הם הביטו למרחק אל שורת העצים. היה קריר והפרק היה מלא אנשים, מחכים לבחור שמשכיר קורקינטים.
הם שתו מיץ תפוזים בכוסות פלסטיק גדולות. האישה הביטה על העצים. הם היו ירוקים ושפיציים, והם נראו כמו שולי המפה שדודה קלרה קנתה להם לפסח.
"הם נראים נראו כמו שולי המפה שדודה קלרה קנתה לנו לפסח", היא אמרה.
"אני לא זוכר את המפה של פסח", אמר האיש.
"ואולי לא, אני סתם מדמיינת", אמרה האישה.
"תשתי את המיץ שלך", אמר האיש.
"הוא לא מתוק מספיק. כן. אני חושבת שכן. העצים שם נראים כמו המפה שדודה קלרה קנתה לנו לפסח. מה אתה אומר?"
"טוב", אמר האיש.
"תפסיק עם זה", אמרה האישה, "בבקשה תפסיק עם זה".
"להפסיק עם מה?" שאל האיש.
היא הביטה על שורת העצים.
"נו תשתי את המיץ שלך, תראי, אני כבר גמרתי" אמר האיש.
"הם נראים כמו שולי המפה שדודה קלרה קנתה לנו", היא אמרה.
הוא לא ידע אם היא מביטה בעצים או שהעצים מביטים בה, הוא ידע רק שקריר לו ושהיא לא שותה את המיץ שהוא קנה לה.
הוא יכול רק לקנות הוא לא יכול להכריח אותה לשתות. אז הוא בעצם איש טוב. והיא.
היא סתם אישה. זאת אומרת, אישה שבמקום להודות באמת, היא אומרת שזה לא מתוק מספיק.
"אתה לא זוכר את המפה של קלרה? עם ציור של מרכבות מסביב".
"אה כן, בטח. עם המרכבות..." אמר.
"אל תעשה את זה", אמרה האישה. "אל תעשה את זה בבקשה".
אבל אני איש, חשב. איש טוב.
"בואי נשתה את המיץ, בסדר?" אמר.
הוא יודע שעוד מעט הם יחזרו הבייתה ויצחקו בדרך.
לא היה ספק בכך, הם תמיד חוזרים וצוחקים. אבל הוא לא ידע אם היא תגמור קודם את המיץ או לא. זה היה הדבר היחיד שהוא לא ידע.
הוא ידע שהם יצחקו כשהם יעברו ליד האוטו המפונצ'ר של בעל הסנדלריה. ושהוא יחזיק את הבטן וישען על גדר הפח.
היא קמה ושפכה את הכוס שבידה על האדמה שמאחורי הספסל.
היא הושיטה אליו יד והוא נתן לה את הכוס הריקה שלו.
הכניסה כוס בכוס והניחה אותם במהופך על מוט שהזדקר מהגדר.
ילדה קטנה הסתכלה על הכוסות ואחר כך עליהם.
והמשיכה להביט אחריהם צועדים אל שער הפארק.
הם יצאו מהשער הראשי והלכו לאורך המדרכה, רחוקים זה מזה.
הילדה תקעה אצבע בפה והתיישבה על הספסל שלהם, היא הסתכלה על שורת העצים הרחוקים ופתאום הוציאה את האצבע מפיה ואמרה "כמו מפה ירוקה עם רכבות".
אחר כך הכניסה את האצבע שוב, והביטה על הזוג שעמד ליד הסנדלריה, האיש החזיק את הבטן, ושניהם צחקו.
הם שתו מיץ תפוזים בכוסות פלסטיק גדולות. האישה הביטה על העצים. הם היו ירוקים ושפיציים, והם נראו כמו שולי המפה שדודה קלרה קנתה להם לפסח.
"הם נראים נראו כמו שולי המפה שדודה קלרה קנתה לנו לפסח", היא אמרה.
"אני לא זוכר את המפה של פסח", אמר האיש.
"ואולי לא, אני סתם מדמיינת", אמרה האישה.
"תשתי את המיץ שלך", אמר האיש.
"הוא לא מתוק מספיק. כן. אני חושבת שכן. העצים שם נראים כמו המפה שדודה קלרה קנתה לנו לפסח. מה אתה אומר?"
"טוב", אמר האיש.
"תפסיק עם זה", אמרה האישה, "בבקשה תפסיק עם זה".
"להפסיק עם מה?" שאל האיש.
היא הביטה על שורת העצים.
"נו תשתי את המיץ שלך, תראי, אני כבר גמרתי" אמר האיש.
"הם נראים כמו שולי המפה שדודה קלרה קנתה לנו", היא אמרה.
הוא לא ידע אם היא מביטה בעצים או שהעצים מביטים בה, הוא ידע רק שקריר לו ושהיא לא שותה את המיץ שהוא קנה לה.
הוא יכול רק לקנות הוא לא יכול להכריח אותה לשתות. אז הוא בעצם איש טוב. והיא.
היא סתם אישה. זאת אומרת, אישה שבמקום להודות באמת, היא אומרת שזה לא מתוק מספיק.
"אתה לא זוכר את המפה של קלרה? עם ציור של מרכבות מסביב".
"אה כן, בטח. עם המרכבות..." אמר.
"אל תעשה את זה", אמרה האישה. "אל תעשה את זה בבקשה".
אבל אני איש, חשב. איש טוב.
"בואי נשתה את המיץ, בסדר?" אמר.
הוא יודע שעוד מעט הם יחזרו הבייתה ויצחקו בדרך.
לא היה ספק בכך, הם תמיד חוזרים וצוחקים. אבל הוא לא ידע אם היא תגמור קודם את המיץ או לא. זה היה הדבר היחיד שהוא לא ידע.
הוא ידע שהם יצחקו כשהם יעברו ליד האוטו המפונצ'ר של בעל הסנדלריה. ושהוא יחזיק את הבטן וישען על גדר הפח.
היא קמה ושפכה את הכוס שבידה על האדמה שמאחורי הספסל.
היא הושיטה אליו יד והוא נתן לה את הכוס הריקה שלו.
הכניסה כוס בכוס והניחה אותם במהופך על מוט שהזדקר מהגדר.
ילדה קטנה הסתכלה על הכוסות ואחר כך עליהם.
והמשיכה להביט אחריהם צועדים אל שער הפארק.
הם יצאו מהשער הראשי והלכו לאורך המדרכה, רחוקים זה מזה.
הילדה תקעה אצבע בפה והתיישבה על הספסל שלהם, היא הסתכלה על שורת העצים הרחוקים ופתאום הוציאה את האצבע מפיה ואמרה "כמו מפה ירוקה עם רכבות".
אחר כך הכניסה את האצבע שוב, והביטה על הזוג שעמד ליד הסנדלריה, האיש החזיק את הבטן, ושניהם צחקו.