סיפור בהמשכים קשה הדרך הביתה

המלמד מבני ברק

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
אז מקסימום הם לא ראו אותו פנחס'ל שנה וחודש, לא שנה וחצי ובודאי לא כמה שנים.
יש לי הסבר, מסיפורים ששמעתי וכן עדות מסבתי ע"ה ידוע לי שלקח הרבה מאוד זמן לכל ניצול למצוא את אשתו / בעלה ולחזור למדינה ולעיירה שלהם, הייתי צריך לסחוב את זה לאדר תש"ו ולא תמוז שנשמע דמיוני שתוך חודש מהשחרור הם מצאו זה את זו והצליחו לחזור כבר לעירם, יתוקן בעז"ה.
 

המלמד מבני ברק

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
@מנוחה כהן, תודה, הערה מאוד נכונה, יתוקן כך, אולי?:
כאשר סיים בערל חייך ואמר:
"טוב, פישטו, הסיפורים שלי אומנם מעניינים, אבל אותי ואת אשתי מעניין משהו אחר"...
"כן" ענה פישטו ונאנח אנחה קולנית, הוא ידע שהרגע הזה יבוא. מהרגע שבו הופיעו הזוג וינברגר בביתו, הבין מצוין לשם מה באו, הוא נאנח שוב ושתק.
ר' בערל ופייגה הביטו זה בזה, כאילו בתזמון מראש, קמו שניהם מהכיסאות וניגשו לפישטו שעמד ליד הספה, הם שוב הביטו זה בזה וזעקה נפלטה מפיהם:

"פישטו! איפה פנחס'ל??!!".....
יותר טוב?
 

המלמד מבני ברק

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
הנה עוד פרק, הפעם עברתי היטב על הפיסוק ושיניתי קצת ניסוחים פה ושם, בתקווה שתהנו.
(פרק קצת ארוך, נראה לי)
פישטו קלרפילר קפא. הוא היה נתון במצב די עדין, או לאמלל את ההורים הלחוצים ולספר להם שילדם 'התגלה' על ידי הנאצים. ומצד שני הוא גם לא יכול לספר להם את האמת שהילד בידיים טובות כאשר אשתו יושבת בפינת החדר ועוקבת אחר הדו שיח בדממה, הוא הרגיש שהוא נתון במצר...
דווקא מריה הוציאה אותו מהמבוכה, היא קמה ממקומה ובקול רם וצורם היא קראה:
"הילד שלכם כבר מזמן מת!!, הוא נתפס על ידי האס אס כמה שבועות אחרי שהבאתם אותו אלינו, בסדר??"...
היא חייכה חיוך מנצחים אכזר והתיישבה במקומה....
ר' בערל ופייגה קפאו על מקומם... הם לא יכלו להוציא מילה מפיהם לנוכח האסון הנורא והשבר שפקד אותם, לאחר כל הצרות במחנות, לחזור בשלום לעיירה ולשמוע שהילד שלהם, כל מה שהחזיק אותם וגרם להם לא לשקוע בנבכי הייאוש במצולות התהום, פרח כענן, פג כאבק!!!....
ר' בערל ניסה להוציא מפיו מילה, אנחה, קריאת שבר, אך פיו יבש. פייגה, שקלטה ראשונה את עוצמת האסון, קרסה על הספה מתייפחת, בכייה עורר גם את ר' בערל שנשען בחולשה על הקיר ופרץ בבכי תמרורים ללא הפוגה...
פישטו יצא ומיהר לחזור כשבידו כוסות מים להרגיע את הזוג האומללים. תוך כדי כך ניצל פישטו את ההזדמנות שמריה הביטה בעניין על תגובותה של פייגה וינברגר, משך בשרוולו של בערל וסימן לו בעיניו מבט מרגיע, כאומר לו, "אל תיקח את זה רציני, זה שום דבר, אחר כך אספר לכם את האמת"...
היה נראה שר' בערל קלט את הרמז, דרך מבט עיניו הוא גם הרגיע את אשתו, בעודו מתיישב על הספה לצד אשתו...
פייגה עוד לא נרגעה לחלוטין, היא נאנחה חרישית ומלמלה לעצמה ביגון אין סופי:
"אוי לנו!, בננו היקר והאהוב פנחס'ל!, מה קרה לו?, איפה הוא עכשיו?, אוי רבש"ע עזור לנו!"...
נחל של דמעות זרם על לחייה...
"אין לך על מה לבכות!" קראה לפתע מריה קלרפילר בקול בוטה, "זה ממילא לא יעזור לך, הילד שלך לא יחזור לבין החיים, מה חשבתם כשהבאתם אותו לכאן?!, שהוא לבטח יינצל?!, לקחתם סיכון, נו, זה לא הצליח לכם, אז מה אתם כל כך שבורים?!, מה קרה כאן בסך הכול?! הארי מיליוני שרצים יהודיים מתו בשנות המלחמה"...
זרם צמרר את גוום של ר' בערל ואשתו לשמע הדברים הבוטים והפוגעניים, ר' בערל הציץ בהיחבא על פישטו לראות את תגובתו והופתע כאשר זה האחרון קרץ לו בשובבות...
מריה קלרפילר קצה במחזה שמתרחש בביתה, היא זינקה ממקומה ובתנועה חדה פתחה את הדלת לרווחה, ובקול חייתי צרחה:
"די!!, מספיק בזבזתם את זמננו, יהודים מלוכלכים!!, שמעתם כבר שלא תמצאו פה את הילד שלכם, הוא מת!!, ואין לכם יותר מה לחפש פה!!, הסתלקו מפה!!"...
ר' בערל ואשתו הביטו בשכנתם בפליאה שהפכה לבהלה, איך הפכה השכנה הטובה שלהם לאנטישמית יורקת אש??...
מכיוון שראתה שהם לא יוצאים לפי בקשתה, אלא נטועים במקומם. עזבה את הדלת, ניגשה אליהם מוכנה לגרור אותם בידיה ולהשליכם מן הבית...
כאן התערב פישטו בנעשה, בצעד מהיר זינק לעבר אשתו וקרא בקול רם ובוטח:
"הירגעי, אישה!, את לא הבעלים היחידים של הבית הזה!, הם יכולים להישאר כאן ואני לא רוצה לשמוע ממך עוד צעקה אחת עליהם! איך את מדברת כך על שכנים כה טובים כזוג וינברגר שמעולם לא הרעו לנו???!!!"...
מריה שנבהלה מדברי בעלה, התיישבה על כיסאה ומכאן והלאה לא הוציאה הגה מפיה.
ר' בערל, שהיה די מבולבל מכל מה שרואות עיניו, סימן לאשתו שעליהם ללכת מכאן.
הם קמו ממקומותיהם, מלמלו שלום חטוף וניגשו לדלת הבית.
מריה נשארה במקום מביטה על גבם בסתמיות, רק פישטו ליווה אותם אל היציאה.
הם יצאו לאוויר הרחוב, פישטו פלט ברגע האחרון בלחש:
"אל תדאגו, חכו לי בצד השני של הרחוב, כבר אצא ונלך למקום שקט, יש לי הרבה מה לספר לכם"...
ר' בערל ואשתו התחילו להבין מה קורה פה, כנראה אשתו של פישטו הפכה לאנטישמית אבל הוא נשאר ידידם, ובנוסף, יש משהו שהוא יודע ומסתיר ממנה ומאוד הגיוני שדבר זה קשור בפנחס'ל.
הם עברו לצד השני של הרחוב והסתתרו מאחורי לוח המודעות בדיוק מול ביתו של פישטו.
לא חלפו יותר מחמש דקות ודלת הבית נפתחה ופישטו יצא מהבית במהירות, הוא נעצר ליד לוח המודעות כאילו קורא מתוכו, בעוד שהוא מסנן בלחש, "בואו אחרי"...
הם הלכו אחריו במהירות עד קצה הרחוב, שם פנו לסמטה קטנה שהובילה אותם לבית קטן, פישטו עלה במדרגות ונקש בדלת.
"מי שם?"..
"זה פישטו קלרפילר".
הדלת נפתחה לרווחה, בפתח עמד בעל הבית, ידידו הטוב של פישטו, יוז'י מולס, השכן שהסכים להכניס לביתו את פנחס'ל.
יוז'י קיבל בסבר פנים יפות את בערל וינברגר ואשתו, הוא אמר בטון חביב שהוא שמח לראות שהם נותרו בחיים, ושרדו את הגיהינום אותו מיליונים אחרים לא זכו לשרוד...
לאחר קבלת הפנים ואחרי שכולם התיישבו בחדר האורחים, פתח פישטו:
"אני צריך לספר לכם מה באמת קרה לילד, כי יש משהו שהסתרתי מאשתי, ולכן הבאתי אתכם לפה".
"כמו ששמתם לב, אשתי הפכה להיות אנטישמית ושונאת יהודים, ההסתות של הנאצים השפיעו מאוד עליה, למרות שניסיתי להסביר לה, שכל האנטישמיות שחוגגת ברחובות, היא פרי תוצאה של ההסתה הגדולה של קומץ מוחות הזויים מגרמניה, שנטלו לידיהם עם כלל לא אשם, והתחילו להסית כנגדם בלי שום סיבה, היא לא השתכנעה מצדקת דברי.
יום אחד, היא לקחה את פנחס'ל שלכם, והכניסה אותו לתוך אמבטיה עם מים רותחים, וברגע שגיליתי את זה והצלתי את הילד, היא אמרה לי שהיא רוצה, פשוטו כמשמעו, להרוג אותו, ואם אני אמשיך לעצור בה, היא תמסור אותו לאס אס, אותו לילה הוצאתי את הילד ממיטתו והבאתי אותו לבית הזה, לאחריותו של ידידי היקר יוז'י מולס, אחר כך הייתי מוכרח להתחיל לחפש לילד משפחה מאמצת, באמת הצלחתי והילד נמצא עכשיו בידיים בטוחות, רחוק מכאן, אצל הוריו המאמצים".
ר' בערל ואשתו נשמו לרווחה כאשר שמעו שילדם היקר עדיים בחיים, ר' בערל קרא בהתרגשות:
"אני מודה לשניכם שהצלתם את בני, תודה לך פישטו, ותודה גם לך יוז'י. וכעת, שאני ואשתי ניצלנו ברוך ה' מהאשמדאי הנאצי, ספרו לנו בבקשה איפה נמצא הילד, כדי שנוכל לקחת אותו בחזרה ולהודות מעומק ליבנו למשפחה שאימצה אותו"...
פישטו החוויר, הוא לא ידע מה להגיד לר' בערל, אחרי כדקת דומייה, הוא ענה בקול שקט אך מעט תקיף:
"סליחה, ידידי הטוב בערל, אבל למרות צערי הרב, אני לא יכול כרגע להגיד לכם איפה הילד".
"אתה מתכוון להגיד לי" שאג ר' בערל "שאני לא אוכל להחזיר לחיקי את הילד שלי??!!, הילד שלי??!!, שלי???!!!"....
"בערל ידידי, אני מבין טוב מאוד את האכזבה שלך והצער הגדול, גם אני מצטער על כך שאני כרגע מנוע מלספר לכם איפה ילדכם, אבל למען הילד הייתי חייב לעשות זאת, כדי שההורים המאמצים יסכימו להכניס את פנחס'ל שלך לביתם, הייתי חייב להישבע להם, שאני לא אספר לאף אחד איפה נמצא הילד, ואפילו אם הוריו יחזרו בחיים מהמחנות, אסור לי לספר להם, תבין בערל, אני חייב לעמוד בשבועתי"...
ר' בערל ופייגה אשתו, חשבו שהנה עוד מעט הם נופלים מתעלפים, כבר נודע להם שהילד חי, אבל פישטו לא מוכן לספר להם איפה הוא, ר' בערל התחיל להתחנן, מנסה להשתמש בכל לשון של רחמנות:
"אנא ממך פישטו, רחם עלינו, כל מה שאנחנו מבקשים ממך, זה רק כתובת של ההורים המאמצים, אל תעשה לנו כזה דבר, עד ששרדנו את כל מוראות המלחמה, כל מה שהחזיק אותנו היה הילד שלנו, איך נמשיך עכשיו בלעדיו?!" סיים ר' בערל בבכי מר...
"אני מבין אותך כל כך טוב בערל, אבל תגיד לי אתה, מה אני יכול לעשות, הרי נשבעתי"...
ר' בערל השתתק לדקה ארוכה, אחר כך הוא קרא:
"אני רוצה לשאול אותך, איך אתה יכול להישבע על דבר שכלל אינו שלך?, אפשר להישבע כזאת שבועה?"..
פישטו שהיה, כמו מרבית גויי הונגריה, נוצרי מאמין, הלך לשאול את הכומר אם הוא יכול לספר איפה נמצא הילד.
לאחר חצי שעה חזר פישטו בפנים מעוננות, והזוג וינברגר הביטו בו בחשש מהול בחרדה.
הוא התיישב ואמר:
"לצערי, אני חייב להגיד לכם שהכומר אוסר עלי לעבור על שבועתי, אבל, אל תתייאשו, אולי אני אנסה לחפש רעיונות כיצד כן להשיב לכם את הילד, כרגע, זה המצב" הוא סיים בעוגמה.
מכיוון שר' בערל ואשתו ראו שאין להם במה לנסות לשכנע את פישטו, הם קמו ממקומותיהם מיואשים ומדוכאים, ילדם היקר והיחיד, הם לעולם לא יוכלו לראות אותו...
בעיקר צבטה את ליבם המחשבה שהילד גדל אצל הורים גויים, ששם הוא יקבל חינוך גויי רח"ל...
בראש מורכן עזבו את ביתו של יוז'י מולס ויצאו לרחוב כשחשכת הערב אופפת אותם...
ר' בערל הבין שהוא חייב לחזק את אשתו, הם עמדו ברחוב הראשי והתכוננו ללכת לתחנת הרכבת לנסוע לבודפסט, ר' בערל פתח בקול רך:
"אסור לנו להתייאש פייגה, יש לנו אבא גדול בשמים, אותו רבש"ע שהציל אותנו מידי הנאצים הרשעים בנסי נסים, הוא גם יעזור לנו בצרה הזאת, צריך רק לבטוח בו ביטחון מלא, גם אל תשכחי שפישטו בעצמו אמר לפני שיצאנו מביתו שהוא יראה אם יש אפשרות להחזיר אלינו את בננו, אסור לנו להתייאש, לקב"ה יש הרבה שליחים, רק צריך הרבה אמונה וביטחון".
"את יודעת" שח ר' בערל לאשתו בעוד הם הולכים לאיטם לעבר תחנת הרכבת, "מובא בחז"ל, שהקב"ה לא עושה נס לאדם בחינם, אם הקב"ה עשה לנו כאלו נסים בזמן השואה, זה בודאי לא בשביל שעכשיו נאבד את השמחה ואת הסיכוי לחיים חדשים, בואי, ניסע ברכבת לבודפסט ומשם נעלה לארץ הקודש, לארץ ישראל, מה יש לנו עוד לעשות כאן באירופה, בין כל הגויים? נשכור דירה בירושלים, בשכונת בתי אונגרין, ונבנה מחדש את חיינו, אה?, מה את אומרת?" הפיח ר' בערל ניצוץ של התלהבות באשתו, "את עוד תראי, פייגה, שצדקתי, והקב"ה ישמע את תפילותינו ויחזיר לנו את פנחס'ל"...
פייגה הרגישה שמשהו מתעורר בקרבה, "ארץ הקודש!" היא לחשה בחולמניות, "ארץ ישראל... ירושלים, ארץ הקודש, עיר הקודש, האם זה חלום??!!"...
היא הביטה בפני בעלה ואמרה בקול נרגש:
"תודה בערל על משפטי העידוד שלך, אני אתפלל לפני הקב"ה שבקשותינו אכן יתמלאו על הצד הטוב ביותר והקב"ה לא יעזוב אותנו, כמו עד עכשיו"....
 

אפרת תהל

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
הדמיות בתלת מימד
עיצוב ואדריכלות פנים
רק עכשיו סיימתי לקרוא את כל הסיפור.
האמת, הוא מדהים!!!
קראתי אותו בלגימה!!!!

משהו קטן שהפריע לי זה הפיסוק אחרי סימני קריאה ושאלה, לעניות דעתי הסימנים עצמם ממלאים את מקום הפסיק ואין צורך בפיסוק לאחריהם.
כמו כן יש לשים פסיק לפני ציטוט/ מרכאות.
חוצמזה הספור מאלף.

ואל תקח חופש מלעלות פרקים, זה עינוי הדין לקוראים.
 

המלמד מבני ברק

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
תודה על הביקורת והעידוד, שמתי אל לבי לטפל בדחיפות בעניין הפיסוק.
אני שב ומדגיש: שלא יובן לא נכון, הסיפור לא שלי, אני רק ערכתי ושכתבתי אותו.
 

המלמד מבני ברק

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית

מנוחה כהן

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
לא מתחייבת, אבל אנסה בהמשך הערב/ מחר לערוך קצת..
 

המלמד מבני ברק

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
הנה עוד פרק שנכתב בחצר המלונית שאני עדיין שם, מיקום סודי...
הונגריה תש"ו.
ר' אברהם התאקלם בעיירה שמעבר לגבול אליה הגיע, והפחד מהשלטונות הרומניים נטש אותו.
דבר אחד עדיין הדאיג אותו והציק לו עד למאוד. היו אלו הגעגועים שלו לבנו היחיד, אביגדור, אותו הותיר ברומניה.
לילות שלמים לא עצם ר' אברהם עין, כל מחשבותיו נסבו על מצבו של אביגדור, אשר היה הנחמה היחידה שלו מהחורבן הנורא...
הוא כמובן לא חשב ליצור קשר מכתבים עם ר' מנדל הייזלר, כל שכן אפילו לשוחח עם בנו בטלפון, הוא ידע שהצנזורה הרומנית על הדואר או הטלפון הינה חזקה מאוד.
גם ר' מנדל לא יכול היה, כמובן, ליצור קשר ולספר לו את החדשות המסעירות על גורלו של אביגדור, מהסיבה הפשוטה שהוא לא ידע לאיפה נמלט ר' אברהם..
האנטישמיות שהתחזקה בהונגריה, ומסך הברזל של הקומוניזם שהחל להיסגר לאיטו היו עוד שני סיבות שהביאו את ר' אברהם להחלטה לעזוב את הונגריה ולהגר לארצות הברית…



* * *
הונגריה תש"ט.
חמש שנים עברו מאז שפנחס'ל וינברגר עבר לבודפסט ונקרא פיטר קסטלר, מלחמת העולם השנייה והנוראה כבר נגמרה מזמן והעולם חזר במידת האפשר לשלוותו.
פיטר כבר היה ילד בן שמונה חכם ונבון, הילד היה מלא חן ושמחה, מה שגרם לסובבים לחבב אותו.
אך בזמן האחרון ניכר שינוי בפניו השמחים של פיטר, משהו הציק לו.
קלרה קסטלר, שלה קרא פיטר 'מאמא', הרגישה בשינוי ראשונה. היא חשבה שזה סתם שינוי קטן במצב רוח של בנה, אולי ילד מהכיתה הציק לו ולכן הוא שקט ועצוב. היא לא ייחסה לכך משמעות מיוחדת.
אבל אחרי שעברו כמה ימים ושינוי לא נראה באופק, החליטה קלרה קסטלר לשבת ולשוחח איתו בהזדמנות הראשונה, לברר מדוע הוא כה עצוב ומצוברח.
הערב ירד, קלרה הכינה את ארוחת הערב כבכל יום, היא הכינה מנה לפיטר וקראה לו לאכול.
קלרה הניחה את צלחת הסלט ליד מקומו הקבוע של פיטר וחיכתה לו שיגיע לאכול ארוחת ערב.
לאחר שהתחיל פיטר לאכול, הביט בפני אמו ושאל:
"מאמא, אני רואה שמשהו עומד לך על הלשון ואת רוצה לדבר איתי על זה, נכון?".
"אני רואה פיטר, שלמרות שאני לא אימך יולדתך, יש קשר מסוים בינינו, כמו שאני מכירה אותך מבפנים, כך אתה מכיר אותי מבפנים" צחקה קלרה, הנושא של אימוצו של פיטר היה נושא מדובר בבית ופיטר ידע שהוריו מצאו אותו נטוש ברחוב והם הצילו אותו ברגע האחרון...
"אני לא מבין על מה את מדברת" אמר פיטר בעודו מגיש לאימו את צלחת הסלט הריקה.
"כבר זמן ממושך שאני שמה לב לגביך דבר מוזר, משהו מציק לך, הבנתי נכון או שסתם דמיינתי?!"...
פיטר השתתק.. האם הדבר שמציק לו בזמן האחרון, ניכר כבר על פניו? הוא השפיל את מבטו לרגע ארוך ולא אמר דבר.
"למה אתה לא אומר לי שום דבר?" שאלה קלרה, "האם היה דבר שביקשת מפאפא (אבא) וממני ולא קיבלת?".
"כן.. יש דבר שמציק לי כבר זמן רב, הוא לוקח לי את מנוחת הנפש".
קלרה קסטלר הסתקרנה, מה יכול להציק לילד?...
"מה קורה?, ספר לי מה קורה!" היא שאלה כאשר נוכחה שפיטר השתתק.
"החיים שלי נהיו מאוד חדגוניים ומשעממים, אין לי אח לשחק איתו ולדבר איתו, נמאס לי להיות כל הזמן לבד!"...
קלרה קסטלר ניסתה לבטל את דברי בנה, היא קראה:
"אני שומעת מה מציק לך, ואני מאוד מבינה אותך, אבל אתה חייב להבין שלכל דבר יש מעלות וחסרונות, כשאתה לבד, אתה מקבל את כל מה שזקוק לך, כל האהבה והנתינה של פאפא ושלי, מופנים רק אליך. המצב יהיה שונה לגמרי אם יהיה לך אח, האהבה שלנו תיחלק לשניים, חצי אליך וחצי אליו, לא תוכל לקבל כל מה שתרצה אם יהיה לך אח".
פיטר לא הרפה, ולמרות דברי ההסבר של אימו התעקש ואמר:
"נכון שיש לי הרבה משחקים, ואם יהיה לי אח, זה אומר שאני אצטרך לחלוק איתו את כל מה שיש לי, אבל מה יש לי מזה, שיש לי המון משחקים אבל אין לי אח לשחק איתו, ממתי שאני חוזר מבית הספר, עד שעת השינה, אני לבד בחדר, משחק עם עצמי, וזה מאוד משעמם".
כאשר ראתה אימו שהיא לא יכולה כבר לדחות אותו בקש, הסכימה בליבה לדברי פיטר, ואמרה לו:
"בסדר, פיטר יקירי, אני אראה לדבר עוד היום עם פאפא, אני אספר לו מה אמרת לי, ונדון בינינו, מה אפשר לעשות, בינתיים, הירגע, וצא מהעצבות הזאת שנפלה עליך".
פיטר חייך חיוך רחב והיה ניכר שדברי אמו המאמצת הרגיעוהו.
"אבל תגידי לו בדיוק כמו שאני אמרתי לך, כי רק כך הוא יבין אותי" אמר, הוא הבין שהמלים הכנות שלו השפיעו לטובה על אימו.
פיטר סיים לאכול את ארוחת הערב, בירך את אימו בלילה טוב והלך לחדרו לישון.
קלרה קסטלר דיברה עם בעלה עוד באותו לילה, היא סיפרה למרק את כל מה שאמר לה פיטר.
דבריה של אשתו, חדרו לראשו של מרק קסטלר, "לאמץ עוד ילד, שיהיה אח לפיטר, אהה"...
הם החליטו באותו לילה, להכניס מודעה בעיתון היומי שמופץ בכל הונגריה, שהם מחפשים ילד לאימוץ.
המודעה התפרסמה ביום שלמחרת, וזו הייתה לשונה:
"משפחה בעלת אמצעים מבודפסט מוכנה להכניס לביתם ילד ללא משפחה לאימוץ, תנאים מצוינים למתאים. לפרטים, רחוב.. טלפון...
 
נערך לאחרונה ב:

מנוחה כהן

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
אמרתי שאנסה לערוך, התיקונים נמצאים בתוך הציטוט.
המשפטים שמחוקים הם ח"ו לא מחוקים, רק סומנו כך כדי שלא אתבלבל.
הכל בגדר הצעות והמלצות, ואשמח לשמוע דעות שונות על העריכה...
מקרא מפה ;)
אדום- תיקוניי, הצעותיי, המלצותיי.
כחול- הסבריי ונימוקיי.
שחור- כמפורט לעיל.
פישטו קלרפילר קפא. הוא היה נתון במצב די עדין, או לאמלל את ההורים הלחוצים ולספר להם שילדם 'התגלה' על ידי הנאצים. ומצד שני הוא גם לא יכול לספר להם את האמת שהילד בידיים טובות כאשר אשתו יושבת בפינת החדר ועוקבת אחר הדו שיח בדממה, הוא הרגיש שהוא נתון במצר...
פישטו קלרפילר קפא. ניצבו לפניו שתי אפשרויות, כאשר האחת - לספר להורים כי בנם 'התגלה' על ידי הנאצים - יותר גרועה מהשניה - להבטיח כי פינחס'ל נמצא בידם טובות, בעוד אישתו היושבת בפינת החדר ועוקבת אחרי השיחה בדממה בטוחה שהילד מת, ומי יודע מה תיהיה תגובתה כאשר תגלה שלא כך קרה.
דווקא מריה הוציאה אותו מהמבוכה, היא קמה ממקומה ובקול רם וצורם היא קראה:
דווקא מריה הוציאה אותו ממבוכתו, כאשר קמה וצעקה בקול צורמני:
"הילד שלכם כבר מזמן מת!! הוא נתפס על ידי האס אס כמה שבועות אחרי שהבאתם אותו אלינו" , בסדר??"...
היא חייכה חיוך מנצחים אכזר והתיישבה במקומה....
חיוך מנצחים עלה על פניה.
ר' בערל ופייגה קפאו על מקומם. הם לא יכלו להוציא מילה מפיהם לנוכח האסון הנורא והשבר שפקד אותם, הבוטות שבה דיברה מריה על מות בנם אהובם. לאחר לאורך כל הצרות במחנות, לחזור בשלום לעיירה ולשמוע שהילד שלהם, כל מה שהחזיק אותם וגרם להם לא לשקוע בנבכי הייאוש במצולות התהום, פרח כענן, פג כאבק!!!
כל מה שחיזק את גופם ונפשם לאורך כל הצרות במחנות היה החלום והתקווה כי יזכו לחזור בשלום לעיירה (כדאי להחליף בשם העיירה) ולפגוש את פנחס'ל.
וכעת, החלום פרח כענן, פג כאבק...

ר' בערל ניסה להוציא מפיו הברה כלשהיא, מילה, אנחה, קריאת שבר, (חזרתיות מיותרת... החלפתי את כולן במילה הברה כי לא ברור לי מה מגיבים בסיטואציה כזאת.. אנחה- הכוונה ל 'אוי'? מילה- 'מה?' קריאת שבר?...) אך פיו יבש. פייגה, שקלטה ראשונה את עוצמת האסון, קרסה על הספה מתייפחת. קול בכייה עורר גם את ר' בערל שנשען בחולשה על הקיר, והוא פרץ בבכי תמרורים ללא הפוגה...
פישטו יצא ו מיהר למטבח לחזור וחזר כשבידו כוסות מים להרגיע את בני הזוג האומללים. תוך כדי כך ניצל פישטו את ההזדמנות שמריה הביטה בעניין על תגובותה של פייגה וינברגר, משך בשרוולו של בערל וסימן לו בעיניו מבט מרגיע, כאומר לו, "אל תיקח את זה רציני, זה שום דבר, אחר כך אספר לכם את האמת"...
כשהגיש את הכוס לאב ההמום, ניצל פישטו את הרגע שבו עיניה של אשתו היו נעוצות בפייגה וינברגר, משך בשרוולו של בערל, וסימן בעיניו לאות הרגעה, כאומר לו, "אל תקח את דבריה ברצינות, זה שום דבר, אחר כך אספר לכם את האמת..."
היה נראה שר' בערל קלט את הרמז, שיעול קצר מצידו ודרך ומבט עיניים הוא גם הרגיע גם את אשתו. בעודו מתיישב על הספה לצד אשתו...
פייגה עוד לא נרגעה לחלוטין, היא נאנחה חרישית ומלמלה לעצמה ביגון אין סופי:
פייגה התיישבה לצידו באנחה מיוסרת, ממשיכה למלמל לעצמה ביגון אין סופי:
"אוי לנו!, בננו היקר והאהוב פנחס'ל! מה קרה לו? איפה הוא עכשיו? אוי רבש"ע עזור לנו!" (הורדתי את כל הפסיקים אחרי הסימני קריאה/ כתיבה)
נחל של דמעות זרם על לחייה...
עד כאן לפעם זו..
 

.כותבת.

משתמש מקצוען
עד עכשיו הסיפור מאד מאד יפה, מרתק ממש., רק כמה הערות קטנות -
נשכור דירה בירושלים, בשכונת בתי אונגרין, ונבנה מחדש את חיינו, אה?, מה את אומרת?" הפיח ר' בערל ניצוץ של התלהבות באשתו, "את עוד תראי, פייגה, שצדקתי, והקב"ה ישמע את תפילותינו ויחזיר לנו את פנחס'ל"...
פייגה הרגישה שמשהו מתעורר בקרבה, "ארץ הקודש!" היא לחשה בחולמניות, "ארץ ישראל... ירושלים, ארץ הקודש, עיר הקודש, האם זה חלום??!!"...
היא הביטה בפני בעלה ואמרה בקול נרגש:
"תודה בערל על משפטי העידוד שלך, אני אתפלל לפני הקב"ה שבקשותינו אכן יתמלאו על הצד הטוב ביותר והקב"ה לא יעזוב אותנו, כמו עד עכשיו"....
קצת מוזר שההורים מוכנים ככה לעזוב את אדמת אירופה ביודעם שבנם עוד שם.. לפחות שנראה קושי כלשהו על כך..
המלחמה הנוראה בתבל, הסתיימה, למרות שששה מיליון יהודים נרצחו בשיטות רצח אכזריות, הי"ד, נראתה לאורך כל שש שנות המלחמה השגחה פרטית מופלאה, ה' הראה את ידו הגדולה וניסים קרו לאלפים שניצלו בדרכים מופלאות מבינתנו, חלק גדול מהם גם הצליח למצוא אחרי המלחמה את משפחתם, וביחד החליטו לזכור את אשר עשה להם עמלק, ובד בבד להקים חיים חדשים ואולי גם לעזוב את אירופה העקובה מדם.
זה כמה פרקים אחורה, אבל חייבת להעיר שהתיאור קצת מוזיל מהשואה האיומה.. וברור שלא לזה התכוון המשורר אבל צריך לזכור עד כמה לכל מילה כתובה יש משמעות אדירה.. הדור הבא - אם לא יבוא ח"ו משיח עד אז - ידע על השואה רק מהסיפורים והתיאורים שלנו, הזהירות צריכה להיות גדולה מאד מאד
הערה אחרונה -
תעלה מהר עוד פרקים! אני במתח...
 

המלמד מבני ברק

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
ברוך ה' שוחררתי מהמלונית ואני חוזר לתוכנית הרגילה של 2-3 פרקים בשבוע אחרי עריכתם היטב עד כמה שידי מגעת,
אבל הוסיפו להגיה, הדבר מוסיף לי המון
אני מתייחס לשתי הערות נבונות ומעניינות ששלחה אלי @.כותבת.
קצת מוזר שההורים מוכנים ככה לעזוב את אדמת אירופה
היה קטע ארוך וטרחני שבערל משכנע את פייגה שבהמשך ינסו לחפש את בנם, הורדתי עקב אריכות הדברים וחזרה על העניין שוב ושוב, אך ההערה נכונה והדבר יתוקן בעזרת ה'.
להעיר שהתיאור קצת מוזיל מהשואה האיומה..
האם לא הייתה השגחה פרטית בשואה?
הנושא עדין ומורכב, אבל הספר שאותו תרגמתי וערכתי כלל לא עוסק בשואה אלא בדברים הקשורים בה, חשבתי לעצמי האם להוסיף פרק מצמרר מימי השואה והחלטתי שלא.
בהמשך היום אכניס בל"נ פרק חדש.
 

המלמד מבני ברק

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
הנה פרק נוסף.
אביגדור גר כבר כשנתיים בביתו של הפסיכולוג, מיקלוש קורצ'י, מלכתחילה היה ברור שהשהות שלו שם תהיה זמנית, אך הפסיכולוג עדיין לא מצא משפחה אומנת עבורו.

ביום בהיר אחד התלונן אביגדור על כאבי ראש חזקים, היה ניכר שהוא ממש מתפתל ביסורים.

אביגדור אושפז בבית החולים לבדיקה, הרופאים אמרו למיקלוש שלילד יש גידול במוח ל"ע.

הרופאים טיפלו בו במסירות מספר שבועות עד הריפוי המוחלט, עד שהוא חזר לביתו של מיקלוש.

הגידול במוחו אמנם עבר ללא שום נזק ממשי, רק נזק אחד מרכזי נגרם..

אביגדור שכח את כל עברו...

מיקלוש לימד אותו במסירות רבה לקרוא ולכתוב בהונגרית, גם את שמו הוא שינה לשם שיהיה יותר מקובל בחברה. הוא ידע שעם שם יהודי כל כך, יקשה למצוא לו משפחה אומנת.

השם החדש שנתן לו מיקלוש, היה 'הנריק', מיקלוש החליט לא לספר לילד מאום על עברו היהודי...

הנריק התאושש מהאשפוז בבית החולים, ומיקלוש נכנס בשנית לעובי הקורה, למצוא לו משפחה טובה שתאמץ אותו.

בוקר אחד כאשר קרא מיקלוש את העיתון היומי ששווק בכל הונגריה, קלטו עיניו מודעה קטנה, שהודיעה על משפחה שמוכנה לאמץ ילד ולגדל אותו בתנאים מצוינים.

רווחה באה לליבו של מיקלוש, עוד באותו יום הוא צלצל למספר הטלפון שפורסם בהודעה.

הוא שאל לאיזו משפחה הוא הגיע, והאדם מהצד השני ענה לו שזה משפחת קסטלר, מיקלוש סיפר שהוא מגדל בביתו ילד שגדל בבית יתומים, עד שתימצא לו משפחה מאמצת,.

מיקלוש הבין מהשיחה עם מרק קסטלר, שהבית שלהם הוא הבית המתאים ביותר להנריק, הוא סיכם עם מרק, שהוא יפגוש אותו ואת אשתו, ואז ימסור להם את הילד.

המקום שעליו סוכם, היה מסעדה בעיר נירדהאז, העיר שבה גר מיקלוש, ליד תחנת הרכבת.

הזמן לפגישה נקבע ליום שלישי בשבוע הבא.

היום המיוחל הגיע, מיקלוש והילד ניגשו למסעדה והזמינו שני בקבוקי קוקה-קולה, הם התיישבו בשולחן לארבעה וחיכו לזוג קסטלר.

לא עבר זמן רב ומיקלוש נשא את עיניו והבחין בזוג שנכנס למסעדה ומסתכלים לכל הכיוונים, ברור היה לו כשמש שאלו הזוג קסטלר.

"יום טוב!" קרא מיקלוש לזוג הזרים, "אני אולי יכול לעזור לכם?, אתם מחפשים מישהו?"...

"אה, שלום" אמר מרק קסטלר והעיף מבט חטוף על הנריק, "נראה לי שאותך אנו מחפשים, אז אתה מיקלוש?"...

"כן, ואתם מרק וקלרה קסטלר?".

"נכון" שמחו הזוג.

מיקלוש קם ממקומו ולחץ את ידיו של מרק, הם התיישבו ליד השולחן של מיקלוש והנריק.

מיקלוש קרא למלצר והזמין עוד שני בקבוקי קוקה-קולה. הוא התבונן עמוקות בבני הזוג ורצה להכיר את אלו שיהיו מעתה הוריו של הנריק.

גם מרק וקלרה לא הסירו את עיניהם מהילד, הילד התחבב עליהם מהרגע הראשון, מרק דימה לרגע, שהילד נראה יהודי.. אך הוא שמר את המחשבות הללו לעצמו..

בקול שקט הוא אמר לאשתו, "הילד נראה שהוא מתאים לחברתו של פיטר, הוא נראה ילד נבון ומתוק ופיטר ישמח מאוד לאח החדש שנביא לו במתנה".

מרק קסטלר סימן למיקלוש לצאת החוצה, בקול אמר "סליחה, אני מוכרח לעשן סיגריה, אולי גם אתה רוצה אחת?".

מיקלוש הנבוך הסכים ויצא עם מרק לכניסה לחנות.
מרק הוציא מכיס החליפה קופסת סיגרים משובחות, שלף סיגר אחד, קטם את ראשו בקוטם סיגרים מוזהב, הדליק את הסיגר, שאף ממנו וכיבד את מיקלוש בסיגר דומה.

מרק שאף שאיפה נוספת וארוכה יותר מהסיגר ושאל בקול אגבי "תגיד מיקלוש, הילד הזה הוא יהודי?".

מיקלוש אחז בסיגר באחיזה מרושלת והשיב בקול אדיש "לא נראה לי".

מרק חכך בדעתו, הרי גם פיטר הוא יהודי, אז מה זה באמת משנה בכלל, הוא חייך למיקלוש ושאל בעודו שולף מכיסו את ארנקו כמתכונן לשלם.

"אז כמה תרצה לקבל עליו?"

"שלוש מאות רובל והילד שלך" אמר מיקלוש בעודו מנער שוב ושוב את האפר מקצה הסיגר.

מרק קסטלר שלף מהארנק שלוש מאות רובל, הוא היה מרוצה מכך שהעסקה נסגרה על הסכום הנמוך הזה, הוא התכונן לשלם סכום גבוה פי כמה...

"תודה לך, אגב, הבאתי בגדים לילד" אמר מיקלוש.

"לא תודה, אין צורך, אנחנו כבר נקנה לילד החדש שלנו בגדים יפים והדורים".
מרק הביט בזלזול במיקלוש ואמר לו "אתן לך כלל, אם אתה רוצה להצליח בחיים, תתחיל ללמוד כיצד מעשנים סיגר, עד אז תעשן רק סיגריות, הא?".

מיקלוש ההמום שתק, כל הערכתו למרק נגוזה ובפנים אטומות נכנס אחריו למסעדה, קלרה כבר הלבישה לילד מעיל צמר עבה.

קלרה חייכה ושאלה את בעלה, "רגע מרק, מותר לי לדעת איך קוראים לילד שלנו?" השאלה הופנתה למיקלוש שענה מיד, "הנריק, קוראים לו הנריק".

"בוא הנריק החמוד" נתנה קלרה את כף ידה לילד, הילד נתן לה את כף ידו ברצון, מיקלוש כבר אמר לו שהאנשים האלו יהיו הוריו ועליו לציית להם.

מיקלוש נפרד ממרק קסטלר בפנים חמוצות, חיבק את הנריק ונפרד ממנו בידידות.

מרק וקלרה קסטלר ובנם החדש הנריק יצאו לתחנת הרכבת לנסוע לבודפסט עירם, הם ידעו שפיטר מחכה להם בכיליון עיניים, הוא כפי הנראה, סופר כבר את הדקות לבואם עם האח הקטן כפי שהם בעצמם הבטיחו לו לפני צאתם לנירדהאז.

מרק קסטלר קנה בדלפק הכרטיסים שלושה כרטיסים לבודפסט, הם יצאו מהבניין לרציף וחיכו בין כל שאר הנוסעים לבואה של הרכבת שתוביל אותם לבודפסט.

מרק קסטלר התיישב על ספסל ריק וקרא אליו את הנריק, הוא החליט לנצל את זמן ההמתנה לתפוס שיחה עם הילד ולהתחבב עליו ולהתקרב אליו, הוא רצה גם לשאול אותו על עברו.

"הנריק, שם יפה יש לך. אתה יודע הנריק, אתה עוד ילד ואולי אינך זוכר, אבל אולי ידוע לך אם כך קראו לך תמיד, או שמא החלפת את שמך כמו עוד הרבה אנשים שעשו כך עם תום המלחמה"...

הנריק נבוך, הוא ידע שהרבה דברים נשכחו ממנו בגלל מחלתו, בקול שקט הוא ענה:

"אני חייב לומר לך, אתה לא יכול לדעת ממני כלום על עברי, כי שכחתי הכול כשהייתי חולה, אני רק יודע שקוראים לי הנריק".

"ובן כמה אתה?".

"בן שבע וחצי".

"אתה כמעט בגיל של בננו פיטר, אתה רוצה שאספר לך על המשפחה החדשה שלך?" חייך מרק אל הילד.

"כן".

"יופי, הנה, קח לך סוכרייה" הושיט מרק לילד סוכרייה על מקל, חיבק את כתפיו ואמר לו, "לי קוראים מרק ואני מאוד אשמח אם אתה תקרא לי 'פאפא', ולאשתי קוראים קלרה וגם היא תשמח אם תקרא לה 'מאמא', ויש לנו בן מאומץ נוסף, ילד חמוד בשם פיטר, הנה, אתה יודע הכול, ועוד פרט חשוב, אתה הילד השני במשפחה ואנחנו מאוד אוהבים אותך"...

רוח פתאומית כמעט העיפה את הכובעים מראשיהם, שערם התנופף לצדדים, הרכבת נכנסה לרציף בקול תרועה רמה, מרק קלרה והנריק קסטלר עלו על הרכבת במחלקה הראשונה הנוחה, והרכבת יצאה לדרכה בשעטה...
 

המלמד מבני ברק

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
ו... הנה עוד פרק, ארוך מדי אבל הרגשתי שאני חייב לגמור את הנושא העצוב הזה.
"בפרק זה הגענו לקטע שנכתב בפרולוג, לדעתי הוא קטע מרכזי מאוד בסיפור ואני מבקש ביקורות למרות שאת הפרולוג כבר הגיהה הניק גב' @מנוחה כהן"

ר' אברהם לא שכח את בנו היחיד, אביגדור. בתחילה חשב להישאר באירופה קרוב אליו, אבל לבסוף החליט להגר לארה"ב. שם, במקום חופשי ובטוח יותר, יקל עליו ליצור קשר עם ר' מנדל הייזלר, לשמוע אודות הילד ולבקש מר' מנדל לדאוג לכך שהילד יוכל להגר לארה"ב.

הוא קנה כרטיס טיסה במטוס שיוצא לארה"ב דרך לונדון ביום שני שבוע הבא, הוא ידע שיש לו עוד כמה דברים לסדר בהונגריה לפני שהוא נוסע לארה"ב, הוא החליט לנצל את השבוע הקרוב לארגן את כל הסידורים הדרושים.

הוא היה צריך להזמין דרכון וויזה לארה"ב, לכן החליט לנסוע ביום שלישי לבודפסט, שם יסדר את כל מה שנדרש לפני הנסיעה, יתארח בשבת אצל הקהילה היהודית שם, וביום שני יטוס לארה"ב.

ביום שלישי ר' אברהם קם מוקדם, התפלל במניין ותיקין, אכל ארוחת בוקר מהירה ויצא לדרך. הוא ידע שהדרך לבודפסט ארוכה ולכן התאמץ להתחיל את המסע מוקדם ככל האפשר.

בתחנה שבעיר הסמוכה לעיירתו, הוא עלה על הרכבת שחוצה את הונגריה. הנסיעה עתידה להמשך לאורך כמה וכמה שעות.

ר' אברהם קנה כרטיס למחלקה הראשונה, שבה יוכל לנוח עד שיגיע למחוז חפצו.

הגמרא הוצאה מהתיק, ובלי להתבונן יותר מדי בסובבים אותו הוא החל ללמוד בהתלהבות, לא חש כיצד השעות עוברות להם.

הרכבת קרבה לתחנת הרכבת בעיר נירדהאז, והוא התנער מהלימוד, העיף מבט בשעונו וגילה כי נותרו לו רק עוד זמן קצר של נסיעה עד תחנת הרכבת בעיר בודפסט.

מבעד לחלון הוא הסתכל על המסילה החולפת תחת גלגלי הרכבת, והנה היא נכנסת בקול תרועה לרציף ונעצרת.

ר' אברהם שולח מבטים אל האנשים הממתינים לעלות אל הקרונות ולפתע קופא על מקומו.

''האם אני רואה נכון?''

הרכבת עוד עומדת ברציף, הסדרנים והנוסעים מחכים לאות המורה על פתיחת הדלתות. ר' אברהם מזנק ממקומו, רץ לדלת הקרון ומציץ מבעד לחלון הקבוע בה, מתבונן בעיון רב יותר בנקודה מסוימת.

השאלה שבה ועלתה בו בחוזקה רבה יותר "האם אני רואה נכון או שאני טועה?"

הדלת נפתחה, ור' אברהם נעמד לרוחב הדלת, צועק בהתרגשות:

''אביגדור'ל! אביגדור'ל!! ילדי!!!"

ר' אברהם התנפל על ילד שעלה לרכבת מלווה בזוג גויים וצעק בשנית:

"אביגדור'ל, ילדי היקר, זה אני, אבא שלך, שבוכה ומתגעגע אליך כבר כמה שנים!!"...

למרות שפניו של אביגדור-הנריק השתנו לחלוטין, פאותיו נגזזו ושערו התארך ובלוריתו צמחה וכיסתה את מצחו, זיהה ר' אברהם את הניצוץ היהודי בעיניו של הילד, הוא זיהה כתם חום בצד העין השמאלית, הוא ידע שלילד שלו יש סימן כזה, וכאשר נשא אליו הילד את עיניו, ידע ר' אברהם שהוא לא טועה, העיניים היו כה דומות לעיניו שלו..

והקשר, הקשר בין הלבבות, ר' אברהם הרגיש שלבו נמשך לילד הזה כמו ברזל שנמשך לאבן שואבת...

הזוג קסטלר איבדו לרגע את קור הרוח שלהם, הם לא הבינו מה קורה פה, הרי לפי דברי מיקלוש הנריק הגיע מבית יתומים, וכאן מישהו צועק "אני האבא שלך", מה קורה כאן?!...

מרק קסטלר התעשת ראשון וצרח, "שקרן! זה הילד שלנו!, עזוב את הילד שלנו!, חוטף ילדים!!"...

קלרה קסטלר החרתה-החזיקה אחרי בעלה וצעקה, "אנחנו נקרא למשטרה!, עזוב את הילד!!, פושע!!, זה הילד שלנו!!"...

"לא!, אני לא פושע ולא חוטף ילדים!!, זה הילד שלי!!" צעק ר' אברהם.

הצעקות משכו את תשומת לב נוסעי הרכבת, הם רצו במהירות למחלקה הראשונה לעקוב אחרי המתרחש, איש מוזר צועק שהילד שעלה לרכבת עם הוריו, הוא הילד שלו!...

המבקר עדיין לא סגר את דלת הקרון וכולם נקבצו לראות מה קורה...

אביגדור-הנריק הסתכל על האיש שצועק שהוא אבא שלו, הפנים של האיש הזה היו מוכרות לו מהחלומות אותם הוא היה חולם הרבה בבית היתומים, הוא לא שלט יותר בעצמו ופרץ בבכי...

"אל תבכה ילדי" אמר ר' אברהם וליטף את כף ידו של הילד.

הזוג קסטלר החליפו משפט קצר בשוודית, ועוד לפני שר' אברהם הספיק להבין מה קורה פה, הלם מרק קסטלר בידו של ר' אברהם שקרס לאחוריו, לא נותר לו אלא לראות את הזוג קופצים בחזרה לרציף כשהילד נתון בידיהם, שנייה לפני סגירת הדלת, הרכבת צפרה ויצאה לדרכה בשעטה...

"אביגדור'ל שלי!! ילדי שלי!!" צעק ר' אברהם והכה בדלת הסגורה בעודו מתייפח בבכי תמרורים...

מבקר הכרטיסים שראה את המתרחש, לפת את ר' אברהם בצווארו וגרר אותו למקומו בעודו צורח עליו:

"שב!, אני לא מקנא בך אם אני אמצא אותך עוד פעם קם מהמקום!"...

ר' אברהם, מחוסר ברירה, התיישב במקומו, מעיניו זלגו דמעות רותחות, הוא זכה לראות את ילדו היחיד שנותר לו מאימי המלחמה, אך אויה, זוג גויים אוחזים בו וטוענים שהוא הילד שלהם, אוי ואבוי, אביגדור'ל יגדל כגוי גמור...

ר' אברהם מלמל לעצמו כל הזמן בקול שנוק מבכי "אביגדור'ל שלי, ילדי היקר, נשמה שלי, שוב נעלמת לי כשכבר היית כה קרוב אלי, אתה גדל אצל גויים, אוי לי ואבוי לך"...

ר' אברהם היה בטוח בכך שהילד הזה היה בנו, והגוי והגויה שהחזיקו אותו על ידיהם וטענו שהוא בנם, שיקרו...

במוחו עלתה המחשבה, שאין לו יותר מה להפסיד, הוא ינסה בשנית את מזלו, הוא ינסה להשיג את בני הזוג הללו שטוענים שאביגדור שלו הוא ילדם.

כאשר הכריזו על התחנה הקרובה, נעמד ר' אברהם וירד בריצה חפוזה מהרכבת, הוא עבר על הפסים להגיע לרציף הנגדי, שם נעמד לחכות לרכבת שתחזיר אותו לתחנה הקודמת, אולי הוא עוד יצליח לפגוש את בני הזוג הגויים, ואולי הוא יצליח להחזיר את אביגדור אליו.

הוא עבר את הרציף כאשר מאחוריו הוא שומע רעש רכבת, הוא סובב את ראשו וראה רכבת נוספת שנוסעת בנתיב הנגדי, איפה שהוא עצמו עמד לפני דקה, כעת לא היה ביכולתו לחזור כי הרכבת שלה חיכה כבר נכנסה בשעטה לרציף וחסמה את המעבר...

"מאוד יכול להיות שהם יושבים ברכבת הזאת שנוסעת לכיוון ההפוך, וכל מאמצי יהיו לשווא" חשב ר' אברהם לעצמו בעצב, אך הוא החליט לנסות את מזלו בשנית.

הוא רץ במהירות על הרציף והצליח לעבור בין הרכבות לצד השני של הרציף, הוא חיפש את בני הזוג בין כל האנשים שעמדו שם, אך... בני הזוג לא עמדו שם... הוא הביט על חלונות הרכבת וגם שם לא היה זכר לבני הזוג...

הרכבת שלו שילחה לחלל צפירה רמה, הוא מיהר לחצות את הרציף בחזרה ולעלות על הרכבת, הוא החליט לנסוע תחנה אחת לכיוון ההפוך, לעיר נירדהאז בה עלו בני הזוג לרכבת, "אולי הם גרים שם" חשב "ואוכל לאסוף עליהם פרטים"...

הוא טייל ברחובות ושאל את העוברים והשבים האם הם מכירים אדון וגברת שנראים כך וכך... הוא עבר בכל רחובות העיירה זמן רב, אך ללא כל תועלת, כאשר נוכח שהחיפושים הם לחינם, הלך בלב נשבר ובידיים ריקות לתחנת הרכבת...

כאשר הגיעה הרכבת עלה עליה איש שעולמו חשך עליו, ר' אברהם נחת בעייפות על אחד המקומות הריקים בקצה הקרון, מותש ומאוכזב, דמעות פרצו מעיניו...

הרכבת נסעה כמה שעות, ר' אברהם התעורר לשמע צעקת הכרטיסן, "בודפסט!!" וירד מהרכבת בלב כבד.



* * *

מרק וקלרה קסטלר עמדו על הרציף נבוכים, הם היו המומים מהמפגש המפתיע עם היהודי המוזר שנטפל לילד אותו הם זה עתה אימצו.

הם עמדו יחד עם הנריק על רציף תחנת הרכבת, מחכים לרכבת הבאה שתסיע אותם לביתם.

עד מהרה הגיעה רכבת לתחנה, מרק וקלרה קסטלר אחזו בהנריק ועלו לרכבת.

על פניו של הנריק ניכרת הייתה היטב תמיהה, היה נראה שהוא נבוך ומבולבל, מרק פנה אליו ואמר:

"הירגע, זה שום דבר".

"אבל מה זה שגבר לא מוכר בא וצועק שאני הבן שלו?"...

"אל תתייחס, האיש הזה פשוט לא בריא בנפשו, הוא רצה לחטוף אותך, אבל שמנו לב לזה בזמן וברחנו מהרכבת, אתה לא צריך לפחד מהאיש הזה יותר, כי אם הוא שוב ייטפל אליך, אני אקרא למשטרה, והם ישימו אותו בבית הסוהר" ניסה מרק קסטלר להישאר רגוע ולדבר בקור רוח...

דלת הקרון נסגרה והרכבת התחילה לזוז בקול נשיפה, מרק וקלרה חיפשו מקומות ישיבה, לפתע קפא מרק על מקומו...

"קרה משהו, מרק?" שאלה אשתו.

מרק הצביע על החלון והדיבר כאילו ניתק מפיו, הוא הצליח ללחוש באימה, "הנה הוא!, הוא שוב כאן!"...

הרכבת פיתחה מהירות ויצאה משטח התחנה, וקלרה קסטלר כבר לא הצליחה לראות ממי נבהל בעלה...

"מי זה היה מרק, לא ראיתי"...

"זה היה המשוגע מהרכבת"...

הרכבת נסעה במהירות מסחררת ויצאה מהעיר, עכשיו ראו בחלון את השדות שסביב לעיר, מרק התרווח במקום הישיבה שלו, קלרה התיישבה מולו ולידה התיישב הנריק, הם נוכחו שהוא לא מוותר:

"האיש הזה הולך לכל ילד ואומר לו שהוא אבא שלו?"...

מרק קסטלר נוכח, שלמרות גילו הצעיר של הילד, הוא נבון ביותר, הוא שואל שאלות שהמענה עליהם נסתר גם ממנו, הוא רצה לסיים את הנושא המדובר וענה בחביבות:

"ילדי היקר, הירגע, למה לך לפחד?!, לא קרה כלום, נסה לישון, בעוד כמה שעות נגיע לביתנו, שמהיום יהיה גם ביתך החדש, אתה תלך לישון במיטה הנעימה והרכה שהכנו לך, ועד מחר בבוקר, כבר לא תזכור שום דבר, טוב, חמוד?"...

הנריק השתתק, הוא לא דיבר יותר על העניין.

קלרה קסטלר הביטה בילד המנסה לישון, במבט מודאג היא הסתכלה על בעלה ואמרה בשוודית:

"מה אתה באמת חושב על כך, מרק?, נראה לך שיש אמת בצעקותיו של הזר?"...

"זה לא צריך לעניין אותנו, מי האיש הזה ומה הוא רצה מהילד, קנינו את הילד, הוא שלנו, לכן אינני רוצה לחשוב אפילו על צעקותיו של הלה, אל תשכחי שהילד לא זוכר כלום מעברו, אל תדאגי קלרה, לא צפויות לנו בעיות" ניסה מרק להרגיע את אשתו.

הרכבת נסעה במהירות עצומה, עד הערב היו כבר הזוג קסטלר ובנם החדש בבודפסט.

פיטר קסטלר צעד בין חדרי ביתו אנה ואנה ללא מנוחה, הוא הביט בשעון הקיר ולא הבין למה הוריו עדיין לא חוזרים מנירדהאז, לשם הם הלכו להביא לו אח, הוא היה מסוקרן לראות מי יהיה האח החדש שלו, לו הוא מחכה כבר כמה שנים...

ברגע שנשמעה מבחוץ נהמת המכונית קפץ פיטר משמחה ורץ במהירות לכניסה לבית, לקדם את הוריו ואת אחיו החדש.

פיטר כה שמח לראות את אחיו, הוא קידם את פניו בלבביות והכניס אותו לבית.

הוא הראה לו את החדר שלהם וביקש ממנו להרגיש בבית.

לבבותיהם קרבו זה לזה במהירות ותוך כמה ימים הם היו כבר מיודדים עמוקות, הם שיחקו ביניהם ופטפטו על כל הנושאים שבעולם.

לאחר כמה שבועות אמרה קלרה לבעלה, שפיטר ממש השתנה מאז בואו של הנריק לביתם, ולא פלא, פיטר ראה בהנריק, לא רק אח, אלא חבר טוב, בעל ברית, וידיד נאמן ואהוב, הם השתעשעו ביניהם שעות רבות, הלכו ביחד לבית הספר ותמיד כשראית את אחד מהם, ידעת שגם אחיו באזור...
 
נערך לאחרונה ב:

המלמד מבני ברק

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
אני יודע שזה יצא ארוך, עכשיו יהיה הפסקה ארוכה, אתם יודעים, חזרתי מהמלונית, לארגן את הבית והסוכה, קניות וכו', אני מקווה להכניס עוד פרק לפני החג.
 

המלמד מבני ברק

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
הנה עוד פרק לפני החג, מחכה לביקורות כי העריכה הייתה הפעם בבהילות של ערב חג...

יום הטיסה הגיע, ר' אברהם יצא לדרכו לשדה התעופה בבודפסט.

שדה התעופה המה במאות אנשים שהתעתדו לטוס לארבע קצוות תבל. בגלל שבאותה תקופה המריאו מטוסים רק כמה ימים בשבוע, היה השדה בימים הללו עמוס בנוסעים עד לעייפה...

מיד לאחר שהעביר את חבילותיו, ועבר את ביקורת הגבולות, התיישב ר' אברהם באולם היוצאים הגדול והביט בסקרנות על ציפורי הברזל הענקיות שנוחתות וממריאות.

רק כמה דקות הסתכל ר' אברהם על המטוסים, אך מיד לאחר מכן נשאו אותו מחשבותיו למה שקרה ברכבת לבודפסט רק לפני כמה ימים, הוא כבר החזיק את ילדו היקר בין ידיו, אך שוב ילדו חמק ממנו, אפילו מילה אחת הוא לא הספיק לומר לו כאשר זוג הגויים חטף אותו ממנו..

איש לא שמע כיצד ר' אברהם ממלמל לעצמו וחש כאילו הוא מדבר עם אביגדור שלו:

"אביגדור'ל שלי, גם אם היית גדל בבית של יהודים כשרים ויראי שמיים, גם אז היה לי קשה, אבל עכשיו... עכשיו כאשר אני, במו עיני ראיתי, מי ההורים שלך, זוג גויים! מה יצא ממך? גוי שמפטם אווזים או פרופסור באוניברסיטה?!, זה נוטל ממני את שארית השלווה שעוד נותרה לי, אוי ווי, אביגדור שלי, ילדי היחיד!!"...

"שלום עליכם, לאיפה נוסע רבי יהודי?" נשמעה שאלה מאחוריו.

ר' אברהם התנער כמתוך שינה והסתובב לראות מי פנה אליו בחמימות שכזו.

"עליכם השלום" ענה ר' אברהם, מותח חיוך על פניו, מופתע לראות מולו יהודי חסידי ואשתו העומדת בצניעות לא רחוק ממנו, בימים כאלו היה זה מחזה נדיר לפגוש יהודי חרדי בין כל הגויים שהציפו את שדה התעופה, לכן שמח ר' אברהם לפגוש ביהודי הזר.

"לאיפה אתה נוסע רבי יהודי?" נשנתה שוב השאלה.

ר' אברהם השיב במצב רוח טוב יותר:

"בעזרת ה', אני מתכוון להמריא במטוס שיוצא עוד מעט ללונדון, שם אחליף מטוס לטיסה היוצאת לניו יורק, שם אני מתכוון בעזר ה' לגור".

"יפה" ענה היהודי.

"ולאן אתה נוסע?" שאל ר' אברהם.

"לארץ הקודש, ארץ ישראל".

"נראה לי" אמר ר' אברהם, "שהמטוס שלך אמור להמריא כחצי שעה לפני המטוס שלי, זה אומר שיש לנו לפחות שעה לשוחח, אולי תועיל לשבת מולי, אני חייב לדבר איתך על נושא שמאוד כואב לי".

"בשמחה" חייך היהודי, הוא התיישב מול ר' אברהם ואשתו התיישבה לא רחוק.

ר' אברהם עוד לא מצא עד היום יהודי לשוחח איתו על הצרה הקשה שמצאה אותו, הוא הרגיש שבזה שהוא יוציא את זה מליבו הוא ירגיש יותר טוב, כנאמר במשלי "דאגה בלב איש ישיחנה", חוץ מזה, אולי השני יוכל לעזור לו במשהו, לכן התחיל לתאר ליהודי את הכול בפרוטרוט, כיצד הוא נאלץ להיפרד מבנו שנותר לו מכל ילדיו, ואיך לאחר כמה שנים שלא ראה אותו, נמצא בנו ברכבת אחוז בידי זוג גויים, שהם, לכאורה, ההורים שלו, הוא גם תיאר את צערו הגדול על כך שבנו יגדל לגוי ולא יחונך על דרך היהדות.

היהודי שמע את דבריו של ר' אברהם ודמעות החלו לזלוג על לחייו, הסיפור זרה מלח על פצעיו. הוא לא הצליח לפתוח את פיו ולהגיב על דבריו של היהודי, הוא הרגיש שכמה דקות עליו להירגע...

לאחר כמה דקות הצליח לסנן מילים ספורות:

"אף אחד לא יכול להבין את הצער שלך, רק מישהו שעבר את אותו סבל" ופרץ בבכי, מוציא מכיסו מטפחת משובצת ומחה בה את דמעותיו.

ר' אברהם קפא, באיחור הבין שהוא מדבר עם אח לצרה.

"גם אני"... לא הצליח היהודי לסיים את המשפט ושוב פרץ בבכי תמרורים...

אחרי שהיהודי נרגע מעט, שאל אותו ר' אברהם:

"איך קוראים לך?".

"בערל וינברגר".

ר' אברהם היה מאוד מסוקרן לדעת מה קרה ליהודי הזה שמדבר איתו, ובשקט אמר:

"ר' בערל, ספר לי מה קרה לך, אדרבה, הבה נחזק זה את זה, אני רואה שקשה לך לדבר על זה, אבל עצם הדיבור יקל עליך, האמן לי, כאשר סיפרתי לך את קורות חיי, הרגשתי אחר כך הקלה עצומה".

היהודי התחיל לספר את כל מה שעבר עליו בקשר לילדו פנחס'ל שנעלם ואיננו.

"למרות שידוע לך בודאי המשפט "צרת רבים חצי נחמה", אבל זה לא נאמר בעניין כמו שלנו, כאן זה בדיוק להיפך, כשאני שומע שעוד ילד יהודי נחטף מאת אביו ואביו לא יכול שוב לראות אותו, זה קורע את ליבי וצרתי נהיית כפולה, אוי"...

זוג הידידים לצרה השתתקו כשהקול מהרמקול נישא ברמה:

"הודעה לנוסעים בטיסה 207 לישראל!, המטוס ימריא בעוד עשר דקות, כל הנוסעים בטיסה זו מתבקשים לגשת מיד לשער מספר 3, תודה".

ר' בערל היה חייב להפסיק את השיחה ולגשת לטיסה שלו, הוא חשב לעצמו "אפילו לא שאלתי את היהודי איך קוראים לו" אך כבר לא היה זמן לזה, הוא קם במהירות, לחץ את ידו של ר' אברהם ואיחל לו בחום:

"שה' יעזור לשנינו ויחזיר לנו את אבידותינו".

"אמן" ענה ר' אברהם בעודו מוחה את עיניו הלחות.

ר' בערל ואשתו ניגשו לשער והמתינו בתור לביקורת הדרכונים.

עד מהרה הם כבר ישבו במקומות שהם הזמינו, ר' בערל אמר לאשתו בשמחה:

"איזה השגחה פרטית מעניינת, אנחנו כבר מחכים בבודפסט יותר מארבע שנים, מה לא עשינו לגלות איפה נמצא פנחס'ל ולעלות לארץ הקודש, עד שהצלחנו לקבל סרטיפיקטים, עד שנגמרה מלחמת השחרור בארץ ישראל, ובדיוק ביום בו יצאנו לארץ ישראל, מצאנו בשדה התעופה אדם עם סיפור דומה לסיפור שלנו" וכאן גולל ר' בערל לאשתו את כל מה שהיהודי סיפר לו.

ר' אברהם נותר לשבת בדד על בספסל בשדה התעופה אחרי שר' בערל ואשתו עלו לטיסה שלהם, הוא שמח על שמצא איש שיחה להעביר את מרבית זמן ההמתנה.

הוא לא חיכה זמן רב לבדו, לאחר כרבע שעה הכריז הרמקול על יציאת טיסת 403 ללונדון משער 2 בעוד עשר דקות, הוא נעמד במהירות ליד שער 2 ועלה למטוס יחד עם כל האנשים בטיסה ללונדון.

כאשר נחת ר' אברהם בניו יורק יום למחרת, מצא דירה בשכונת קראון הייטס, שבאותו זמן הייתה מיושבת במאות יהודים חסידיים.

ר' אברהם החליט גם ליצור קשר עם ר' מנדל הייזלר, היהודי שהחביא אותו בביתו והסתכן בשל כך.

ר' מנדל היה המום לקבל את השיחה מר' אברהם בפעם הראשונה מאז הבריחה, "ר' אברהם, חיפשתי אותך כבר כמה שנים, אתה יודע?, חיכיתי שתצלצל אלי לשמוע איפה אביגדור שלך, אפילו פרסמתי תמונה שלך בכמה עיתונים וכתבתי שאני זקוק למידע בקשר לאיש הזה, אבל אף אחד לא צלצל".

"למה לא צלצלתי?!" צחק ר' אברהם צחוק מר, "כי פחדתי שהשלטונות יגלו איפה אני, עכשיו אני באמריקה לכן צלצלתי, אבל מה באמת קורה עם אביגדור שלי?!" שאל ר' אברהם בלהיטות למרות שהוא ידע מה תהיה התשובה, הוא הרי זיהה את אביגדור'ל באותו יום מר ברכבת...

ר' מנדל סיפר לר' אברהם את כל מה שקרה באותו לילה, איך ברגע האחרון הוא ניצל מהחיילים הרומניים, ואיך ילדו של ר' אברהם (שהחיילים חשבוהו כבנו של ר' מנדל) נלקח כמשכון בידי החיילים עד שר' מנדל יספר להם איפה נמצא ר' אברהם, זה חיזק בר' אברהם את ההרגשה שהילד שהוא ראה ברכבת, היה לא אחר מאשר אביגדור שלו...

כעת סיפר ר' אברהם לר' מנדל בקול שנוק מבכי את מה שהתרחש ברכבת...

"אם עד עכשיו" בכה ר' אברהם, "ניסיתי לחשוב שאולי טעיתי, והילד הזה הוא איננו בני, כי הרי בני נמצא אצלך, באת אתה והוכחת לי שהילד היה באמת אביגדור'ל שלי, אוי!, ומה יהיה עכשיו?! איפה אני אמצא אותו??!! אוי! אביגדור'ל שלי!! אביגדור!!!"...

ולר' מנדל לא היה במה לנחם את האב השבור...
 

.כותבת.

משתמש מקצוען
הכתיבה משתבחת מפרק לפרק (ומההתחלה היא משובחת ביותר)
המשפטים האלו -
ר' בערל אמר לאשתו בשמחה:
הוא שמח על שמצא איש שיחה להעביר את מרבית זמן ההמתנה.
קצת בעייתי לי בראש.
המשפט הזה לדוגמא -
למרות שידוע לך בודאי המשפט "צרת רבים חצי נחמה", אבל זה לא נאמר בעניין כמו שלנו, כאן זה בדיוק להיפך, כשאני שומע שעוד ילד יהודי נחטף מאת אביו ואביו לא יכול שוב לראות אותו, זה קורע את ליבי וצרתי נהיית כפולה, אוי"...
מתאים יותר. אולי נכון לדבר על ההקלה שחשו לגבי הפריקה, אבל זו לא שיחה שאחריה אפשר להרגיש שמחה מכל סוג שהיא.. לעניות דעתי
 

המלמד מבני ברק

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
@כותבת הערות מאוד נכונות ובונות, אתקן את הטעון תיקון.
אבל עכשיו אני שם לב שזה לא כזה בעייתי: הוא שמח על שמצא איש שיחה להעביר את מרבית זמן ההמתנה.
הוא הרי עדיין לא ידע שליהודי יש סיפור נורא...
 
נערך לאחרונה ב:

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קנ

א הַלְלוּיָהּ הַלְלוּ אֵל בְּקָדְשׁוֹ הַלְלוּהוּ בִּרְקִיעַ עֻזּוֹ:ב הַלְלוּהוּ בִגְבוּרֹתָיו הַלְלוּהוּ כְּרֹב גֻּדְלוֹ:ג הַלְלוּהוּ בְּתֵקַע שׁוֹפָר הַלְלוּהוּ בְּנֵבֶל וְכִנּוֹר:ד הַלְלוּהוּ בְתֹף וּמָחוֹל הַלְלוּהוּ בְּמִנִּים וְעוּגָב:ה הַלְלוּהוּ בְצִלְצְלֵי שָׁמַע הַלְלוּהוּ בְּצִלְצְלֵי תְרוּעָה:ו כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ הַלְלוּיָהּ:
נקרא  3  פעמים

ספירת העומר

לוח מודעות

למעלה