המחשב פתוח, העיניים שלי בוהות בו, הלב מנותק, אפור, אוורירי.
האצבעות שלי מקלידות על קובץ וורד אקראי, לחלגעח ליבחלילח זה מה שאני כותבת. כל הברה יוצאת לי תחת ידיי הרוטטות. ושוב: זנילחף סזחניו. ממשיכה, בוהה במילים חסרות הפשר, מנסה למצוא להן משמעות, להעסיק את מוחי בסתם עלוב מאשר באמת המעליבה.
הדלת של חוה נפתחת, אני מזדקפת קלות, מיישרת את גווי על הכיסא ומעסיקה את עצמי במייל משמים שנכנס, העיניים תקועות במסך, אבל פוזלות אחורנית, בזוויתן אני רואה את חוה מתקרבת לריקי מסתודדת איתה, או שאולי לא, רק אני מרגישה בתחתית הסולם, בת סוד, קרת רגש, מדוברת נחשלות. חוה סבה לאחוריה, הדלת שוב נסגרת, גם האגרוף בתוכי, בשביל ריקי אני לא צריכה סיבה, "מה היא רצתה חוה?" אני שואלת, לא מתביישת בבוטות, כן בעלבון שאני לא מצליחה לא לשדר.
"סתם" היא מביטה עלי ברחמים "ממש סתם" היא חוזרת, מתקרבת אלי, וכיון שהיא יותר גבוהה ממני היא צריכה להנמיך את קומתה, סימבולי כל כך "אני לא יודעת מה קרה בינכן" היא לוחשת. אני מזדקפת, לא רוצה שיתכופפו בשבילי, ובכלל, זו ריקי הגבוהה, לא אני הנמוכה. "ומי אמר שעבר בינינו?" אני מקשה, מסתירה את הזיק המבוהל, הפגוע. עד כדי כך המצב גרוע שתלו שלט ממוסגר במשרד כי יחסיי עם חווה הסתבכו? ריקי מחייכת אלי, במבט שחציו חמלה וחלקו עידוד "הכול בסדר גמור, היא נתנה לי הוראות לתת לך, אמרתי לה שתגיד לך בעצמה, היא אמרה שהיא עסוקה כרגע ובינתיים אני אהיה איש הקשר כמו שהיה עם המזכירה הקודמת" היא משתהה לרגע, נראה שמתלבטת אם להוסיף או לשתוק, אולי הזיק הבוגדני ההוא שלא הצלחתי להסתיר הוא זה שמשכנע אותה בסוף להמשיך "זה לא חוה, זו פשוט לא היא, אני לא חושבת שאת כל כך צריכה לקחת את זה אישי כמו להבין שבכל אופן גם היא בן אדם, ומשהו עובר עליה". ובמילים אלו היא חוזרת לעמדה, לעבודה, לעצמה.
חוזרת למחשב, יודעת שאאלץ להוריד את השעות הללו שאני ממלאת בכלום אחד גדול מן המשכורת, לא מסוגלת לכתף את התיק ולסגת מהמערכה הלא ברורה שאני נמצאת בה - וללכת הביתה חגיגית, מרגישה כמו מוצב ריק שנמצא בלית ברירה, מאייש תפקיד חסר פשר, שק חבטות מסתורי וחסר תועלת.
אני ממשיכה לחפור במייל, לשווא, בלי התקדמות ותועלת, כמה שורות תופסות לי את העיניים, נורות אדומות מתחילות להבהב מולי במקהלה, אזעקות מייללות באוזניי בקול עולה ויורד, צורמניות, דוקרות באלפי מחטים, המחשב מולי מטשטש מתערבל למחזה לא ברור, מגוון, עם כתמי צבע זורחים ומסנוורים, ברק חד חוצה את מוחי, מפלח באבחה, רעמים קורעים בי, אסימון מכאיב נופל בי.
איך נפלתי גיבורה?
מה כתבתי שם בפאתוס?
חיי אינם חיים קופצים המשפטים מולי בלעגנות אני חייבת לקחת כדורים בשביל תפקוד מינימלי, וגם הם לא תמיד מושיעים אותי השחור לבן מרצד, חושף שיניים שחורות על רקע בהיר, אכזרי. עוד ועוד משפטים מרשיעים קופצים לי מול העיניים פסיכיאטר קבע לי אבחנה של דיכאון כרוני, רצו להפנות אותי לאישפוז, המצב שלי דורש זאת, אבל לא רציתי מריצה את הטקסט, לוכדת עוד כתבי האשמה אף אחד לא יודע שזה המצב, אני משתדלת לשמור על חזות רגילה, אבל בתוכי יש בור עמוק ושחור, שכשאף אחד לא יודע אני טובעת בתוכו, ולא מצליחה לצאת ולסיום משפט המסמר של קבר בריאות הנפש שלי, אותו הוספתי כדי לקלוע לעוד כלל אומלל ויבש של "חוסר תמיכה סביבתית", מרטיבה מבלי משים את העתיד שלי, בבוץ ורפש. אני צעירה אמנם, אבל בעלי לא זכה לאישה נורמלית ובריאה, כבר חודשיים אחרי החתונה נפלתי למשבר עמוק וסודי שאני לא יכולה לצאת ממנו, רק אני, ובעלי שמסתיר אפילו מהוריו – שותפים לסוד הגדול, לבד, בלי תמיכה ועזרה של אף אחד.
יופי לי. המוצלחת בתבל. חשבתי שנפלתי לבור, לא ידעתי שצנחתי לתהום.
תמיד ידעתי שאני מוכשרת, מאד. לא לשווא נחטפתי בשידוכים.
רק דבר אחד גם אני לא ידעתי, עד כמה הכישרונות שלי מזהירים, מפילים, טורקים לי דלתות וקשרים. מסבכים אותי כחוטי צמר שנפרמו, תולים אותי אל עמוד קלון זר, שאיני יודעת איך לרדת מעצו רחב הצמרת.