ביקורת ספרות פדהאל | ביקורת (עם ספויילרים)

מריומה~

מהמשתמשים המובילים!
זה הענין שזה לא אמין כל כך כי הדמות שלו הוצגה כדמות חכמה, לא כצעיר נלהב שמבצע מהלך שגם ילד יבין שהוא טעות אסטרטגית.
אולי מיה לא תאהב לשמוע את זה אבל כל הצדקות והכנות שלו לא שיחקה אצלי, לדעתי הוא שיחק אותה יפה וקצת חזר ל'סורו' כשעמד מול דילמה אכזרית כזו. ממלכה מול בן.
ואולי זה גם יכול להסביר את הביקורת שהעביר עליו בהתחלה(פנרס או נאיתן?) למה מתרחקים ממנו בדיוק בגלל חזות התמיד צדיק ובלי יצרים.
אז לכוזר היה נס שפדהאל החליט למסור נפש וסיים בקפיצה שלו את המלחמה. אבל אם זה לא היה קורה, כוזר האמיתית הייתה נעלמת.
מזל שיש ניסים בעולם.
לגמרי :oops:
זה אנחנו , אנחנו... אנחנו לא היינו שורדים
ריחמו עלינו משמים :LOL:
 

משולש ברמודה

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
הנדסת תוכנה
וגם בעצם מראה על יכולות האמון של הקורא. עד כמה הוא נצרך לאישושים של דברים או יכול לצעוד הלאה גם אם פרטים מציצניים יהיו חסרים לו בפרוטוקול.
זה לא פרוטוקול ולא דו"ח מצב מכוזר.
ודמות היא בסה"כ מילים, כדי שהיא תהפוך לישות בעיני שאפשר להזדהות איתה אני רוצה להכיר את הסיבה של המסע שלה.
אני רוצה להבין את העומק של העוול שמעכב את פדהאל ברגעים האחרונים לפני שהוא מחליט לקפוץ אל המרפסת.
ותיאור של ההתרחשויות היה מועיל הרבה יותר מהמונולוג והמחשבות שלו בתחילת הספר שסיכמו בפרק אחד את המניע העיקרי שלו לאורך כל הספר.
 

מריומה~

מהמשתמשים המובילים!
זה לא פרוטוקול ולא דו"ח מצב מכוזר.
ודמות היא בסה"כ מילים, כדי שהיא תהפוך לישות בעיני שאפשר להזדהות איתה אני רוצה להכיר את הסיבה של המסע שלה.
אני רוצה להבין את העומק של העוול שמעכב את פדהאל ברגעים האחרונים לפני שהוא מחליט לקפוץ אל המרפסת.
ותיאור של ההתרחשויות היה מועיל הרבה יותר מהמונולוג והמחשבות שלו בתחילת הספר שסיכמו בפרק אחד את המניע העיקרי שלו.
והעומק של העוול לא הובא? למה צריך להביא אותו בדיוק בכדי שנאשר שאכן היה עוול.
פדהאל טוען שיש עוול נאמין לו.
מסכימה איתך מאד שיש תהליכים מסוימים שעוד רקע או הרחבה למה שקורה היו מחברים אותנו יותר אבל בגדול לא הרגשתי (אני...) שחסר משהו.
 

סמדר אלחנתי

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
להרחיב על נתונים מסוימים בכדי ליצור אמינות
לא על אמינות אני מדברת.
התלוננו פה שבפדאל אין סיפור.
סיפור נוצר על ידי שמראים סיטואציה שמעלה שאלה דרמטית אצל הקורא (הוא יצליח בסוף ל... או לא?), מנסים במהלך המסע לפתור אותה ןבסוף יש סגירת מעגל.
אי אפשר לסגור מעגל אם הקורא לא שואל בהתחלה שום שאלה דרמטית.
פדהאל עונה על השאלה הדרמטית של כל הסדרה (מי ינצח בסוף?) אבל בתור ספר בפני עצמו הוא לא מציב שום שאלה, לכן אין בו תחושה של סיפור. (תנסי לדמיין שבספר איסתרק לא יראו את הסצנות שאסתרק נחטף ורק מזכירים את זה בתור סיפור רקע ותביני למה אני מתכוונת)
 

מריומה~

מהמשתמשים המובילים!
לא על אמינות אני מדברת.
התלוננו פה שבפדאל אין סיפור.
סיפור נוצר על ידי שמראים סיטואציה שמעלה שאלה דרמטית אצל הקורא (הוא יצליח בסוף ל... או לא?), מנסים במהלך המסע לפתור אותה ןבסוף יש סגירת מעגל.
אי אפשר לסגור מעגל אם הקורא לא שואל בהתחלה שום שאלה דרמטית.
פדהאל עונה על השאלה הדרמטית של כל הסדרה (מי ינצח בסוף?) אבל בתור ספר בפני עצמו הוא לא מציב שום שאלה, לכן אין בו תחושה של סיפור. (תנסי לדמיין שבספר איסתרק לא יראו את הסצנות שאסתרק נחטף ורק מזכירים את זה בתור סיפור רקע ותביני למה אני מתכוונת)
למה, כן חשתי שפדהאל יוצא לפעולה לתקן את העוול שנעשה למשפחתו. בתוך זה גילה טיפין טיפין שהנושא הוא יותר איך הוא עם עצמו ולא מה שנעשה. אולי מה שקצת מגביל ומוריד מהעלילה זה שעל הדרך הוא הצטרף למסע של איסטרק להשיב לממלכתו את תפארתה.
ואולי בכלל עצם השאלה שלו עם עצמו היתה תלויה גם בממלכה? הוא לא היה מצליח להגיע לאן שהגיע ללא המציאות שנאלץ לבדוק את עצמו למי הוא באמת ובאיזה תנאי?
 

סמדר אלחנתי

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
למה, כן חשתי שפדהאל יוצא לפעולה לתקן את העוול שנעשה למשפחתו.
פדהאל לא יצא לשום פעולה לתקן שום דבר.
הוא יצא כי היה מוכרח ולא הפסיק לקטר על העוול הזה.
(מתישהו לאחר אמצע הסיפור עלה בדעתו להגיע לאתיל לבקש משפט חוזר)
 

סמדר אלחנתי

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
אבא שלו שלח אותו גם לבקש צדק
לבקש צדק זה אכן ההתחלה של המסע הפנימי שלו.
אבל אין לו שום מטרה חיצונית ופיזית (משהו שאם הוא ישיג אותו נוכל לתאר אותו פיזית, לצלם אותו, לצייר אותו במוח ולהגיד: תראו, הוא הצליח! ולא משהו רוחני וערטילאי)

בסיפורים מהסוג של מהללאל ואיסתרק (=ארכי עלילה) יש גם מטרה פנימית וגם מטרה חיצונית.
אפשר לכתוב רק מטרה פנימית ופחות חיצונית, אבל אז הסיפור יהיה מיני עלילה, ולסיפורי מיני עלילה יש קהל אחר.
הקהל שהעריץ את הסדרה מצפה לסיפור שהוא ארכי עלילה.
פדהאל הוא לא מיני עלילה, אבל חסרה לו המטרה החיצונית שמוצגת מההתחלה, ולכן הקהל קצת מקטר...
(יכול להיות שאת אוהבת ומתחברת לשני סוגי הסיפורים ולכן זה לא הפריע לך)
ודרך אגב, זה מחמאה אדירה לסופרת שזה הבעיה בסיפור שלה. (לרוב הסיפורים יש אינספור בעיות שאני אפילו לא מתחילה להתייחס אליהן בכלל אלא רק משתדלת להיכנס למצב תודעה של: אין בעיות, תנסי להינות ממה שיש...)
לכן עצם זה שאני מתחילה בכלל להתייחס לבעיות, ומוצאת (כמעט) רק אחת כזו זה עושה את מיה קינן מושא לקנאה לגבי.
 
נערך לאחרונה ב:

מריומה~

מהמשתמשים המובילים!
לבקש צדק זה אכן ההתחלה של המסע הפנימי שלו.
אבל אין לו שום מטרה חיצונית ופיזית (משהו שאם הוא ישיג אותו נוכל לתאר אותו פיזית, לצלם אותו, לצייר אותו במוח ולהגיד: תראו, הוא הצליח! ולא משהו רוחני וערטילאי)

בסיפורים מהסוג של מהללאל ואיסתרק (=ארכי עלילה) יש גם מטרה פנימית וגם מטרה חיצונית.
אפשר לכתוב רק מטרה פנימית ופחות חיצונית, אבל אז הסיפור יהיה מיני עלילה, ולסיפורי מיני עלילה יש קהל אחר.
הקהל שהעריץ את הסדרה מצפה לסיפור שהוא ארכי עלילה.
פדהאל הוא לא מיני עלילה, אבל חסרה לו המטרה החיצונית שמוצגת מההתחלה, ולכן הקהל קצת מקטר...
(יכול להיות שאת אוהבת ומתחברת לשני סוגי הסיפורים ולכן זה לא הפריע לך)
ודרך אגב, זה מחמאה אדירה לסופרת שזה הבעיה בסיפור שלה. (לרוב הסיפורים יש אינספור בעיות שאני אפילו לא מתחילה להתייחס אליהן בכלל אלא רק משתדלת להיכנס למצב תודעה של: אין בעיות, תנסי להינות ממה שיש...)
לכן עצם זה שאני מתחילה בכלל להתייחס לבעיות, ומוצאת (כמעט) רק אחת כזו זה עושה את מיה קינן מושא לקנאה לגבי.
ואיך את מסבירה את זה שכך זה בפדהאל?
 

סמדר אלחנתי

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
ואיך את מסבירה את זה שכך זה בפדהאל?
בפדהאל יש טעות מבנית - במקום להציב שאלה חיצונית ברורה (=להראות את תחילת המסע של פדהאל שנעשה לו עוול, מה שמכריח אותו לצאת להשיג בחזרה את מה שנלקח ממנו, ובכך להעלות את השאלה שתלווה אותנו לאורך כל הסיפור - האם הוא יצליח להחזיר למשפחתו את מה שנלקח ממנה?) היא נותנת לפדהאל להסתובב ממורמר עם מטרה פנימית בלבד (להצליח להשיג מרגוע לנפשו הפצועה ולהשיג צדק) עד שהוא מוצא מטרה כלשהי בהמשך.
זה מה שנותן תחושה שאין סיפור, יש רק מסע פנימי של דמות.
 
נערך לאחרונה ב:

מריומה~

מהמשתמשים המובילים!
בפדהאל יש טעות מבנית - במקום להציב שאלה חיצונית ברורה (=להראות את תחילת המסע של פדהאל שנעשה לו עוול, מה שמכריח אותו לצאת להשיג בחזרה את מה שנלקח ממנו, ובכך להעלות את השאלה שתלווה אותנו לאורך כל הסיפור - האם הוא יצליח להחזיר למשפחתו את מה שנלקח ממנה?) היא נותנת לפדהאל להסתובב ממורמר עם מטרה פנימית בלבד (להצליח להשיג מרגוע לנפשו הפצועה) עד שהוא מוצא מטרה כלשהי בהמשך.
זה מה שנותן תחושה שאין סיפור, יש רק מסע של דמות.
כוונת השאלה שלי היתה למה נראה לך שמיה ככה כתבה את הספר? האם זו סיבה ספרותית או יכול להיות גם אישית, סוג של שינוי טעם?
 

סמדר אלחנתי

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
כוונת השאלה שלי היתה למה נראה לך שמיה ככה כתבה את הספר? האם זו סיבה ספרותית או יכול להיות גם אישית, סוג של שינוי טעם?
אולי היא חשבה שזה שהיא שולחת אותו מהבית זה כבר ברור שהמטרה שלו זה להחזיר את מה שנלקח ממנו.
אולי היא פשוט לא שמה לב שמנקודת מבט של הקורא זה לא מספיק.
יכול להיות גם שהיא שכחה מהנקודה הזו לגמרי...
יש כל כך הרבה דברים לשים לב אליהם בבניית עלילה ובכתיבה שקל מאוד לפספס משהו.
בקיצור - טעות אנוש.
אני ממש לא חושבת שזה נעשה במודע.
 

הגיבן (ת)

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
אז שם התלוננו על "יותר מדי" ופה על "איפה כולם?"
קוראים יודעים להזדעק כש"משהו" לא מסתדר להם -אבל אנחנו לא יודעים לבטא את הבעיה וממציאים כל מיני שטויות. זכותנו. אנחנו לא רופאים, אנחנו רק יודעים שכואב לנו. לפעמים ילד מבקש דברים שלא טובים עבורו, הסופר הוא המקצוען פה, והוא צריך לשקול מתי אפשר לענות לילד ומתי זה יוביל לתוצאה גרועה בהרבה.
לבקש צדק זה אכן ההתחלה של המסע הפנימי שלו.
אבל אין לו שום מטרה חיצונית ופיזית (משהו שאם הוא ישיג אותו נוכל לתאר אותו פיזית, לצלם אותו, לצייר אותו במוח ולהגיד: תראו, הוא הצליח! ולא משהו רוחני וערטילאי)
זה ניתוח מעניין. אני לא בטוחה שהבנתי לגמרי איך זה יושב על הדמויות הראשיות בסיפור הזה. איסתרק? יוזבד? דיזר?

אבל נניח שאול: יש לו מטרה פנימית (מימוש עצמי) ומטרה חיצונית (לערוק אל ממלכה שמתעלמת מייחוס). שני המטרות מסתדרים מצוין אחד עם השני. גם פאר הוא דמות מושלמת מהבחינה הזאת. יש לו מטרה פנימית (להיות נאמן לערכים שלו) ומטרה חיצונית (להציל את פולס ואולי גם את עצמו מממלכה שמעמידה את חייו בסכנה, מכיון שהוא יתעקש להיות נאמן לערכים שלו). ושני הדמויות האלה זכו גם לממש את המטרות שלהם, כך שאנחנו הקוראים רואים שזה מה שהן רצו, בסופו של דבר.
 

הגיבן (ת)

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
לפדהאל יש מטרה פנימית (לחפש צדק) ומטרה חיצונית (להשיג מעמד כלכלי יציב). שני המטרות קשורות זו בזו, כי אם ישיג צדק אז יהיה לו מעמד כלכלי יציב בהרבה - יש לו טעות מובנית. הוא בטוח שהצדק אצלו, ושחתירה אליו תעניק לו את מעמדו בחזרה. הטעות הזאת תקדם את העלילה

במאורע המחולל: חוסר הצדק הופך לבלתי נסבל. המשפחה במצב גרוע וההישרדות שלה מוטלת בספק. והדמות נדחפת לצאת למסע מחוסר ברירה.

מעכשיו: הדמות צריכה לחתור להשיג פרנסה בנחישות. ראשית - לפנות לקרובי משפחה בעלי כוח והשפעה. אממה, הקרובים מציעים לה פיתרון קל לפרנסה, אבל לא מאמינים שהצדק נח אצל הדמות, אלא אצל הממלכה. המטרה הפנימית של הדמות (לברר את הצדק) מפריעה לה לפתור את המטרה החיצונית (להשיג יציבות כלכלית) והיא מסרבת להצעה לפרנסה.

מהי הדרך החדשה שהדמות לוקחת על עצמה? לברר האם הצדק נמצא לצידה או לא. והיא פונה לברר אצל מי שיכול להגיש לה את המידע, וכעת מתברר לדמות סופית, שהצדק נמצא לצד הממלכה, ולא לצידה.

ואז מעמידים בפניה מבחן מהותי. אם היא אכן חותרת לצדק אמיתי - עליה לוותר על שאיפתה, ולהגיש סיוע לאחראי הבלעדי על "חוסר הצדק" שחוותה. או, שהיא יכולה בקלות רבה, להשיג נקמה ואפילו את שאיפתה המקורית למעמד כלכלי יציב. היא אפילו לא צריכה לעשות הרבה, זה קל. האם היא תתכופף בפני האמת?

כל זה נמצא בסיפור. זו הבחירה של הקוראים להחליט אם זה התיישב על ליבם או לא, אני מניחה
 
נערך לאחרונה ב:

סמדר אלחנתי

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
זה ניתוח מעניין. אני לא בטוחה שהבנתי לגמרי איך זה יושב על הדמויות הראשיות בסיפור הזה. איסתרק? יוזבד? דיזר?
זה לא יושב על הדמויות האלה, אלא על הסיפור - האם הוא מצליח לעורר בנו שאלה דרמטית או לא?
בגלל שפדהאל הוא הדמות המרכזית פה היא זו שאמורה לעורר את השאלה הזאת בדרך כלל.
יש לי הצעה אחרת: לפדהאל יש מטרה פנימית (לחפש צדק) ומטרה חיצונית (להשיג מעמד כלכלי יציב).
להשיג מעמד כלכלי יציב יכול להיות מטרה חיצונית טובה(למרות שעדיין היא לא מוחשית ). אבל שוב, הבעיה היא שהיא לא יוצרת שום שאלה דרמטית אצל הקורא.
את לא יושבת במתח ושואלת את עצמך: הוא יצליח להשיג יציבות כלכלית או לא?
כמו שבטח שאלת את עצמך באיסתרק (הוא יצליח לצאת מהשבי או לא?) ובמהללאל (הוא יתפס בסוף או לא?)
לכן הצעתי שאם הייתה סצנה בהתחלה שיוצרת את השאלה הזו זה היה משפר מאוד את הספר.
 

forty thousand feet

משתמש מקצוען
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
עריכה תורנית
אני רוצה להבין את העומק של העוול שמעכב את פדהאל ברגעים האחרונים לפני שהוא מחליט לקפוץ אל המרפסת.
הקטע ההוא שפדהאל מתלבט על המרפסת, נראה בעיני חסר חן. ולמה? כי ממש מרגישים - פיזית ונפשית גם יחד - שלא היתה לסופרת ברירה, כי חייבים לצאת מכאן עם מסר. אז כותבים כמה שורות על ההכרעה שלו ברגע הגורלי, ו-הופ! יצאנו ידי חובה. אחרי הכל, כבר בגב הספר הובטח לנו, שבסוף כוזר כולה תישא את עיניה לפדהאל, שימצא בתוכו את הכוחות להתעלות מעל נחשולי הכאב וכו', אז כותבים שפדהאל חושב "האם באמת הוא רוצה להציל את חייו של האיש שעומד במרכז המעגל ואחראי לכל הסבל של משפחתו", ולפתע הוא קופץ בקלילות להקריב את חייו, באורח פלא של ממש! נו באמת. זה לא רציני. ציפינו לדיון מעמיק וחושב יותר.
מצד שני, לפחות הוא הציל אותו. אחרת כיצד היתה מתאוששת האומה ממשבר שכזה? יכול להיות אפילו שהיא לא היתה מתקיימת עד ימינו. אז תודה לך פדהאל. בסופו של דבר, היית שליח של כולנו לסיים את סאגת הנבל מאלקן.
 

Sparrow Bird

משתמש מקצוען
מנוי פרימיום
האם הממלכה אכן במבחן?

אין ספק; המדינה משוסעת לשני חלקים, וגבולות קורעים את אדמתה. הקרבות מרווים את אדמת כוזר בדם, ומדלדלים את משאביה. שני מלכים שונים בתכלית מושלים בשני צדי המתרס, ומייצגים באישיותם ודעותיהם גישות קוטביות בנוגע לחיי עולם, חיי שעה ומה שביניהם. תהום פעורה ביו הסגנון שמאפיין את חצרות המלוכה שלהם, התנהלותם, ובעיקר האנשים בהם הם בוחרים להקיף את עצמם. אבל האם למלחמה האדירה שמתחוללת בין המלכים הגדולים, האבירים והאלופים, ישנה השפעה ומשמעות גם בעבור הממלכה עצמה, אנשי כוזר הפשוטים והטובים?

זו השאלה בה, בפעם הראשונה בסדרה, מתמקד הספר פדהאל. הוא עושה זאת במגוון רב של התרחשויות ומבחר דמויות, שבראשן פדהאל עצמו.


ברוכים השבים לכוזר. הממלכה האגדית מימי הביניים וגיבוריה האהובים חוזרים לסיבוב רביעי ואחרון, לאחר ציפייה מורטת עצבים. פדהאל הוא הספר המסכם של הסאגה, ואפילו לא מתיימר לעמוד בפני עצמו. כך, בלא שורה של אקספוזיציה, ועם הסתמכות מקסימלית על היכרות מוקדמת והזדהות רגשית עם הדמויות והצדדים, הספר דוהר קדימה. אלו שהמילים בסטיאן, יתיר ופנרס נשמעות להם כמו שמות של משחות שיניים, מוזמנים להישאר בזימבבואה או ביקום המקביל בו בילו בנעימים את השנים האחרונות, וקוראי הסדרה הוותיקים נקראים להישאב בחזרה אל אדמות הארץ שחולקה לה יחדיו.

הרבה מאוד מונח על כתפיו של פדהאל. הציפיות גדלות בכל שנה שעוברת, ומוכפלות באלפי הקוראים. איש לפי עניינו, דעותיו, פרשנויותיו וחזונו לעתיד כוזר ובניה. בלתי אפשרי לרצות את כולם, אבל ניתן לקוות לעשות את המירב. פדהאל צריך לענות על שאלות שלא נפתרו, לסגור קווי עלילה שנותרו פתוחים, לסכם את המלחמה ובעיקר להעניק סיום מספק לסדרה שנשפכו עליה מיטב הסופרלטיבים. ועוד עניין קטן אחד - בנוסף לכל אלו, הוא צריך גם להיות ספר טוב, ולהעביר סיפור משמעותי אודות הגיבור שלו.


גיבור הספר הוא פדהאל גאליטאן. הוא נער פשוט ורגיל, לא נסיך, אביר או אסופי בודד. אבל פדהאל יכול היה בהחלט להיות אביר כוזרי מפונק, לו רק היו פני הדברים שונים וצודקים יותר. כאשר היה ילד נחשד אביו בבגידה, וכל זכויות המשפחה פקעו. חוקים דרקוניים ממררים את חיי המשפחה, והשיא מגיע כאשר פדהאל נאלץ לצאת לגלות. פדהאל הינו בחור טוב וישר דרך, אך מתקשה לקבל את העובדה שעליו להיות כפוף לאנשים שהינם נבונים, צודקים וטובים הרבה פחות ממנו.

מה מכריח אותו לקשור את גורלו בשלטון שאין לו שום שייכות עמו, מלבד העובדה שהוא מסב לו סבל? איך מה שנחשב לצד הנכון והטוב, מלא באנשים טועים ורעים כל כך? לאורך מסעו של פדהאל הספר מעמת את השאלה הזו שוב ושוב ולא מרפה. לראשונה פונה עדשת המצלמה מטה, אל עבר העמך הכוזרי, והדברים שוב לא נראים ברורים ויפים כל כך. האדם הקטן, ככלות הכל, צריך בראש ובראשונה לדאוג לחייו הפשוטים והיומיומיים. האנשים הגדולים נראים קטנים ממרחק, ופדהאל, ככל צעיר חכם, דעתן וחם מזג, לא ממהר לכפוף את ראשו בפני מערכת שרחוקה מלהיות מושלמת, ופגמיה גלויים לו היטב ופוגעים בו קשות.

מרגישים הזדהות? סביר מאוד להניח. אם בספרים הראשונים המסרים היו רחבים וערטילאיים יותר, ביוזבד הקישור לתקופתנו היה ברור כשמש, והפעם המסר הוא כבר פטיש ישיר, גרזן הטלה קווארי המכוון לראשו של הדור. הכוונות כל כך מפורשות, עד שבקטעים מסוימים כמעט אפשר לשמוע את הספר צועק: "שמעת, ישיבע-בוחער שהוא והמשגיח לא רואים עין בעין?", "את הבנת את זה, נערת סמינר שיש לה טענות על התקנון?" או - "כן כן, אנחנו מסתכלים עליך, המתלונן שרוצה להצביע בן-גביר".

השאלות שמעלה הספר חשובות, והצגת הסיטואציות מדויקת ופורטת היטב על רגשי ההתקוממות וההזדהות. אמנם קצת מתסכל שברגע האחרון הספר הולך צעד אחורה, ובוחר להפוך את פדהאל לטועה באופן מוחלט, במקום להיות אמין יותר, ולשמור על המורכבות העדינה. אבל גם אחרי הנסיגה, רגשות התסכול עדיין קיימים, והשאלות צפות.

ומה בנוגע לתשובות? הספר מנסה לספק אותן, ובעיקר משחק מצוין עם היתרון הייחודי לו - ההזדהות הבסיסית שכבר קיימת לקוראים הוותיקים עם הצד הצודק. בשימוש בהזדהות הזו מעביר פדהאל בצורה המיטבית את המסר שלו.


אה, כן - יש גם סיפור. זוכרים את יוסף דיאלידאן? הנבל המזדקן זומם אוף-בוק שתי תכניות שינחיתו על כוזר האמתית והיחידה מכת סיום ממנה לא תוכל להתאושש: התוכנית האחת היא לשלוח את דיזר, המחסל האישי של סולטנות סלג'ואר, לחסל את איסתרק. בנקודה זו אתם בטח שואלים למה צריך להביא מחסל ממרחק גדול כל כך, איך בדיוק התוכנית אמורה לעבוד, והאם לא היינו כבר בסרט הזה ממש לפני שני ספרים. אז התשובה היא שעִזְבוּּּּ, אף אחד לא באמת לוקח את התוכנית ברצינות. לא המחסל הפוטנציאלי, לא יוסף, ובטח ובטח שלא הקוראים. אז למה בכל זאת התוכנית קיימת? ובכן, ההשערה שלי היא שהייתה מכירת סוף עונה בסולטנות, קְנֵה הסכם שלום - קבל חיסול חינם, ויוסף שלנו כמו כל כוזרי טוב לוקח מה שנותנים לו בחינם. בפועל, את כל הפאררכים שלו מניח הקשיש על התוכנית השנייה.

התוכנית השנייה סודית כל כך, שפרטיה המדויקים לא פורסמו עד לרגע זה. אבל בגדול הרעיון הוא ליצור מהומה ברחבי כאזארן, וכשאנשי המשמרות יאוצו לפזר את המתפרעים, לחטוף את הנסיך יורש העצר, רעואל.

גיבורי הספר כולם חושפים את התוכנית לאיטם, ונמצאים תמיד צעד אחר מאחור. גם פדהאל, במקביל לסיפורו האישי והקונפליקטים שמטרידים אותו, מוצא עצמו נשאב אל תוך הדרמה. בינתיים מלווה הספר את פדהאל צועד לו ברחבי כוזר ופוגש דמויות חדשות. חלקן שליליות ומעמתות אותו עם המרדנות הטבעית שקיימת בו, ואחרות חיוביות, כמו גדעון, בחור שהצליח אך בקושי להתנער מהשכבה הסוציאלית הנמוכה בה נולד. במקביל אנחנו עוקבים אחר דיזר, ואחר טורנאל, בחור בעל פגמים חיצוניים שמסוגל לקרוא מחשבות (רציתם פנטזיה? קבלתם פנטזיה.) חבורת עלובי החיים הזו נפגשת וחוברת כולה להפרת המזימה, יחד עם איסתרק, אלרון ויוזבד. (ולאלו שממהרים לעקם את האף על התזמון נאמר: הה כן, כי המפגש של איסתרק ויוסף על גדות המניאר היה ממש מסתבר)

רוחו של יוזבד (הספר) שורה על פדהאל במובנים רבים. הוא דומה לו מאוד מבחינה מבנית, כאשר קווי העלילה מלווים גיבורים שונים שנפגשים לבסוף לסיכול מזימה גדולה. בנוסף, נראה שהספר מגיב ישירות לביקורות שהיו על יוזבד. התלוננתם שהרסנו לכם את הגיבורים הישנים? קבלו אותם על מצב סופר-דופר-גיבור. איסתרק ומהללאל נוסח פדהאל הם גיבורי הגיבורים. הם כל כך גיבורים, עד שהם לא עושים שום דבר חוץ מלהיות גיבורים, מה שקצת חבל, למען האמת.

גם גיבורי יוזבד - יוזבד ושאול, שבים ומקבלים פוקוס גדול, ובעניין הזה יש כבר שיפור ניכר. קודם כל, אמנם אי אפשר לומר שמובן לגמרי מיהו יוזבד בעקבות פדהאל, אבל הוא כבר לא מרגיש אנמי לגמרי. מה שחשוב יותר הוא שהספר עושה דבר מעניין, ולוקח את המאפיינים האישיים והיחסים ביניהם צעד אחד קדימה, היישר אל הפיצוץ. זו בחירה מוצלחת מאוד, כי היא פשוט לוקחת מה שהיה רק תחושות ברקע של יוזבד, והופכת אותם לדברים ממשיים. משהו בחברות הזו אף פעם לא הרגיש טבעי, ושאול תמיד פזל לכל הכיוונים באופן שלא תאם כלל תלמיד חכם הגאה בעתידו כראש ישיבה.

מעניין לשים לב ששאול נופל בדיוק בניסיון אמונת החכמים שבן דודו התנסה ועמד בספר הקודם. בסיומם של שני הספרים הראשונים הועמד הגיבור הראשי מול גיבור מקביל שעבר ניסיון זהה לשלו וכשל בבחירה. העימות בין יוזבד לשאול במערכה האחרונה הוא השלמה לקשת העלילתית של יוזבד.

אל המערכה האחרונה מתקבצים כולם, והדרמה מסתיימת בהפי-הנד מהדהד שלא נראה כמותו מאז מלחמת ששת הימים. כיוון שכל בחירה לסיום הסדרה הייתה מקבלת ביקורת, אז כל בחירה היא מצוינת. הבחירה הזאת מציבה את פדהאל בפער גדול כספר האופטימי ביותר מכל ספרי הסדרה, כשהוא היחיד ביניהם שלא רוצח דמות ראשית. במקום זאת זוכים חלק גדול מן הגיבורים לגאולה וסוף מאושר, כשבראשם איסתרק המולך על כוזר כולה, ובנו שניצול, ויום יבוא וכל זה יהיה שלו. סליחה, הוא יהיה של כל זה, כמובן.

אז כן, הספר סוגר הרבה קווים, אבל הוא משאיר עוד רבים פתוחים. בעניין הזה חשוב להבהיר את ההבדל בין מצבים שנבנו מבחינה ספרותית כקליף האנגר ודורשים סגירה, לבין מה שהוא סתם נרטיב פתוח. שליחתו של מנשה קפחבר כמרגל וההיעלמות של ברכיהו ממש נבנו במעין הבטחה ליחס משמעותי בהמשך, והשנמוך שהם קבלו מרגיש קצת פחות אינטגרלי. בנוגע לכל שאר הדמויות – העובדה שחלקן נותרו בלא סגירת מעגל היא מתבקשת ומקצועית. קודם כל, אין יכולת לסגור את הסיפור של הגיבורים כולם באופן שייראה טבעי ולא יידרש להשעיית ספק רצינית, ואך מתבקש בסדרה בסדר גודל כזה להשאיר חלק מהעתידות לוטים בערפל.

מלבד זאת, הספר כבר ככה ארוך יותר מהסיפור שיש לו לספר. אפילו הבחירה המקורית שלא להציג בכלל את צורת החטיפה היא מדויקת ומועילה. אם כבר, עוד מאה עמודים פחות היו עושים לספר רק טוב. (מצד שני – המשפט הזה נכון לרובם של הספרים שכוללים מעל חמש מאות עמודים).

ובנוסף לכל – הספר יודע על מה הוא מספר, ונשאר צמוד לקו הזה באדיקות. אחרי תחושת הפיזור המסוימת שהייתה ביוזבד, בפדהאל יש התמקדות נוקשה במסרים אחידים, ובקו העלילה של פדהאל. אפילו איחוד כוזר, מה שהיה עשוי לגרור הררי מלל ופרקי סיכום, נכתב בקצרה ועוקב בעקשנות אחר פדהאל כגיבור הראשי. בבחירה בין להיות הסיום של ממלכה במבחן ללהיות הסיום של פדהאל הספר נותר נאמן לגיבור שלו, והלך עם האפשרות השנייה. למרות שרבים עשויים להתאכזב, זו הבחירה הנכונה כדי לשמור על פדהאל, כספר בפני עצמו, ספר אחיד שבנוי היטב.

בסופו של דבר, הסיפור עצמו הוא הצד החלש יותר של הספר. הניסוח והכתיבה הם לב ליבו. במובן הזה הסדרה לא השתנתה לכל אורכה, ושמרה על אותה כתיבה מופתית ו- כמאמר גב הספר - הבלתי ניתנת לחיקוי. (האמת שאם מדברים על הכתיבה עצמה, יש בכתיבה של פדהאל קטע שחוזר על עצמו בו הקיר הרביעי נשבר, והספר מיידע אותנו בנוגע להמשך. לא כל כך ברור מה העניין, אבל זה קצת מוזר) הדרך של הסדרה לנסח מסרים לא קהתה, משפטי המחץ בדיאלוגים יכולים למלא ויקיציטוט שלם, והיכולת ליצור באמצעות פסקאות מדויקות אווירה שואבת מגדירה את הספרים כולם.

מעל הכול, חובבי הסדרה מקבלים עוד מאות עמודים לבלות בפעם האחרונה עם הגיבורים שאהבו. פדהאל הוא הסיום של כל הסאגה, ואם ליוויתם אותם לאורך טראדים רבים כל כך – אתם מוכרחים לקרוא גם אותו.


*

אם היה זה עוד ספר, כאן הייתה מסתיימת הביקורת. אבל במקרה הזה ישנו אלמנט נוסף: כשפדהאל סוגר סדרה בת ארבעה ספרים, הוא מעניק לנו את היכולת לבחון את כולה בפרספקטיבה מחודשת ושלמה. זה עניין שיידרש לו זמן ויריעה רחבה הרבה יותר, אבל בכל זאת כמה הערות כלאחר יד:

* קצת מאכזב שמה שנראה עתיד להיות כמאורע עתיר משמעות ורחב מאוד באיסתרק, מתברר בסופה של סדרה כמה שככל הנראה יהיה פסקה קטנה בספר דברי הימים של המלך איסתרק.

* כמה דברים שיכלו להתפרש כהבטחות לסוף באיסתרק, לא התממשו בפועל. איסתרק ויוסף לא נפגשו על גדות המניאר, והמעין-נבואה שמתנבא הרופא הזקן בנוגע לסיומה של כוזר לא מתייחסת למלחמה הזו.

* ההתפתחות שעוברת דמותו של יוסף דיאלידאן מעניינת מאוד כתהליך. ספק אנטי גיבור באיסתרק, נבל במהללאל, ארכי-נבל-שרוצה-לרצוח-את-הבן-שלו-מה-נסגר-אתך ביוזבד, ובפדהאל הוא כבר נסוג אל האופל ומאבד את הזכות שלו לנקודת מבט. כשאנחנו מסתכלים על כל הסדרה זה מבנה מוצלח, אבל הוא פגע משמעותית בפדהאל. בספר מהללאל העובדה שאיסתרק היה גיבור הרואי לא הפריעה, כי היא שמשה ככלי עלילתי – זה העמיד אותו כקונטרה של יוסף דיאלידאן, שהיה נוכח משמעותית בספר, ובנה את המאבק בין שניהם כרקע של העלילה. בפדהאל, כפי שהוזכר למעלה, איסתרק ומהללאל מאבדים משמעות עלילתית.

* ארבעת הספרים שונים במהותם. איסתרק הוא דרמה אפית, מהללאל מסע גיבור מדוקדק, יוזבד הוא פריפה של סיפורים רבים, ופדהאל (שדומה ליוזבד במבנה) מספר את סיפורם של האנשים הפשוטים. למרות האווירה המשותפת שהם חולקים, כל אחד מהם תופס זווית ספרותית אחרת, וזה הישג די מדהים.

ארבע עשרה שנים, ארבעה ספרים ששניים מתוכם הם יצירות מופת, אלפי עותקים ואינסוף קוראים. קשה להפריז בחשיבות הסדרה, ובמעמד אליו הגיעה בזכות. היא הייתה מצוינת, ייחודית ופורצת דרך, ונקווה שבעקבותיה יבואו עוד רבות.

ועד אז, בטוב תלינו וברחמים תקיצו.
ביקורת מעולה. כל שורה חדה ומהנה מקודמתה.

אני בשליש האחרון של הספר, אפשר לומר. אז טרם סיימתי,
אבל אין לי בעיה לקרוא ספוילרים. מעולם לא הבנתי על מה ולמה קיימת חרדת ספוילרים, אבל ניחא זה לזמן וסיפור אחר...:)

עד כה הספר מהנה, אם כי לא קשה לי להניח אותו מהיד. הוא לא מחזיק את הקורא על קצה הכיסא. או שזה רק אני.

אחרי איסתרק שהיה מקסים במקוריות ועושר הפרטים, בשפה העשירה, בבניית העלילה, בויזואליות-ה-הו-כל-כך-חדה.

אחרי מהללאל שהיה עשוי לעילא. אחד מ-10 הספרים האהובים עליי בכל הזמנים (אף אחד מספרי הסדרה האחרים לא נכנס לעשיריה ).

אחרי יוזבד שהכיל דמויות מתישות, חוסר עקביות של הפרופילים הפסיכולוגיים של הדמויות שהמשיכו איתנו מהספרים הקודמים, מסרים מורכבים ומעוררי מחשבה שבקושי בקושי החליקו בגרון כי היו חתוכים גס מידיי, אבל החליקו בכל זאת בגלל השפה היפהפיה, חדות התיאורים, הדיאלוגים, ופשוט אלרון (אלרון שעל אף שהוא הדוג' הראשונה לדמות עם פרופיל פסיכולוגי לא עקבי, היה תכלס מחליק להרבה אנשים הרבה דברים בלתי נסבלים במומחיות נורדית שאין שניה לה).

הגיע פדהאל
ואיך לומר זאת בפשטות. אפילו שלא סיימתי. היה שווה לחכות.
בינתיים הוא מצדיק את ההמתנה.
הוא חד, מדויק, אין בו מילים מיותרות.
היו שם עורכ/ת עם ערכת הסכינים בכל הגדלים שנשכחה ביריד האיכרים
באחד מכפרי אחוזת משפחת בנטיליאן או שנקברה תחת הריסות ההר שהרעידה האבקה השחורה.

המסרים בו חותכים אבל מעודנים הרבה יותר מיוזבד.
העולם והנופים בו יפים פחות מאיסתרק אבל הדמויות החדשות (גם אם חייהן קצרים למצער ולא חולפים עשרים עמודים מהצגתן ועד למותן הטרגי בתגרת פונדק מזדמנת/מתוזמנת) יפות יותר. אפשר שוב לראות אותן בעיניי הרוח.

הספר הזה הרבה פחות מתנצל מקודמיו, אם יש לו מה להגיד הוא אומר, אבל בביטחון וברוגע. הוא לא מתיז מחשבות, רגשות ואמיתות, הוא מספר אותן, במלוא מובן המילה "מספר".

ובקיצור, יש בו את חדוות הגילוי של עולמות חדשים מאיסתרק.
יש בו את חדוות האישים והאישיויות ממהללאל.
יש בו את חדוות הידעתי-שמשהו-מריח-לי-לא-טוב-אצל-השאול-הזה-סגר-לי-פינה מיוזבד.

למרות שאני שונאת סופים סכריניים, ושלא שכחתי לרופא את נבואתו על
סופה של כוזר ועל זה שיום אחד כולנו לא נהיה כאן,
ולמרות שבימי הביניים לא נראה לי שהיו לפשוטי העם של כזאראן כאלו מפרטי דירות,
למרות שהיתה ועדיין יש לי המון ביקורת על האלימות המיותרת שאינה משרתת עלילה או פרופילים מהספרים השני והשלישי,
חושבת שיוזבד או יותר נכון חשבון הנפש שכנראה נעשה לאחר הביקורת עליו, סיפק לסדרה קריאת כיוון ופדהאל מעלה אותה בחזרה על דרך המלך המובילה אתילה...

הסדרה הזו העלתה את רף הציפיות לאיכות בכתיבה החרדית בכמה רמות, וזה כבר הישג אדיר כשלעצמו.
אין מה לומר עוד. הסופרת הבריקה !
 
נערך לאחרונה ב:

Sparrow Bird

משתמש מקצוען
מנוי פרימיום
הקטע ההוא שפדהאל מתלבט על המרפסת, נראה בעיני חסר חן. ולמה? כי ממש מרגישים - פיזית ונפשית גם יחד - שלא היתה לסופרת ברירה, כי חייבים לצאת מכאן עם מסר.
חושבתני שהסופרת לא היתה בכלל במצב חוסר ברירה בנקודה הזו.
נראה לי שחלק מהדנ"א של הכתיבה שלה הוא הצורך/הדחף/המשיכה להעביר מסר. נקודה.

בספר שלה "אדמה פראית" היא לא היתה נתונה ללחץ של מעריצים כמו בסדרה הזו ולמרות זאת גם שם,
כשהיה מדובר בספר שעומד בפני עצמו, יפהפה, מבוסס על תחקיר מושקע, הדנ"א הזה שוב חלחל בין השורות.
הנה מסר, הנה עוד אחד, והופה! הנה עוד אחד.
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קכז

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לִשְׁלֹמֹה אִם יְהוָה לֹא יִבְנֶה בַיִת שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ אִם יְהוָה לֹא יִשְׁמָר עִיר שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר:ב שָׁוְא לָכֶם מַשְׁכִּימֵי קוּם מְאַחֲרֵי שֶׁבֶת אֹכְלֵי לֶחֶם הָעֲצָבִים כֵּן יִתֵּן לִידִידוֹ שֵׁנָא:ג הִנֵּה נַחֲלַת יְהוָה בָּנִים שָׂכָר פְּרִי הַבָּטֶן:ד כְּחִצִּים בְּיַד גִּבּוֹר כֵּן בְּנֵי הַנְּעוּרִים:ה אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת אַשְׁפָּתוֹ מֵהֶם לֹא יֵבֹשׁוּ כִּי יְדַבְּרוּ אֶת אוֹיְבִים בַּשָּׁעַר:
נקרא  0  פעמים

לוח מודעות

למעלה