• משתמשים יקרים!

    בשל עבודות תחזוקה הערב, ייתכן שהאתר יהיה סגור לפרקי זמן שונים לצורכי תחזוקה.
    זוהי סגירה מכוונת, ונועדה לשפר את ביצועי האתר, לטובתכם.
    בתקווה להבנה. תודה על הסבלנות!

אולי מעניין אותך גם...

אשכולות דומים

פרק 1.

האקדמיה לש.ר.ל.ו.ק. הול.מ.ס.


"שיטת ש.ר.ל.ו.ק. הול.מ.ס, חביבי, היא הדרך היחידה לשרוד במקצוע הזה."

ככה התחיל היום שלי, כמו כל יום שבו אני, כריס דיפט, נגרר אחרי הבוס היהודי שלי, הבלש מייקל ווטסון.

הפעם זה קרה בשורה 18, כיסא B, בטיסה מסיאטל לפורטלנד. מקום טוב באמצע המטוס, או כמו שמייקל אוהב להגיד – "מרחק אידיאלי להשתלטות במקרה של חטיפה." אני חשבתי שזה סתם מקום אידיאלי כדי לישון בלי שאיזה תינוק יבעט לי בגב, אבל לך תתווכח עם בלש בינלאומי שמתייחס לכל רגע בחיים כמו איזו חקירה.

"תגיד," פניתי אליו, "מה זה בעצם השיטה הזו?"

"יפה ששאלת." הוא חייך, שלף מחברת וכתב בכותרת: שיטת ש.ר.ל.ו.ק. הול.מ.ס

ואז הוא כתב מתחת:
שיטה רצינית להתמודדות ומניעת כל סכנה.

אני נשבע שהוא המציא את זה באותו רגע רק כדי שיצא לו ראשי תיבות משעשעים.

"אני אסביר לך בקצרה," הוא המשיך, "בכל מצב של סכנה, בין אם מדובר בחטיפה, התנקשות או מצב שבו מגישים לך קפה קר במסעדה – עליך לפעול בשלושה שלבים."

הוא המשיך לרשום תוך כדי דיבור:
  1. שמור על קור רוח. רק אנשים טיפשים נכנסים לפאניקה. חכמים מחכים לרגע הנכון לפעול.
  2. רשום פרטים סביבתיים. תמיד תסתכל על יציאות, על אנשים חשודים ועל ההבעות שלהם.
  3. לחשוב מהר, אבל לפעול לאט. אל תעשה שום דבר בלי לחשוב, אלא אם כן מדובר בבריחה, ואז – פשוט תרוץ.
"אז אתה אומר," סיכמתי, "שאם עכשיו המטוס הזה ייחטף, אני צריך לשמור על קור רוח, להסתכל מסביב ולחשוב על פתרון לפני שאני מתעלף?"

"בערך," הוא השיב, "רק אל תשכח לשים לב אם החוטף לובש נעליים חדשות או ישנות. זו לפעמים ההוכחה שהוא חסר ניסיון."

"תזכיר לי למה אני עובד איתך?"

"כי אני משלם לך 30% יותר מכל בלש אחר בעיר."

"נכון, נכון... וגם כי החיים משעממים מדי בלי זה."

ובדיוק כשסיימתי את המשפט, כל האורות במטוס נכבו.


יומנו של כריס דיפט – 24 בנובמבר 1971

לא יודע איך החיים שלי הפכו למשהו שאפשר לקרוא עליו בעיתון. פעם הייתי סתם שוטר שמן עם חלום קטן לעבוד במשרד חקירות פרטי. עכשיו אני על מטוס עם מטורף שטוען שיש עליו פצצה.

הכל התחיל בדיוק כמו שלא רציתי – עם דיילת מבוהלת שהעבירה פתק לקברניט, ואז הקברניט שיצא מהקוקפיט עם פנים שהיו לבנות כמו החולצה של הבוס שלי, ואז הלחישה הזו בין הדיילים:

"הוא אומר שיש לו פצצה."

ומה אני עשיתי? כמובן, הפעלתי את שיטת ש.ר.ל.ו.ק. הול.מ.ס.
  1. שמור על קור רוח – נכשלתי בזה ברגע שהתזתי על עצמי את הקולה מהחרדה.
  2. רשום פרטים סביבתיים – האיש ההוא, עם משקפי השמש, מעיל שחור, ופרצוף שאומר "אני הולך להיות אגדה אורבנית".
  3. לחשוב מהר, לפעול לאט – אז חשבתי, מהר מאוד, על הדרך הכי טובה לשרוד: לתת למייקל להיות זה שמתעסק עם זה.

הערות מייקל ווטסון – חוקר תחת אש (או לפחות תחת איום פצצה):


"זה הוא", לחשתי לכריס.

"אה, באמת? חשבתי שזה הילד בשורה 12 עם הדובי", הוא ענה לי בסרקזם.

"תקשיב לי טוב," אמרתי לו, "תוציא מחברת ותכתוב: חשוד – גבר בסוף שנות השלושים לחייו, משקפי שמש, לבוש במעיל שחור. גובה 1.78 בערך, נראה בטוח בעצמו בצורה מחשידה."

"סליחה," כריס הרים גבה, "איך אתה יודע שהוא 1.78 בדיוק?"

"כי אני 1.81 והוא נמוך ממני בדיוק בגובה של חצי כוס קפה אמריקאי רגילה."

"ברור," כריס נאנח, "איך לא חשבתי על זה."

אני לא זוכר באיזה רגע הבנתי שהוא מתכוון באמת לקפוץ מהמטוס עם מצנח וכסף, אבל זה היה בערך בנקודה שבה הוא נתן לדיילת הוראות מפורטות לגבי איך בדיוק הוא רוצה את הכסף שלו – מזומן, בשטרות של 20 דולר, בלי עקבות.

בשלב הזה, שני דברים קרו בו-זמנית:
  1. כריס הביט בי במבט של "אנחנו עומדים למות, נכון?"
  2. ואני הבנתי שאני צריך להישאר רגוע, לרשום פרטים סביבתיים ולפעול בצורה חכמה – כי האיש הזה לא נראה כמו סתם עבריין. הוא היה גאון. או מטורף. או גם וגם.
וככה, מבלי שתכננתי, הפכתי להיות האדם היחיד בעולם שצפה בלייב בפרשיית די.בי. קופר – בזמן שהיא התרחשה.

את הסיפור הבא כתבתי יחד עם אחותי ( הניק
@לאי הארט ) לכן את הפרק הראשון אני אעלה ואת שאר הפרקים נעלה בתורנות. נשתדל להעלות פרק בשבוע.
חשוב לציין שהסיפור לא עבר הגהה ממשית, לכן נשמח לקבל הערות והארות.


פרק 1

שווייץ 1957


האדים שיצאו מקטר הרכבת התפוגגו לאיטם באוויר הצלול. יהודה, נער בן שבע עשרה בעל עיניים חומות חודרות ושיער כהה, ירד מהקרון יחד עם פרץ אביו. לנגנאו, עיירה שוויצרית קטנה וציורית, נפרשה בפניהם במלוא הדרה: שורות של בתים צבעוניים עם גגות רעפים אדומים, נהר שוצף שחוצה את העיירה, ופסגות מושלגות מתנשאות ברקע.

פרץ, סוחר יהלומים מנוסה וקשוח, צעד בשקט לצד בנו יהודה. עיניו החדות של פרץ סקרו את תחנת הרכבת הקטנה ואת הרחובות הסמוכים."יהודה, תישאר קרוב אליי," אמר פרץ, קולו נמוך ורציני כהרגלו. יהודה הנהן בהבנה. הוא ידע שאביו לא אוהב עיכובים, הפרעות או סיכונים מיותרים.

הם התמקמו במלון קטן במרכז העיירה. החדרים היו מעוטרים ברהיטים עתיקים ובשטיחים יקרים, ומהחלונות נשקף נוף עוצר נשימה. פרץ יצא מיד לפגישה, ויהודה יצא לטייל באוויר הצח. הוא הסתובב בין הסמטאות הצרות והמפותלות, התרשם מחלונות הראווה המקושטים של החנויות הקטנות, והאזין לצלילי הכינורות שהגיעו מאי שם. "סליחה", הוא שמע קול קורא מאחוריו. "אתה יהודי"?

הוא הסתובב וראה נער יהודי צעיר, גבוה ובעל שיער חום בהיר, עומד מאחוריו. היו לו עיניים כחולות בהירות וחיוך ידידותי.

"כן, מי אתה?"

"נעים מאוד, אני בנציון", אמר הנער, "אני גר כאן", בנציון הושיט את ידו ללחיצה.

"אה, נעים מאוד," נענה יהודה ליד המושטת, " יהודה".

"אתה לא מפה, נכון?", שאל בנציון בחיבה יהודית.

יהודה הניע בראשו לשלילה.

"מה מביא אותך ללנגנאו?"

"אבי הוא סוחר גדול, הוא הגיע לכאן לצורך עסקה גדולה".

"איזו עסקה?"

"עסקה עם סוחר יהודי כאן בעיירה, יהודי בשם שמעון".

"שמעון? סוחר בדים?", בנציון הביט בו בהפתעה.

"כן".

"איזה צירוף מקרים מדהים, זה אבא שלי".

"אבא שלך"? פליאה בעיניו של יהודה, "לא יאמן איך מכל האנשים דווקא אותך פגשתי כאן".

"אתה רוצה שאכיר לך את העיירה?"

יהודה הסכים, והשניים החלו לטייל יחד. בנציון הראה ליהודה את הנהר, את הגשר העתיק, ואת הכיכר המרכזית, שם עמד מגדל שעון מרשים. הוא סיפר לו על ההיסטוריה של העיירה, על האגדות המקומיות ועל המקומות המיוחדים שאפשר לבקר בהם. יהודה התרשם מהידע של בנציון ומהאהבה שלו לעיירה.

"לנגנאו זה מקום מיוחד," אמר בנציון. "יש כאן אווירה שקטה ורגועה, אבל תמיד יש משהו מעניין שקורה."

יהודה הנהן, אך תחושה מוזרה תקפה אותו, כאילו מישהו מסתכל עליהם. הוא הבחין בדמויות חולפות וחש שמשהו מתרחש.

"אתה מרגיש את זה?" שאל יהודה את בנציון, קולו נמוך וחשדני.

"מרגיש מה?" שאל בנציון, מרים גבה.

"כאילו מישהו עוקב אחרינו."

בנציון צחק קלות. "אתה מדמיין. אין כאן אף אחד."

אבל יהודה לא היה רגוע. הוא המשיך להסתכל סביבו, מחפש סימנים. דמות לבושה במעיל כהה ארוך עומדת בפינת רחוב צדדי צדה את עיניו. הדמות הסתתרה בצללים של בניין גבוה, אבל יהודה ראה בבירור עיניים צופות בהם, חודרות ומאיימות.

"בנציון, תראה שם," אמר יהודה, מצביע על הדמות.

בנציון הסתכל לכיוון שאליו הצביע יהודה, אך הדמות כבר לא הייתה שם.

"אני לא רואה כלום," אמר בנציון, קולו מבולבל. "בוא נלך, אולי אתה סתם עייף מהנסיעה."


במרתף תחת אחד מרחובות לנגנאו

הקור המקפיא של המרתף חדר לעצמותיהם, האוויר היה דחוס וטחוב, ריח של עובש וברזל חלוד עמד בו. נר בודד דלק בעששית קטנה, מטיל אור עמום וצללים ארוכים ומוזרים על קירות האבן המחוספסים. במרכז החדר עמד שולחן עץ כבד, עליו מפה מפורטת של העיירה לנגנאו. קווים ועיגולים אדומים סימנו נקודות ציון, ופתקים קטנים עם כתב יד צפוף היו פזורים סביבם.

האיש המבוגר, בעל פנים שנראו כאילו נחצבו בסלע, הניח את אצבעו המקומטת על נקודה במפה. "הם כאן," אמר בקול נמוך. "המטרה הגיעה, וזה אומר שהגיע הזמן לפעול. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו עיכובים או טעויות. כל שנייה קריטית."

הגבר הצעיר, בעל פנים חלקות ועיניים קרות וחדות, הנהן באישור. "אני מבין," אמר בקול שקט, "אני כבר הכנתי את כל מה שצריך. הכל מוכן לפעולה. הציוד, התוכניות, הנתיבים – הכל מוכן."

האיש המבוגר הסיט את מבטו מהמפה אל הצעיר, עיניו החדות בוחנות את פניו. "טוב מאוד," אמר, אבל קולו שידר חוסר שקט. "אני עדיין מודאג. יש יותר מדי דברים שיכולים להשתבש. אמנם זו עיירה קטנה ושקטה, אבל יש בה עיניים בכל מקום. אנחנו צריכים להיות זהירים, מאוד זהירים."

הצעיר חייך חיוך קל, חיוך שלא הגיע לעיניים. "אל תדאג," אמר, קולו משדר ביטחון מוחלט. "אני דאגתי לכל פרט. אף אחד לא יפריע לנו. יש לי אנשים במקומות הנכונים, ואני יודע איך להעלים עקבות."

המבוגר הניח את ידיו על השולחן, אצבעותיו מתופפות בעצבנות. "אני מקווה שאתה צודק," אמר, עיניו בוחנות את פניו של הצעיר, כאילו מנסות לקרוא את מחשבותיו. "הדבר הזה חייב להתבצע בצורה חלקה, בלי שום בעיות. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו תקלות. אם נטעה, זה לא יהיה טוב."

"אני מבטיח לך," אמר הצעיר, קולו משדר ביטחון מוחלט. "אתה יכול לסמוך עליי. אני יודע מה אני עושה. הכל יהיה בסדר."

המבוגר הנהן באישור, אבל עיניו נשארו חשדניות. הוא ידע שהצעיר הוא אדם מוכשר, קר רוח, אך הוא גם ידע שהוא שאפתן וחסר מעצורים. הוא קיווה שהוא לא יתחרט על הבחירה שלו, על האמון שנתן בו.

"טוב," אמר המבוגר, קם מכיסאו, תנועותיו איטיות ומדודות. "בוא נלך. יש לנו הרבה עבודה לעשות."

הם יצאו מהמרתף, דלת ברזל כבדה נסגרה מאחוריהם בטריקה חזקה, האור העמום של הנר נשאר דולק, מטיל צללים על הקירות, שומר על סודותיו האפלים של המרתף.​
סיפור שהתפרסם בגיליון סוכות של 'שלום לעם' ומפני שהרב @הדוויג לא הסכים להעלותו בתור מאמר משום 'עבר זמנו בטל ענינו', אני מעלהו כאן:

איז'ו היה צייר מפורסם. הוא היה יושב בקרן הרחוב מצייר על בדי קנבס מתוחים, בעוד תרמילו מונח ברישול. הוא היה אדם מוכשר ואיש אשכולות, בעל זקן פרוע ועיניים נוצצות. ציוריו היו תלויים במוזאונים נחשבים ברחבי העולם, מכיוון שהם היו יצירות אומנות בעלות מרקם עשיר של צבעים עזים. הן כללו בתוכן משיחות מכחול נועזות וקומפוזיציות מורכבות. הוא היה אומן של טכניקה, מומחה בצבעים יקרים ובעיקר בעבודות על הקנבסים הענקיים. כך עבד במשך שנים ארוכות עד שהפך למפורסם בקנה מידה עולמי, ומכל רחבי העולם באו לקנות את ציוריו.

למרות כל כישרונותיו הרגיש איז'ו ריקנות גדולה. הוא חיפש משהו מעבר ליופי החיצוני של ציוריו, משהו עמוק שיעניק משמעות פנימית ועמוקה יותר לחייו. הוא הקדיש למציאת המהות הזאת ימים שלמים ושעות ארוכות, קרא מאות ספרים, שרף שעות במחשבות נוגות והרגיש כיצד שעון החול של חייו הולך ואוזל בלי משמעות פנימית ומטרה לחיים.

באחד הימים, במהלך טיול על חוף הים הסוער, נתקל איז'ו בנער צעיר שצייר על החול הרטוב שעל החוף. הנער, בשיער בלונדיני מתולתל וחולצה מלוכלכת בצבעים, השתמש בחול הרטוב ובקונכיות כדי ליצור ציורים פשוטים אבל מלאי חיים. הוא צייר ספינות שוחות בינות הגלים, ציפורים עפות בשמיים ושמש שוקעת באופק. איז'ו התבונן בציוריו של הנער והתפעל. הוא ראה את היופי הטמון בפשטות, את החמימות הטובה שנבעה בתוכם. הוא עמד והביט בהם ללא הפסקה ונדהם למראה הרבדים הנוספים והעומק שהוא הצליח למצוא בציורים הפשוטים.

"איך אתה מצליח ליצור ציורים יפים כל כך בכלים וצבעים פשוטים כל כך?" שאל איז'ו את הנער, תוך כדי שהוא מתיישב לצידו. "אני מצייר מהלב", השיב הנער בחיוך זרחני ומלא תמימות, "אני לא חושב על הצבעים או על המכחולים, אני פשוט מנסה להעביר את הרגשות שלי. כמו שהגלים נעים או כמו שהרוח נושבת "…המשמעות של הדברים הבריקה פתאום במוחו של איז'ו והכתה בו כרעם ביום בהיר. הוא הרגיש שהוא מצא ברגע אחד את המטרה שהוא כל כך מחפש.

איז'ו חזר לפינת הרחוב האהובה שלו והחל לחשוב על דברי הנער. הוא התבונן במכחולים היקרים שלו, בצבעים הטריים ובקנבסים הלבנים, והרגיש רחוק מהאמת הפשוטה. הוא הבין שטעה כל הזמן. תמיד הוא חשב שיופי הוא רק עניין של טכניקה ושל חומרים יקרים. אך האמת היא שיופי אמיתי נובע מהלב, שמשמעות מצליחים ליצור רק כשמשקיעים את הנשמה. ולא, זה לא תלוי בטכניקות או בחומרי הגלם, זה תלוי בנפש של האומן ובמשמעות שהוא מכניס בתוך הציורים, כי ציורים ללא לב הם גוף ללא נשמה.

איז'ו החליט לנסות משהו חדש. הוא יצא אל הגן שמאחורי הדירה שלו, מצא פינה שקטה מתחת לעץ תאנה עתיק והתיישב על הדשא הרך. הוא הוציא מהתיק קנבס קטן וצבעי פסטל רכים. הוא לא השתמש במכחולים מיוחדים, אלא באצבעותיו. הוא לא חשב על יצירת מופת, אלא פשוט נתן לרגשות שלו להנחות אותו. הוא צייר את העץ, את השמים הכחולים ואת העננים הלבנים המתגלגלים ברוח. הוא צייר את אורה של השמש, את מרבית הציפורים ואת השלווה ששררה סביבו. כאשר הוא סיים את הציור, הוא התבונן בו בהשתאות. זה היה ציור פשוט, אך הוא היה מלא בחום, באור ובשלווה. זה היה הציור הכי אמיתי שצייר בחייו.

מאותו יום המשיך איז'ו לצייר, אך הוא כבר צייר ישירות מהלב. הוא צייר את הנופים שראה ואת האנשים שפגש, והצליח להעביר לתוך הקנבסים הלבנים והדוממים את הרגשות שחש. הוא צייר במוזאונים ובסמטאות, בחופים ובמדבריות. ציוריו הפכו פשוטים יותר, אך הם נגעו בלבבות האנשים יותר מכל הציורים האחרים שיצר בעבר.

*
הסוכה צריכה להיות נאה ויפה, אבל עיקר המצווה הוא דווקא בפשטות שבה. הענפים הפשוטים שמכסים את גג הסוכה ומותירים חריצים של חיבור אל כיפת השמיים, מזכירים לנו את הפשטות והתמימות הנדרשות מאיתנו. עיקר מצוות הסוכה הוא לא החיצוניות שלה, אלא דווקא הפנימיות, לבוא אל הסוכה עם כל האיברים וכל החושים, פשוט לבוא, לשבת בתוכה ולהתחבר למהות הפנימית שלנו.

(שלום לעם, גיליון 1152, סוכות תשפ"ה.).
לסיפור באתר.
בעז"ה המשך יבוא אם יהיה ביקוש...

פרק 1 / הבקשה.


שלום:

הוואי, הילו.

עמדתי שם, בתוך כל החורבן. על כתפי תיק גב, בידי השנייה מחזיק אני בקבוק מים מרוקן למחצה. לפתע, שמעתי רשרושים מעומק ההריסות. התקרבתי, והזזתי קרש סורר שעמד לי בדרכי. הצצתי מבעד לאחד הקרשים השבורים לכיוון שממנו נשמע הרעש, ולא האמנתי למראה עיני. בתוך כל ההריסות, העשן והאש, שוכבים להם שני אנשים, וצועקים בקול: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד!".


***


קוראים לי שלום, כיום אני אברך כולל שלומד כרגיל, ומדי פעם עובד לפרנסתי בעבודות זמניות. ברצוני לספר לכם סיפור שהתרחש לפני כ30 שנה. עבדתי אז ב: "אורמל טכנולוגיות"– מפעלים ליצור חשמל מאנרגית הלבה. הייתי אחראי לבדיקת שטחי מיקומי המפעלים. כדי שתבינו, אקדים לכם כמה דברים. מפעל לייצור אנרגיה גיאותרמית -אנרגית חשמל מלבה, צריך מקום בו ההתפרצויות בלבה רבות, כדי שיוכל לשאוב יותר בקלות. אבל, המפעל גם צריך שההתפרצויות לא יהיו יותר מדי, אלא בצורה קטנה.


***


יום אחד, קרא לי נשיא המפעל, י.ברונוביץ, ואמר לי כך: "שלום, אני צריך שתבדוק לי משהו".


"מה?", שאלתי, ועיני נפקחו בפליאה. הנשיא של החברה ואשתו המנכ"לית, לא הרבו לבקש בכלל דברים מהעובדים.


"יש מקום במדינת הוואי, באי הגדול של הוואי בעיר הילו, ליד הר הגעש קילוואה - שהוא אחד מהרי הגעש הכי פעילים בעולם, והר הגעש מאונה לואה - שהוא הר הגעש הפעיל הכי גדול בעולם. המקום לא ניזוק בכלל הרבה מהרי הגעש, ואני צריך שתלך לבדוק לי אותו".


"אם אתה יודע על המקום הזה כל כך הרבה", אמרתי, "למה אתה פשוט לא קונה אותו?".


"פשוט מאוד", ענה לי המנהל, "המושל, בן קאייטנו ובית הסאנט שלו, דורשים מחיר מופקע עבור קרקע האדמה הזאת, שהשטח שלה לא עולה על 10 דונם. ועכשיו אני בספק אם כדאי לי לעשות את העסקה או לא, אז אמרתי שתלך לבדוק אותה, ותגיד לי אם זה שווה את המחיר".


*


טסתי להוואי, והגעתי ל"אי הגדול" שלמרבה הפלא – שמו הוא גם הוואי. נסעתי לכיוון המקום שבו אני ואחד משליחי הממשל של הוואי קבענו להיפגש.

"הגענו", הכריז הנהג שנשכר מאת החברה שלנו. יצאתי מהרכב החבוט, מתקדם לעבר הווילה היחידה באזור העומדת בקצה רחוב ווילות ענק.

נעצרתי ליד שער גדול ממדים, וחומה המתנשאת לאורך כל הווילה. דפקתי על הדלת דפיקות ספורות, עין אלקטרונית – דבר נדיר עד בלתי קיים באותם שנים – סרקה אותי מכף רגל ועד ראש.

לפתע קול קשוח נשמע מצדי, "מי אתה אדוני?", שאל הקול, "ולמה אתה עומד ליד הבית שלי?"....
מה, באמת חשבתם שהוא חוסל איך שדיוחו לכם? תשמעו את הסיפור האמיתי כפי שנחשף מהקלטות צה"ליות (או יותר נכון - נחשף ע"י הGPT החשאי שלי, בעריכתי הנדיבה...):

ביום קיץ חם במיוחד, נסראללה החליט שהוא רוצה לצאת מהשגרה ולבקר בשוק המקומי. "אני אקנה כמה ירקות, אולי אפילו אגזים עם פירות", חשב לעצמו. כשהוא הגיע לשוק, הוא נחשף למגוון עצום של דוכנים, ולא עמד בפיתוי.

הוא עבר ליד דוכן של פירות והחל להתמקח עם המוכר. "אני לא מוכן לשלם מחיר כזה על תפוחים! זה נראה לי כמו סיפור זוועה!".

"אבל זה לא כמו סיפור זוועה - זה באמת סיפור זוועה! רוצה לשמוע מה קרה לי איתם?", השיב המוכר בזעקה.

"לא", ענה נסראללה, "אין לי זמן לזה, אני צריך לחשוב על טקטיקה כנגד ישראל".

נסראללה המשיך בדרכו, ולפתע ראה ליצן שמבדר ילדים. הוא התקרב, חושב על טקטיקה צבאית חדשה.

"ליצן, איך אתה מצליח לגרום לכולם לצחוק?", שאל נסראללה את הליצן.

"הטריקים שלי פשוטים – אני לוקח את הדברים הכי נוקשים ומציג אותם בצורה מוקצנת והזויה!".

נסראללה, שחשב על התמונה הגדולה, החליט שיש לו רעיון! הוא לקח כמה בלונים והתחיל להכין דמויות, אבל במקום כלב או חרב, הוא יצר 'טנק בלונים', בתוך הטנק הכניס חומר נפץ, אותו תכנן לזרוק אל עבר ישראל.

נסראללה שב לביתו בשמחה ובטוב לבב, מחזיק את הבלון בידו, "שמע", אמר לקיר שלידו (מה הוא אשם שכל העוזרים שלו מתו?), "אני הולךך לפוצץ עם הבלון הזה את ישראל, וככה נגמור אותם!".

...

באותו הזמן, בשוק.

"הטריק עבד?", שאל א', סוכן מוסד בכיר.

"כן", ענה לו הסוכן המחופש לליצן, "הכנסתי לו מכשיר איתור בתוך הבלון".

"תגיד לי", אמר לפתע א' מעברו השני של הקו, "אתה בטוח שזה יעבוד?".

"כן", ענה לו הליצן, "זה יהיה מבצע פיצוץ".

...

כעבור מספר שעות, בבונקר של נסראללה.

"טוב", אמר נסראללה, "בשלוש אני מעיף את הבלון. שלוש, שתיים, אחד...".

נסראללה שיחרר את הבלון מידו, פיצוץ עז וקולני נשמע.

חסן נסראללה מת.

80 טון חומר נפץ גזרו את דינו להתפורר בבונקר לחלקיקים, מתנה טובה לקראת השנה החדשה, כן יאבדו כל אויבך ה'.

תהא נבלתו צנוחה במי הספונג'ה.

ועכשיו, באמת (כלומר - לפי האמת שלכם...), איך אתם חושבים שנסראללה חוסל?

ספירת העומר

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

אתגר AI

תספרו 50... תזכורת • אתגר 252

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק צה

א לְכוּ נְרַנְּנָה לַיי נָרִיעָה לְצוּר יִשְׁעֵנוּ:ב נְקַדְּמָה פָנָיו בְּתוֹדָה בִּזְמִרוֹת נָרִיעַ לוֹ:ג כִּי אֵל גָּדוֹל יי וּמֶלֶךְ גָּדוֹל עַל כָּל אֱלֹהִים:ד אֲשֶׁר בְּיָדוֹ מֶחְקְרֵי אָרֶץ וְתוֹעֲפוֹת הָרִים לוֹ:ה אֲשֶׁר לוֹ הַיָּם וְהוּא עָשָׂהוּ וְיַבֶּשֶׁת יָדָיו יָצָרוּ:ו בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה נִבְרְכָה לִפְנֵי יי עֹשֵׂנוּ:ז כִּי הוּא אֱלֹהֵינוּ וַאֲנַחְנוּ עַם מַרְעִיתוֹ וְצֹאן יָדוֹ הַיּוֹם אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ:ח אַל תַּקְשׁוּ לְבַבְכֶם כִּמְרִיבָה כְּיוֹם מַסָּה בַּמִּדְבָּר:ט אֲשֶׁר נִסּוּנִי אֲבוֹתֵיכֶם בְּחָנוּנִי גַּם רָאוּ פָעֳלִי:י אַרְבָּעִים שָׁנָה אָקוּט בְּדוֹר וָאֹמַר עַם תֹּעֵי לֵבָב הֵם וְהֵם לֹא יָדְעוּ דְרָכָי:יא אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי בְאַפִּי אִם יְבֹאוּן אֶל מְנוּחָתִי:
נקרא  7  פעמים

לוח מודעות

למעלה