סיפור בהמשכים אם בארזים נפלה קצפת

מגבת

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
מאד הפריע לי שבתוך הצעקות שלה הפסקת בכתיבה, כשהקורא בשוון של קריאה והוא יודע שעכשיו האישה צועקת, זה מפריע מאד תיאורים באמצע.

ההפסקות בתוך הצעקות דווקא שידרו משהו מסוים מאד, לדעתי.
היא לא צועקת ברצף, בביטחון, בחופשיות.
היא לא מצליחה להוציא בשטף את הכעס ולהשתחרר.
היא צועקת בזעם אבל נבוכה.
היא עצבנית אבל המילים שלה נתקעות.
הכל נשאר לה אצור בלב.
אגב, זה מה שמוסיף למוזרות שלה.
אללי.
ליבי עליה...
 

בונבוניירה פיקנטית

משתמש מקצוען
מוזיקה ונגינה
פרק מקסים!!!!




מאד הפריע לי שבתוך הצעקות שלה הפסקת בכתיבה, כשהקורא בשוון של קריאה והוא יודע שעכשיו האישה צועקת, זה מפריע מאד תיאורים באמצע.
הערה צודקת. במבט משני גם לי אישית זה מפריע.
אבל
כמו שהזכירו פה, זה בא לגלם משהו שאולי הייתי צריכה להעביר בצורה אחרת.
אלישבע- לא צועקת מעדנות, בביטחון, עומדת על זכויותה, יודעת שהיא צודקת.
היא מתנדנדת.
לרגע בטוחה - למשנהו תוהה.
לרגע צועקת - ואחריו חלשה.
מן קוקטייל בלתי אפשרי וקורע.
 

בונבוניירה פיקנטית

משתמש מקצוען
מוזיקה ונגינה
יש לי כבר תוכנית פעולה. מגובשת להפליא. אסטרטגית כמו הפלישה לנורמדי. ערמומית כמו מרגל סדרתי.

לא, אין לי תוכנית פעולה, ולא נעליים. לא דובים ולא יער. רק אדמה חרוכה. זה רק הרצון הבוער שלי שמשקר לי, לועג לי ברצוף, יורק אש. אני חלשה כל כך, אין אונים מול הדברים שגדולים כנגדי. מתביישת, עלובה.

הלילה עבר עלי בהתהפכויות הלוך חזור. אלחנן ישן שמונה שעות, צלולות, עמוקות, מלאות חלומות. רק אני קיפלתי ידיים ורגליים במתח, משחזרת באקסטזה, נחושה ונופלת.

כשהוא קם בבוקר – כאילו הכול היה רגיל, רק המבט קצר הרוח שהוא שלח בי איים למוטט אותי.

דבר ראשון אני צריכה להחזיר את שיירי כבודי האבוד, לקרצף אותו, להעלות אותו מהמצולות בו הוא טבע. אני לוקחת את הטלפון, לא חושבת אפילו, כן בטוחה. אם אני אשדר עסקים כרגיל – הם ככה יהיו, לפחות יראו כאלה, ממבט שטחי, של חלון ראווה.

מחייגת, השוויגער עונה, אני מצליחה לגייס איזו שאלה בלתי קשורה: "מד אהבתי את המתכון של הדגים הבולגריים, תוכלי לתת לי אותו?" היא נותנת בשמחה, כאילו כלום לא היה. רק בטון שקוף עומד, חי, מוחשי, נפיץ, אבל כלפי חוץ – כאילו דגים מבולגריה הם פסגת שיחתנו, והמתכון שלהם מעניין כבחירות דישראל.

אני פותחת, היא נותנת, בזה שהיא מדברת כאילו כרגיל, אבל רק כאילו. לא הולכת צעד יותר מזה. והשתיקה שלה, והפטפוט כרגיל מסנוורים אותי יותר מהכול, מתעתעים, לוחשים סכנה.

לעבודה אני לא הולכת. איך אפשר ללכת למקום בגידתי כל כך? ממילא כרגע אני לא חסרה לאף אחד, וחוה בטוח לא תשמח לראותאותי מול העיניים, גם אני לא אוכל לראות אותה, להסתכל עליה, להיישיר לה מבט, שאומר הכול.

אז אני נשארת, יושבת שמוטה על הכסא, מסמורטטת, יודעת שהעולם רועד מסביבי, וגם הכסא היציב הוא מקסם שווא. הרי מה שהתחיל לא נגמר בזה. וגם אם השוויגער, ואפילו אלחנן לכאורה ממשיכים בדרך הסלולה – ההשלכות עוד בוא יבואו, ואיך אתמודד איתם?

לוקחת את הטלפון, שותה את הספרות, המוכרות. ברוריה מרימה לי מיד, כמו הלב שלה יודעת כמה אני צריכה אותה עכשיו. היא בעבודה, אבל יוצאת רגע החוצה, מקשיבה עד הסוף. שותקת.

לרגע אני נבהלת שגם היא הצטרפה אליהם, לקבוצה המרשיעה, אבל כשקולה החם עוטף אותי אני יודעת שרק המאורעות המבלבלים שעוברים עלי גרמו לי לחשוב שטות כזו. "חייבים לחשוב מה לעשות" היא אומרת לי, ואני רואה את גלגלי מוחה נטחנים עד דק. "אין לי כוח!" אני אומרת לה. כשיש מישהו חזק – אפשר להיות חלש, ליפול, הוא ירים אותך. "אני בהלם!" זה מה שהיא מצליחה בינתיים להוציא מן הארסנל, גם אני. בהלם. או הרבה יותר מזה.
 
נערך לאחרונה ב:

+shira

משתמש סופר מקצוען
מה חסר? מה היה ממש אחרי זה?
חסרה המלחמה הזו, שאלישבע הבטיחה לעצמה ולנו. הרגע הזה שהגדיש את הסאה, ואחריו היא לא מתכוונת לשתוק יותר.
מה שקרה בפרק הזה קצת מאכזב, לא רק סגלל הציפיות שהיו לנו מאלישבע - אלא בגלל הציפיות שהיו לנו מהעלילה. עשית לנו יופי של בילד אפ, חיכינו לאיזשהו שיא - ולא קרה כלום?
 

shevi123

מהמשתמשים המובילים!
מנהל קבוצה
כתיבה ספרותית
כן, זו הייתה פעם ראשונה שראינו אותה מנסה להתרומם
ואז-- כלום..
כדאי שיהיה משהו, לא משנה אם נסיקה או נפילה, אבל איזושהי התייחסות.
חסרה המלחמה הזו, שאלישבע הבטיחה לעצמה ולנו. הרגע הזה שהגדיש את הסאה, ואחריו היא לא מתכוונת לשתוק יותר.
מה שקרה בפרק הזה קצת מאכזב, לא רק סגלל הציפיות שהיו לנו מאלישבע - אלא בגלל הציפיות שהיו לנו מהעלילה. עשית לנו יופי של בילד אפ, חיכינו לאיזשהו שיא - ולא קרה כלום?
אולי זה חלק מהתהליך שהיא עוברת? הבטיחה לעצמה לשנות מהלך, כי זה מה שהיא רוצה ומשתוקקת בכל מאודה.
אבל תהליכים לא קורים ברגע. ואנשים לא משתנים כ"כ מהר. גם אם בוער בהם כח רצון עז.
דווקא אהבתי את הצעד שהיא תכננה. וההבנה שהיא עדיין לא באמת שם. עדיין רופסת. מנסה לשנות פוזה ללחימה ונבעטת במציאות העלובה.
 

בונבוניירה פיקנטית

משתמש מקצוען
מוזיקה ונגינה
אולי זה חלק מהתהליך שהיא עוברת? הבטיחה לעצמה לשנות מהלך, כי זה מה שהיא רוצה ומשתוקקת בכל מאודה.
אבל תהליכים לא קורים ברגע. ואנשים לא משתנים כ"כ מהר. גם אם בוער בהם כח רצון עז.
דווקא אהבתי את הצעד שהיא תכננה. וההבנה שהיא עדיין לא באמת שם. עדיין רופסת. מנסה לשנות פוזה ללחימה ונבעטת במציאות העלובה.
אני חושבת שזה בא להגיד מה שחשבתי.
אבל.
אם חסר - אני יכולה לתזכר את זה, להדגיש, לחדד.
שלא יהיה דילוג, או פער גדול מידי.
 

בונבוניירה פיקנטית

משתמש מקצוען
מוזיקה ונגינה
שוב אני עם ברוריה, הפעם אצלה, מכניסה אותי לחדר שלה, אוטמת את הקולות מבחוץ.

היא עם המילקשייק הנצחי שלה, אני בלי מילים, ככה, מעורטלת.

"אולי אני אדבר עם חוה?" היא מציעה לי, מנסה לקחת מושכות ועול, לעשות את כל מה שהיא יכולה, כי אני – כלום לא יכולה כבר, התייאשתי.

"תדברי" אני מושכת כתף, מקציפה בועות בקולות בלתי נימוסיים למדי, יעזור? לא נראה לי, לנסות? תמיד כדאי.

הכוס נלקחת ממני פתאום בתקיפות "מה זה?" אני שואלת את ברוריה, "מה קורה לך???" היא מחזירה לי, עומדת לידי כמו מורה נוזפת, לא מצליחה להרגיש כמו תלמידה שלה.

"מה את רוצה?" אני לוקחת ממנה את הכוס בחזרה, היא לא נותנת לי, אני מתעקשת, כאילו חיי תלויים בכוס הזכוכית הצרה, מושכת, היא שומרת את זה אצלה, אני לוקחת שוב, היא חזקה, בום טראח—שברי זכוכית על הרצפה, שתינו ילדות בגן חנה, מביטות המומות.

נהמה מתגלגלת, אני חונקת צחוק שמאיים להתפרץ מתוכי, לא מצליחה. ברוריה מצטרפת אלי בלי להתכוון, נדבקת. מתוך דמעות הצחוק הבלתי נשלטות אני מצליחה לפלח לה: "לפחות שיהיה לך במזל טוב. שידוך טוב, בקרוב".

"אמן!" היא מריעה לי, מתכופפת לאסוף את השברים, אני נרגעת, אח, זה היה טוב.

אחרי שהכוס ז"ל כבר שוכנת בפח היא חוזרת, קולה רציני להחריד כשהיא לא שוכחת להגיד לי: "נחזור לעיניינו הקריטיים, יש לך תשובה לשאלתי?"

"לא זוכרת מה שאלת!" אני מנסה להתחמק, לא מצליחה, כשברוריה נעולה על מטרה הירח לא עומד בפניה, וודאי שלא נחקרת שמסרבת לשתף פעולה.

"נו באמת..." היא עונה לי, שוב נוזפת, אני רוצה לענות לה אבל הפעם צלצול הטלפון מציל אותי, ככה חשבתי.

"כן, מה נשמע?" אני עונה לאלחנן. "בסדר" נושבת לי רוח ממנו, הרוח שאני מנסה לברוח ממנה, להתגונן.

הוא שותק, מאז השיחה עם אמא שלו – הוא ככה. מכירים את זה שאנשים הם שותקים? גם כשהם מדברים הדמות שלהם קפואה, אטומה, קירחית, כל מלל שיצא מהם לא יכסה את השתיקה, הדקה, המלגלגת.

אני מעיפה מבט לשעון, הייתי צריכה כבר לחזור, ממזמן, הוא לא שואל למה אני לא באה?

לא.

"הגעת כבר לפני הרבה זמן?" אני שואלת בסוף, ברוריה כבר יצאה בטקט מהחדר, להתנצל על האיחור הפרפרי שלי אני לא מעזה, או שאולי נמאסה לי המשבצת הזו, ואלחנן מצידו – כאילו אני לא ראויה בכלל להתנצל: "מה זה משנה?" הוא עונה לי, צולף.

באמת. מה זה משנה???!!!
 

בונבוניירה פיקנטית

משתמש מקצוען
מוזיקה ונגינה
רצה מהר, גשם מטפטף בחוץ, אין לי מטריה, פך, שמרך, משתדלת לא להחליק, הרחוב רטוב וגשום, הרוח מפריעה לי לראות קדימה. צריכה להגיע הבית, לפתוח חזית, להילחם, לא להרים ידיים, ברוריה נתנה לי את הכוח.

בום-ספלאש---------------אני מנסה לעצור—לא מצליחה—הרגל מחליקה, אין לי במה להיתפס. כמה שמיניות מרהיבות באוויר ואני נוחתת בחוזקה על הקרקע, שחור בעיניים.

חבטה לא רכה, מדרכה עקומה, גשם רטוב. אני מוצאת את עצמי עטופה בבוץ, שפתיים משורבבות, דם ובוץ בערבובביה, פנים שוקעות כמו בביצה, טובענית. כאב חד עוטף אותי, מתערבל, הפנים שלי פוגשות במדרכה הקשה, מסביבי אנשים, מתאספים, חושבים שהתעלפתי. אני לא, אבל סביבי מתאספת שלולית דם מאיימת, הפנים שורפות, מישהו מזמין אמבולנס, אני מסמנת שלא צריך – אבל אנשים עסוקים מידי בצקצוקי הצער, לא מבחינים שאני בסדר, רק נראית רע, רק שורפות הפנים, בבערה אדומה, איומה.

אני שומעת כברת את היללה, מנסה להתיישב על שפת המדרכה, מצליחה. האישה שמולי מסובבת את הפנים כשהיא רואה אותי, כנראה אני נראית גרוע, נורא ואיום. פרמדיקים קופצים, גוהרים עלי, "אני בסדר!" אני לוחשת להם, רק החבטה שלי לא הייתה מוצלחת, שלמזלית, "צריך לדעת איך ליפול" הייתה סבתא שלי אומרת.

הם מכניסים אותי לאמבולנס, אני מנסה להתנגד, חלשה מידי, כואב לי. מודדים סיטורציה הלחץ דם תקין, הדופק משתולל – כנראה הבושות עשו את זה. מתחילים לטפל לי בפנים, לעצור את הדם שעדיין ניגר. אני צועקת, בוכה כמו ילדה. "אל תגעו" אני אומרת, הפנים חתוכות, שסועות. "אין ברירה" אומר לי הפרמדיק בעדינות "אם את רוצה שלא ישאר צלקת – אין ברירה וגם..." הוא מסתכל עלי, לראות אם אני כשירה מספיק בשביל לשמוע, מחליט שכן. חבל: "את מאבדת מידי הרבה דם".

נכון. אני מסתכלת סביבי, האמבולנס נראה כבית מטבחיים, דם וגושי עור, כאילו עברתי תאונה, שלומיאלית שכמותי, רק הולכת, רצה – וכבר חייבת ליפול על הצד הלא נכון, תמיד ידעתי שאני מוכשרת הרי.

הכול מתחיל להתערפל מסביבי "היא מתעלפת" אני שומעת פרמדיק אחד צועק, לא מצליחה לשלוט על הראש, הוא נופל לי, אני רואה עדיין, שוב גוהרים עלי, מרימים לי רגליים, מודדים לי דופק.

"היא מאבדת דם" לוחץ אחד הפרמדיקים בקול בהול בביפר שלו, "אנחנו לא מצליחים להשתלט" מסכים איתו השני, קולו מצטרף למתח, "אנחנו כבר מגיעים לבית החולים" אני שומעת קול בטוח אחד בקול הסערה, נהג האמבולנס כנראה.

מנסה להחזיק את עצמי, מרגישה נוזל חם מטפטף, אני רטובה כולי, נכנעת, שוקעת לתוך הערפל, לתוך החושך, נאבדת מהעולם, חשיכה עבה ומגנה תופסת אותי, מלטפת, בשיירים אחרונים אני מנסה לצאת ממנה, שוקעת, טוב לי עכשיו, טוב. רגוע, כמו שלא הרגשתי אי פעם.
 
נערך לאחרונה ב:

מגבת

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
כן שלומיאוליות שלה.
מכירה מישהי שנפלה וזה מה שקרה לה, על בסיס מציאות.
אם זה תאונה - אז זה צרוף מקרים הזוי כבר.

אז עם כל הזעזוע שבדבר, כדאי שתתארי את הנפילה לפרטי פרטים ולא רק מלמעלה' החלקה, כמה שמיניות ונחיתה..
אנחנו צריכים להגיש את החיכוך השורף של המדרכה בלחי, ואת העיפור והבוץ מסביב לעיניים, פה מלא דם.. בעעעע
והפאה החדשה--או המטפחת, הו, מה קרה לה??
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קיט א'

א אַשְׁרֵי תְמִימֵי דָרֶךְ הַהֹלְכִים בְּתוֹרַת יְהוָה:ב אַשְׁרֵי נֹצְרֵי עֵדֹתָיו בְּכָל לֵב יִדְרְשׁוּהוּ:ג אַף לֹא פָעֲלוּ עַוְלָה בִּדְרָכָיו הָלָכוּ:ד אַתָּה צִוִּיתָה פִקֻּדֶיךָ לִשְׁמֹר מְאֹד:ה אַחֲלַי יִכֹּנוּ דְרָכָי לִשְׁמֹר חֻקֶּיךָ:ו אָז לֹא אֵבוֹשׁ בְּהַבִּיטִי אֶל כָּל מִצְוֹתֶיךָ:ז אוֹדְךָ בְּיֹשֶׁר לֵבָב בְּלָמְדִי מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ:ח אֶת חֻקֶּיךָ אֶשְׁמֹר אַל תַּעַזְבֵנִי עַד מְאֹד:
נקרא  37  פעמים

לוח מודעות

למעלה