לא יודעת איך היא נגמרה. מי? לא, לא השוויגער, השיחה.
אלחנן אפילו לא זורק לי מילה, ואולי זאת אני שלא מדברת אתו? במצבי, זוטות שכאלה – כבר אינן מענינות אותי. עברתי את רמת ה'מי התחיל', ולא למקום טוב יותר, אלא לבור עמוק פי כמה. מאזן כוחות של מבוגרים ממני, צודקים, אולי.
"אני הולך" בסוף אלחנן מתחיל, או בעצם גומר, אותי. לאן הוא הולך עכשיו בדיוק? ולמה?
"אבבבל" שוב הגמגום הנדוש הזה שלא עוזב אותי, 'צריך לחוקק חוק שאנשים שמגמגמים בשעת מבוכה יקבלו על כך קצבה מהביטוח לאומי!' אני חושבת לעצמי בציניות רלוונטית, אלחנן מקשיב ל'אבל' המתגמגם שלי בחוסר סבלנות, ודווקא פרצופו התוהה, כמעט תמים – בוקע את גבולות הגמגום הנבוך ומוציא ממני ברקים ורעמים שגם אני לא ידעתי שקיימים בתוכי.
"אתה לא מתבייש?" בחיים לא צעקתי ככה, מבטיחה לכם, זה לא שאני כל כך שקטה, זה המציאות, שאף פעם לא הוציאה אותי כל כך מכלי. אלחנן מביט בי נדהם, אבל זה לא עוזר לו, גם לי לא, רק מוסיף שמן עמוק למדורת הזעם שמתלקחת בי, חוברת לגיצי אשמה ועלבון.
"למה לא הגנת עלי?" אני מרגישה שהרימון המתפוצץ שמתבשל בתוכי זמן רב – יוצא עכשיו לאור בזיקוקים לא מרהיבים, "איך יכולת לנהוג ככה, אה???????" ובגלל שבדיבור לא רואים את סימני השאלה, אני מגנת את ה'אאהההה?' בעצבים בולטים במיוחד.
לולא היה זה עצוב – היה זה מגלגל מצחוק, חי חי חי. נורא נחמד לראות בן אדם שזוג העיניים שהוא פוער מתחרה עם גודל הפה, במיוחד שזה מולך, ועוד עלייך. אבל מהר מאד גם בועת התדהמה שלו נמוגה, ומילים, שאפילו לו לא מתאימות – יוצאות ממנו, כברימון נגדי.
"אני לא יודע מה את רוצה! למה את מסתבכת ככה? למה את הורסת לעצמך? מה את רוצה ממני? מה את רוצה מאמא שלי?" הוא רוקע רגל, מדגיש את המילים, מסנן אותם, ולמרות שמתחשק לי לענות, הו הו לענות – אני שותקת, בחולשה.
"אני הולך!" הוא שוב לוקח את הכובע, לובש אותו, פותח את הדלת, יוצא, סוגר. לא מסתכל אפילו אחורה לראות את הנשמה העלובה שהשאיר שם, שכמו בת גן, מניחה את ראשה על ידיה ופורצת בבכי חרישי.
שתי דקות, כוס מים ואני מתעשתת. מחייגת, אלחנן לא עונה, גם בפעם השניה לא, רק בפעם השלישית הוא מרים אחרי הצלצול הראשון, ובקול זר, כעוס, טורח לשאול אותי "מה את רוצה?"
"שתחזור!" אני עונה לו, אני לא כל כך נחושה כמו שאני משדרת, אבל לפי הרוח הנושבת ממנו אני שומעת שעדיין נותרה לי השפעה עליו כשהוא עונה "בסדר, אני כבר חוזר, מה הלחץ?"
ה'כבר חוזר' שלו מתארך לחצי שעה, בהם אני לא גומרת לשחזר במוחי את השיחה, לנתח, לגרוס, לשים את האצבע על הנקודה בה טעיתי. איפה זה היה? בתמימותי הבוסרית והנלעגת, חשבתי שאני מגיעה בבגרות ראויה לציון, בהידברות פתוחה ומודרנית, שואלת, מבררת, מיישרת הדורים עוד טרם הסתבכו, מרגיעה, מכריזה, בטוחה. וכי עברתי על איזה כלל שכולם יודעים ואני לא? אולי השאלה שלי על מה שדברה עם חוה התבררה כחטטנות חצופה? ואולי הדברים כפי שהצגתי אותם היו רדודים ועקלקלים? משום מה, נראה לי שהתשובה שלילית.
נכון, גמגמתי, נו אז מה? אני בן אדם! אני לא אשמה שאנשים מכובדים כמוה חלילה לא מאבדים את לשונם בשעת מבוכה, כנראה לא רק הדם שלהם בצבע אחר, אלא גם הצלילים והטיון, אבל אני, כבת אנוש – מסתבכת בזמנים שכאלה. לא חושבת שהשתמשתי במילים בוטות מידי, או מורידות כבוד, בסך הכול באתי לברר! להבהיר!
וכשידית הדלת אותתה שאלחנו שב אל הבית, ידעתי שאני יוצאת למלחמה. ולא אצא ממנה – עד שאנצח, לחלוטין.