סיפור בהמשכים קשה הדרך הביתה

[המלמד מבני ברק]

הייתי משאירה אותו שותק

הוא לא הצליח לשתוק, מה לעשות, אולי אשנה את זה ל:
ר' מנדל תלה בהם מבט עצוב, חיוך חיוור נתלה על שפתיו אך הוא המשיך לשתוק.

 

[מנוחה כהן]

הוא פסיכולוג פרטי, המוסד הזמין אותו.

כן, אז למה שאביגדור יאמין לו?
אם הייתי במקומו הייתי חושבת שהוא עוד אחד שבא להציק לי- גוי אנטישמי.

 

[המלמד מבני ברק]

גברת @מנוחה כהן אני מחכה לעיבוד המצוין שלכם שיאיר את יחסיו של אביגדור והפסיכולוג באור חדש...

 

[המלמד מבני ברק]

חברים, אני רוצה לחשוף בפניכם סוד.
בעבודתי כמלמד אני לא תמיד מוצא את כל הטעויות בדף הפרשה ואני משאיר להורים להודיע לי על הטעות ואף אחד לא תיקן, האם זה אומר שאף אחד לא קורא את דף הפרשה? ייתכן...
ואיך אתם לא שמתם לב לטעות הזאת?

הוא מיד ניגש לבית משפחת קלרפילר וביקש מרוז'ה לבוא לביתו

מריה נחרדה, היא הרי לא פעלה לפי הוראותיו של גרהרד

רוז'ה הוא שם יהודי הונגרי, אז הגברת עברה שינוי השם ל'מריה'.
תודה

 

[מנוחה כהן]

אממ, תודה על המחמאה.. אני אנסה...
לטובת העצלנות שלי, התיקונים הם באדום..

בבית היתומים הוחלט להביא את מיקלוש קורצ'י הפסיכולוג הנודע שישוחח עם אביגדור מיד כשירגיש יותר טוב.

"יש משהו מסוים שמפריע לך או כואב לך עד שזה משפיע על הבריאות שלך לרעה?" הציב מיקלוש קורצ'י הפסיכולוג את השאלה הראשונה לפני אביגדור שעה שזה האחרון ישוב היה על הכורסא הנוחה בקליניקה הטיפולית של מיקלוש.

אביגדור דמם ולא התייחס לשאלה של מיקלוש, כאילו היא כלל לא נשאלה.

כאשר מיקלוש ראה שהוא אינו מקבל תשובה, הוא חזר על שאלתו:

"מה מפריע לך שגרם לחולשה?, ומדוע אינך עונה?"...

אביגדור תקע את עיניו ברצפה ולא ענה.
הפסיכולוג הדגול חכך בדעתו, והחליט לשתוק גם כן.
דקה עברה, והשתיקה שהעמיקה לחצה על אביגדור, העיניים החלו לשוטט בחדר, ואחרי דקה נוספת הוא נשבר ופרץ בבכי.
מיקלוש סימן לעצמו וי דמיוני, וחזר בקול רך:
"מה מפריע לך, אביגדור?" (הוא ידע את השם שלו?)

"אין לי אבא ואין לי אמא, אין לי שום מכר בעולם..." השתנק אביגדור.
"הרבה מחבריך במוסד הם חסרי משפחה, אבל הם לא נהיים חולים בשל כך!" טען מיקלוש בהיגיון.
"אבל אני יהודי", הודה אביגדור בלחש, חושש מתגובתו של המטפל, "ובבית היתומים מציקים לי בשל כך. אני מרגיש שאני הולך למות"...

מיקולוש ציקצק בלשונו בתמיהה.
"האם האחראי גם הציק לך?"

"כן, כולם ללא יוצא מן הכלל!" קרא אביגדור, שהתעודד מעט לנוכח תגובתו המכילה.

"אז קודם כל צריך לדבר עם אב הבית ולבקש שיתנהגו אליך יפה יותר, אחר כך יהיה לך בודאי הרבה יותר טוב"...

"אני לא רוצה להישאר יותר בבית היתומים, אני שונא את המקום הזה!" קרא הילד.

"אני אדבר עליך עם ההנהלה של בית היתומים, ונראה מה לעשות הלאה, אבל עד שנחליט על גורלך, אתה חייב לחזור לשם" אמר מיקלוש בנימת סיכום.

"לא, לא, אני לא רוצה לחזור לשם!!" צעק הילד, "אפילו לא לזמן קצר!!"...
מיקולוש חזר על תנועת הגירוד החביבה עליו, והנהן בראשו בהשתתפות.
"בסדר, תוכל להישאר במשרד שלי זמן קצר, אני אלך לנסות לטפל בבעיה הזאת".

הפסיכולוג יצא מהמשרד משאיר בתוכו את אביגדור, ועלה למשרדו של אב הבית, כדי לדבר איתו ועם האחראי הראשי, לדון בשיחה שהייתה לו עם הילד.

לאחר חצי שעה של שיחה, ראה מיקלוש שאין עם מי לדבר, האחראי, ואפילו אב הבית הראו זלזול מחפיר בעניין, הם הקשיבו בסתמיות לסיפור ולא הפריע להם את מה שנאמר על ניהול בית היתומים שלהם.

"מה התוכנית שלך כעת?" שאל אב הבית.

"תראו, הוא לא מוכן בשום אופן להישאר כאן, כי זה יזיק עוד יותר לבריאות הלקויה שלו"..

"אז מה תעשה עם הילד, יש לך תוכנית כלשהי?" שאלו שניהם.

מיקלוש נשאר בשקט לדקה ארוכה, אחר אמר:

"התוכנית עוד לא מסודרת לי כל כך, מה דעתכם?"...

מיד ענה אב הבית:

"אני הייתי מציע שהוא יישאר בביתך לתקופה קצרה, עד שתמצא לו משפחה מאמצת, ששם הוא יגדל בתנאים אחרים".

"אני מוכן לכך" ענה מיקלוש.

"לפי החוק אתה צריך לחתום שאתה נוטל עליך את האחריות המלאה על הילד, כך, אם יקרה לו משהו, לא תיפול עלינו האחריות" אמר אב הבית.

מיקלוש הסכים מיד לחתום, נפרד מההנהלה ועזב את המשרד.

הוא רץ במהירות לחדרו כדי לבשר לאביגדור את הבשורה המשמחת

הילד התנער ממקומו בכבדות, ופנה לארוז את חפציו המועטים. קול פנימי לחש לו שמיקולוש זה- אדם טוב הוא.

משם הם נסעו לנירדהאז שבהונגריה, לביתו של מיקלוש, שם קיבל אביגדור חדר יפה ומיטה נוחה עליה השתרע מיד ונרדם...

 

[המלמד מבני ברק]

תודה רבה, התיקונים הוסיפו המון, אני אשלב את זה בסיפור

 

[מנוחה כהן]

מעניין אותי אם אכן זו היתה הגישה של הפסיכולוגים פעם.
משומה למיטב ידיעתי הם היו קשוחים ולא מותאים לילדים בכלל.
סתם בדרך אגב..

 

[המלמד מבני ברק]

רק אם אפשר מיקלוש ולא מיקולוש, אני יודע שזה מסובך השמות ההונגריים האלו...

 

[המלמד מבני ברק]

על תנועת הגירוד החביבה עליו,

גירוד? איפה, באוזן? במצח? באף?

 

[מנוחה כהן]

גירוד? איפה, באוזן? במצח? באף?

באף (בהחלטה שרירותית)

 

[המלמד מבני ברק]

פעם שמעתי שגירוד באף או באוזן מראה על חשיבה גבוהה, גירוד במצח מראה על איבוד עשתונות, לכן שאלתי...
מה??...
סתאאאאאם! אין שום קשר בין מקום הגירוד לרמת המשכל של המגרד...

 

[מנוחה כהן]

לא מופרך...
לקחת תחת חסותו ילד יהודי זה לא מראה על חוכמה גדולה

 

[יאן]

לא מופרך...
לקחת תחת חסותו ילד יהודי זה לא מראה על חוכמה גדולה

(אימוג'י צוחק ובוכה בו זמנית)

 

[המלמד מבני ברק]

זה לא מראה על חוכמה גדולה

למה? תמיד היו גויים חסידי אומות העולם...
חוצמזה, אם הוא גירד באף זה דווקא כן מראה על חכמה...

 

[מנוחה כהן]

למה? תמיד היו גויים חסידי אומות העולם...

לא מראה על חוכמה מבחינת צוות המוסד והלך הרוח הכללי באותן שנים באותם אזורים

 

[המלמד מבני ברק]

שלום לכולם גמר חתימה טובה ושנה טובה ומתוקה.
אני נופש (?) להנאתי (?) במלונית 'קורונה'.
לא צריך להיבהל ואל תשלחו לי אימוג'י בוכה או אימוג'י נבהל, תסמינים כבר אין לי משנה שעברה ואני רק מחכה כאן עד סוף השבוע, אמנם לקחתי איתי את המחשב, אך לא יודע אם יהיה לי חשק לתקן את הפרקים ולהגיה אותם, לכן אשמח לקבל ממכם ביקורות לפרקים שאעלה במשך השבוע הזה יהיה בלי שום הגהה.
בתקווה לבשורות טובות המלמד.
מי שרוצה את שמי המלא להתפלל עלי: המלמד מבני ברק בן המורה מירושלים..

 

[המלמד מבני ברק]

הנה פרק נוסף, בלי שום תיקונים והגהות
תמוז תש"ה
המלחמה הנוראה בתבל, הסתיימה, למרות שששה מיליון יהודים נרצחו בשיטות רצח אכזריות, הי"ד, נראתה לאורך כל שש שנות המלחמה השגחה פרטית מופלאה, ה' הראה את ידו הגדולה וניסים קרו לאלפים שניצלו בדרכים מופלאות מבינתנו, חלק גדול מהם גם הצליח למצוא אחרי המלחמה את משפחתם, וביחד החליטו לזכור את אשר עשה להם עמלק, ובד בבד להקים חיים חדשים ואולי גם לעזוב את אירופה העקובה מדם.
בין היהודים משארית הפליטה, היה גם ר' בערל וינברגר, הוא מצא גם את אשתו ושניהם חזרו בשעה טובה לביתם.
ראשית דאגתם של ר' בערל ופייגה, היה, כמובן, בנם היקר, פנחס'ל, אשר אותו הם השאירו, כזכור, עוד בראשית המלחמה אצל שכנם פישטו קלרפילר.
בלילה הראשון אחרי שחרורם לנו הזוג וינברגר בעיירה קראלי, אצל דודו של ר' בערל, אך הם החליטו שכבר למחרת הם ישימו את פניהם למישקולץ לקחת את ילדם...
הזוג בקושי ישנו בלילה הזה, הם המתינו בכיליון עיניים לזריחת החמה של היום המאושר בחייהם, לאחר כה הרבה שנים, הם חשבו לעצמם, הם כבר בודאי לא יזהו את פנחס'ל שלהם...
עם זריחת החמה, מיד לאחר תפילת שחרית נרגשת של ר' בערל, הם שכרו נהג מונית שיסיע אותם לעירם...
כל הדרך הם דיברו ביניהם בקול רגשני על געגועיהם לפנחס'ל שלהם, הם ניסו לדמיין איך הוא נראה היום לאחר שנה וחצי שהם לא ראו אותו, הם גם שוחחו על תוכניותיהם העתידיות.
ברגע שהמונית נכנסה למישקולץ הם הביטו מבעד לחלון על עירם אותה הם עזבו, כל פינה בעיר הזו הזכירה להם את ילדם, הם כמעט ולא זיהו את העיר שהייתה חרבה כמעט לגמרי אחרי הפצצות בעלות הברית על העיר שבה היה המטה האזורי של הגרמנים.
חוץ מזה, נעלם כל החן של המקום, הם חלפו ברחובות שהיו מיושבים ביהודים, ותמיד יכולת לראות יהודים בעלי צורה חולפים ברחוב, בדרך לבית הכנסת, לבית המדרש, בחורים צעירים שמלבושם היה מתנפנף מאחוריהם במהירות, תינוקות של בית רבן עם הספרים הכבדים בידיהם, אברכים צעירים הממהרים לשיעור בבית המדרש, כל זה נעלם מנופם של הרחובות, הנאצים רצחו כמעט את כל תושבי העיר הגדולה, כולם נהרגו על קידוש ה', הי"ד.
מראה הבתים ההרוסים והגויים שטיילו לאיטם ברחוב, דיכא את מצב רוחו המרומם של ר' בערל, אך הוא ניסה להתעודד שבקרוב הם ימצאו את פנחס'ל ויעלו לארץ ישראל.
אשתו הסבה את תשומת ליבו שהמונית הגיעה כבר לרחוב מגוריהם, ר' בערל הביט על ביתו העזוב ונאנח אנחה מרה.
"הייתי רוצה לעלות לבית לראות אם מישהו גר שם, אבל כעת לפנחס'ל!", אמרה פייגה וינברגר.
המונית עצרה ליד ביתם של פישטו ומריה קלרפילר, ר' בערל שילם לנהג ושניהם יצאו לרחוב.
ר' בערל עלה במדרגות הכניסה ונקש בדלת, בעוד שאשתו נעמדת מאחוריו בחשש מהול בהתרגשות, אולי פנחס'ל שלהם יפתח בעצמו את הדלת?...
לא עבר זמן רב וקולה של גברת קלרפילר נשמע ברמה:
"מי שם?"...
"זה אנחנו, השכנים שלכם לשעבר, משפחת וינברגר" ענתה פייגה וינברגר מאחורי הדלת הסגורה.
"מה?, משפחת וינברגר?" שאלה מריה ברוגז מה.
פייגה הביטה על בעלה ומשכה בכתפיה, "מה הטון הרגזני הזה?"...
מריה קלרפילר פתחה את הדלת, על פניה ניכר מיד חוסר ההתלהבות שלה, לא כך אמורים לקבל שכנים שהיו מיודדים איתם כבר שנים, ועזרו להם בכל הנדרש, ובנוסף לזה חזרו זה עתה בחיים ממחנות ההשמדה...
הקיפאון שנדף מגברת קלרפילר וחוסר היחס החם שלה לשכניה שחזרו מן התופת, היו מאוד מוזרים בעיני פייגה וינברגר, היא פשוט לא האמינה...
"זאת השכנה הטובה שלי מימים עברו?, הרי הידידות הטובה שבינינו, היא זו שגרמה לנו לסמוך עליהם ולהפקיד בידם את פנחס'ל?!, מה פשר היחס הזה לשכנים טובים וידידי אמת עוד מימים עברו?!"...
חשד כבד החל לנקר בליבותיהם של הזוג וינברגר... אך הם לא רצו לחשוב על שום דבר, הם החזירו למריה קלרפילר בברכת שלום חייכנית וידידותית, כאילו הם לא חשו בכלום...
בבית ישב פישטו כפוף מעל השולחן בסלון, עסוק בענייניו, הוא שמע שמשהו קורה בחוץ, נראה היה לו שהגיעו אורחים לביתו.
הוא יצא מהחדר, הוא הופתע לגלות שהאורחים הינם שכניהם לשעבר, הזוג וינברגר...
הוא קיבל את פניהם בחמימות ור' בערל ואשתו נרגעו מעט.
בחיוך רחב הוא קרא בקול:
"לכאלו אורחים יקרים וחשובים, לא פיללתי!, אני כה שמח לפגוש בכם שוב, אני מאושר לגלות ששרדתם את המלחמה הנוראה שרבים מאחיכם מצאו בה את מותם, אתם צריכים להודות לאלוקים הגדול שלכם על שהציל אתכם מידיהם הברבריות של הנאצים"...
לאחר שפישטו לחץ בחום את ידיו של ר' בערל, הוא אמר:
"היכנסו ושבו בבקשה, למה אתם עומדים בכניסה?".
מריה קלרפילר הביטה באי שביעות רצון כיצד בעלה מכניס את האורחים לבית, עיניה ירו גיצים על הזוג וינברגר.
הם נכנסו לדירה והלכו בעקבות פישטו עד חדר האורחים, ר' בערל הביט באשתו בעוגמה והיא הנהנה בראשה בעוד שהיא מנגבת דמעה נסתרת, כאן בחדר הזה הם נפרדו מפנחס'ל שלהם...
"מה נשמע, פישטו?" שאל ר' בערל בחביבות מיד כאשר הם התיישבו על מקומותיהם.
"הוי בערל, אתה שואל אותי מה נשמע?!, מה שכרגע הכי נשמע, זה החדשות אודותיכם, היהודים, כל פליט שחוזר לעיירתו, לא גומר לספר את כל הקורות איתו מהיום בו הוא נפרד ממנה, לכן בערל, אני מאוד סקרן לשמוע מה עבר עליכם מיום פרידתנו, מה נשמע אצלך?!"...
ר' בערל פתח את פיו ובמשך רבע שעה תיאר בקצרה את כל הקורות איתם במחנות ההשמדה, וכיצד הם ניצלו מספר פעמים ממוות, כל זמן הסיפור, ישב פישטו והאזין ברתק...
כאשר סיים בערל לספר, הוא חייך ואמר:
"טוב, פישטו, הסיפורים שלי אומנם מעניינים, אבל אותי ואת אשתי מעניין משהו אחר"...
"למה אתה מתכוון?" שאל פישטו שברגע הראשון לא הבין מה בערל רוצה.
ר' בערל ופייגה הביטו זה בזה, כאילו בתזמון מראש, קמו שניהם מהכיסאות וניגשו לפישטו שעמד ליד הספה, הם שוב הביטו זה בזה וקרא ביחד:
"אנחנו מתכוונים שבוא ניגש לתכל'ס, פנחס'ל שלנו שהיה אצלכם כל השנה וחצי האחרונות, זה מה שכרגע מעניין אותנו!"...

 

[מנוחה כהן]

הפיסוק דורש את שלו בדחיפות.

חוצמיזה- פרק נהדר!
(איך יכולהיות ש

"למה אתה מתכוון?" שאל פישטו שברגע הראשון לא הבין מה בערל רוצה.

?)

 

[יאן]

תיקון טכני, השילוחים מהונגריה התחילו אחרי פסח תש"ד והמלחמה הסתיימה קרוב לסיון תש"ה, לא תמוז.
אז מקסימום הם לא ראו אותו פנחס'ל שנה וחודש, לא שנה וחצי ובודאי לא כמה שנים.

לאחר כה הרבה שנים, הם חשבו לעצמם, הם כבר בודאי לא יזהו את פנחס'ל שלהם...

חוץ מזה הפרק יפה ומרתק מדין חזקה על חבר

 

[המלמד מבני ברק]

מדין חזקה על חבר

?
לא ירדתי לסוף דעתך העמוקה רבי @יאן..