שוחחתי עכשיו עם ידיד משפחה שלומד פסיכולוגיה. ספרתי לו קצת על הדיון ושאלתי לדעתו. הוא אמר שהרבה תלוי מי הבן אדם, וגם במי הוא מטפל. ודאי שהלימודים ותואר שני נותנים הרבה, ללא ספק. ועדיין יש הרבה שאחרי כל הלימודים, הם ברמה נמוכה. צריך לזה גם יכולות וכשרונות מסוימים.
הוא שמע בשם אחד הפרופסורים באונברסיטה ידועה, שכחמישים אחוז (!) מהמתקבלים לתואר שני מתברר שהם לא מתאימים. וועדת הקבלה לא ממש יכולה לדעת. התחום הזה הוא לא משהו מדויק. כשמתקבלים למקצוע ריאלי, יש ציונים שאומרים הרבה האם האדם מתאים או לא. בפסיכולוגיה זה מורכב מאוד.
אחרי שמתקבלים, הרוב ממשיכים. ולא כולם יוצאים מוצלחים. ובדרך כלל כן מקבלים תואר אם עברו את המסלול הנדרש. שוב, בגלל שאין קריטריונים מדויקים, קשה להוציא מישהו. סביר שהלימודים בהחלט קדמו אותם, השאלה מאיזה נקודה הם התחילו.
עוד סיפר, שיש המקבלים תואר בארצות אחרות, ממקומות בהם הרמה יותר נמוכה. ובארץ מקבלים אותם כבעלי תואר לכל דבר ועניין.
לגבי CBT הוא התרשם שמי שעוסק בזה כאשר הרקע שלו בעיקר מלימודי הפסיכולוגיה האחרים - הוא יותר שם את כובד המשקל על מה שקורה בפגישות. בעוד שמי שהתמקד בלימודי CBT ועוסק דווקא בזה, יותר מתבסס ומתמקד על התרגילים שנותנים למטופל למשך הזמן שעד המפגש הבא. וזה מה שבעיקר עושה את העבודה.
לגבי סיכונים, הוא טען שתלוי מה הבעיה. אם למישהו יש פוביה מעכברים, וחוץ מזה הוא יציב בחייו וברגשותיו והכל נראה כשורה, אז גם אם ילך למטפל לא מוצלח, אין כזה סיכון. לא כל דבר כל-כך משמעותי.