הנושאים החמים
הנושאים החמים
" כואב לי, עצוב לי לחשוב שזה מה שהסמינר חושב עלי"
מסתכלת דינה על המורה בעינים דומעות
"לא אני נמצאת שם אני מבטיחה למורה."
המורה מסתכלת עליה בעינים מבינות היא כמעט מאמינה לה אבל רואה בעיניה את השקר הגדול את מה שדינה מסתירה מה שהיא מפחדת להגיד.
"המורה לוי תסתכלי הינה תמונה בוא רואים את התלמידה שלך דינה לוינגר
נמצאת בשעה 3 לפנות בוקר באיזה שהיא חניה למעלה עם החורות מפוקפקות ,זה הפעם השלישית בוא האיש הזה אמר לי הפעם הביא תמונה"
המנהל אומר את דבריו בחומרה
"הדבר הזה צריך טיפול!, הדבר הזה לא ממשיך ככה התלמידה לא תוכל להמשיך כאן כרגיל נצתרך למצוא דרך לטפל בה בלי שהיא תודה בזה"
בשעה 2 לפנות בוקר דינה מתארגנת מהר בודקת ימין שמאל עוברת מיטה מיטה לראות שכולם ישנים נרגעת טיפה מפחדת שמישהו ישם לב ויוצאת לחבורה כבר שבועיים שהיא איתם והיא מרגישה כל כך כיף ,קרוב, סוף סוף היא מרגישה שייכת לקבוצה.
המקום נמצאה במקום שאף אחד לא רואה אותם והם עושות מה שבא להם
בלי עול בלי שום תחושה.
ואז בשעה 7 בוקר היא קמה לסמינר ומראה כאילו הכול טוב, ולא קרה כלום בלילה.
היא מתקרבת בהתרגשות למקום המפגש כל היום חיכתה לשעה הזאת יש לה כל כך הרבה לשתף, לספר, להראות ולהראות ויש להם סך הכול שעה ביום ביחד. שעה ביום בלי מסכות בלי גבולות במקום בו היא מרגישה ללא מסכות.
"הנה זה פה אני רואה את המקום"
חיה לוי ובעלה צועדים לרחוב "אבן עזרה"
היא במתח היא כל כך רוצה שזה באמת לא יהיה דינה היא מקווה שזה טעות.
היא לא רוצה לראות את דינה בכזה מצב.
הם כבר שנה בודקים סביב החבורה הזאת שאף תלמידה שלהם לא שם ועכשיו דינה שם.
"יואוווווו איזה שיר מטורף לא עומדת ביופי אין שומעת בלופים! "
"יום אחד אני עוד יהיה כזו שחני כולכם תצו אחרי לבקש חתימה"
חיה לוי רואה ושומעת ,תצרחות, תדבורים, תלבוש
קשה לה להאמין שזה היא שזה דינה המתוקה שיושבת ברביעי שמקשיבה ברתק לשיעורים שלה מה זה השקר הזה בו היא חיה?? היא מסתכלת על בעלה
"מה עושים עכשיו? מה אני יכולה לעשות?"
והם מסתובבים בחזרה לכיוון הבית עם הררי מחשבות מעליהם ועינים עצובות.
שבע בבוקר דינה קמה במהירות רק שאמא לא תשים לב כמה אני עייפה שבלילה לא הייתי חזרתי אתמול מדי מאוחר יותר מתמיד.
מתלבשת במהירות אבל מרגישה רעה משהו מסריח לה, היא פשוט צבוע בבוקר חננה דוסה של בית יעקוב ובלילה בקןשי חצאית יש לה
אבל אין מה לעשות שם טוב לה שם כיף לה מרגישה שם בנוח שכל העולם יסתדר היא כרגע מאושרת טוב לה וזה מספיק!
מזיזה הצידה את ההרגשה הזו וחוזרת לתחושות לזכרונות ולמראות למקומות שכיף לה ליהות שם. והולכת לכיתה כאילו כלום לא היה בלילה
הם יושבות במעגל נהנות צוחקות, שרות מרגישות טוב עם עצמם דינה מרגישה שייכת עוד יומיים והיא כבר סופית בחבורה ואז ברגע שתהיה בטוחה בעצמה ובחבורה שלה היא תוכל להתחיל לעשות מה שהיא מסתירה כל כך גם ביום
סוף סוף היא באמת מעניינת מישהו ולא רק את עצמה.
ואז נעמה מגיעה בסערה היא ועוד גבר שתיהם שתויים במצב אנוש.
נעמה מצביע לכיוונה
"אתה רואה אמיתי זאתי אמרתי לך עליה מי שמנסה ליהות בחבורה שלנו שהיא חושבת שהיא מיענינת מישהו פה היא בלי פאלפון בלי חבר ביכלל לא מעניינת אותנו"
כולם מתחילים לצחוק ומסכימים עם דינה כן היא סתם תקוע סתם חננה שמרגישה שווה.
דינה מורדה מבט מושפלת כולה ומתחילה לרוץ היא רצה רצה לשום מקום
שלא יראו אותה שלא יתפסו אותה בוכה כל הדמיונות שלה נהרסו בשניה כל מה שהיה לה נעלם המקום היחיד שהרגישה בטוחה נעלם עכשיו בשניה.
חיה לוי צועדת עם בעלה שוב לאותו מקום למקום החבורה
היא לא יודעת למה היא עושה את זה אולי רוצה לראות את תלמידתה האהובה במצב כזה נואש, או אולי תנסה לראות עם יש דרך לעזור לה היא לא יודעת למה אבל היא בכל אופן הולכת לשם.
ואז רואה את דינה רצה מולה מבוהלת לבד עם דמעות בעינים לבושה כמו לא מי שנראת תלמידתה והלב שלה נצבט קשה לה קשה לה לראות אותה ככה.
"המורה מה קרה?"
דינה מסתכלת על המורה
"מה המורה עושה פה? עברת פה במקרה בכזו שעה?"
"לא דינה אני כבר יומיים שאני יוצאת בכזאת שעה בלילה בשבילך כי ידעתי שאת בחוץ בכזו שעה והה לי קשה לחשוב על זה שאת תיהיה שם.
"זהו המורה אני כבר לא שם סתם האשלתי את עצמי שהם רוצות אותי
אני לא באמת מענינת אותם אני מרגישה עכשיו נורא אני באמת רוצה ליהות טובה , אני רוצה בית של תורה נכון המורה תמיד אמרה שאם אני עולה הוא עולה ואם אני יורדת הוא יורד ואני לא רוצה שזה מה שיהיה אני רוצה בית טוב המורה אני חייבת עזרה!"
מתחננת תמר למורה בעינים דומעות
"סליחה ששקרתי לך חייתי באשליה שרוצים אותי תסלחי לי המורה?"
"דינה מה ניראה לך שאני לא יסלח לך? אני פה בשבילך וביחד ננצח כל מיכשול ונעבור יחדת זה איתך ביחד אני שמחה שתפסת את המצב..
כעבור 6 שנים:
דינה ובעלה הצעיר יוצאים לסיבוב. זוג טרי נשוי ומרוגש הולכים להם בפארק.
דינה שמה לב פתאום על מישהי שמסתכלת לכיוונה כמה פעמיים
ומתקרבת עליהם
"את דינה לוינגר?"
"כן את מכירה אותי מאיזה מקום אולי?"
דינה מסתכלת בפליאה על הבחורה נראת בקושי חרדית איך היא אמורה להכיר אותה
"אני נעמה רוט זוכרת אותי? היינו יחד באותה קבוצה שם ברחוב בלילות"
דינה מסתכלת עובר שניה והיא נזרקת לאחור לתקופה הזאת ללילה הארור של חייה לקשר עם המורה למה שבנה אותה אחרי זה נזכרת בדקה הזאת שכל כך הרסה לה באותו הרגע אבל כמה דקות אחרי זה בנתה אותה לתמיד
"כן ברור שאני זוכרת איך אפשר לשכוח מה איתך? מה אם כולם?"
"פסדר את יודעת כל אחת מצאה איזה מישהי התחתנה איתו התגרשה את יודעת איך זה, תגידי אפשר לשאול אותך איזה שאלה קצת אישית?
"איך את כזאת היום חרדית שמורה נשואה נראת מאושרת מה בנה אותך?
איך תפסת את עצמך? אני רוצה לדעת"
דינה מסתכלת על בעלה אין לה תכוחות עכשיו לפתוח את זה אבל בעלה מכניס בה מבט שהוא איתה והכול בסדר
"את לא זוכרת את היום הזה שהגעת אם אמיתי וצחקת עלי שאני מנסה ליהות בחבורה שלכם ואתם לא רוצות אותי ואני סתם חופרת לכם ואין לי חבר וגם לא פאלפון?"
"כן זוכרת אבל איך זה קשור? זה היה סתם בצחוק יום אחרי זה הזכירו לי את זה וממש הצטערתי היית ממש אחלה בחורה היה איתך ממש כיף"
"אז זהו זה מה ששבר אותי זה מה שבנה אותי ההרגשה הזאת שאני לא באמת שייכת למקום שהרגשתי שייכת בנוח וטוב יצאתי החוצה בוכה אם ההרגשה עלובה ופגשתי את המורה שלי היא מי שעזרה לי היא תפסה אותי
ובזכות זה אני כאן נשואה מאושרת ובנויה"
דינה מסיימת את הנאום ומסתכלת על
בעלה הוא מחייך עליה שולח לה חיוך מעודד
היא יודעת שזה היה שווה שווה כל התקופה הזאת בשביל זה.
בשביל להעריך את המתנה הזאת.
סיפור ראשון שלי אשמח להערות שלכם!
תודה מראש
מסתכלת דינה על המורה בעינים דומעות
"לא אני נמצאת שם אני מבטיחה למורה."
המורה מסתכלת עליה בעינים מבינות היא כמעט מאמינה לה אבל רואה בעיניה את השקר הגדול את מה שדינה מסתירה מה שהיא מפחדת להגיד.
"המורה לוי תסתכלי הינה תמונה בוא רואים את התלמידה שלך דינה לוינגר
נמצאת בשעה 3 לפנות בוקר באיזה שהיא חניה למעלה עם החורות מפוקפקות ,זה הפעם השלישית בוא האיש הזה אמר לי הפעם הביא תמונה"
המנהל אומר את דבריו בחומרה
"הדבר הזה צריך טיפול!, הדבר הזה לא ממשיך ככה התלמידה לא תוכל להמשיך כאן כרגיל נצתרך למצוא דרך לטפל בה בלי שהיא תודה בזה"
בשעה 2 לפנות בוקר דינה מתארגנת מהר בודקת ימין שמאל עוברת מיטה מיטה לראות שכולם ישנים נרגעת טיפה מפחדת שמישהו ישם לב ויוצאת לחבורה כבר שבועיים שהיא איתם והיא מרגישה כל כך כיף ,קרוב, סוף סוף היא מרגישה שייכת לקבוצה.
המקום נמצאה במקום שאף אחד לא רואה אותם והם עושות מה שבא להם
בלי עול בלי שום תחושה.
ואז בשעה 7 בוקר היא קמה לסמינר ומראה כאילו הכול טוב, ולא קרה כלום בלילה.
היא מתקרבת בהתרגשות למקום המפגש כל היום חיכתה לשעה הזאת יש לה כל כך הרבה לשתף, לספר, להראות ולהראות ויש להם סך הכול שעה ביום ביחד. שעה ביום בלי מסכות בלי גבולות במקום בו היא מרגישה ללא מסכות.
"הנה זה פה אני רואה את המקום"
חיה לוי ובעלה צועדים לרחוב "אבן עזרה"
היא במתח היא כל כך רוצה שזה באמת לא יהיה דינה היא מקווה שזה טעות.
היא לא רוצה לראות את דינה בכזה מצב.
הם כבר שנה בודקים סביב החבורה הזאת שאף תלמידה שלהם לא שם ועכשיו דינה שם.
"יואוווווו איזה שיר מטורף לא עומדת ביופי אין שומעת בלופים! "
"יום אחד אני עוד יהיה כזו שחני כולכם תצו אחרי לבקש חתימה"
חיה לוי רואה ושומעת ,תצרחות, תדבורים, תלבוש
קשה לה להאמין שזה היא שזה דינה המתוקה שיושבת ברביעי שמקשיבה ברתק לשיעורים שלה מה זה השקר הזה בו היא חיה?? היא מסתכלת על בעלה
"מה עושים עכשיו? מה אני יכולה לעשות?"
והם מסתובבים בחזרה לכיוון הבית עם הררי מחשבות מעליהם ועינים עצובות.
שבע בבוקר דינה קמה במהירות רק שאמא לא תשים לב כמה אני עייפה שבלילה לא הייתי חזרתי אתמול מדי מאוחר יותר מתמיד.
מתלבשת במהירות אבל מרגישה רעה משהו מסריח לה, היא פשוט צבוע בבוקר חננה דוסה של בית יעקוב ובלילה בקןשי חצאית יש לה
אבל אין מה לעשות שם טוב לה שם כיף לה מרגישה שם בנוח שכל העולם יסתדר היא כרגע מאושרת טוב לה וזה מספיק!
מזיזה הצידה את ההרגשה הזו וחוזרת לתחושות לזכרונות ולמראות למקומות שכיף לה ליהות שם. והולכת לכיתה כאילו כלום לא היה בלילה
הם יושבות במעגל נהנות צוחקות, שרות מרגישות טוב עם עצמם דינה מרגישה שייכת עוד יומיים והיא כבר סופית בחבורה ואז ברגע שתהיה בטוחה בעצמה ובחבורה שלה היא תוכל להתחיל לעשות מה שהיא מסתירה כל כך גם ביום
סוף סוף היא באמת מעניינת מישהו ולא רק את עצמה.
ואז נעמה מגיעה בסערה היא ועוד גבר שתיהם שתויים במצב אנוש.
נעמה מצביע לכיוונה
"אתה רואה אמיתי זאתי אמרתי לך עליה מי שמנסה ליהות בחבורה שלנו שהיא חושבת שהיא מיענינת מישהו פה היא בלי פאלפון בלי חבר ביכלל לא מעניינת אותנו"
כולם מתחילים לצחוק ומסכימים עם דינה כן היא סתם תקוע סתם חננה שמרגישה שווה.
דינה מורדה מבט מושפלת כולה ומתחילה לרוץ היא רצה רצה לשום מקום
שלא יראו אותה שלא יתפסו אותה בוכה כל הדמיונות שלה נהרסו בשניה כל מה שהיה לה נעלם המקום היחיד שהרגישה בטוחה נעלם עכשיו בשניה.
חיה לוי צועדת עם בעלה שוב לאותו מקום למקום החבורה
היא לא יודעת למה היא עושה את זה אולי רוצה לראות את תלמידתה האהובה במצב כזה נואש, או אולי תנסה לראות עם יש דרך לעזור לה היא לא יודעת למה אבל היא בכל אופן הולכת לשם.
ואז רואה את דינה רצה מולה מבוהלת לבד עם דמעות בעינים לבושה כמו לא מי שנראת תלמידתה והלב שלה נצבט קשה לה קשה לה לראות אותה ככה.
"המורה מה קרה?"
דינה מסתכלת על המורה
"מה המורה עושה פה? עברת פה במקרה בכזו שעה?"
"לא דינה אני כבר יומיים שאני יוצאת בכזאת שעה בלילה בשבילך כי ידעתי שאת בחוץ בכזו שעה והה לי קשה לחשוב על זה שאת תיהיה שם.
"זהו המורה אני כבר לא שם סתם האשלתי את עצמי שהם רוצות אותי
אני לא באמת מענינת אותם אני מרגישה עכשיו נורא אני באמת רוצה ליהות טובה , אני רוצה בית של תורה נכון המורה תמיד אמרה שאם אני עולה הוא עולה ואם אני יורדת הוא יורד ואני לא רוצה שזה מה שיהיה אני רוצה בית טוב המורה אני חייבת עזרה!"
מתחננת תמר למורה בעינים דומעות
"סליחה ששקרתי לך חייתי באשליה שרוצים אותי תסלחי לי המורה?"
"דינה מה ניראה לך שאני לא יסלח לך? אני פה בשבילך וביחד ננצח כל מיכשול ונעבור יחדת זה איתך ביחד אני שמחה שתפסת את המצב..
כעבור 6 שנים:
דינה ובעלה הצעיר יוצאים לסיבוב. זוג טרי נשוי ומרוגש הולכים להם בפארק.
דינה שמה לב פתאום על מישהי שמסתכלת לכיוונה כמה פעמיים
ומתקרבת עליהם
"את דינה לוינגר?"
"כן את מכירה אותי מאיזה מקום אולי?"
דינה מסתכלת בפליאה על הבחורה נראת בקושי חרדית איך היא אמורה להכיר אותה
"אני נעמה רוט זוכרת אותי? היינו יחד באותה קבוצה שם ברחוב בלילות"
דינה מסתכלת עובר שניה והיא נזרקת לאחור לתקופה הזאת ללילה הארור של חייה לקשר עם המורה למה שבנה אותה אחרי זה נזכרת בדקה הזאת שכל כך הרסה לה באותו הרגע אבל כמה דקות אחרי זה בנתה אותה לתמיד
"כן ברור שאני זוכרת איך אפשר לשכוח מה איתך? מה אם כולם?"
"פסדר את יודעת כל אחת מצאה איזה מישהי התחתנה איתו התגרשה את יודעת איך זה, תגידי אפשר לשאול אותך איזה שאלה קצת אישית?
"איך את כזאת היום חרדית שמורה נשואה נראת מאושרת מה בנה אותך?
איך תפסת את עצמך? אני רוצה לדעת"
דינה מסתכלת על בעלה אין לה תכוחות עכשיו לפתוח את זה אבל בעלה מכניס בה מבט שהוא איתה והכול בסדר
"את לא זוכרת את היום הזה שהגעת אם אמיתי וצחקת עלי שאני מנסה ליהות בחבורה שלכם ואתם לא רוצות אותי ואני סתם חופרת לכם ואין לי חבר וגם לא פאלפון?"
"כן זוכרת אבל איך זה קשור? זה היה סתם בצחוק יום אחרי זה הזכירו לי את זה וממש הצטערתי היית ממש אחלה בחורה היה איתך ממש כיף"
"אז זהו זה מה ששבר אותי זה מה שבנה אותי ההרגשה הזאת שאני לא באמת שייכת למקום שהרגשתי שייכת בנוח וטוב יצאתי החוצה בוכה אם ההרגשה עלובה ופגשתי את המורה שלי היא מי שעזרה לי היא תפסה אותי
ובזכות זה אני כאן נשואה מאושרת ובנויה"
דינה מסיימת את הנאום ומסתכלת על
בעלה הוא מחייך עליה שולח לה חיוך מעודד
היא יודעת שזה היה שווה שווה כל התקופה הזאת בשביל זה.
בשביל להעריך את המתנה הזאת.
סיפור ראשון שלי אשמח להערות שלכם!
תודה מראש
נערך לאחרונה ב:
