שיתוף - לביקורת שיתוף קטע ראשון!

[מימיי]

אני עוקבת בשקט אחרי הסיפור.
הכתיבה מהממת והסיפור מעניין מאוד!
מחכה לפרק הבא.

 

[מוז'יניקית]

אפשר להמר?
יש מצב שהפעולה שלו בפריז והם יפגשו?

שבועיים לאח"מ
שמש אביבית של אחר הצהריים מאירה את רחובות פריז, קרניה מפזזות בין הבניינים המודרנים.
היא פוסעת לצד אליס, אחייניתה של ג'ודי מהצד השני, ומקשיבה לה בשקט.
אליס לא מפסיקה לפטפט על בית הספר, המבחנים, על גב' ז'ורור השכנה, על ארוחת הצהריים ומה לא.
הן פוסעות במרץ לכיוון מוזיאון 'ז'קמאר אנדרה' הנמצא מרחק חצי שעה הליכה מהמקום בו היא וג'ודי מתארחות.
בתיהל'ה עברה כמה ניתוחים, וכעת עברה לשיקום. ממש לפני שיצאו ג'ודי סיפרה לה כי היא מקווה שכבר בשבוע הקרוב יוכלו לחזור לניו יורק.
בית הספר כאן אינו כל כך גרוע, ואליס נחמדה בתור חברה לכיתה ושעות הפנאי. אך היא חוששת שאם תישאר בחברתה עוד כמה ימים- אוזניה עלולות להתפקע מהמלל הבלתי פוסק שחודר אליהן. אליס לא יודעת לשתוק. בתחילה ניסתה אליס להקל עליה ולדבר באנגלית, אבל המבטא הצרפתי הנורא שלה גרם לטילי לרצות מאוד לשפר את הצרפתית שלה. והיא אכן השתפרה.
"...בקיצור, אז יש שם אומנויות של כל הזמנים, את תהני" הבטיחה אליס. "והנה, הגענו…"
הם דחפו זוג דלתות זכוכית ענקיות, ונכנסו ללובי ההומה.
קנו כרטיסים, וירדו לאולמות המכילים גלריות אמנות.
"טוב, יש לך את המספר שלי, נכון? שאם נאבד אחת את השניה…" ביקשה טילי במבוכה.
"בטח! הנה שלי זה…" הם החליפו מספרי טלפון והחלו מסתובבות בין התצוגות השונות.
"הנה, זה הדיוקן העצמי המפורסם של לאונרדו דה וינצ'י. אני לא יודעת אם זו היצירה המקורית או העתק שלה, אבל תסתכלי- איזה מטורף! הרישום, סגנון הציור…." אליס המשיכה לדבר לעצמה בעוד טילי תרה אחרי משהו מעניין. בכל מוזיאון, והיא ביקרה בהרבה, יש את הפינות הנסתרות האלו, עם היצירות והמוצגים שבקושי שמים לב אליהם. ודווקא אותם היא אוהבת.
הן ממשיכות לאולם הבא, וטילי מזהה את מה שחיפשה. בין האולמות יש שני חדרים נסתרים. על אחד מהם כתוב 'אמנות אזרחית מדרום איטליה' . על השני 'אמנות ים- תיכונית של אמנים איטלקים'. היא בוחרת בראשון, מתחמקת מאליס לכמה רגעים.
זהו חדר לא גדול, משהו כמו 55 מ"ר.חוץ ממנה יש שם שני נשים סיניות, וחבורת גברים קולומביאנים צעירים, נראים כמו חבורת תיירים עליזה ונטולת כל עול. היא עוברת על המוצגים בזה אחר זה, מתעמקת מול מוצג מעניין. מבטה מתלכסן לרגע לצעיר מהחבורה, לבוש בטריקו ומכנס קצר.
זה דאן. היא בטוחה. שערו הבהיר מכוסה בכובע שמש. עדשות חומות מכסות את עיניו הבהירות תמיד וידו חסרת שתי האצבעות תקועה בכיסו. אבל זה הוא.
היא מתנערת במהירות ומגרשת את המחשבה המטופשת מראשה. מה פתאום. למה שזה יהיה דאן? הוא במשימה עכשיו.
כן, במשימה, ומי אמר שהמשימה שלו לא כאן, בפריז?
הקולות בליבה סוערים, בעוד גופה קפוא מול המוצג.
האם רק נראה לה, או שהוא מסתכל עליה וניצוץ חבוי בוער בעיניו?
"דאן" היא לוחשת לכיוון קוביית הזכוכית השקופה, עיניה גולשות לכיוונו.
"יס איט'ס מי" הוא לוחש בחזרה, בוחן בעניין את המוצג הסמוך. הוא יודע שאסור לו. אסור בשום אופן. אבל הוא חייב.
"בהצלחה, אח שלי" לחשה שוב, עיניה בורקות בהתרגשות.
"אמן" הוא מסמן בשפתיו, ומתרחק לחבריו.
היא יוצאת משם לאליס הדאוגה, מרגישה כבחלום.
היא. פגשה. את דאן.
ואסור לה להגיד את זה לאף אחד.

קדימה, הערות והארות!

 

[מימיי]

האמת? הפרק היה קצת צפוי.
אבל עדיין ההמשך מסקרן מאוד.
מחכה לפרק הבא!

 

[מוז'יניקית]

פרק קצת ארוך...
ואל תשכחו ביקורת

"טילי, איפה היית, למען השם? חיפשתי אותך שעווות!"
"סורי, אני מצטערת, נכנסתי לפה לשנייה. בואי נתקדם"
הם ממשיכות הלאה, עוברות בין תצוגות, אומנויות ותרבויות שונות.
לאחר שעתיים הם יוצאות, עליזות ועייפות. הם מתיישבות בגינה שטופת שמש, ואוכלות את הסנדוויצ'ים המושקעים שהכינה להם אמא של אליס.
"קדימה, עכשיו בואי נלך פה באזור, יש כאן המון שדרות מהממות וגנים. כמה שתהיי בפריז, לעולם לא תגמרי להיות בכל המקומות המטורפים פה!"
הן צועדות בנחת, נהנות מהאוויר הטרי ומהרוח הקלילה הנושבת בינות לעצים.
"מה זה פה?" היא מצביעה על בניין גדול ומרשים המוקף בגדר משוכללת.
"אה, זה בניין השגרירות הקטרית. יש כאן באזור כמה שגרירויות. גם של ארצות הברית. בואי נתקרב, הם נותנים להיות בגינות שליד". אליס מובילה אותו אל מאחורי הבנין, יש שם פינת חמד קטנה.
הן מתיישבות על הדשא הלח, מפטפטות תוך כדי תלישת עשב רך וזרייתו ברוח.
היא שולחת מבטים תכופים לבניין השגרירות, משהו נראה לה לא רגיל. היא הייתה כמה פעמים בשגרירות ארה"ב בישראל, ונראה שיש כאן תכונה רבה מדי. זה לא נראה כאילו אישיות חשובה מתעתדת לבקר בשגרירות, אלא יותר התארגנות פנימית לקראת….
לקראת מה?
היא הייתה מהמרת על תקיפה . זה נראה רציני.
כמה גברים במשקפי שמש מסתובבים עם תת- מקלעים צמוד לגופם, והם נראים דרוכים מתמיד.
לאחר כמה דקות של פעילות מוגברת, לפתע הכל שקט. כמה עובדים עומדים בחצר, מדברים בנינוחות. אחר יושב על כיסא נדנדה ומפטפט בטלפון בערבית שוטפת. כל התכונה המוזרה שהתרחשה אך דקות ספורות לפני כן- כאילו לא הייתה.
"...ואז הלכנו לקניון, ואת מי פגשנו? לא פחות ולא יותר מאשר… את מקשיבה לי, טילי?"
היא התרוממה.
"חכי רגע. חייבת לבדוק משהו" קולה שקט ונחוש והיא צועדת בזהירות לאורך הגדר המשוכללת. אליס צועדת אחריה, חוששת.
היא רוכנת ומסתתרת מאחורי שיח עבות, מאמצת את אוזניה. אליס עושה כמוה. הם מדברים בצרפתית שוטפת, שני הגברים להם הן מאזינות, והיא מסוגלת להבין את עיקרי הדברים עם הצרפתית הבינונית שלה.
"פרסנו את החבר'ה בכל המיקומים, אין להם סיכוי" מגחך אחד, קולו מצמרר.
"האמריקאים המקוללים האלו… עוד יחטפו את המכה שמגיעה להם" מסכים איתו השני.
"טוב, נראה לי שכדאי שנתקשר לראפיק. הוא לא ישמח בלשון המעטה אם לא נעדכן אותו שציוותנו כמה מקומיים לתכנית" אומר הראשון. השני מהמהם בהסכמה.
הם כנראה מתקשרים, ומדברים עם מישהו בערבית מתגלגלת. את זה הן כבר לא מבינות.
"טילי, מה למען השם קורה כאן? הם מתכננים משהו רע! חייבים להתקשר למשטרה!" אומרת אליס בפחד, רעד חולף בגווה.
"המשטרה היא היעד האחרון שניצור איתו קשר. תקשיבי, אני חייבת לספר לך משהו, ואני צריכה שתבטיחי לי שאת שומרת על זה בסוד" היא אוחזת בכתפיה של אליס, ההבנה מחלחלת במוחה. דאן והצוות שלו עומדים לחדור לשגרירות הקטארית- ואין לה מושג למה. אבל הקטארים מתכננים להם הפתעה. והיא לא עומדת להיות נעימה בלשון המעטה. היא חייבת לעשות משהו!
אליס מהנהנת בפחד, מבטה גולש לכל הכיוונים.
"בקצרה- פגשתי את דאן במוזיאון. יחד עם החולייה שלו. יש להם משימה כאן, בפריז. ככל הנראה הם עומדים לחדור לשגרירות הזו מסיבה מסוימת. והקטארים- הם יודעים את זה ופרסו להם מלכודת! אנחנו מוכרחות לעשות משהו לפני שדאן ייכנס לכאן!"
אליס מהנהנת שוב, חרדה לופתת את ליבה. "טילי, זה יותר מדי בשביל שתי בנות 15. בואי נקרא למשטרה וזהו, או שנתקשר לאמא שלי או לג'ודי או ללא יודעת מי… אסור לנו להיות מעורבות בזה, זה יכול להיות מסוכן!" היא אומרת בחשש בלתי מוסתר.
"אליס, תחשבי בהיגיון: אם נקרא למשטרה זה רק עלול לסבך את המצב- איך דאן והחבר'ה שלו יסבירו את שהותם כאן במסווה של תיירים קולומביאנים? וחוץ מזה שהשגרירות היא טריטוריה קטארית ואין למשטרה שום יכולת להיכנס פנימה ולהשתלט על המצב. אם נתקשר לאמא שלך או לג'ודי- הן רק תלחצנה יותר והן עלולות לעשות דברים שיזיקו לכולנו. יש לנו את היכולת להציל את המצב! אנחנו חייבות להזהיר את דאן לא להתקרב לשגרירות!" היא מדברת בלהט, נחושה להציל את אחיה מגורל מר.
"א- אבל איך? בטח הוא לא נושא על עצמו את הטלפון הרגיל שלו. אין לנו איך ליצור איתו קשר!" אליס מפוחדת, רועדת מהמחשבה שיהיה עליה לשאת באחריות לחייהם של הגברים הצעירים.
"וודאי שלא. אנחנו נצטרך לעמוד על המשמר מכל הכיוונים, לבדוק שהם לא מתקרבים. ברגע שנראה אותם נזהיר אותם ונברח כולנו!" היא קצת נסחפת, מדמיינת את הניצחון המוחץ.
"אבל איך נשמור רק שתינו על כל הגדר? חייבים עוד מישהו שיעזור לנו!" היא מנסה להניא את טילי מהרעיון, אך טילי כבר סגורה על זה, מתחילה להביט לצדדים.
היא מסתובבת מעט הנה והנה, בוחנת את השערים, הגדרות והאבטחה.
"תקשיבי. לדעתי יש לנו בסך הכל 3 נקודות תורפה דרכם דאן יכול להיכנס. הרי דרך הכניסה הראשית- הוא וודאי לא ייכנס, וכל הצלע של הכניסה הראשית חשופה לרחוב, כך שאין אפשרות לחדור מהצד הזה. גם בכניסה האחורית יש פעילות ואבטחה רבה- כך שגם הכניסה האחורית נפסלת. נקודת התורפה הראשונה- הקיר המזרחי- יש שם צמחיה רבה שמכסה את הגדר והוא פונה לרחוב חשוך ונטוש. את תעמדי שם ותשמרי. אני יעמוד על השפיץ שבן הקיר האחורי לזה המערבי. בקיר האחורי יש גם צמחיה, ובקיר המערבי יש חלונות רבים, חלקם נראים כמו חדרי בקרה, תפעול ניקיון וכאלה. הייתי מהמרת שהם ייכנסו מכאן" היא מדברת מהר, מכריחה את אליס לעקוב אחר דבריה.
"איך- איך את חושבת על כל הדברים האלה? אני בחיים לא הייתי חושבת על זה…." אליס המומה.
"כנראה שכשאת אחות של סוכן זה בכל זאת עושה לך סוויצ' כלשהו במהלך המחשבתי" היא אומרת בחיוך עקום.
"בכל מקרה, קדימה, יש לנו אנשים להציל! תעבירי את הטלפון שלך למצב שקט, ונהיה שתינו על הקו כל הזמן ונדווח אחת לשניה כל הזמן. מוכנה? אז את הולכת לקיר המזרחי, אוקי?" היא פוקדת עליה ואליס מהנהנת חלושות, ומתחילה לצעוד בחשש, אוחזת את הטלפון שלה בחוזקה.
היא מנופפת לה, וצועדת לעמדה שלה, עיניה בולשות סביב בנחישות. היא תציל את דאן.

 

[yael305]

פרק יפה!
ולא ארוך בכלל, הכתיבה פשוט יפה.

הם יוצאות

הן. יש עוד כמה שגיאות של זכר - נקבה, כדאי לעבור ולתקן.

אליס מובילה אותו

אותה.

 

[ח.ד. וחלק]

אמאלה, איזו כתיבה!
אני ממש במתח, יש צפי להמשך?
(רגע לפני שעוברים 3 חודשים...)

 

[מוז'יניקית]

יש צפי להמשך?

לא נראה לי...
יש לי אמנם עוד שתיים שלוש פרקים כתובים, אבל משם והלאה ההמשך קצת.... לוטה בערפל

 

[yael305]

לא נראה לי...
יש לי אמנם עוד שתיים שלוש פרקים כתובים, אבל משם והלאה ההמשך קצת.... לוטה בערפל

אז לפחות זה, לא?
פלייז

 

[מוז'יניקית]

פרק נוסף, בעז"ה יהיה פרק, ואם יהיה לי זמן אני אנסה לחשוב על סוף הגיוני....
אשמח לביקורת, הפרק נערך ועשויות להיות טעויות דקדוקיות/ לשוניות וכו שלא שמתי אליהם לב....

"חבר'ה, מוכנים?", קרא דין, סורק את שני פקודיו שגמרו להתארגן.
הם הנהנו, ודין חייך חיוך קצר, מתוח.
"אוקי. צוות אלפא כבר מכינים את השטח, יצאנו", הוא נעל את הדלת אחריהם.
הם צעדו ברחובות השקטים, מפטפטים בעליזות. הם השתדלו לא למשוך תשומת לב אך גם לא להיות שקטים מדי.
הם פנו לרחוב שקט, נכנסים לגומחה שנבחרה מראש. החליפו לבגדים טקטיים, סוליות הגומי של נעליהם לא משמיעות ולו רחש קל.
"צוות בראבו כאן טֵרי, בעמדה", עדכן טֵרי באזנייה.
"קיבלתי. 2 קצרות לפעולה, בסימון שלי- פעל", החזיר דין בקול חרישי.
"כאן צוות אלפא- קיבלתי".
בלאט הם קרבו עוד לבניין השגרירות, מוכנים למשימה.
________________
"סעיד, תעיף מבט במצלמה G-6. יש שם תזוזה חשודה", דיווח ראאד- אחד מאנשי האבטחה של השגרירות- לעמיתו.
"זה לא נראה היעד שלנו. זה שתי נערות. אבל ליתר ביטחון נעביר את זה לאחמד. שלא יהיה לו מה להאשים אותנו", אישר סעיד בדריכות.
______________________
טילי נדרכה והחלה לפסוע לאורך הקיר האחורי. יש שם תנועה חשודה.
"אליס, הכל שקט אצלך?", לחשה לפומית, עיניה תרות אחר מקור התנועה.
"כן, אין כאן כלום לבינתיים", היא מאשרת.
"גם אצלי", היא העדיפה לבדוק בעצמה מה יש שם ולא להלחיץ סתם את אליס המפוחדת.
יש שם שלוש אנשים, בגומחה צרה. הם מדברים ביניהם בשקט. זה לא אמור לעניין אותה. היא התחילה לפסוע חזרה לעמדה שלה, שמה עליהם עין. הם הביטו סביבם היטב, והתחילו להתקרב לכיוון הבניין. זה כבר חשוד. אך מכה חזקה בערפה נטלה ממנה את הכרתה, והיא צנחה לרצפה, רופסת, לא לפני שצווחה "דאאאאאןן!!!!" בכל כוחה.
________
"מה זה היה אמור להיות הצרחה הזאת? מישהו צעק 'דאן'!", נדרך דאן, ידו נלפתת סביב קת האקדח.
"זה לא היה 'דאן'. לדעתי זה היה איזה ילדה שצרחה מחתול רחוב אומלל", גיחך ניל.
הם הפנו מבטים שואלים לעבר מפקדם.
"אין כל סיבה שמישהו יצרח אליך 'דאן' באמצע פריז. אף אחד לא יודע שאתה כאן", חיווה דין את דעתו.
אף אחד לא. אחת כן.
"אבל המפקד, אתה יודע שאחותי כאן בפריז. אולי מישהו פגע בה?", זה היה הקול של טילי, הוא כמעט בטוח.
"בשביל זה יש את המשטרה המקומית. קדימה, צוות אלפא ובראבו- 30 שניות לפעולה" ציווה דין, והם התמקמו.
"צוות אלפא- פעל!"
החוליה הקטנה יצאה לדרך, משימתם תהיה לאבטח ולחפות על כניסתם של צוות בראבו.
_________
"יא מטומטמים! מה הבאתם אותן פנימה! אין לנו מה לעשות כאן עם שתי בנות! זה יזמין לכאן את המשטרה בשניות וכל מה שאנחנו צריכים עכשיו זה שקט!", צרח עבד- סגן השגריר- על שני המאבטחים ההמומים.
"אה… המפקד, אחת מהן צרחה וכמעט שהאמריקאים באו לבדוק מה זה- והשניה גם באה, אז אמרנו עדיף כבר להכניס אותן לכאן, שישנו עד הסוף ואז נזרוק אותן בחזרה לרחוב". מלמל אחד מהם במבוכה.
"טוב יאללה, תעיפו אותן לאחד החדרים שבקומה 2-. ואז תחזרו לכאן, נצטרך אתכם להשתלטות. הצוות שהאמריקאים שלחו הוא אחד הטובים".
השניים הנהנו, ותפסו שוב בגופיהן הרופסים של טילי ואליס, גוררים אותן בלי רחמים.
"ותקשרו אותם!", נבח עבד אחריהם, מקלל בליבו את זוג הבריונים חסרי השכל.
_________
"אליס? את בסדר?", היא הייתה המומה למצוא את עצמה כבולה לקיר בשלשלאות, כמו בתמונות של האינקוויזיציה, אך דאגה לאליס העדינה.
"מממ… טילי, איפה אנחנו?", אליס התעוררה באחת.
"אליס, חכי רגע, גם אני התעוררתי ככה בהלם. מה שאני זוכרת זה שראיתי שלוש אנשים לבושים בשחור מתקרבים לשגרירות. אני כמעט בטוחה שזה היה דאן. ואז קיבלתי מכה חזקה בראש. וצעקתי. מה את זוכרת?".
אליס שפשפה את מצחה, מבולבלת. "אני זוכרת שצעקת. רציתי לבדוק מה קרה לך ואז כנראה היכו גם אותי והביאו אותנו לכאן. טילי! אנחנו חייבות לצאת מכאן! הם ערבים!", לפתע היכתה בה ההבנה.
"שניה, אליס, בואי נתפקס. שתינו הרגע התעוררנו במרתף חשוך במי- יודע- איפה, קשורות לקיר ומוחזקות בידי הקטרים. רגע, אליס, את גם קשורה?".
"כן, ברגלים. לוו ברזל פה בקיר", ענתה חלושות, האוויר הדחוס מכביד עליה.
"רק ברגלים?" תקווה בקולה של אליס.
"כן, אבל מה זה עוזר? השרשרת קצרה מאוד. איפה את בעצם? אני לא באמת רואה אותך" היא גיששה באפילה סביב, מנסה להבין איפה טילי.
"אני נשענת על מפגש בין שתי קירות".
"גם אני. נראה לי שאנחנו בשתי קצוות של חדר,אבל לא זו מול זו. כלומר יש קיר אחד ששנינו נשענות עליו. איה, יש כאן אבן ענקית", ייללה אליס, חבטה עמומה בישרה לטילי שרגלה של אליס נפגשה באבן בחוזקה.
"טוב. בואי נחשוב רגע איך אנחנו משתחררות מכאן" האוויר הטחוב מעט הקשה על דרכי הנשימה שלה.
"גם אם נצליח להשתחרר מהאזיקים המפחידים האלה בטוח יש שומרים בחוץ", אמרה אליס בחוסר תקווה.
"לא בטוח. אולי סתם נעלו אותנו באיזה דירה באזור והלכו. וגם אם יש שומרים, עדיף שנהיה משוחררות ומוכנות לכל תרחיש".
"ואם השומרים יגלו שהשתחררנו מהאזיקים- אני לא רוצה לדמיין מה הם יעשו לנו", הסתייגה אליס.
"שטויות, הם סתם יחשבו שאנחנו שתי בנות 15 מפוחדות שבטעות הצליחו לפתוח את האזיקים. מקסימום- יקשרו אותנו בחזרה", בטלה טילי במחי יד ופנתה לבחון את השלשלאות שחיברו אותה לקיר.
"גם אני חושבת ככה, אבל עזבי…" מלמלה אליס.
חמש דקות עברו עליהן בשקט, כשקריאת גיל קצרה נשמעה מפיה של טילי.
"אני לא יודעת מה אצלך, אבל הברזל של שלשלאות הרגליים שלי חלוד לגמרי. אני ישפשף את החוליות אלו באלו, ואולי הברזל יתפורר לגמרי!".
"נו- נו. אצלי פחות. אם את מצליחה לשבור תגידי לי" אליס השעינה את ראשה אחורה, תשושה.
במשך 5 דקות ארוכות נשמעו קולות חיכוך נמרצים מפינתה של טילי.
"הצלחתי!" היא צהלה באנגלית, מנערת את רגליה המשוחררות.
לפתע נפתחה הדלת באבחה חדה. בבהלה היא התישבה על רגליה, רועדת שהגבר רחב הכתפיים שבדלת יגלה שהשתחררה. גם אליס החביאה את ידיה המשוחררות מאחורי גבה, שולחת מבטים בעלי הבעה לא ברורה לטילי.
"אה, הן ערות" אמר האדם שבפתח לחברו שעמד לידו.
"לא נורא, מה הן יכולות לעשות. טוב, עבד אמר ש…" הן לא הצליחו לשמוע את המשך המשפט, הדלת נסגרה וננעלה ב'קליק' רועש.
"את רואה? אמרתי לך שזה מה שהם חושבים. יאללה, אני עוברת לידיים. זה יהיה עכשיו יותר קשה…" היא החלה לשפשף את חוליות הברזל המנוקדות בחלודה.
אליס בהתה בה כמה רגעים ואז ניסתה לפורר באותה דרך את שלשלאות הרגלים שלה.
"הי, הצלחתי" אמרה אליס בהפתעה, מביטה על רגליה שכעת היו משוחררות, חוץ משני עיגולי ברזל שנותרו למזכרת על שני רגליה.
"וואו, אז את משוחררת לגמרי! בואי תעזרי לי לשחרר את הידיים. הברזל פה עקשן נורא…"
דקות ארוכות הן שפשפו את הברזל העקשן, אך לשווא.
"די, אין לי כוח, זה פשוט לא עובד" אמרה אליס בייאוש.
טילי בלעה את רוקה בתסכול, גם היא על סף ייאוש. היא הניעה את רגליה, ורעיון נצנץ במוחה.
"אליס, תסתכלי, השלשלאות האלו פשוט מיועדות למבוגרים יותר, עם ידיים גדולות יותר" היא מפנה את תשומת ליבה לידיה. היא משכה את ידה במאמץ מהשרשרת, ולאחר שניות ספורות ידה הייתה בחוץ, חופשייה.
בלי לתאם, הן פרצו בצחוק חרישי, מבודחות מהפתרון הפשוט. הן שלפו את טבעות הברזל מידיהן ורגליהן במהירות.
"אאוץ'...." נאנחה טילי. במהלך שליפת טבעת הברזל מידה השמאלית, הברזל שרט את ידה, גורם לדמה לזלוג על בגדיה.
"קחי" הושיטה לה אליס כמה טישואים שהוציאה מכיס חצאיתה.
"תודה" היא לחצה על השריטה בטישו, והדם חדל לזלוג. "קדימה, בואי נצא מכאן. אני רק מקווה שדאן לא נכנס לשגרירות, כי אם כן, אז אני מקווה שהוא עדיין בחיים. הם היו נראים מאורגנים היטב" היא הצטמררה מהמחשבה שייתכן ואחיה אינו בין החיים עוד.
הן התרוממו והחלו לסרוק את החדר הגדול בו שהו.
"נראה שיש כאן המון שלשלאות לכליאה, זה חדר שמיועד ללפחות 15 איש" אמרה אליס בשקט.
"הי, יש כאן עוד דלת, בצד. אליס, ממה עשויה הדלת הראשונה?" שאלה טילי בתקווה.
"ברזל" ענתה אליס לאחר גישוש קצר.
"זאתי שלידי מעץ. איפה האבן הענקית שנתקלת בה מקודם?"
"כאן. אבל היא כבדה נורא"
"קדימה, בואי נרים אותה ביחד ונזרוק על הדלת. אולי נוכל לצאת דרך הדלת הזו!" טילי התלהבה, וניגשה למקום בו ישבה אליס קודם.
"אני רק מקווה שהם לא ישמעו אותנו ושהם לא יושבים מאחורי הדלת הזו" מלמלה אליס כשהניפו את האבן.
"שתיים, אחד ו…."
האבן פגעה בדלת ב'בום' חזק, נופלת על הרצפה.
"קדימה, עוד פעם" אמרה טילי לאחר שמששה את הסדקים שהתהוו בדלת העץ.
הן זרקו את האבן שוב ושוב. בפעם הרביעית האבן התרסקה לעשרות חלקים קטנים.
"או-או" נאנחה אליס.
"הכל בסדר. פשוט צריך לתלוש את החלקים של הדלת, הם כבר רופפים לגמרי"
הן עקרו פיסות עץ מהדלת, ידיהן נשרטות מעט..
"אני חייבת לציין שאת יצירתית במיוחד" אמרה אליס בחיוך כשדילגו לחדר קטן, מרוהט בשולחן וכיסא הקבועים לרצפה.
"נראה כמו חדר חקירות" ציינה טילי.
קולות ירי שקטים חדרו לאוזניהן, והן השתתקו בחרדה.
"ה'חגיגה' התחילה" פניה של טילי עטו חיוורון, והיא אחזה בידה של אליס, מפוחדת מעט.

 

[ח.ד. וחלק]

הכל איקסים (נטפרי), יש אפשרות להעלות בצילומי מסך?

 

[מוז'יניקית]

עכשיו טוב?

 

[yael305]

הכל איקסים (נטפרי), יש אפשרות להעלות בצילומי מסך?

נשלח עכשיו לבדיקה.
אבל זה אמור להיוטוב.
בדרך כלל זה לא נחסם..

 

[hadas112]

וואו
איזה סיפור יפה
העלילה ממש מעניינת והכתיבה מושכת

 

[ELIZABET]

@מוז'יניקית
מה קורה?