בעקבות הפוסט המדהים של
Ruty Kepler, החלטתי לגמול את הקטן שלי- בגיל שנה ו 11.
עד היום הייתי גומלת קרוב לגיל 3, עם האחרון עברנו תהליך גמילה ארוך וקשה במיוחד, שהסתיים ב"ה ממש לאחרונה (עם התערבות טיפולית).
אולי בגלל זה, ובטוח בגלל הפוסט שקראתי, שכתוב בצורה כ"כ מפורטת, מרגיעה ומורידת מתח,
החלטתי הפעם ללכת על זה אצל הקטן (לאחר הקריאה, ממש עשה לי חשק!)
במיוחד שהוא חכם מאד, מבין הכל ומדבר ממש הכל. מביע את עצמו וכו'.
אתמול התחלנו בשעה טובה ומוצלחת.
הוא כל הזמן מפספס, וזה מצוין ובסדר גמור- ממש 'לפי הספר',
אך יש לי תחושה כאילו הוא לא מבין מה אני רוצה מחייו.
אציין, שכבר תקופה ארוכה, כשאנחנו באמבטיה, אני אומרת לו, בוא נעשה ----------. וכשעשה במקרה, מיד הראתי לו ושיימתי. גם כשהורדתי לו את הטיטול להחלפה, הייתי אומרת לו- תראה, יש פה --------- שעשית. עוד מעט נלך לשירותים ושם תעשה ------.
אך כעת, כל פעם שאני לוקחת אותו לשירותים, נראה שהוא לא מבין מה אמור לקרות פה.
חוץ מפעם אחת שלקחתי אותו על הבוקר כשקם והוא עשה קצת, מעבר לזה- לא עשה בכלל בשירותים.
היום, במשך היום הוא בכה הרבה, היה נודניק ועצבני, מה שבכלל לא אופייני לו, הוא ילד נח מאד.
הוא היה נראה לי עצוב כזה, במיוחד כשפספס (באמצע ארוחת ערב, על הכסא.... אחרי טקס ההחלפה והנקיון, כבר לא רצה לחזור לאכול...
). והתגובות שלנו לפספוסים- רגועות לגמרי, גם 'מבפנים'- ממש לא מתרגשת מזה. מנקה וחסל.
זה הכניס אותי למחשבות- אולי באמת התחלתי איתו מוקדם מידי?
מה אתן אומרות?
לתת לזה צ'אנס? לתת לו להמשיך להתנסות?