אני לא יודעת. נשמע לי קצת פיספוס. אין הרבה קטעים יפים כל כך שמביעים בצורה חדה וכואבת את המצוקה של ילדי הקשב. הקטע יפה במיוחד בגלל הקלילות וההומור השזורים בו, והנסיון לראות את היופי שבקושי, ולא להיכנע ולא להישבר.
תנסו רגע להיכנס לתוך הרגשות של ילדה כזאת. צריך נס שהיא לא תשאר פגועה לכל ימי חייה. יום יום שעה שעה, לא מובנת, לא מוכלת, מואשמת. אז תגידו, ההורה או המורה זקוק לריטלין כדי לעזור לתלמיד מופרע קשב, או שהוא זקוק לשימת לב, איכפתיות, אהבה והכלה??? ולו יצוייר שהמורה עצמו מאותגר קשב, האם הריטילין הוא זה שיתן לו לעשות את התפקיד הלא קל שמוטל על כתפיו???
דווקא קריינדל, כאמא, ולא משנה אם היא תקח ריטלין או לא, דווקא היא תוכל להבין ולהרגיש את הקטנציק שלה הכי מכולם. לא בטוח שהוא צריך ריטלין, אבל אם הוא כן יצטרך, ותהיה לה רק קופסה אחת - היא תתן את זה לבן שלה! אהבת האם שבה לא תתן לילד לספוג עלבונות ולעבור השפלות אותם היא מכירה היטב.
בכל אופן, הסיפור עם המלמד מופרך מעיקרו. ריטילין אינו סם הרגעה. ריטילין לא עוזר למי שאין לו את ההפרעה האורגנית הספציפית. אם הילד או הרבה לא מאובחן - התרופה לא תשפיע עליו. מה גם שאחת הטעויות הנפוצות של הנושאים והנותנים בעניין זה היא המשוואה: ילד קשב וריכוז = ילד היפראקטיבי. קשה להגיד שצורת הפרעה איקס עדיפה על צורת הפרעה ווי, כי הפרעה היא הפרעה היא הפרעה, ובשום צורה היא לא נעימה. אבל, יתכן שהילדים ההיפראקטיביים יוצאים נשכרים - כי אותם מזהים כבר בתחילת הדרך, ויש תקווה שיעזרו להם. מה שאין כן ילדי הקשב הרגועים, חכמים מתוקים ושקטים, שלא מפריעים לא לרבה ולא למורה... עצרתי כאן. קשה לי להמשיך לכתוב עליהם. סורי.
בקיצור, נכון שנושא הקשב הוא טרנדי, וכיף לדסקס עליו, אבל רק שתדעו, מדובר במצוקה אמיתית, והלוואי שכל ההורים ילכו בשמחה לבית המרקחת כמו קריינדל החכמה.
ואל תתנפלו עלי. הריטילין לא עושה, הוא רק מאפשר. וקריינדל שלנו יודעת את זה היטב, והיא תדאג לקטנציק המקסים הזה: רגשית, לימודית, חברתית. ולשם כך היא תעבוד קשה מאד, מאד קשה.
אני, אישית, מחאתי לה כפיים מהרגע הראשון. והתפללתי בשבילה ובשבילו שה' יתן בלבה בינה להבין ולהשכיל.
פשוט לא רוצה ! (טקסט ראשון שלי כאן)
