סיפור בהמשכים קשה הדרך הביתה

[.כותבת.]

הוא הרי עדיין לא ידע שליהודי יש סיפור נורא...

זה כתוב אחרי השיחה שלהם..

 

[המלמד מבני ברק]

זה כתוב אחרי השיחה שלהם..

בדקתי ואתם צודקים, יתוקן.

 

[המלמד מבני ברק]

מועדים לשמחה לכולם.
הצלחתי לפנות זמן ולהגיה עוד פרק קצר, מחכה לתיקונים והערות.
תשרי תשי"ד

בדירה קטנה בקומה השניה של אחד מבתי שכונת "בתי אונגרין", השתכנה משפחת וינברגר עם בואם של בני הזוג לארץ ישראל..

בעבור ר' בערל, הייתה השכונה חלום שמתגשם, עוד בהונגריה דיברו כולם ששכונה זו היא כלילת יופי משוש לכל הארץ, שכונה שמיושבת ביהודים חרדים לדבר ה'.

מיד כאשר התיישב ר' בערל בירושלים, התחיל לחפש מקור לפרנס את משפחתו הקטנה, עד מהרה מצא עבודה שהעסיקה אותו מספר שעות ביום, ובשאר השעות הוא ישב ועסק באוהלה של תורה.

לאחר חמש שנים של מגורים בארץ ישראל, התברכו הזוג וינברגר במתנה ממרומים בדמות לידת תינוק קטן וצרחן מאין כמותו, השמחה בבית המשפחה הייתה עצומה, ברוך ה', יש המשכיות.

כלפי חוץ השמחה שלטה בכל, אבל עמוק בפנים שררו העצב והגעגוע. האם אפשר לשכוח את ילדם האובד שגדל לו אי שם בהונגריה ומקבל חינוך גויי? והרי זה כבר עשר שנים שלא ראו את פינחס'ל שלהם!

כעת, מאוחר בלילה, כאשר יענקי הקטן פסק מבכייתו שנמשכה שעה ארוכה בעוד פייגה מנסה לשווא להרגיע אותו, רק עם בקבוק דייסה חמים ניאות התינוק להירגע.

פייגה נשמה לרווחה ומיהרה למטבח הקטן, שם חיכה לה ר' בערל בקוצר רוח להעלות שוב את הנושא של פנחס'ל, הנושא שקרוב לליבו ומציק לו, בחודשים האחרונים היו לו לילות נטולי שינה, והוא גם יודע למה, תאריך יום הולדת 13 של פנחס'ל הקרב ובא.

מאז בואו לארץ ישראל, לפני שנתיים, ובמיוחד כעת, לאחר לידתו של יענקי הקטן, כאשר ר' בערל כבר לחש לו באושר "שמע ישראל" ועוד פסוקים, בדיוק כמו שהוא עשה לפנחס'ל, החליט ר' בערל שהוא לא יכול יותר, הוא חייב לעשות צעד ממשי למצוא את פנחס'ל, לכן קרא לאשתו לדבר איתה.

ר' בערל פתח בשקט, שהתינוק, שבדירה הכה קטנה, ישן ליד המטבח, לא יתעורר ואז יחזור טקס ההשכבה על עצמו...

"מאוד קשה לי לחזור לימים עברו, אבל אני מרגיש שיותר אסור לנו לזלזל בזה".

פייגה הבינה כבר על מה בעלה רוצה לדבר, היא החווירה, לא היה לה נעים לחזור ולדבר על הנושא הזה, צמרמורת חלפה בגבה כאשר האזינה בשתיקה רווית מתח לדברי בעלה.

"ברוך ה', אסור לנו להתלונן, ה' לא עזב אותנו מאז שהגענו לארץ ישראל, אפילו לא לרגע, לא חסר לנו כלום, ב"ה, העבודה שלי בחנות מצליחה, וברוך ה' לא חסר לנו פרנסה, ה' העניק לנו מתנה ונולד לנו יענקי, דור חדש נטענו בארץ הקודש, שהקב"ה יעזור לנו גם הלאה, ברוך ה', תראי באיזו שכונה טובה אנחנו גרים, אבל" נשם ר' בערל נשימה עמוקה, "בכל זאת אני מרגיש בעומקי ליבי, שמשהו מפריע לי מלהיות רגוע, לפעמים אני מרגיש שהעולם מחשיך עלי, ואינני רואה סוף טוב לבעייה".

פייגה וינברגר ישבה מול בעלה מרותקת לכל מילה, ר' בערל המשיך:

"אני מרגיש אשמה נוראית מצידנו, למה אנחנו לא עושים כלום כדי להחזיר אלינו את פנחס'ל, תחשבי לעומק, מפחיד לדמיין מה הפירוש של זה, הילד שלנו גדל גוי גמור, הילד שלנו!, חשבת על זה שהוא כבר בן שלוש עשרה?! הוא עוד מעט יהיה חייב במצוות, כל יום שעובר והוא לא חוזר, יקטינו את הסיכוי, שבמקרה שכן נמצא אותו הוא יסכים לחזור אלינו, את מבינה מה אני אומר?, אין לי מנוחה!"..

"אני לא מבינה, אתה חושב שהיינו יכולים לעשות משהו?" שאלה פייגה וינברגר.

"יהודי צריך לעשות את מירב ההשתדלות מה שמונח בידיו, ואני בטוח, שאם היינו עושים יותר ממה שעשינו, היה לנו כבר את פנחס'ל כאן בירושלים".

"אז אתה חושב שלא עשינו שום דבר רציני בעניין?" לא הרפתה עדיין פייגה וינברגר.

"בפירוש לא, ולכן אני לא רגוע".

פייגה וינברגר הרהרה בדברי בעלה, דממה שררה בבית הקטן, ר' בערל נשם נשימות עמוקות ופייגה קראה "לדעתי, אתה מגזים קצת, וכי לא עשינו די והותר כאשר דיברנו עם פישטו?, אדרבה, היזכר כמה ביקשנו ממנו, התווכחנו איתו וניסינו לפעול אצלו שיגיד לנו היכן פנחס'ל נמצא!, עד שהוא החליט ללכת לכומר הארור ההוא שאמר לו שאסור לו לספר לנו איפה הילד, האם אינך זוכר את תחושת הייאוש שפשטה בנו כאשר עזבנו את ביתו של הגוי, כשאנחנו רואים בעיני הבשר שלנו שאנחנו לא מצליחים לשנות את דעתו, הרי ניסינו לדבר איתו במלים שאפילו אבן תימס"...

"הזיכרון שלי עובד ב"ה טוב, אני זוכר היטב שפישטו היה קשה עורף בעניין, אבל השאלה שלי היא אחרת, למה לא עשינו שום דבר בעניין עד היום, למה לא ניסינו שוב לדבר איתו?, כל בן אדם מתרכך עם הזמן וכל בן אדם משנה לפעמים את דעתו, הגעתי להחלטה שאנחנו חייבים לדבר איתו שוב ולנסות לשכנע אותו שיגיד לנו איפה פנחס'ל, ואולי עוד נצליח להוציא אותו מציפורני הגויים ולהחזיר אותו אלינו".

"אוי, בערל, זה החלום הכי ורוד שהיה לי אי פעם, אבל לצערי האשליה מתפוגגת במהירות כלעומת שבאה" נאנחה פייגה, "למרות ששמענו סיפורים מאנשים שקרה להם אותו מקרה, אך אף אחד לא הצליח לקבל את הילד בחזרה אחרי השואה, ועכשיו, כשהילד כבר בן שלוש עשרה, למה שהילד יסכים לעזוב את בית 'הוריו' ולעבור אלינו. אח, בערל, עזוב, אין סיכוי, תשלים שאין יותר מה לטפל בעניין".

"פייגה, אני לא מבין, היד ה' תקצר? אסור לנו לאבד את הביטחון שלנו בה', אולי אם נתחיל לעשות משהו, נקבל עזרה משמיים, אני החלטי לעשות את כל מה שדרוש כדי להחזיר אלינו את פנחס'ל, ועד שאני לא אצליח, לא תהיה לי מנוחת הנפש!!"...

"יש לך כבר תכנית?" שאלה פייגה בסקרנות, "אולי ניסע להונגריה, ניפגש שוב עם פישטו, נראה לי שזאת הדרך היחידה לגלות משהו על הילד, אבל זה יהיה מאוד קשה, כי הונגריה נמצאת תחת שלטון קומוניסטי"...

"לכן רציתי לדבר איתך, להתייעץ איתך, מה אפשר לעשות?".

ר' בערל התרומם ממקומו וטייל אנה ואנה במטבח הקטן, כשבמוחו הומות עצות ורעיונות שונים, גם אשתו שהתעוררה מאוד מדבריו, אימצה את מוחה וניסתה לחשוב...

לאחר כמחצית השעה של הרהורים שקטים ורק נשימות השינה העמוקות של הקטן נשמעו ברקע הדירה, חייך לפתע ר' בערל, הוא התיישב בחזרה על כיסאו וקרא בקול "נראה לי שהכי טוב יהיה, אם נשלח לפישטו מכתב, ובו נבקש ונפציר ונתחנן בכל לשון של רחמים, שהוא יואיל בטובו לחשוב על הדבר עוד פעם, ואולי הוא ימצא רעיון איך להגיד לנו היכן נמצא פנחס'ל שלנו" כמעט פצח ר' בערל במחול סביב השולחן הקטן...

פייגה וינברגר נדבקה עד מהרה בהתלהבותו של בעלה וקראה בגיל "בערל, רעיון יוצא מן הכלל!, אבל אל תשכח שזה רק השלב הראשון, אם פישטו ישתכנע ויספר לנו, זה עדיין לא אומר שתצליח לשכנע את הגוי שאימץ את פנחס'ל שיחזיר לנו אותו"...

"ואחר כך צריך לשכנע את פנחס'ל לעזוב את ביתו, ארצו ועמו ולהגיע אלינו" אמר ר' בערל בעגמומיות ואצבעותיו סרקו את זקנו המאפיר "אבל אמרתי לך, אני החלטי לעשות את כל מה שדרוש כדי לקבל אלינו בחזרה את פנחס'ל. ולפני הכול, צריך תפילה חמה מעומק הלב לקב"ה שיתמוך בנו בכל הדרך הארוכה, לקב"ה יש מספיק דרכים לעזור לנו".

כאן התרומם ר' בערל ממקומו ואמר ברגש "תראי פייגה, אנחנו עומדים לבקש בקשה מגוי, נכון אמרת שזה יהיה נס אם פישטו ישתכנע ויסכים לספר איפה הילד, אבל, זכרי!, לקב"ה יש מספיק דרכים, אני תולה את בטחוני בקב"ה ל-ח-ל-ו-ט-י-ן !!, ואני בטוח שבעזרת ה', עוד נזכה לראות בעינינו את פנחס'ל שב אלינו!!"...

"אמן ואמן, אני מסכימה עם כל מילה" ענתה פייגה בהתלהבות.

הזוג וינברגר ניגשו לכתיבה, וכבר למחרת נשלח המכתב למישקולץ-הונגריה...

 

[מוצג]

מועדים לשמחה לכולם.
הצלחתי לפנות זמן ולהגיה עוד פרק קצר, מחכה לתיקונים והערות.
תשרי תשי"ד

בדירה קטנטנה בת שתיים וחצי חדרים, בקומה השנייה באחד מבתי השכונה "בתי אונגרין", (הונגרישע הייזער), השתכנה משפחת וינברגר עם בואם לארץ ישראל.

בעבור ר' בערל, הייתה בתי אונגרין חלום שמתגשם, עוד בהונגריה דיברו כולם על השכונה בתי אונגרין שהיא כלילת יופי משוש לכל הארץ, שכונה שמיושבת ביהודים חרדים לדבר ה'.

מיד כאשר התיישב ר' בערל בבתי אונגרין, התחיל לחפש מקור לפרנס את משפחתו הקטנה, עד מהרה מצא עבודה שהעסיקה אותו מספר שעות ביום, ובשאר השעות הוא ישב ועסק באוהלה של תורה.

עדיין לא קראתי...
אבל ברפרוף מלמעלה:
'בתי אונגרין' חוזר על עצמו יותר מדי...לי אישית זה מאד מפריע.
ממליצה לשנות...
לדוגמא: בעבור ר' בערל, הייתה שכונה זאת חלום שמתגשם, עוד בהונגריה דיברו עליה כולם שהיא כלילת יופי...
וכו...

 

[מנוחה כהן]

הסיפור ממשיך ומפתיע.
כיף לקרוא אותו!

תסלחו לי שהתייחסתי רק לחלק קטן. האדום זה התיקונים.

בדירה קטנטנה בת שתיים וחצי חדרים, בקומה השנייה באחד מבתי השכונה "בתי אונגרין", (הונגרישע הייזער), השתכנה משפחת וינברגר עם בואם לארץ ישראל.
בדירה קטנה בקומה השניה של אחד מבתי שכונת "בתי אונגרין", [ (הונגרישע הייזער) - כמה דחוף להשאיר? ] השתכנה משפחת וינברג עם בואם של בני הזוג לארץ ישראל.

בעבור ר' בערל, הייתה בתי אונגרין חלום שמתגשם, עוד בהונגריה דיברו כולם על השכונה בתי אונגרין שהיא כלילת יופי משוש לכל הארץ, שכונה שמיושבת ביהודים חרדים לדבר ה'.

מיד כאשר התיישב ר' בערל בבתי אונגרין, התחיל לחפש מקור לפרנס את משפחתו הקטנה, עד מהרה מצא עבודה שהעסיקה אותו מספר שעות ביום, ובשאר השעות הוא ישב ועסק באוהלה של תורה. - לא יודעת אם קריטי להשאיר את המשפט הזה.

לאחר חמש שנים של מגורים בארץ ישראל, התברכו הזוג וינברגר במתנה ממרומים בדמות לידת תינוק קטן וצרחן מאין כמותו, השמחה בבית המשפחה הייתה עצומה. ועל אף שבכל דור ודור עומדים עלינו... ברוך ה', יש המשכיות.

אך הם לא חזרו לעצמם לגמרי, האם אפשר לשכוח את ילדם האובד שגדל לו אי שם בהונגריה ומקבל חינוך גויי? הרי כבר עשר שנים שהם לא ראו אותו!!
כלפי חוץ השמחה שלטה בכל, אבל עמוק בפנים שררו העצב והגעגוע. האם אפשר לשכוח את ילדם האובד שגדל לו אי שם בהונגריה ומקבל חינוך גויי? והרי זה כבר עשר שנים שלא ראו את פינחס'ל שלהם!

 

[המלמד מבני ברק]

@מוצג אני מאוד שמח שגם אתם הצטרפתם למעירים לי. המשיכו כך בבקשה כי זאת מטרתי.
שם השכונה אכן חוזר על עצמו ואם עוד אוכל לתקן, הדבר יתוקן מידית.

 

[המלמד מבני ברק]

@מנוחה כהן אני שמח שאתם ממשיכים להעיר ולהאיר לי, אמנם לא אהבתי את 'שבכל דור ודור' אבל את שאר התיקונים תיקנתי כבר בגוף הפרק, ממתין לעוד תיקונים כפי אפשרות הזמן

 

[המלמד מבני ברק]

הנה עוד פרק לשבוע זה.
"מכתב מג'רוזלם (ירושלים)? בשבילי? אני לא מכיר אף אחד בפלשתינה, או איך היהודים קוראים לה, אה, מדינת ישראל,

אז ממי המכתב!" תמה פישטו כאשר הוציא את המכתבים מתיבת הדואר ושם לב למכתב קטן מישראל ביניהם.

המלים "ירושלים, ישראל" התמיהו אותו מאוד והוא החליט לפתוח אותו ראשון, הוא השפיל את מבטו לחתימה ועיניו

התרחבו בהפתעה "זה מבערל וינברגר" הוא מלמל בהתרגשות בעודו נכנס לביתו, שקע בספה והתחיל לקרוא במהירות,

מבטו התחלף מתימהון לפליאה ומשם להבנה והשתתפות...

שכני היקר משכבר הימים, ידידי היקר פישטו קלרפילר.

מה שלומך?, מה נשמע בהונגריה אותה עזבתי לאחר שגרתי בה כה הרבה שנים? אני מקווה שהמצב טוב.

הרעיון לכתוב אליך הגיע אחרי לבטים רבים. אך בידך מונחת האפשרות לעזור לי בצרתי הגדולה.

כן פישטו, זה אני בערל וינברגר ששופך לפניך במכתב את דם לבי, המחשבות על פנחס'ל שלי, לא מניחות לי. אני הולך לישון וחושב עליו, קם וחושב עליו, גם בזמן העבודה, אני כל הזמן חושב עליו.

הצער שלי עליו כפול, חוץ מהצער שהוא לא לידי ואיני יכול לאמץ אותו אל ליבי בחום, אני גם יודע שהוא גדל אצל אדם לא יהודי ומקבל חינוך כה שונה מהחינוך שאני ואשתי היינו מחדירים בו.

אני זוכר מה אמרת לי בביתו של חברך יוז'י. אמרת שאתה כפוף לשבועה שנשבעת שלא לספר לי היכן נמצא הילד. אבל אולי כעת, כשכבר עברו מאז אותו יום שמונה שנים תחשוב שוב על כל העניין?

אנא, פתח את אוזניך וליבך לבקשה של איש שבור שלא מבקש יותר ממה שמגיע לו במלוא היושר. חשוב על הבקשה הפשוטה שלי, ואם תמלא אותה, תמלא גם בשמחה את חיי העלובים...

על המעטפה רשומה הכתובת שלי בירושלים. אתה יכול לשלוח אלי מכתבים בכל עת.

בתודה מעומק הלב, בערל וינברגר ורעייתו, ירושלים, מדינת ישראל​

המכתב הכה בהלם את פישטו ההמום, נסער כולו מחה במטפחת מהוהה את מצחו ולא ידע מה לעשות. בתוכו פישטו הרגיש השתתפות בצערו של שכנו לשעבר שאיתו היה לו קרבה חזקה. אך הוא מבקש ממנו דבר שכלל לא בא בחשבון...

הוא נכנס לחדר העבודה שלו והתחיל להלך בו אנה ואנה, ממלמל לעצמו:

"האם אני יכול להתעלם מבקשתו של בערל שמבקש דבר שמגיע לו על פי כל כללי היושר?!, כיצד יכול הלב שלי להיות כה אטום כאבן לבקשה של יהודי שאין לו לא יום ולא לילה?!"...

"אבל השבועה!, אוי!, השבועה שלי שרובצת על צווארי כעול, הרי נשבעתי למרק קסטלר שלעולם לא אספר לבערל היכן נמצא בנו, והרי רק בזכות זה הסכימו הזוג קסטלר לאמצו והילד נותר בחיים, והרי קיבלתי הוראה מהכומר שאסור לי לעבור על שבועתי, אז מה אעשה?!"...

מאחורי הדלת הפתוחה בקושי, עמדה מריה קלרפילר והביטה על בעלה בתמהון.

"מהו המכתב הזה שפישטו אוחז בידיו כבר חצי שעה?" היא תהתה, "זה נראה מכתב מאוד מעניין, מה זה יכול להיות?!"...

מריה ראתה כיצד פישטו תוחב את המכתב לתוך מגרת מכתבתו ונועל אותה, חושיה נדרכו באחת, היא הבינה שהמכתב הזה סודי גם ממנה. מריה הרגישה שהיא חייבת להניח את ידיה על המכתב.

היא החליטה לנצל את ההזדמנות הראשונה, בזווית עיניה ראתה את פישטו מתכונן לצאת מחדר העבודה שלו, בזריזות זינקה למטבח והתחילה לקרקש בצלחות שהמתינו להדחה...

בשעת ליל מאוחרת התעוררה מריה משנתה, הבית היה חשוך לגמרי, היא קמה ממיטתה לאט ובשקט הלכה לכיוון חדר העבודה של בעלה, שקט שרר בבית והחושך מנע ממנה להתקדם מהר, אך היא חששה להדליק את מנורת החשמל שמא האור יעיר את פישטו...

היא נכנסה לחדר העבודה וסגרה את הדלת, נחירותיו של בעלה שנישאו ברמה המיסו את פחדיה, היא הדליקה פנס קטן, ובשקט הורידה את מפתח המגירה מעל מדף הספרים של בעלה, שם הוא מחביא את המפתח, ופתחה את מגירת המכתבה, הוציאה את המכתב והתיישבה לקרוא את המכתב המסתורי...

אך בשורה השביעית התבלבלה לגמרי, מצחה נחרש קמטים והיא שכחה שעליה למהר.

"אני לא מתחילה להבין מה קורה כאן" הרהרה לעצמה, "הז'יד בערל וינברגר, כותב מפלשתינה ומתחנן אל פישטו שיחזיר אליו את הילד שלו? רגע, הרי אמרנו ליהודי המלוכלך הזה שהילד נעלם ממיטתו באמצע הלילה וכנראה הנאצים לקחו אותו!, אז מה הוא רוצה?!"...

לרגע חרדה אחזה בה, כאשר שמעה את הדלת נפתחת בחריקה חרישית...

 

[מנוחה כהן]

איזה כיף לקרוא עוד פרק של הסיפור הזה!
עריכה של ההתחלה, לשיקולכם..

"מכתב מג'רוזלם (ירושלים)? בשבילי? אני לא מכיר אף אחד בפלשתינה, או איך היהודים קוראים לה, אה, מדינת ישראל,

אז ממי המכתב!" תמה פישטו כאשר הוציא את המכתבים מתיבת הדואר ושם לב למכתב קטן מישראל ביניהם.

המלים "ירושלים, ישראל" התמיהו אותו מאוד והוא החליט לפתוח אותו ראשון, הוא השפיל את מבטו לחתימה ועיניו

התרחבו בהפתעה "זה מבערל וינברגר" הוא מלמל בהתרגשות בעודו נכנס לביתו, שקע בספה והתחיל לקרוא במהירות,

מבטו התחלף מתימהון לפליאה ומשם להבנה והשתתפות...

"מכתב מג'רוזלם? עבורי?" תמה פישטו למראה המעטפה הקטנה. הוא משך בכתפיו, סקרן למדי "אני לא מכיר אף אחד בפלשתינה" מלמל בעודו הופך את המעטפה לצד השני. "בערל וינברגר!" הוא קרא בהפתעה. בהתרגשות רבה פישטו הניח את ערימת המכתבים על השולחן, התיישב על הספה והתחיל לקרוא במהירות.
מבטו התחלף מתימהון לפליאה ומשם להבנה והשתתפות...

 

[המלמד מבני ברק]

יפה, אולי רק להוריד מילה אחת, כך:

"מכתב מג'רוזלם? עבורי?" תמה פישטו למראה המעטפה הקטנה. הוא משך בכתפיו, סקרן למדי "אני לא מכיר אף אחד בפלשתינה" מלמל בעודו הופך את המעטפה לצד השני. "בערל וינברגר!" הוא קרא בהפתעה. בהתרגשות רבה פישטו הניח את ערימת המכתבים על השולחן, התיישב על הספה והתחיל לקרוא במהירות.

 

[המלמד מבני ברק]

הפרק הבא הוא פרק כ' יועלה בתחילת שבוע הבא אי"ה.

 

[המלמד מבני ברק]

במקום שאין אנשים אני אנסה לעבור על הפרק האחרון ולתקן דברים שצורמים לי בעין, (כתום הוספה צהוב מחיקה) לשיפוטכם:

"אבל השבועה!, אוי!, השבועה שלי שרובצת על צווארי כעול, הרי נשבעתי למרק קסטלר שלעולם לא אספר לבערל היכן נמצא בנו, והרי רק בזכות זה הסכימו הזוג קסטלר לאמצו ולכן הילד נותר בחיים, והרי קיבלתי הוראה מהכומר שאסור לי לעבור על שבועתי, אז מה אעשה?!"...

מריה ראתה כיצד פישטו תוחב את המכתב לתוך מגרת מכתבתו ונועל אותה, חושיה נדרכו באחת, היא הבינה שהמכתב הזה סודי גם ממנה. מריה הרגישה שהיא חייבת להניח את ידיה על המכתב. היא החליטה לנצל את ההזדמנות הראשונה לקרוא מכתב זה, בזווית עיניה ראתה את פישטו מתכונן לצאת מחדר העבודה שלו, בזריזות זינקה למטבח והתחילה לקרקש בצלחות שהמתינו להדחה...

בשעת לילה מאוחרת התעוררה מריה משנתה, הבית היה חשוך לגמרי, היא קמה ממיטתה לאט ובשקט הלכה לכיוון חדר העבודה של בעלה, שקט שרר בבית והחושך מנע ממנה להתקדם מהר, אך היא חששה להדליק את מנורת החשמל המנורה שמא האור יעיר את פישטו...

היא נכנסה לחדר העבודה וסגרה את הדלת, נחירותיו של בעלה שנישאו ברמה המיסו הפיגו את פחדיה, היא הדליקה פנס קטן, ובשקט הורידה את מפתח המגירה ממקומו הקבוע מעל מדף הספרים של בעלה, שם הוא מחביא את המפתח, ופתחה את מגירת המכתבה, הוציאה את המכתב והתיישבה לקרוא את המכתב המסתורי...

לרגע חרדה נוראה/פתאומית אחזה בה, כאשר שמעה את הדלת נפתחת בחריקה חרישית...

בתיקון האחרון אני מתלבט אשמח לקבל חוות דעתכם המלומדת..

 

[מנוחה כהן]

יפה, אולי רק להוריד מילה אחת,

אכן.

 

[מנוחה כהן]

.

 

[מנוחה כהן]

בציטוט הראשון הייתי מורידה את ההוספות.

הציטוט השני-

מריה ראתה כיצד פישטו תוחב את המכתב לתוך מגרת מכתבתו ונועל אותה, חושיה נדרכו באחת, היא הבינה שהמכתב הזה סודי גם ממנה. מריה הרגישה שהיא חייבת להניח את ידיה על המכתב. היא החליטה לנצל את ההזדמנות הראשונה לקרוא מכתב זה, בזווית עיניה ראתה את פישטו מתכונן לצאת מחדר העבודה שלו, בזריזות זינקה למטבח והתחילה לקרקש בצלחות שהמתינו להדחה...

אולי ככה?
מריה ראתה כיצד פישטו תוחב את המכתב לתוך מגרת מכתבתו ונועל אותה, חושיה נדרכו באחת. כנראה שהמכתב הזה סודי גם ממנה. אבל היא לא תתן לו, לפישטו, לשלוט בה. היא תקרא את המכתב בהזדמנות הראשונה שתגיע.
בזווית עיניה ראתה את פישטו מתכונן לצאת מהחדר, בזריזות נעמדה על יד הכיור והתחילה לקרקש בצלחות שהמתינו להדחה....

הציטוט השלישי מצויין.

הרביעי- אולי לשנות לחלוטין את המשפט.
לדוגמא

לרגע חרדה אחזה בה, כאשר שמעה את הדלת נפתחת בחריקה חרישית...

קול חריקת הדלת נשמע, וחרדה תפסה את מקומה .

 

[המלמד מבני ברק]

תודה רבה על כל התיקונים, לא את כולם אהבתי ואפרט:

מורידה את ההוספות.

איזה?

היא לא תתן לו, לפישטו, לשלוט בה.

אשר ישלטו... לא אהבתי במחילה מכבודך...

וחרדה תפסה את מקומה

את מקומה של מה?
אולי התכוונת לזה:
מריה הייתה אחוזת תמיהה אך כאשר נשמע קול חריקת הדלת , פרחה לה התמיהה וחרדה תפסה את מקומה
קצת כבד ומאולץ, לדעתי.
כבר עדיף המקורי, מה?

 

[מנוחה כהן]

איזה?

"אבל השבועה!, אוי!, השבועה שלי שרובצת על צווארי כעול, הרי נשבעתי למרק קסטלר שלעולם לא אספר לבערל היכן נמצא בנו, והרי רק בזכות זה הסכימו הזוג קסטלר לאמצו ולכן הילד נותר בחיים, והרי קיבלתי הוראה מהכומר שאסור לי לעבור על שבועתי, אז מה אעשה?!"...
יש פעמיים "הרי" ברציפות.
"לכן" סתם נראלי מיותר.

אשר ישלטו... לא אהבתי במחילה מכבודך...

אינבעיה. כדי להסביר- אם מנתחים את ההתנהגות שלה אז עם פנחס'ל ובסוף המלחמה- זה נבע מאיזו שהיא תחושת קיפוח, להבנתי..

את מקומה של מה?

סליחה, המילה האחרונה לא עלתה.
הנה-
קול חריקת הדלת נשמע, וחרדה תפסה את מקומה של התמיהה.

 

[המלמד מבני ברק]

כעת הכל מובן.
אכניס בלי נדר את התיקונים חוץ מעניין השליטה שאכן הסברתם את זה מצוין אבל עדיין זה לא נכנס לי וגם ההרי לא יצא כי שימו לב שההרי השני נמחק או שזה עדיף על פני זה? לא'ידע.
תודה רבה

 

[מנוחה כהן]

ההרי לא יצא כי שימו לב שההרי השני נמחק או שזה עדיף על פני זה? לא'ידע.

לא הבנתי?

 

[המלמד מבני ברק]

יצא לא מובן, אני יודע, אני מסביר:
זה הקטע שאתם ציטטתם:

"אבל השבועה!, אוי!, השבועה שלי שרובצת על צווארי כעול, הרי נשבעתי למרק קסטלר שלעולם לא אספר לבערל היכן נמצא בנו, והרי רק בזכות זה הסכימו הזוג קסטלר לאמצו ולכן הילד נותר בחיים, והרי קיבלתי הוראה מהכומר שאסור לי לעבור על שבועתי, אז מה אעשה?!"...

וזה הקטע שאני שמתי:
"אבל השבועה!, אוי!, השבועה שלי שרובצת על צווארי כעול, הרי נשבעתי למרק קסטלר שלעולם לא אספר לבערל היכן נמצא בנו, והרי רק בזכות זה הסכימו הזוג קסטלר לאמצו ולכן הילד נותר בחיים, והרי קיבלתי הוראה מהכומר שאסור לי לעבור על שבועתי, אז מה אעשה?!"..
את כל הקטע של הכומר הורדתי אז זה רק הרי אחד...
ועכשיו תוך כדי כתיבה אני קולט שבתחילת הקטע יש גם הרי: הרי נשבעתי אז אני מקבל את השינוי שלכם.
"אבל השבועה!, אוי!, השבועה שלי שרובצת על צווארי כעול, הרי נשבעתי למרק קסטלר שלעולם לא אספר לבערל היכן נמצא בנו, רק בזכות זה הסכימו הזוג קסטלר לאמצו והילד נותר בחיים, אז מה אעשה?!"...
מתאים?