תוספת:
אני כותב כאן בפירוט את מה שהעזתי רק לרמוז שוב ושוב ב'ביקורת הרשמית': הבעיה הגדולה של הספר היא שאין לו סיפור.
יש לו את כוזר, יש לו את הגיבורים הישנים, יש לו גיבורים חדשים. יש לו נקודות פתיחה מעניינות לדמויות שלו, יש לו קונפליקטים, יש לו דיוני עומק, ויש לו הרבה מסרים. יש בו אפילו התפתחויות ממשיות שחלק מהגיבורים שלו עוברים מבחינה פנימית. הוא כתוב בקפידה, הוא מנוסח במקצועיות, והוא מקפיד על כל הכללים לבניית ספר נכון.
אבל, כמו שאומר יוזבד, השאלה בסוף היא מה גודלו של גרגיר הפול שהוטמן מתחת המזרן. מה שחסר כדי לנפוח רוח חיים באפו של הגולם המושקע הזה זה, נו.. סיפור טוב.
וסיפור, לצורך העניין, הוא לא רגשות, תחושות, ואפילו לא שינויי אישיות שקורים בעקבות מחשבות, מונולוגים או רבי-שיח. הוא גם לא רצף של אירועים שהמאחד ביניהם קלוש. סיפור הוא פשוט הדבר הפשוט הזה, מאורע אחיד שמתפתח לאורך הספר, עם התחלה אמצע וסוף. משהו שאפשר לספר בקול שקט ליד מדורה, או לרתק באמצעותו ילד.
זה מעולה כשסיפור מלווה ושלוב במסר, אבל המסר לא יכול להוות תחליף לחוויה שהוא נותן. גם המסר עצמו פשוט עובד טוב יותר כשהוא משולב אינטגרלית בסיפור.
הסיפור הכי אחיד ורציף שמלווה את הספר פדהאל לאורכו, זו תכנית החטיפה של רעואל הצעיר. והסיפור הזה, במחילה, פשוט לא עשוי טוב. הוא משמיט כמעט עד העמודים האחרונים כל אלמנט שעשוי לעורר עניין בנרטיב העקרונית-מרתק של חטיפת יורש עצר ילד.
פדהאל נמצא בקונפליקט פנימי ארוך - זה נכון. הקונפליקט מושפע מהאירועים שקורים לו - גם נכון. אבל אין שום דרך לתאר את האירועים האלו כסיפור מגובש בלי להתייחס לרגשות שלו. כמו כן, אין במקרים הללו שום אירוע מכונן, כזה שניתן לתאר כרגע שמשפיע באופן נרחב על עצמו או סביבתו (מלבד הסוף, כמובן.)
וזה עוד לפני שמדברים על כך שפדהאל הוא הדמות היחידה שאפשר לומר עליה בביטחון שקורה לה ממש 'רצף אירועים'.
אז יש תשתית מגובשת, אבל העיקר - חסר מן הספר.
וחבל..
הנושאים החמים
הנושאים החמים
