סיפור בהמשכים אם בארזים נפלה קצפת

בונבוניירה פיקנטית

משתמש מקצוען
מוזיקה ונגינה
חוזרת הביתה, בקושי נגררת, אלף טון על גבי, על כתפיי השמוטות, על ליבי הקורס.

אלחנן לא בבית, השקט האוורירי טוב לי. נשכבת על המיטה באפיסת כוחות, מרגישה נשימות כבדות שממלאות אותי, מסך שחור ועקשן שמתעקש לפלס במוחי, מה. אני . עושה. עכשיו?

הטלפון מצלצל, זו ברוריה, אני לא מרימה. שוב צלצול שקט, אמא, גם לא עונה. בועת האין אונים עוטפת אותי, מחכה לסיכה שתנפץ אותה, תחזיר אותי לעולם המעשה במקורקע, היציב, הבטוח.

הוילון הוורדרד מתנודד מולי ברוח קלה שמניעה אותו, השמש מציצה מבעדו, השידה הלבנה מבריקה מצחור עמוק, על המיטות מצעי מלמלה שנותנים הרגשה של בית מלון חלומי, ריח וניל מתקתק מבעד למפיץ הריח, מציאות אוטופית, שהיא לא חלק ממנה.

הטלפון לא חדל מלצלצל, ברוריה, ועוד פעם היא, כנראה רוצה להודות על המכתב המקולל ההוא.

שופתת לי מים לכוס קפה אומללה ראשונה להיום, וכשהחלב מבעבע קריר – רותח אני עונה לטלפון שלא פסק מלצלצל.

"כן?" אני מחפשת משהו מתוק ללוות את הקפה המר, ברוריה, נפש תאומה שכמותה – מיד מבינה שמשהו עובר עלי, אני שומעת איך היא מנסה לגשש, לא להתערב יותר מידי, אבל להראות לי שהיא פה "הכול בסדר בעבודה?" אני לא עונה. מפחדת שאם אני אדבר – הכול יתפרץ ממני בבת אחת, באשד בלתי נגמר. ויותר ממה שאני מפחדת מלהיות מגוחכת בעיניה ובעיני אני חוששת מגילוי הלב הרותח, מכך שאני לא אקבל מענה לאינאונים הבוער, וכשברוריה לוחצת רק עוד קצת אני נשברת, שופכת הכול, בקיתון שופע שלא משתתק עד שאני מתארת לפרטי פרטים את היום הנורא שעבר עלי.

שתיקה מזדהה נושבת אלי מבעד לאפרכסת, כשיש הבנה ענקית – אין צורך במילים גדולות, הלב מספיק, ממלא את החלל הריק בחום מלטף.

"אז מה אנחנו עושות?" היא כל כך מותק ברוריה, מה 'אנחנו', כאילו זו צרתה המשותפת, לא סתם היא חברתי הטובה ביותר, טובה בדו משמעות, בכל כיוון של המילה.

"לא יודעת". אני חדה ודוקרנית, משליכה הכול ממני, אין לי כוח להתמודד.

"אפשר לקפוץ אליך עכשיו?" אני מעיפה מבט בשעון, יש עוד שעה וחצי עד שאלחנן יחזור וברוריה אומרת שהשעה בה תהיה אצלי שווה את הדרך של רבע השעה.

היא נוחתת אצלי עם מילקשייק ורדרד וקוראוסון מדיף ניחוח טרי. עורכת את השולחן עם כלים חד פעמי מאולתרים ומקנחת בכדור גלידה בטעם קפוצ'ינו, כמו שאני הכי אוהבת. למרות שלא מתחשק לי לטעום גם דובדבני קצפת – המסירות שלה מטעימה לי והאוכל מצליח להחליק בגרון.

היא לא אומרת לי "שום דבר לא קרה" או "מה את לוקחת קשה? אפשר לחשוב..."

רק נותנת את כולה, בלי עצות משפטים או יומרות, במילקשייק קריר וקוראוסון חם.

ורק לפני שהיא יוצאת, עם שקית מלאה בשאריות הארוחה המאולתרת לאשפה היא מחזיקה לי את הידיים חזק ולוחשת "אלישבע ,היום זה נראה לך נורא, בעיקר כי את מבלבלת, מבוהלת, לא יודעת מה יהיו ההשלכות פוחדת שלא יאמינו לך ולא מעזה לדבר אפילו, אבל לדעתי, בדברים מסובכים כאלה – הדרך הישרה והישירה היא המוצלחת ביותר, תרימי טלפון לשוויגער, תגששי אם היא שמעה ופשוט תאמרי לה את האמת, עם ראש זקוף וחיוך מרפרף" והיא סוגרת אחריה את הדלת, שובל מילותיה ממלא את הבית בנצנץ קסום ומנחם.
 

אנטיפטרוסה

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
נו... ועכשיו אנחנו בהמתנה להתרה
האם תאמין השוויגער המוקפדת והמושלמת, זאת'י שלעולם לא טועה, לוידוי כן מלב אל לב?
 

עטרה ד

משתמש מקצוען
וואו. פרק יפה ממש!
מחכים להמשכים טובים לפחות כמו הקודמים...

אפשר ביקורת פיצפונת?
כל הפרקים כתובים בסגנון מאוד מסויים; מעבירים את החיים כמו שחיים, בצורה האמיתית, היפה והכואבת. (וזו חתיכת מומחיות...)
היא מחזיקה לי את הידיים חזק ולוחשת "אלישבע ,היום זה נראה לך נורא, בעיקר כי את מבלבלת, מבוהלת, לא יודעת מה יהיו ההשלכות פוחדת שלא יאמינו לך ולא מעזה לדבר אפילו, אבל לדעתי, בדברים מסובכים כאלה – הדרך הישרה והישירה היא המוצלחת ביותר, תרימי טלפון לשוויגער, תגששי אם היא שמעה ופשוט תאמרי לה את האמת, עם ראש זקוף וחיוך מרפרף"
הקטע הזה של 'מחזיקה לי את הידיים ולוחשת' קצת מידי... איך לומר? פתטי? ציורי? בקיצור- לא מתכתב עם הסגנון.
ואולי תתמהי- מה אני מתנפלת על קטע קצר בסופו של פרק?
בדיוק בגלל שזה בסופו של פרק, אנחנו (הקוראים) יותר זוכרים אותו.

את יכולה חופשי להתעלם מההערה, ייתכן וזה נטו ראיה שלי.
 

בונבוניירה פיקנטית

משתמש מקצוען
מוזיקה ונגינה
וואו. פרק יפה ממש!
מחכים להמשכים טובים לפחות כמו הקודמים...

אפשר ביקורת פיצפונת?
כל הפרקים כתובים בסגנון מאוד מסויים; מעבירים את החיים כמו שחיים, בצורה האמיתית, היפה והכואבת. (וזו חתיכת מומחיות...)

הקטע הזה של 'מחזיקה לי את הידיים ולוחשת' קצת מידי... איך לומר? פתטי? ציורי? בקיצור- לא מתכתב עם הסגנון.
ואולי תתמהי- מה אני מתנפלת על קטע קצר בסופו של פרק?
בדיוק בגלל שזה בסופו של פרק, אנחנו (הקוראים) יותר זוכרים אותו.

את יכולה חופשי להתעלם מההערה, ייתכן וזה נטו ראיה שלי.
תודה על ההערה.
היה נראה לי מתבקש מדמותה של ברוריה והקשר של עם אלישבע, אבל כמובן ייתכן שטעיתי.
 

בונבוניירה פיקנטית

משתמש מקצוען
מוזיקה ונגינה
מממ
ואיך כל זה קשור לקונפליקט העיקרי שסביבו סובב הסיפור: אלישבע ואלחנן, אלישבע והמשפחה שלו, אלישבע ועצמה?
התרת הסיבוך הטכני הזה תפתור, או לפחות תיגע - גם בהם?
מעניין.
הו הו.
זה רק קצה הקרחון של ההסתבכות.
מרחמת על אלישבע על מה שהיא הולכת לעבור, אבל טוב, זה הכבר ספוילר...
 

+shira

משתמש סופר מקצוען

RACHELIZ

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
פרסום וקופי
משהו לא ברור לי, וגם אם אלישבע הייתה בדיכאון, בגלל זה מגיע לה יחס מנוכר מחווה, ועוד שמקום העבודה הוא עמותה שכזו?
 

בונבוניירה פיקנטית

משתמש מקצוען
מוזיקה ונגינה
משהו לא ברור לי, וגם אם אלישבע הייתה בדיכאון, בגלל זה מגיע לה יחס מנוכר מחווה, ועוד שמקום העבודה הוא עמותה שכזו?
מקום העמותה הוא לא כזה אבל את צודקת.
בהמשך מקוה שיתבהרו הדברים.
 

בונבוניירה פיקנטית

משתמש מקצוען
מוזיקה ונגינה
האצבעות שלי רועדות על המקשים. אפס, חמש, ארבע. שלוש. אחת. חמש. שש. אחת- מפסיקה.

אלחנן יחזור עוד מעט, וזה אמא שלו, בכלאופן. האם יהיה זה הוגן שלא יהיה שותף?

ציפור קטנה ודורסנית לוחשת לי –שלא שותף יהיה לי, אלא עוד זירה להילחם בה, אבל אני הודפת אותה במהירות, אלחנן הוא בעלי, לפני ואחרי הכול, ואסור לי לשכוח את זה.

ארוחת ערב, יש חיה כזו, שפעם שכחתי להכין אותה. והיום? היום אין לי כוח.

אסור לי, ברור. השיש מביט בי בשתיקה נוזפת, וזכוכית השולחן משתקפת עלי בתמיהה, ומילא הם, לא יכולים לדבר ולנאום לי כמה זה לא בסדר, שאני לא ממלא את תפקידי, בשלמות מדופלמת. אבל אלחנן? אלחנן לא ישתוק.

שלווה מוזרה ממלאת אותי, הבית כבר חשוך, אני לא טורחת להדליק את האור, העמימות מתאימה לי עכשיו, זהה לליבי. רגיעה הלא מובנת מטפסת בי, מן השלמה של מי שנפל עמוק, וטוב לו שם, לא מחייב, משחרר, אחחח.

הנה, המפתח מסתובב, לא זוכרת בכלל שנעלתי, האור נדלק, אני יושבת, על הכיסא, מחייכת, לא כלום, רק מחייכת, חיוך לא מטופש, אומרת שלום, וזהו, לא כלום.

"מה נשמע?" בדרך כלל זו אני ששואלת, ואלחנן עונה, מששמטתי תפקידי – לוקח אותו אלחנן בזרועות פתוחות, מחייכות, הוא מתיישב מולי, לא שואל כלום על האוכל, עדיין.

"איך היה בכולל?" בינתיים הכול רגיל, כאילו, שאלות של סתם, פינג פונג מובנה וקבוע, הפצצה תגיע עוד מעט, לאט, לאט.

"היה מצוין, גישמאק". אני מחייכת בגאווה, ולרגע אנחנו זוג צעיר, קסום כזה, זוהר.

"ממממ.." אלחנן מתחיל, אני רואה את גלגלי מוחו נעים בחיפוש אחר המילים המתאימות לשאלה, איך הוא ינסח אותה הפעם? "מה עם ארוחת הערב?" או "מה קרה הפעם?" ואולי בוטה ותמציתי יותר – "מה עובר עלייך?"

אבל הפעם הוא דווקא עדין ומנומס "לא הכנת ארוחת ערב" הוא אומר, "אני רעב" הוא לא מתבייש להודות – ואני, כגמלונית, במקום לשמוע את ההמשך, קוטעת אותו, לא רוצה לשמוע "לא היה לי כוח להכין!"

מרגישה מטופשת, ילדת גן שרוקעת ברגל כדי שישימו אליה לב, ואולי זה מה שאני? או כולנו? ילדים קטנים בלבוש של גדולים.

אלחנן עדיין לא שואל מה שמתבקש ממנו, הוא דווקא בסדר כשהוא אומר "לא נורא, נראה כבר מה נאכל" וקצת פחות בסדר שהוא מסביר את עצמו בטוב טעם "פשוט, אצל אמא שלי, אממ.. זה אף פעם לא היה קורה"- עד שאני תוהה לחשוב, איך הבנאדם החכם הזה לפעמים כל כך טיפש?

הוום, והוא עדיין לא יודע שלהזכיר את אמא שלו עכשיו – זה כמו מטפחת אדומה מול שור זועם, חבל בביתו של תלוי, שוויגער בביתה של כלה, מסובכת.

אני שורטת קלות את שולחן הזכוכית, המתח משאיר חריצים, אני מתחילה לדבר, בהתחלה בשקט מגומגם, וכשאני נזכרת בביטחון של ברוריה – שאמנם יועד במקורו אל השוויגער אבל עוזר לי גם כעת, להרצות, בביטחון, בשטף, נטולת אשמה, מספרת דברים כהוויתם.

העיניים שלי מושפלות כשאני גומרת לספר, לא בבושה, במבוכה, אבל מכשאני מסיימת את המונולוג הארוך ועוברות דקות ארוכות של שתיקה – אין לי ברירה אלא להרים אותם, לפגוש בים התכול בעיניו של אלחנן, ובזיק – שאני עדיין לא מצליחה להבין.
 

miri012

משתמש מקצוען
ווואו! פרקים נפלאים!
לא הייתי כאן קצת זמן, והרווחתי לקרוא עכשיו חמישה פרקים ברצף.
מזכיר את החוויה של לקבל ערימת עיתונים משכנים ולפתוח את כולם באותו סיפור בהמשכים :)

מרגישה שוני קל באווירת הכתיבה בין הפרקים שהיא בעבודה או עם ברוריה לבין הפרקים עם אלחנן. משהו בדינמיקה ביניהם מוציא ממך כתיבה אותנטית במיוחד. סתם אומרת...
 

מגבת

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית

בונבוניירה פיקנטית

משתמש מקצוען
מוזיקה ונגינה
את השיחה הזו לא אשכח לעולם.
גם כשאהיה בת מאה ועשרים, עם עדת נכדי נינים וצאצאים בלי עין הרע, את השיחה הזו – לא אשכח.
גם מים שיזרמו בירדן, הסכמי שלום שיוחתמו וספיקו להיפרם – לא ירחיקו ממני את הזיכרון החי, הלוהט, שמידי פעם צורב בי, ובעיניי. בשקט.


"אז את אומרת בעצם שעכשיו אמא שלי חושבת עליך כל מיני דברים מעניינים" הוא כאילו קובע, והטון ששלו יבש כזה, כאילו הוא מקריין את מזג האוויר, ואני לא סתם מצב רוח, אני אשתו.
"משהו כזה" אני אומרת, לא מצליחה להסביר אפילו לעצמי את התסכול שנושך בי, מחולל בי שמות נסתרות.
שקט לא ברור יורד בינינו, ריחוק שלא היה אמור להיות, אני לא חושבת שאני צריכה לשבור את הדממה הלא מובנת אבל מכיון שמקשי הטלפון מדגדגים באצבעותי אני מנפצת אותה, בכוח "אולי אני אתקשר אליה?" אני שואלת אותו, רק אני שמה לב לנימת התחינה שיוצאת ממני?
"ומה זה יעזור?" הוא מקשה בנימה למדנית משהו, אני רוצה שהוא גם יענה על שאלתו, שיקשה וישיב, אבל ציפיותי נשארות דוממות מול משיכת כתפו הבלתי מחייבת, אני לבד במערכה, וכמה שזה קלישאתי זה כואב, זה נוקב.
"אתה רוצה שאשים על רמקול?" אני מנסה כמוצא אחרון, מנסה לגרד שיירים של שותפות, הזדהות, ניצוצות של הבנה או חמלה, אבל מבעו אטום כשהוא אומר לי "כן, בטח!" ומשום מה אני מרגישה שלידי נמצא כלב שמירה, לא תומך ומגן.
מאוחר מידי, הצעתי – אז הצעתי, לא יכולה להתחרט. כמו דז'ה וו האצבעות שלי שוב רועדות על המקשים, גם הרגליים מתנדנדות יותר מידי ועווית בלתי רצויה חולפת בפני, עכשיו אני לפני השיחה, מושפלת, נבוכה, איך אראה אחר כך?
השוויגער דוקא עונה מהר, והמח מאכל בי בקצות אצבעותי, היא מדברת רגיל, וגם אני, אנחנו מפטפטות על הא ודא בנאלי ואני ממש לא יודעת איך להתחיל.
מה חשבתי לעצמי? שהיא תתחיל מעדנות לחקור אותי לפשר השמועה שהגיעה אליה ואני אצטרך 'רק' להסביר את עצמי?
שהיא תאמר לי בחום 'אלישבע, לרגע לא האמנתי לחוה, את כלתי האהובה, ואף שמועה מסתורית ובלתי מבוססת לא תצליח להפריד בינינו!'
או לפחות היתה באה ככה, ישירות – ושואלת: 'אליייישבע (מתנגן כזה) מה אני שומעת עליך?' ולא אכפת לי שאפילו תצעק ותנזוף, העיקר שיתנו לי פתח, כחודו של קיסם, שאוכל ליטול קורה מבין עיני.
אבל השיחה השגרתית שתופסת אותנו עכשיו גרועה יותר מכל תרחיש שלא דמינתי, כאילו כלום, כאילו. לא צריך אוזן חדה מידי לשמוע רתיעה מרוחקת שדוקרת בלי מילים.
"אז דיברת עם חוה לאחרונה?" אני שואלת, ומרגישה טיפשית למדי, ממתי כלה מתערבת במערכת החברותית של השוויגער? ועוד בבוטות בלתי מסתתרת כזו? אבל השוויגער כביכול משתפת פעולה, וחבל "אני מדברת איתה כל יום אלישבע" הטון לא נוזף, אבל נחרץ, והמילים שאי פעם היו לי נאבדות.
"אממממ..." אני מתגמגמת, מקוה שמישהו יוציא אותי מהבוץ שאני על סיפו, שולחת לאלחנן מבט מתחנן, לא מתביישת בדמעות שמציפות את עיניי, אבל הוא? כאילו לא מבין מה אני רוצה ממנו, חומה מתגבהת בעיניו, אטימות בצורה.
"אז כשדיברת איתה בפעם האחרונה" אני מוציאה שברי מילים מתוך הגמגום "היא...היא אמרה לך משהו????"
השתיקה שבקו לא שקטה, אלא זועקת, וכשעובר רגע ארוך עד שהשוויגער עונה "היא אמרה הרבה דברים, אני לא יודעת לאן את מכוונת! " הסכנה מצלצלת באזני, צריכים להיות חרשים בשביל לא לשמוע אותה, לחוש בה.
 
נערך לאחרונה ע"י מנהל:

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קיט ב'

ט בַּמֶּה יְזַכֶּה נַּעַר אֶת אָרְחוֹ לִשְׁמֹר כִּדְבָרֶךָ:י בְּכָל לִבִּי דְרַשְׁתִּיךָ אַל תַּשְׁגֵּנִי מִמִּצְוֹתֶיךָ:יא בְּלִבִּי צָפַנְתִּי אִמְרָתֶךָ לְמַעַן לֹא אֶחֱטָא לָךְ:יב בָּרוּךְ אַתָּה יְהוָה לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ:יג בִּשְׂפָתַי סִפַּרְתִּי כֹּל מִשְׁפְּטֵי פִיךָ:יד בְּדֶרֶךְ עֵדְוֹתֶיךָ שַׂשְׂתִּי כְּעַל כָּל הוֹן:טו בְּפִקֻּדֶיךָ אָשִׂיחָה וְאַבִּיטָה אֹרְחֹתֶיךָ:טז בְּחֻקֹּתֶיךָ אֶשְׁתַּעֲשָׁע לֹא אֶשְׁכַּח דְּבָרֶךָ:
נקרא  9  פעמים

לוח מודעות

למעלה