוא ככה. הסיפור, אם כן, יצטרך לעבור שינויי עריכה משמעותיים.

 

[mic003]

עקבות דיגיטליים.​

אם תכנן דודי לשמור על קשיחות מסוימת, לפחות כלפי חוץ, הרי שהוא נכשל בכך. בעל כורחו, עלה על פניו חיוך משועשע. ״סנחריב?!״ הוא חזר בנימה מבודחת. ״למה סנחריב?!״

אליאב משך בכתפו. ״אני לא נעול על סנחריב,״ הוא אמר בכובד ראש. ״אתה יכול לבחור לך שם של צורר אחר, הרשימה מאוד מגוונת – אם אתה שואל אותי״.

דודי קימט את מצחו. הוא אהב את ההומור של הצעיר שממולו, אבל היה מוטרד מעט מהמסר שמאחורי המשפטים המשעשעים. ״חובה לבחור צורר?!״ הוא שאל. ״כי אם אתה שואל אותי – הייתי יותר רגוע אם היית מאפשר לי לבחור שם של מישהו שעשה קצת טוב לאחרים, או – אם אתה ממש רוצה לצאת מחוץ לקופסא, הייתי ממליץ לך להשתמש בשם האמיתי שלי – דודי״.

אליאב הזדקף, מבטו חודר לתוך עיניו של דודי. ״אני מכיר את השם שלך,״ הוא הבהיר, ומשום מה – הייתה איבה בקולו. ״אם אתה רוצה להשתמש בשם שלך – אהלן וסהלן. פשוט... הייתה לי התחושה שבאת למלחמה. אני טועה?!״

דודי צמצם את עיניו. ״מלחמה?!״ הוא חזר בתמיהה, ניכר היה שהוא רחוק מלהבין את כוונתו של הצעיר שממולו. ״אתה יודע מה,״ הוא אמר לאחר רגע או שניים, ״אני מעריך את זה שאתה רואה בי לוחם. כי החברים שלי אומרים שעם התוספת הזו...״ הוא טפח בקלילות על כריסו, ״אני לא צריך לדאוג מכל הדיבורים על גיוס חרדים, אלא אם כן אנחנו יוצאים למלחמה נגד ממלכת הסנדוויצ׳ים״.

ההברקה המאולתרת של דודי הצליחה להצחיק את ברוך, אבל לא את אליאב – שהמשיך לשמור על סבר פנים רציני. ״זה בסך הכול אומר שחברים שלך לא מבינים כלום בנושאי מיון מועמדים לשירות ביטחון,״ הוא הפטיר בנימה של מבין דבר. ״אבל עזוב שטויות. שנינו יודעים שאתה מיתמם, כך שאני לא רואה באמת סיבה לחפור בדברים שנאמרו רק כדי לברוח מהאמת״.

דודי לא נבהל מההתקפה הפתאומית. ״רגע, רגע,״ הוא עצר את אליאב כשעל פניו חיוך ציני. ״עכשיו אנחנו פתאום מדברים ישיר?! כי המסרים העקיפים הרבה יותר אהובים עלי. זה לא הוגן לשנות תוך כדי תנועה בלי אזהרה״.

על פניו של אליאב הופיעה עצבנות מסוימת, כאילו נזכר בנסיבות שבגללן הופיעו ברוך ודודי בפתח חדרו. ״אתה יודע למה אני מתכוון,״ הוא אמר, והפעם – לא היה בקולו שום דבר שמזכיר חדווה או שעשוע. ״אני מתאר לעצמי שבוודאי עשית שיעורי בית, למדת מי אני, בדקת היכן החולשות שלי, ואתה מתכוון לנסות ללחוץ עלי. אני לא תמים, למדתי מזמן איך העולם עובד. אתה לא תצליח לשכנע אותי שבמקרה הופעת פה״.

עוד לפני שהספיק דודי לומר משהו, התערב ברוך בשיחה. ״בוודאי שהוא לא פה במקרה,״ הוא אמר. ״אף אחד לא מזלזל באינטליגנציה שלך מספיק, כדי לחשוב שאתה מסוגל להאמין למשהו כזה. אין ספק שאנחנו פה, שנינו, בשביל לשוחח אתך על נושא ספציפי, אבל אני שואל את עצמי – למה אתה חושב שמישהו דורש את רעתך?! אתה חושב שהייתי בא לכאן אם המטרה הייתה לנסות ולהשפיע עליך בדרך לא ראויה?!״

אליאב נאנח. ״אני לא יודע״. אמר. ״אני לא חושד בכוונות שלך, אבל מצד שני – אני יודע שזה נוגע למשפחה שלך, ואנשים מסוגלים לעשות הכול בשביל להגן על המשפחה. אם יש בן אדם שאני מאמין לו – זה אתה, אבל תבין את זה שאני מאמין כרגע רק לעצמי, וגם זה בקושי״.

על פניו של ברוך עלתה הבעה של חמלה. ״אתה בטח עובר ימים לא קלים...״ אמר.

אליאב נראה מופתע מכך שברוך מנסה להבין מה עובר עליו. ״כן״, הוא אישר בבלבול. ״זה לא קל לי בכלל...״ הוא השתתק לרגע, בוחן את ברוך במבט חוקר, כאילו מנסה להבין אם מדובר בתרגיל שנועד לגרום להם לתת בו אמון. בסופו של דבר, הוא כנראה השתכנע שהדברים נאמרו בכנות, שכן – הוא נראה מעט יותר משוחרר. ״בואו, תיכנסו לחדר שלי,״ אמר. ״זאת לא שיחה שכדאי לעשות בעמידה״.

בהתחשב בכך שבחדר הייתה מיטה אחת בלבד, דבר שמשמעותו הייתה – שאליאב הוא הדייר היחיד בחדר, ובהתחשב בעובדה שרווקים צעירים שגרים לבדם אינם מעמידים את הסדר והניקיון בראש סדר העדיפויות שלהם, היה מראה החדר סביר ואף יותר מכך. הוא אמנם היה קטן, וקירותיו היו חפים מתמונות, אולם המיטה הייתה מסודרת, והרצפה לא הכילה חפצים מפוזרים – מלבד נעלי בית ושתי משקולות שניצבו במרכז החדר, כאילו היה זה מקומן הטבעי. בחדר היה כיסא אחד בעל משענת גבוהה, שניצב מול שולחן מרובע וחסר חן, עליו היה מונח מחשב נייד מודרני – ששוויו, להערכתו של דודי, היה כמה עשרות אלפי שקלים. הניגוד בין הריהוט הפשוט, לבין המחשב – שהיה כנראה בעל ערך גבוה יותר מכל הפריטים שבחדר גם יחד, לא הפריע לאליאב, או שהוא התרגל למראה החריג.

בדיוק כאשר שאל דודי את עצמו היכן ימצאו הוא וברוך מקום לשבת, הוא הבחין בערמה קטנה של כיסאות פלסטיק שהונחה בפינת החדר. אליאב כבר עמד לצדה, מפריד כיסא בודד אחד, ומניח אותו במרכז החדר. ״שב,״ הוא אמר לברוך, מצביע על הכיסא בעל המשענת הגבוהה. ״גם אתה,״ המשיך והורה לדודי – שהתיישב באנחה על כיסא הפלסטיק. אליאב עצמו, התיישב על המיטה, על פניו היה משהו שנראה כמו התעניינות מסוימת בשני הגברים שממולו.

״אתה יודע למה באנו, נכון?!״ ניסה דודי את הגישה העדינה יותר, זו שאינה כוללת הטחת האשמות או מילים קשות. הוא קיווה שאליאב ישתף פעולה ויפתח את הנושא מעצמו, מה שעשוי לצמצם את אי הנעימות.

״אני יודע מה המטרה שלך״. בחר אליאב להתחכם. מסיבה כלשהי, הוא הביט רק לעבר ברוך – למרות שדיבר עם דודי. ״אתה רוצה שקט בחיים, אתה רוצה שגרה, ולא בא לך על הפתעות מהסוג שסידרתי לך״.

דודי חייך. ״ומה רע בזה?!״ שאל.

אליאב שילב את ידיו. ״אין בזה שום רע,״ הודה. ״גם אני בן אדם כזה, אוהב שקט בחיים״.

על פניו של דודי עלתה הבעה בלתי רצונית של שעשוע. ״אתה רציני?!״ הוא שאל בנימה מבודחת. ״אתה מצפה ממני להאמין לזה?! אם היית בן אדם שלא מחפש צרות בחיים, לא היית מנסה את מזלך ביצירת אירוע תקשורתי על הראש של הקהילה שגידלה אותך״.

על פניו של אליאב הופיעה עווית עגמומית. ״אתה לא תבין...״ אמר בנימה מלנכולית.

דודי לא התרשם מהדחייה. ״תנסה אותי,״ אמר במלא הביטחון. ״אני חושב שתופתע לגלות שאני לא קשה הבנה, יש שיאמרו – שאני אפילו מבין מהר יותר מאחרים, אלא אם כן תנסה לשכנע אותי במשהו שאתה בעצמך לא מבין או לא מאמין בו״.

על פניו של אליאב עלתה הבעה משועממת, כאילו רצה לבטא שמדובר במעשה חסר טעם מבחינתו. ״אם אתה כל כך מתעקש...״ אמר תוך כדי משיכת כתף, ״אז סבבה. רק תסביר לי מה בדיוק אתה רוצה לשמוע, כי אתה לא משלם לי לפי שעה, וחבל על הכוח שלי״.

דודי היטיב את ישיבתו, מנסה לשדר רושם של רצינות. ״אני רוצה לדעת,״ הבהיר, ״מה אתה מנסה להשיג מהפרסום של ההקלטה. מה האינטרס שלך, אם יש לך אחד כזה – חוץ מהרצון לעצבן, ולתקוע אצבעות בעיניים של מי שאולי לא התנהג אליך יפה״.

אליאב שילב את ידיו. ״אחרי כזה משפט פתיחה,״ אמר בנימה צינית, ״אני מרגיש מיותר. סיכמת את כל האינטרסים שלי בכמה מילים – ואני מאמין שאתה לא ממש רוצה לשמוע אותי חוזר על זה בגרסה הארוכה, אז מבחינתי – אתה משוחרר, אלא אם כן תתעקש לבזבז לשנינו את הזמן בניסיון ללחוץ עליי באמצעים שאני לא מפחד מהם, או להציע לי הצעות שאני לא עומד להתפתות להן״.

דודי צמצם את עיניו. ״רגע,״ האט את קצב השיחה. ״אם אני מבין אותך נכון, אתה מסכים שהאינטרס שלך הוא הרצון לעצבן ולעשות דווקא?!״

אליאב חייך חיוך מתריס. ״אתה רואה שאתה לא מבין...״ אמר בנימה של ניצחון. ״אפילו לא קלטת מה אתה בעצמך אמרת. אז אני אדגיש, שהסכמתי לחלק השני של מה שאמרת, שבו הודית שהאנשים שאתה מעריץ התנהגו אליי בצורה מחפירה״.

״מה?!״ דודי הביט בו במבט תוהה. ״מתי אמרתי כזה דבר?!״

חיוכו של אליאב התרחב. ״אמרת, רק בניסוח אחר, שכנראה לא התכוונת אליו,״ הסביר בקצרה. ״בכל אופן, אל תיבהל. אתה לא מוקלט או משהו, ואף אחד לא יפנצ׳ר לך את הגלגלים של האוטו, אם מזה אתה חושש. אתה תוכל לחזור למשחק הקבוע שלך, כך ששום דבר לא ימנע ממך להתחנף את ההתחנפויות שלך לאנשים שאתה בז להם עמוק בפנים. לא אני מי שיפריע לך לעשות את זה, למרות שהייתי רוצה לעזור לך להיגמל מזה. לצערי, לא את כל הבעיות אני יכול לפתור״.

העובדה שאדם מסוגו של אליאב מעז להטיף לו, הציפה את דודי בזעם. ״כמה דיבורים,״ הוא אמר בבוז. ״עם כל הדיבורים הערכיים שלך – כמעט ושכחתי עם איזה גיבור אני מדבר. איש נאצל, שמנסה להצדיק הרס חיים של משפחה שלמה, כשאם המשפחה גוססת בבית חולים. תזכיר לי, בעיות מהסוג הזה אתה יכול לפתור, או שזה יותר מדי אפילו בשביל מישהו כמוך?!״

התפרצות הכעס של דודי, הצליחה להוציא את אליאב במעט מהאדישות שלו. ״לפחות הייתי אמיץ מספיק כדי ללכת עד הסוף עם האמת,״ הגיב בהתרסה. ״לפחות הייתי חזק מספיק כדי לא לספר לעצמי הבלים, על האנשים שאותם אני משרת. לפחות הייתי חזק מספיק כדי להתבונן לתוך עצמי, לדעת מי אני, ולא לקנות את הסיפורים שהסביבה שלי ניסתה למכור לי״.

דודי חייך בלעג. ״אני מבין שאת הסיפורים האלו אתה מספר לעצמך כדי להצדיק את מה שאתה עושה,״ אמר. ״אבל אין שום תירוץ בעולם שיהיה בו כדי להצדיק את ההתנהגות המחפירה הזו. שנים קדימה, אתה תחשוב על העוול הנורא הזה שאתה אחראי לו, ואתה תשאל את עצמך – איך זה הגיוני שהסכמת לעצמך לעשות דבר מעין זה. איך היית כל כך עיוור לתוצאות של מה שאתה עושה. בעתיד – כשהשאלות האלו יצופו, לא תוכל לעשות דבר כדי לתקן את התוצאות של המעשים שלך. יש רק נקודת זמן אחת בה תוכל לפעול, ולמרבה הצער – לא נותר לך זמן רב״.

דבריו של דודי לא הרשימו את אליאב, שחשף את שיניו בחיוך לועג. ״הפחדות״. אמר בקצרה. ״שוב הפחדות. הנשק הכי טוב של אנשים מהסוג שלך. אין לך איך לשכנע אותי בהווה, אז אתה מגייס את אליאב העתידי, אולי הוא יציל אותך ממני. אתה כנראה חושב שאתה מאוד משכנע, אבל בשבילי – המילים שלך הן לא יותר מניסיון נואש להשפיע עליי במניפולציות ילדותיות. הרי שנינו לא יודעים מה יהיה איתי בעתיד, שנינו לא יודעים מה אני עומד לחשוב ועל מה אני עומד להתחרט. אבל אתה – מה אכפת לך לזרוק מילים?! מישהו יבוא אליך בתביעה בעוד עשרים או שלושים שנה על זה ששגית?! על זה שלא קראת נכון את המחשבות שלי בעתיד?!

אליאב הטה את פניו מביט לעבר ברוך. ״אתה יודע מה,״ הוא הפנה את הדברים ישירות אל ברוך, ״מילא הוא – אני יכול להבין אותו. הוא רגיל לאנשים שמתחנפים אליו, עד שהוא בטח שכח איך מתנהגים בני אדם מחוץ לטווח ההשפעה שלו. אבל אתה... הייתי מצפה ממך להזהיר אותו לפני, להסביר לו לקראת מה הוא הולך. לא מתאים לך לזרוק את השותף שלך לאירוע שהוא לא מבין בו כלום״.

ברוך לא נבהל מההתקפה. הוא ישב בנינוחות, עיניו מביטות באליאב בעניין, כאילו הציג הצעיר הצגה מרתקת במיוחד. ״אתה צודק במאה אחוז,״ הוא אמר בקול מדוד. ״אם אני ודודי היינו פועלים כצוות, הייתי בהחלט מזהיר אותו מפניך. העניין הוא, שמלכתחילה – המטרות שלי ושלו בביקור הזה היו שונות לגמרי״.

אם רצה ברוך לעורר את סקרנותם של השניים – הרי שהוא הצליח למעלה מן המשוער. אליאב נראה כמו מי שהושתק בכפייה באמצע משפט, ודודי הסיט את ראשו באופן כה מהיר לעבר ברוך – עד שברור היה שהמילים הפתיעו אותו. ״למה אתה מתכוון?!״ הוא שאל בנימה חשדנית.

ברוך רכן קדימה. ״מלכתחילה,״ אמר בשלוות נפש, מביט לתוך עיניו של אליאב, ״לא חשבתי שאפשר יהיה להשפיע עליך לשנות את דעתך. אני מכיר את העקשנות שלך, ואולי דודי יכעס עליי – אבל אני די מחבב אותה, כי היא הביאה אותך עד היום למקומות טובים שלא הייתי חושב שתהיה מסוגל להגיע אליהם. אני מודה שבאירוע הזה אני לא רואה את עצמי מזדהה עם הצד שלך, אבל מהרגע הראשון ברור היה לי – שהפגישה הזו לא תסתיים עם הישג כמו זה שדודי חלם עליו״.

על פניו של דודי הייתה הבעה המומה, כאילו גרמו לו מילותיו של ברוך לחוש נבגד, אולם נראה היה – שלא היה די בכך כדי לשכנע את אליאב. ״נו, באמת,״ אמר הצעיר באותה נימת בוז שדודי כבר התרגל אליה, ״אתם חושבים שאני טירון?! אתם חושבים שאני לא קולט שאתם משחקים איתי שוטר טוב ושוטר רע, או מה שזה לא יהיה?!״

ברוך חייך. ״אולי,״ אמר בנימה מהורהרת. ״לפעמים אנחנו עושים דברים בלי להבין מדוע. יכול להיות שיש כאן איזה משהו פסיכולוגי, שגורם לי להיכנס לתפקיד השוטר הטוב, להעמיד פנים של מישהו אחר - טוב יותר ממי שאני באמת, בלי שתהיה לי שליטה על כך. אני צריך לחשוב טוב עם עצמי על זה, אבל בינתיים – אני יכול להבטיח לך דבר אחד. אני ודודי לא תיאמנו שום תיאום בינינו בדרך לפה, אף פעם לא הייתי מעלה בדעתי לעשות לך משהו מהסוג הזה. השאלה היחידה היא, האם אתה מאמין עדיין להבטחות שלי. אתה מוכרח להבין שאני משקיע המון מחשבה על כל הבטחה שאני מוציא מהפה, ואני דואג שלא תהיה שום מילה שתגרום לי אחר כך להתחרט, אבל בסופו של דבר – יכול להיות שמהצד שלך, כל מילה שאני אומר – היא למעשה חסרת חשיבות״.

אליאב הניע את ראשו, הבעה מתלבטת על פניו. ״זו שאלה טובה,״ אמר. ״כמו שכבר הבהרתי לך – אני לא יכול לסמוך בשלב הזה על אף אחד״. הוא השתהה רגע, ואז ניצת זיק מתריס בעיניו. ״אתה יודע מה,״ אמר בנימה החלטית. ״תאמר לי אתה. איך אני אמור להאמין שהסיבה שהופעת כאן היא לא פרסום ההקלטה?! אתה באמת חושב שאני מסוגל להאמין שפתאום, סתם כך, החלטת להופיע פה היום?! אתה חושב שאני יכול לנתק בין הדברים ולהתייחס לזה כמו צירוף מקרים מעניין?! אני בטוח שגם אתה, לו היית במקומי, לא היית מאמין שזו האמת, ושום דבר לא היה משנה את זה...״

ברוך כיווץ את מצחו בתהייה, כאילו תמה על האופן בו פירש אליאב את דבריו. ״ברור שלא הייתי מאמין שמדובר בצירוף מקרים,״ הסכים. ״אבל אף פעם לא הייתי אומר משהו מטופש מהסוג הזה. אני חושב שכולנו מבינים שהסיבה שגרמה לי להופיע פה היא הפרסום הצפוי של ההקלטה, רק שהמניע שלי שונה משל דודי, ואני חושב שגם אתה לא ממש מבין למה אני פה״.

אליאב נאנח. ״אז תסביר, ברוך,״ אמר בנימה מותשת. ״תסביר במקום להתפתל בניסוחים לא ברורים״.

ברוך הנהן בהסכמה. ״אני בטוח שהמילים שלי היו מבלבלות,״ אמר, ״אז בוא נתחיל מההתחלה. חשוב לי שתבין ממה חששתי כששמעתי לראשונה את החדשות, ומה הייתה הסיבה שאני פה״.

עיניו של ברוך נעו לעבר דודי, שישב כשעל פניו מבע מיואש, כאילו איבד את התקווה להבין את ההתנהגות של ברוך. ״בפעם הראשונה ששמעתי על ההקלטה שעומדת להתפרסם,״ פתח ברוך בקול מלא ביטחון, ״הדבר הראשון שעלה לי בראש – זו המחשבה עליך, אליאב. יותר מהחשש מפני מה שעומד לקרות למשפחה שלי, הייתה לי דאגה כלפיך. אני מכיר אותך, ויודע שלא מדובר בסוג התנהגות שמאפיין אותך, לא בהווה, לא אחרי עבודה של שנים. הפחד הגדול שלי היה, שאתה נסוג לאחור. שההתקדמות שלך הפסיקה, ושוב אתה חוזר לאותם זמנים שבהם כל מה שרצית היה לנקום במערכת שלתחושתך התנהגה אליך באופן מחפיר. חששתי מפני המניע שלך, מפני הסיבה שגרמה לך לעשות משהו – שלא הייתי מצפה שתעשה, לא כמו שאני מכיר אותך היום״.

על פניו של אליאב עלתה באופן מידי הבעה מפקפקת. ״אז את הכול עשית בעצם בשבילי...״ הוא סיכם בנימה קצרת רוח, וברור היה שאין טיפת אמון בקולו.

ההבעה על פניו של ברוך נותרה רגועה. ״לא ממש, ולא לאורך כל הזמן,״ הודה. ״כמו שאמרתי, זו הייתה המחשבה הראשונה שלי. אני לא יכול לומר שאחר כך לא היו לי מחשבות אחרות. דאגה לאשתי, למשפחה שלי, מחשבות שליליות מכל מיני סוגים, וגם קצת כעס על הבחירה שלך. כעס שאני לא רואה סיבה להתנצל עליו, כי ההשפעה העיקרית של הצעד שלך – היא עליי, על המשפחה שלי, על אשתי. אני חושב שההחלטה שקיבלת היא החלטה לא טובה, ואני מקווה שאני מכיר את עצמי מספיק טוב כדי לומר – שגם אם היה הצעד שלך מכוון כנגד אדם אחר או משפחה אחרת, דעתי לגביו לא הייתה משתנה. אני מניח שלא ציפית לתמיכה מצידי בצעד הזה, כך שמלכתחילה – גם אתה ידעת שלא מדובר במשהו שאוכל לתמוך בו אי פעם״.

נראה שמילותיו של ברוך עוררו אצל אליאב חוסר נוחות, אולם הוא לא השפיל את עיניו. ישיבתו נותרה עדיין זקופה, גאה, ואולי מתריסה. אולם מצד שני, הוא בחר לשתוק, והיה בכך כדי להעביר את המסר – שלעת עתה, הוא אינו דוחה על הסף את דבריו של ברוך.

״כאשר הציע לי דודי לבוא לכאן,״ המשיך ברוך, ״היה רגע שבו חשבתי שאולי אוכל לגרום לך לשנות את דעתך, לחזור בך מהצעד שאתה מתכנן. אבל אז, חשבתי שוב על התוכנית שלי והגעתי למסקנה שאני לא מוכן לזה. לא מוכן לחשוף את הפעילות שלי, לא מוכן לחשוף את כל מה שבנינו פה. הרגשתי שזה גדול עליי, הרגשתי שהסיכוי שאצליח לשכנע אותך – לא שווה את הסיכון״.

״הסיבה שאני בכל זאת פה, היא שבאותו רגע – שוב התעוררה אצלי המחשבה הזו על הסיבה שגרמה לך לעשות את זה. שוב שאלתי את עצמי, באיזה מצב אתה נמצא. מה יכול היה לגרום לך לפעול כפי שפעלת. מדוע תהיה מוכן להפסיד כל כך הרבה בשביל להשיג משהו שמזמן כבר הפסקת לחפש. השאלות האלו, החשש הנורא הזה – שאולי קרה לך משהו, או שמישהו מכריח אותך לעשות משהו שאתה לא רוצה, הוא הסיבה היחידה שבגללה הסכמתי. אילולי הדאגה הזו, לא הייתי יושב עכשיו על הכיסא הזה. לא הייתי עושה משהו שהוא כל כך לא נוח לי. חשוב לי שתדע את זה, ומבחינתי – עשיתי את שלי. ההחלטה אם להאמין לי או לא, היא רק בידיים שלך״.

אליאב שילב את ידיו, ממשיך להביט בברוך בשתיקה. היה משהו מהורהר בהבעתו, נראה היה שהוא חושב על הדברים ומתלבט אם לקבל אותם.

רק לאחר רגעים ארוכים של שתיקה, הפר אליאב את הדממה. ״נו, מה גילית?!״ הוא שאל, והנימה הצינית הייתה עדיין בקולו.

ברוך צמצם את עיניו. ״למה אתה מתכוון?!״ שאל.

אליאב רכן קדימה. ״אמרת שדאגת לי,״ הסביר. ״אמרת שחששת שקרה לי משהו, שאני עובר משהו לא טוב. איך אני נראה לך?! סביר?!״

זו הייתה שאלה מפתיעה למדי, ולברוך לא הייתה תשובה עליה. ״אני עדיין לא יכול לקבוע,״ הוא אמר בפשטות. ״אתה נראה יותר טוב ממה שחשבתי, אבל החשדנות הזאת שלך... היא לא נותנת לי להבין כלום ממה שעובר עליך. אולי אם תסכים לשתף אותי במשהו מהמחשבות שלך, או אפילו במשהו שעשית או שעשו לך בזמן האחרון – יהיה לי קצת יותר עם מה לעבוד״.

אליאב התרומם בסערה ממקומו, וברוך – שהופתע מהתנועה הפתאומית, נסוג אחורנית. ״אתה יודע מה,״ אמר אליאב, ״הלוואי שהייתי יכול לסמוך על מישהו בתקופה הזאת. תאמין לי, שאני רוצה בזה יותר מכולם. אבל חטפתי מספיק, הרבה יותר ממה שבן אדם צריך לחטוף. מבחינתי, אין בני אדם שאפשר לסמוך עליהם. לא כרגע״.

״בכל מצב,״ הוא אמר, וכעת היו פניו מופנות לכיוונו של דודי, ״אני צריך לספר לכם את האמת. נהניתי לעצבן אותך, דודי, אבל הגיע הזמן לומר די - כי חבל על הזמן של כולנו. האמת היא, שכשהגיעה אליי ההקלטה – לא היה שום דבר בעולם שיעצור אותי מלפרסם אותה, אבל מה שקרה אחר כך – שינה לי את התוכניות לגמרי. אתם כנראה לא קלטתם, אבל את הקובץ של ההקלטה העברתי לתוכנית התחקירים בסוף השבוע שעבר, עוד לפני שקרה לרבנית מה שקרה״.

עיניו של דודי נפקחו לרווחה. ״מה?!״ הוא שאל בבלבול. ״איך זה יכול להיות?!״

ברוך גם הוא נראה מבולבל, אבל הוא קימט את מצחו – ולאחר כמה רגעים הוארו פניו. ״נכון,״ הוא אמר, ״לא שמתי לב לזה לפני כן, אבל כשדיברתי עם החבר׳ה – הם אמרו שאתה מסתגר כמה ימים, שאתה לא מופיע בעבודה. זה מוזר, אבל נראה שתכננת את זה לפני מה שקרה לרבנית...״

אליאב הרכין את ראשו. ״זה יכול להיות סתם צירוף מקרים,״ הוא אמר, ״אבל את ההקלטה הזו קיבלתי ממישהו, שחשבתי לחבר שלי. הוא רצה שאני אפרסם אותה מיד, ואני התלבטתי בזה כמה ימים בגלל החברים שלי, שכנראה חטפו איזו שפעת שגרמה להם לאבד את השפיות, או משהו מהסוג הזה. הוא אמנם לחץ עלי לפרסם, אבל רציתי עוד קצת זמן. אתמול בלילה, שלחתי לו הודעה – כתבתי לו שקיבלתי החלטה לעשות את זה, אבל מאז הוא לא זמין...״

דודי וברוך הביטו זה בפני זה. ״תקשיב,״ אמר דודי, זעם מתון בקולו. ״משהו אצלך לא בסדר. ערבבת אותנו עם סיפורי סבתא במשך לא יודע כמה זמן, ולאורך כל הזמן הזה שמרת בפנים את כל זה?! איך הראש שלך עובד, אתה יכול להסביר לי?!״

פניו של אליאב חזרו באחת להיות אטומות. ״אנחנו לא חברים, דודי,״ הוא הבהיר. ״אני לא עומד לתת לך דין וחשבון על סדר העדיפויות שלי, ומצידי – אתה יכול להתנדף מכאן בלי להשאיר סימנים. אני לא משחק איתכם, ואם לא האירוע עם הרבנית – היית יכול לקפוץ סביבי על רגל אחת מהבוקר עד הלילה ולא הייתי משנה שום דבר. יש רק סיבה אחת שבגללה החלטתי לחשוב שוב על הצעד שלי. והסיבה היא, שלמזלכם – אני לא אוהב שמנצלים אותי, וההתנהגות של זה ששלח לי את ההקלטה – נראית בעיניי כמו ניצול. לדעתי, יש קשר בין מה שקרה לרבנית לבין העובדה שהגורם ששלח לי את ההקלטה נעלם פתאום, ואני לא אסתיר מכם את החשש שלי – שאולי מדובר במישהו שאחראי למה שקרה לרבנית. אני לא רוצה להסתבך במשהו שאני לא מבין, ולכן – עוד לפני שהתייצבתם כאן, שניכם, כבר קיבלתי החלטה לדחות את הפרסום של ההקלטה לזמן שבו הדברים יהיו ברורים יותר״.

זו הייתה אמירה דרמטית, והיא הצליחה לבלבל כהוגן את ברוך ואת דודי, שהתקשו להבין את הלך הרוח של הצעיר שממולם. ״אז אתה רוצה לומר לי...״ סיכם ברוך באיטיות מסוימת, ״שלמעשה – כל השיחה שלנו הייתה חסרת משמעות?!״

אליאב נענע את ראשו. ״לא ממש,״ הבהיר. ״רציתי בהחלט להבין מה עומד מאחורי ההופעה שלכם פה, ובעיקר רציתי להבין את המניעים שלך – ברוך. היה לי חשוב לשמוע אם השתנית עד כדי כך שהאינטרסים שלך זהים לאינטרסים של דודי, ואני מוכרח לומר לך – שבינתיים היית בסדר, למרות שאני לא ממש יודע אם אתה באמת מתכוון למה שאתה אומר״.

ברוך רצה להגיב, אבל דודי לא אפשר לו. ״תמתין רגע,״ הוא אמר בנימה של דחיפות, פונה ישירות לאליאב. ״אמרת שמישהו שלח לך את ההקלטה, נכון?!״

אליאב נראה כמו מי שציפה לשאלה בנושא. ״נכון,״ הוא אישר. ״אבל אל תצפה ממני לומר לך מי זה, לא רק בגלל שלא תצליח לשכנע אותי לתת לך מידע, אלא גם בגלל שאני בעצמי לא יודע. כבר שבועות שאני בקשר עם הבן אדם, ואין לי שום פרט של מידע לגביו״.

״לא הבנתי...״ מיהר דודי להקשות. ״איך אתה אתו בקשר, ואתה לא יודע עליו כלום?!״

״הוא יצר אתי קשר דרך הרשת החברתית,״ השיב אליאב, בהבעה של מי שהוכרח לומר מה שאינו רוצה. ״הוא הציג את עצמו כמי שמכיר את הרב, ולטענתו – הוא מכיר אותי דרך חבר משותף, והוא יודע שבעבר הייתי מוכן לעשות הרבה כדי להתנקם במערכת. הוא שלח לי את ההקלטה כדי לראות כמה אני רציני, ככה הוא לפחות טוען, ולפי מה שהוא אומר – יש לו הרבה חומר, שההקלטה הזו היא משחק ילדים לעומתו. חומר פלילי, על הרב ועל הנהלת הקהילה״.

המילים האחרונות גרמו לדודי להחוויר באחת, אולם ברוך – נראה כמו מי שמוטרד דווקא ממשהו אחר. ״אני לא מצליח להבין,״ הוא אמר. ״אם ניסית להשיג את הפרטים של השולח ההוא, איך זה ייתכן שלא הצלחת בכך?!״

דודי הביט בו בחמלה מסוימת. ״עולם הרשתות החברתיות כנראה רחוק ממך כל כך, שאתה לא מכיר אפילו את המציאות הבסיסית ביותר,״ אמר בנימה של יודע דבר. ״אין דרך להתחקות אחרי קובץ שנשלח ברשת, כך שזה הכי מובן בעולם״.

ברוך חייך חיוך מבויש. ״אני מסכים איתך שאני לא מבין כלום ברשתות חברתיות,״ אמר. ״אבל אני מכיר במקרה את העבודה של אליאב, ואני יודע שהוא מתמחה במערכות מידע ממוחשבות. אם הבנתי נכון, זה בדיוק התחום בו הוא מצטיין, אני צודק - אליאב?!״

אליאב אישר את דבריו של ברוך בניע ראש. ״בהחלט״. אמר. ״אני כבר שנים במחשבים, ואני מסוגל בהחלט למצוא עקבות דיגיטליים שיובילו אותי למחשב ספציפי שממנו נשלחו הודעות או קבצים. במקרה הזה, ההצפנה היא מעל היכולות שלי. זה לא פעם ראשונה שמשהו כזה קורה, אבל זה אומר משהו על השולח. לצערי, למרות הניסיונות שלי לפצח את זה, בינתיים – יש לי רק מה שהשולח רצה שאדע לגביו, וזה כלום ושום דבר. חוץ משם משתמש אנונימי – אין לי כלום״.

על פניו של דודי הייתה עדיין הבעה של מי שחטף מכת אגרוף לפני זמן קצר. ״שם המשתמש לא יכול לגלות כלום?!״ הוא שאל בנימה של מי שמנסה להיאחז בכל תקווה שהיא.

אליאב לא נראה כמו מי שמשתתף בצערו של דודי. ״שום כלום,״ הוא אמר, מתקשה להסתיר את החדווה שבקולו. ״שם המשתמש הוא ׳המזוקן׳. נראה אותך עושה עם זה משהו...״​