עונש הוא בעצם תוצאה של מעשה. וכדאי מאד לקשר בין המעשה לתוצאה. לדוגמא: לא אספת משחקים- לא תקבל את העדש ששאר החברים קבלו על כך שהם כן אספו. בלי להיכנס למקום אישי ולחפש עונש, כדי שהילד יתבייש וכו', אלא ממקום נקי של מעשה ותוצאה ישירה.
ואם הילד פיזר את המשחקים ובלגן את כל הגן???
ואם הילד מפריע לך באמצע הריכוז???
בדיוק באמצע שאת מספרת לכל הילדים על משה רבנו והגדי הקטן יהיה לך ראש לבקש מהילד
לנקות את החלונות של הגן, למיין, לסדר את המעילים במתלים
לא תעמידי אותו בפינת המחשבה? שירסן קצת את עצמו?שיחשוב על מה שעשה?שיבין שיש כאן גבולות? אם תתני לו לסדר מעילים במתלים ולמיין דפים כל פעם שהוא מפריע את בעצם מסיחה כאן את דעתו, את מתעלמת מהמעשה הלא טוב שהוא עשה.
הילד רואה שאדרבה, הוא מפריע ונותנים לו תפקידים מעניינים וחשובים בגן. אז למה לא להמשיך להפריע בעצם??
הבעיה היא שההורים חושבים שהם יותר טובים ויותר חכמים מהגננת ורק היא לא יודעת לחנך ולא יודעת איך מענישים ואיך מצ'פרים....ורק הילד הקטן והמסכן שלהם הוא הקורבן....
אם שלחתם את הילד שלכם לגן, תסמכו גם על הגננת שלו שהיא למדה איך להתמודד עם ילדים, והיא נמצאת שם ברגע האמת! ולא אתם ההורים שרק בוחנים הכל מבחוץ לאחר מעשה ושופטים את ההתנהלות שלה!
יש מקרים יוצאי דופן, נדירים שסוג הענישה לא היה מוצדק ועל זה זכותכם להתלונן.
אבל על דבר שקורה מידי יום ביומו שאף ילד בכל העולם כולו לא יצא ממנו עם טראומה כמו להעמיד בפינת המחשבה ועוד דברים שלא יזיקו לילד משום כיוון ובשום צורה
אין לכם זכות לשפוט את הגננת מבחוץ ולומר עליה שהיא לא יודעת לחנך!
ואת הדברים האלה לא אומרת ילדה שהיתה בובה בגן.
אני ופינת המחשבה היינו חברים טובים...