הנושאים החמים
הנושאים החמים
טפיפות רגליים מהירות נשמעו ברחבי המדרגות היורדות וההתנגשות הבאה היתה בלתי נמנעת בעליל כשהיא מוציאה משני הצדדים באחת "אח" חד ועוצמתי.
"אה, זו את איידי, הייתי בטוחה שנתקלתי במראה מדברת" שלומצי חייכה בשובבות מלטפת קלות את מצחה החבוט, "לאן פניך מועדות?" שאלה סוקרת בדאגה את איידי שעדיין לא הספיקה להתאושש מן הפגישה החזיתית.
"אני? אה, אני סתם!" גוון ארגמני נמסך על לחייה של איידי ושיווה לה אצילות תהומית, שלומצי חשה בחוסר הנוחות שנשב ממנה "נו טוב, באמת, לא התכוונתי שתעני לי" והיא המשיכה בדילוגים למטה תוך שהיא מפריחה 'להתראות' ו'בהצלחה' - למקרה הצורך.
איידי שרכה באיטיות את רגליה במעלה המדרגות, נושפת באטיות מתסכלת 'בדיוק עכשיו הייתי צריכה לפגוש אנשים, ועוד בדיוק את שלומצי?' היא נענעה את ידיה מנסה להפיג את האוויר הדחוס כשבפנים ליבה מפרפר כדג כלוא ברשת, וידיה מתפוקקות ללא הפסקה אות למתח הרב בו היא שרויה.
היא הגיעה סוף סוף אל הקומה הרביעית ופנתה בזהירות אל הרחבה שסביבה, פונה לעבר גרם המדרגות הנוסף תוך שעיניה סוקרות לבדיקה שהשטח נקי, משראתה שאין קצה נעל של נפש חיה בסביבה הקרובה נשמה לרווחה ובנשימה קלה יותר טיפסה בזריזות את הגרם הנוסף.
אם משהי היתה רואה אותה עולה - היא בטח היתה שואלת אותה מדוע ביום בהיר היא עולה למשרדים, הרי לא יום הדואר היום, והמשרד של גברת (שמתעקשת לכנותו הההההחדר) נמצא למטה כמובן, בכניסה, לכל צרה שלא תבוא, ואיידי - ממש לא רוצה לפרט למה היא עולה, בקושי עבור עצמה יש לה תירוצים, למה היא מסתתרת כל כך אם לא כן?
את השלב הראשון היא עברה, הביטה בסיפוק על המדרגות שהשאירה מאחוריה וליתר בטחון התרחקה מהמעקה שאף אחד לא יביט בה ממלמטה ללמעלה, 'יש לך גם דרך חזור' לחש לה קול שורק ומעצבן שנסתה ללא הרף להדוף אותו, לא נורא! החליטה, דיה לצרה בשעתה, וכמו שהגיעה עד הנה תעבור את הנהר חסר הגשר בחזרה.
היא עברה במסדרון הצר מרפרפת על שמות החדרים באיטיות עד שנעצרה באחת כמעט מסמיקה מול הדלת ששלט אפרפר נתלה עליו מודפס באותיות מתכת מבריקות, היא רצתה לברוח, אבל לא יכלה, ולא רק בגלל שרגליה נשאבו למקומם במסמרות אלא בעיקר בגלל הדלת שהייתה פתוחה מעט, מזמינה במחווה, ומשם, הציצה דמות חייכנית שהזמינה אותה בניד וראש וקצהו של חיוך שובבני מעורב בארשת רצינית - להיכנס החדרה.
ובאין לה ברירה אחרת - זה מה שהיא עשתה, נכנסת ומחזיקה את ליבה עמה, ופנים עטויות מסכה חייכנית, ככה, אולי היא תצליח, להשיג את אשר חפצה, את מקסימום המטרות - במינימום האמצעים.
"שלום!" - האשה הנידה קלות בראשה והזמינה אותה לשבת על הכיסא שמולה. ביניהן הפריד שולחן ברזל קטן וקופמקטי שערמות נייר מצטברות נתנו בו את אותותיו כורעת הנטל. בזמן שהאשה שתקה סקרה איידי את החדר, הוא היה מעוצב בדיוק כמו שאהבה, ארון אפור קריר המשולב בעץ אדום חי, כתביה עמוסת ספרים בצבע בורדו פסטלי ורך ולקינוח חלון עם מסגרת לבנה רכה ווילון בורדואי המתנפנף לרוח המזגן, גם האשה שמולה נראתה נחמדה בעליל, יחד עם זאת משדרת רצינות וסמכות, תווי פניה היו נעימים ורכים והעיניים, הם היו אלה שתפסו אותה מיד, הו כמה שהן דיברו, החום שבהם צעק נחישות מכילה, רכות בלתי מתפשרת, המון המון רוך ואהבה יחד עם עמידה חזקה ובטחון בלתי מסוייג. איידי ידעה את השם שלה, זה לא היה סוד אל אף שעד כה לא יצא לה להיפגש עמה פנים אל פנים ולהפקיד בפניה את ליבה. ברררר. זה נשמע מפחיד מדי, היא צריכה לעדן את הניסוח, א.. בסך הכל א- לספר קצת על עצמה, בדיוק.
"את רוצה לשתות?" תמרה רובינסון הייתה רגילה במצבים כגון דא, וכמה שיהיה זה מוזר היא דווקא אהבה אותם, את הרגעים הללו של ההתחלה החדשה והרוך הטבעי הנמסך בלחיים ומוזג אצילות וחן, את הביישנות הנכלמת המלווה בתום וערגה, כזו היא תמרה, אוהבת רגעים אנושיים הנגזרים מן מורכבות החיים, המגלמים את הרגשות הדקים והעדינים שמפכים במעין הלבבות.
הנערונת שמולה הסמיקה קלות והנהנה לשלילה, היא עדיין שתקה אבל משהו בסבר פניה התרכך ושרירה הקפוצים נרפו מעט גם נשימתה חזרה אל סדרה הטבעי.
בסוגיה של להתחיל או לא - תמרה כבר מנוסה, בכל אופן השנים והמיומנות עושים את שלהם, היא עצמה אוהבת לתת לדממה להישפך, אינה נלחצת ממנה אלא להפך אוהבת את נקודות רוויות המתיחות שנושבות ממנה אבל תמרה משכלת לדעת שהבנות שיושבות מולה אינן פנויות ליהנות מהוד בראשיתי זה, הן לחוצות ומאימות לכרוע תחת נטל האי בהירות ועיניהן מבקשות בתחינה אילמת - נו כבר תתחילי! אז היא מתחילה, ומכבדת את הבקשה חסרת המילים בשאלה קבועה ונטרלית, עד כמה שאפשר.: "איך קוראים לך?" הדמות שמולה מתנועעת בחוסר נוחות בולט ורעד קל אוחז בקולה "איידי" היא נבוכה ואינה יודעת היכן להסתיר את מצוקתה הרגעית, אבל תמרה לא נבהלת וממשיכה כמקודם כשהיא משתדלת לדלג על פער המעדות ולשוחח בגובה העיניים -
"לי קוראים תמרה, תמרה רובינסון" לפי הטון והנימה החגיגית אפשר לדמיין את ידה של תמרה מונפת בתיאטרליות אבל המבט המבודח ששכן בעיניה סיפר לכולם שהיא בסך הכול רוצה לחמם את האווירה שאכן הלכה והופשרה עם כל דקה שעברה, חומת הקרח העבה נסדקה מעט מחום עיניה.
תמרה המשיכה, בלי להסס "את רוצה שאני אתחיל לדבר? אולי אמ.. לספר על עצמי" זיק סקרנות ניצת בעיניה של איידי, היא פשפשה במוחה מנסה לחוות את המחזה המוזר, היא באה לה להתייעץ והפסיכולוגית הכבודה הזו שואלת אם היא רוצה שהיא תתחיל, מה היא מתכוונת שהיא, איידי - תיעץ לה? באמת, (עכשיו עברתי לגוף ראשון) אם הייתה יודעת לייעץ לא הייתה צריכה את העזרה שלה1 אבל דוקא בגלל מוזרותו של המצב והאמון המגוחך שלה באיידי נתן לה את הבטחון לנסות להתחיל תוך שהיא מקוה בפנים ליבה שלא תתגמגם כי כשהיא מתחילה עם זה - היא לא מסיימת עם זה כל כך מהר...
"אני, אני מרגישה שלא טוב לי, כלומר קשה לי לפעמים" הבלבול במילותיה היה טבעי לאוירה ותמרה ניסתה לשדר זאת, להרפות את הנשימות ולגמד את המתח, שתעבור המתוקונת את הגל ותצא מהמתח בו היא שורה, היא לא מתכוונת לאכול אנשים או להפליק להם סטירות , גם לא להבדיל - ואפילו יותר גרוע לבוא ממקום שיפוטי ותובע, היא נמצאת כאן כדי להבין, להקשיב, לפחות בינתיים, היא מבינה את הרעד הזה מתקשה לקלוט אותו בעת ובעונה באחת,.
הגברת שמולה המשיכה אוחזת את מילותיה בכפה ופולטת אותן במהירות ובנחישות כחוששת שמא תתחרט "אני מאד מאד חושבת" הסבל ניכר על פניה בברור וליבה של תמרה יצא אליה מתרגם לעצמה את המשך הדברים, היא המשיכה לשתוק חוששת להפריע למלל הדברים "אני אממ.. איך לומר באתי לפה כי רציתי לערוך סדר במחשבות שלי, לפעמים אני מרגישה שאם רק משהו מבחוץ יקשיב לי הוא יוכל אולי לעזור לי" היא לא פירטה במה, והיה נראה שמונולוגים ארוכים מסוג זה חביבים עליה בגבול מסוים. כלומר היא צריכה להיות בטוחה במאתים ושלושה אחוזים שאפשר לדבר ולהפקיד את האוצר היקר ושמו אמון, ורק אז היא תפתח את סגור ליבה, תמרה העריכה אותה על האומץ שהניע אותה וניסתה להביע זאת במילים "אני מעריכה את זה שהגעת לכאן" היא הפסיקה לרגע מופתעת מן סבר הפנים ה-בלתי רצוני-מלגלג שעלה על מצחה של איידי, כמין קמטון מתריס במצח שסיפר "אני מכירה את כל ההקדמות הללו, תעבדי על מישהו אחר" זה לא הסתדר לה לעומת הביישנות הקדומה, הנערה לובשה עוז, וגם אם חינני -סותר במלוא המובן את הביישנות, היא החליטה להתעלם, לנסות לזרום, ככה זה תמיד, כל הטקסטים ידועים מראש אבל אף פעם לא תדע איך זולתך יגיב ולעיתים הוא יפתיע אותך בדיוק במקום עליו לא עמדת. היא המשיכה אבל בחנה את בת שיחה הצעירה ביתר שאת, במבט מחודש ומתעניין כשהיא ממשיכה - "אני מעריכה ומחבבת בנות שמגיעות לפה כי לעניות דעתי יכולות לעשות את זה רק בנות אמיצות וחכמות, עם הרבה תוכן פנימי ועוצמות" היא השתדלה להימנע מניסוחים דרמטיים כמו "הצעד הזה" ו"בנות גדושות עד אינסוף" ואיידי חיבבה את זה, הפשטות העממיות וחוסר היומרנות דיברו אליה, קול קטן לחש לה שהיא מתקרבת אל הכתובת הנכונה.
שוב שתיקה קלה, שאי אפשר בלעדיה וקולה של תמרה נישא ברמה-"אני חושבת שבינתיים תספרי לי על עצמך, לא משנה מה, כל מה שליבך חפץ, את המחשבות אנחנו יכולות לשמור לפעם אחרת או שהן יתנסחו מאליהן תוך כדי הדיבורים כי קשה להגדיר מחשבות בפני עצמן" כל העת תמרה אוחזת בפלך הזהירות ולא שומטת אותו ולו לרגע, היא מודעת לשבריריות, לרגעים העדינים ולהיסוס שעומד בסך כשומר נאמן ומסנן כל דבר ביכול להתפרש לשני פנים. זר - לא יבין זאת, ואולי אפילו יתמהה בליבו להליכה המסווית בין הטיפות והשתיקה המכילה שמנסה לדבר, רק מי שחווה זאת על בשרו יכול לדעת עד כמה נדרשת הזהירות במיוחד לצעד שכזה בו החשש שולט בכיפה. איידי הנהנה וכשהיא משעינה את ידיה על השולחן ומתרווחת על הכיסא פתחה, עתה הנינוחות ניכרה על פניה: "קוראים לי איידי קימל, הגעתי לישראל מבזל שבשוויץ לפני כשלוש שנים כדי ללמוד כאן בסמינר של הקהילה שלנו, ואני שולטת היטב בעברית כיון שזו הייתה השפה המדוברת בביתנו, אני נמצאת בפנימייה כבר שלוש שנים רצופות" היא שקללה בדעתה מה עוד להגיד, חופנת בשיוכי שביב זיכרון, תמרה זרקה לה במונוטוניות "תחביבים?" פניה של איידי אורו "הו הרבה, אני אוהבת לקרוא - והמון, יכולה לשקוע שעות על גבי שעות מאחורי ערמות ספרים, אני גם בולעת אותם במהירות כך שלעיתים מכל הספרייה הגדולה - לא נשאר לי מה לקרוא עד שמגיע מלאי חדש, אני גם אוהבת לנגן וברוך ה' יש לי את הכישרון לכך ואני מתאמנת זמן רב בחדר המוזיקה לקול צלילי האורגנית, אמ.. מה עוד אני אוהבת לעשות? קצת לשיר אבל זה לא כל כך בא לידי ביטוי, אני אוהבת לצייר, ולמרות שהידע שלי בעניין מסתכם ברמה די רדודה המחברות שלי עמוסות בשרבוטים גאומטריים בלתי סימטריים, מה עוד? נראה לי שבינתיים זהו!"
תמרה חייכה "אף פעם זה לא נגמר בזה אבל לא משנה לעכשיו, מה עוד יש לך לספר על עצמך?"
מצחה של איידי התקמט ממחשבה, באמת, מה עוד יכול להיות? את ביבליוגרפית חייה סיפרה בקצרה, ומנתה אחד לאחד את תחביביה, ולא שהיא יצור כזה משעמם אבל נראה לה שבפן הפשטני אין לה עוד מה לחדש על עצמה "זהו, נראה לי שבעיקרון, באופן כללי זה מה שיש לי לספר על עצמי" תמרה הנהנה "אני חושבת שזה מספיק להיום, ולא כי אני רוצה שתלכי או משהו כזה, פשוט אני אוהבת לעכל מה שאני שומעת, ולא אל תדאגי" היא הוסיפה לעבר הפנים המתרכמות שמולה "אני לא מנתחת איפיונים או משהו כזה, אני פשוט אוהבת לקחת כל בת בפני עצמה, לפי מה שהיא סיפרה לי ולהפריד לחלוטין מן הדעות קדומות אוטומטיות במוח שיש לנו על אנשים מעשים והתנהגויות ומן כל מה שידעתי עד היום, לפתוח דף חדש, מוחלט. ברצונך אנחנו נקבע לפעם הבאה, יום ראשון בחמש - מתאים לך? " המיוחדות של תמרה התבטאה בכך שהיא פשטה כל פרט ושלב לאלפי חלקיקים ואף פעם לא השאירה חלק לא מכוסה, בגובה העיניים ובהקשבה מאוזנת לרחש הקולות הפנימיים ידעה לקלוע היטב לאדם שמולה, לענות למחשבותיו שהוא עצמו עדיין אינו מודע להן, להשתיק את רגשותיו במענה ישיר טרם יבחין ויתמודד עמהם לבדו, להיות ערוכה לכל מתקפה עצמית באשר היא, אפילו בלי תשובת משקל, רק להיות מוכנה - זה מספיק.
איידי הנהנה לחיוב שונאת את טקסי הסיום המקובלים "להתראות ו-תודה" והיא יצאה את החדר משאירה לאחריה שובל של רתק ומסתוריות 'היא לא ילדה סטנדרטית' סכמה לעצמה תמרה ופנתה להכין כוס קפה פושר, תמרה כידוע אוהבת אתגרים, והבחורה שלפניה נראית לה כעונה על התואר הזה ואי לכך מצאה תמרה את עצמה ממתינה לפעם הבאה, בכל אופן, לא הספיקה לעמוד על קנקנה של תחת השם "איידי קימל" ותמרה אוהבת לדפוק על הקנקנים החזקים.
"אה, זו את איידי, הייתי בטוחה שנתקלתי במראה מדברת" שלומצי חייכה בשובבות מלטפת קלות את מצחה החבוט, "לאן פניך מועדות?" שאלה סוקרת בדאגה את איידי שעדיין לא הספיקה להתאושש מן הפגישה החזיתית.
"אני? אה, אני סתם!" גוון ארגמני נמסך על לחייה של איידי ושיווה לה אצילות תהומית, שלומצי חשה בחוסר הנוחות שנשב ממנה "נו טוב, באמת, לא התכוונתי שתעני לי" והיא המשיכה בדילוגים למטה תוך שהיא מפריחה 'להתראות' ו'בהצלחה' - למקרה הצורך.
איידי שרכה באיטיות את רגליה במעלה המדרגות, נושפת באטיות מתסכלת 'בדיוק עכשיו הייתי צריכה לפגוש אנשים, ועוד בדיוק את שלומצי?' היא נענעה את ידיה מנסה להפיג את האוויר הדחוס כשבפנים ליבה מפרפר כדג כלוא ברשת, וידיה מתפוקקות ללא הפסקה אות למתח הרב בו היא שרויה.
היא הגיעה סוף סוף אל הקומה הרביעית ופנתה בזהירות אל הרחבה שסביבה, פונה לעבר גרם המדרגות הנוסף תוך שעיניה סוקרות לבדיקה שהשטח נקי, משראתה שאין קצה נעל של נפש חיה בסביבה הקרובה נשמה לרווחה ובנשימה קלה יותר טיפסה בזריזות את הגרם הנוסף.
אם משהי היתה רואה אותה עולה - היא בטח היתה שואלת אותה מדוע ביום בהיר היא עולה למשרדים, הרי לא יום הדואר היום, והמשרד של גברת (שמתעקשת לכנותו הההההחדר) נמצא למטה כמובן, בכניסה, לכל צרה שלא תבוא, ואיידי - ממש לא רוצה לפרט למה היא עולה, בקושי עבור עצמה יש לה תירוצים, למה היא מסתתרת כל כך אם לא כן?
את השלב הראשון היא עברה, הביטה בסיפוק על המדרגות שהשאירה מאחוריה וליתר בטחון התרחקה מהמעקה שאף אחד לא יביט בה ממלמטה ללמעלה, 'יש לך גם דרך חזור' לחש לה קול שורק ומעצבן שנסתה ללא הרף להדוף אותו, לא נורא! החליטה, דיה לצרה בשעתה, וכמו שהגיעה עד הנה תעבור את הנהר חסר הגשר בחזרה.
היא עברה במסדרון הצר מרפרפת על שמות החדרים באיטיות עד שנעצרה באחת כמעט מסמיקה מול הדלת ששלט אפרפר נתלה עליו מודפס באותיות מתכת מבריקות, היא רצתה לברוח, אבל לא יכלה, ולא רק בגלל שרגליה נשאבו למקומם במסמרות אלא בעיקר בגלל הדלת שהייתה פתוחה מעט, מזמינה במחווה, ומשם, הציצה דמות חייכנית שהזמינה אותה בניד וראש וקצהו של חיוך שובבני מעורב בארשת רצינית - להיכנס החדרה.
ובאין לה ברירה אחרת - זה מה שהיא עשתה, נכנסת ומחזיקה את ליבה עמה, ופנים עטויות מסכה חייכנית, ככה, אולי היא תצליח, להשיג את אשר חפצה, את מקסימום המטרות - במינימום האמצעים.
"שלום!" - האשה הנידה קלות בראשה והזמינה אותה לשבת על הכיסא שמולה. ביניהן הפריד שולחן ברזל קטן וקופמקטי שערמות נייר מצטברות נתנו בו את אותותיו כורעת הנטל. בזמן שהאשה שתקה סקרה איידי את החדר, הוא היה מעוצב בדיוק כמו שאהבה, ארון אפור קריר המשולב בעץ אדום חי, כתביה עמוסת ספרים בצבע בורדו פסטלי ורך ולקינוח חלון עם מסגרת לבנה רכה ווילון בורדואי המתנפנף לרוח המזגן, גם האשה שמולה נראתה נחמדה בעליל, יחד עם זאת משדרת רצינות וסמכות, תווי פניה היו נעימים ורכים והעיניים, הם היו אלה שתפסו אותה מיד, הו כמה שהן דיברו, החום שבהם צעק נחישות מכילה, רכות בלתי מתפשרת, המון המון רוך ואהבה יחד עם עמידה חזקה ובטחון בלתי מסוייג. איידי ידעה את השם שלה, זה לא היה סוד אל אף שעד כה לא יצא לה להיפגש עמה פנים אל פנים ולהפקיד בפניה את ליבה. ברררר. זה נשמע מפחיד מדי, היא צריכה לעדן את הניסוח, א.. בסך הכל א- לספר קצת על עצמה, בדיוק.
"את רוצה לשתות?" תמרה רובינסון הייתה רגילה במצבים כגון דא, וכמה שיהיה זה מוזר היא דווקא אהבה אותם, את הרגעים הללו של ההתחלה החדשה והרוך הטבעי הנמסך בלחיים ומוזג אצילות וחן, את הביישנות הנכלמת המלווה בתום וערגה, כזו היא תמרה, אוהבת רגעים אנושיים הנגזרים מן מורכבות החיים, המגלמים את הרגשות הדקים והעדינים שמפכים במעין הלבבות.
הנערונת שמולה הסמיקה קלות והנהנה לשלילה, היא עדיין שתקה אבל משהו בסבר פניה התרכך ושרירה הקפוצים נרפו מעט גם נשימתה חזרה אל סדרה הטבעי.
בסוגיה של להתחיל או לא - תמרה כבר מנוסה, בכל אופן השנים והמיומנות עושים את שלהם, היא עצמה אוהבת לתת לדממה להישפך, אינה נלחצת ממנה אלא להפך אוהבת את נקודות רוויות המתיחות שנושבות ממנה אבל תמרה משכלת לדעת שהבנות שיושבות מולה אינן פנויות ליהנות מהוד בראשיתי זה, הן לחוצות ומאימות לכרוע תחת נטל האי בהירות ועיניהן מבקשות בתחינה אילמת - נו כבר תתחילי! אז היא מתחילה, ומכבדת את הבקשה חסרת המילים בשאלה קבועה ונטרלית, עד כמה שאפשר.: "איך קוראים לך?" הדמות שמולה מתנועעת בחוסר נוחות בולט ורעד קל אוחז בקולה "איידי" היא נבוכה ואינה יודעת היכן להסתיר את מצוקתה הרגעית, אבל תמרה לא נבהלת וממשיכה כמקודם כשהיא משתדלת לדלג על פער המעדות ולשוחח בגובה העיניים -
"לי קוראים תמרה, תמרה רובינסון" לפי הטון והנימה החגיגית אפשר לדמיין את ידה של תמרה מונפת בתיאטרליות אבל המבט המבודח ששכן בעיניה סיפר לכולם שהיא בסך הכול רוצה לחמם את האווירה שאכן הלכה והופשרה עם כל דקה שעברה, חומת הקרח העבה נסדקה מעט מחום עיניה.
תמרה המשיכה, בלי להסס "את רוצה שאני אתחיל לדבר? אולי אמ.. לספר על עצמי" זיק סקרנות ניצת בעיניה של איידי, היא פשפשה במוחה מנסה לחוות את המחזה המוזר, היא באה לה להתייעץ והפסיכולוגית הכבודה הזו שואלת אם היא רוצה שהיא תתחיל, מה היא מתכוונת שהיא, איידי - תיעץ לה? באמת, (עכשיו עברתי לגוף ראשון) אם הייתה יודעת לייעץ לא הייתה צריכה את העזרה שלה1 אבל דוקא בגלל מוזרותו של המצב והאמון המגוחך שלה באיידי נתן לה את הבטחון לנסות להתחיל תוך שהיא מקוה בפנים ליבה שלא תתגמגם כי כשהיא מתחילה עם זה - היא לא מסיימת עם זה כל כך מהר...
"אני, אני מרגישה שלא טוב לי, כלומר קשה לי לפעמים" הבלבול במילותיה היה טבעי לאוירה ותמרה ניסתה לשדר זאת, להרפות את הנשימות ולגמד את המתח, שתעבור המתוקונת את הגל ותצא מהמתח בו היא שורה, היא לא מתכוונת לאכול אנשים או להפליק להם סטירות , גם לא להבדיל - ואפילו יותר גרוע לבוא ממקום שיפוטי ותובע, היא נמצאת כאן כדי להבין, להקשיב, לפחות בינתיים, היא מבינה את הרעד הזה מתקשה לקלוט אותו בעת ובעונה באחת,.
הגברת שמולה המשיכה אוחזת את מילותיה בכפה ופולטת אותן במהירות ובנחישות כחוששת שמא תתחרט "אני מאד מאד חושבת" הסבל ניכר על פניה בברור וליבה של תמרה יצא אליה מתרגם לעצמה את המשך הדברים, היא המשיכה לשתוק חוששת להפריע למלל הדברים "אני אממ.. איך לומר באתי לפה כי רציתי לערוך סדר במחשבות שלי, לפעמים אני מרגישה שאם רק משהו מבחוץ יקשיב לי הוא יוכל אולי לעזור לי" היא לא פירטה במה, והיה נראה שמונולוגים ארוכים מסוג זה חביבים עליה בגבול מסוים. כלומר היא צריכה להיות בטוחה במאתים ושלושה אחוזים שאפשר לדבר ולהפקיד את האוצר היקר ושמו אמון, ורק אז היא תפתח את סגור ליבה, תמרה העריכה אותה על האומץ שהניע אותה וניסתה להביע זאת במילים "אני מעריכה את זה שהגעת לכאן" היא הפסיקה לרגע מופתעת מן סבר הפנים ה-בלתי רצוני-מלגלג שעלה על מצחה של איידי, כמין קמטון מתריס במצח שסיפר "אני מכירה את כל ההקדמות הללו, תעבדי על מישהו אחר" זה לא הסתדר לה לעומת הביישנות הקדומה, הנערה לובשה עוז, וגם אם חינני -סותר במלוא המובן את הביישנות, היא החליטה להתעלם, לנסות לזרום, ככה זה תמיד, כל הטקסטים ידועים מראש אבל אף פעם לא תדע איך זולתך יגיב ולעיתים הוא יפתיע אותך בדיוק במקום עליו לא עמדת. היא המשיכה אבל בחנה את בת שיחה הצעירה ביתר שאת, במבט מחודש ומתעניין כשהיא ממשיכה - "אני מעריכה ומחבבת בנות שמגיעות לפה כי לעניות דעתי יכולות לעשות את זה רק בנות אמיצות וחכמות, עם הרבה תוכן פנימי ועוצמות" היא השתדלה להימנע מניסוחים דרמטיים כמו "הצעד הזה" ו"בנות גדושות עד אינסוף" ואיידי חיבבה את זה, הפשטות העממיות וחוסר היומרנות דיברו אליה, קול קטן לחש לה שהיא מתקרבת אל הכתובת הנכונה.
שוב שתיקה קלה, שאי אפשר בלעדיה וקולה של תמרה נישא ברמה-"אני חושבת שבינתיים תספרי לי על עצמך, לא משנה מה, כל מה שליבך חפץ, את המחשבות אנחנו יכולות לשמור לפעם אחרת או שהן יתנסחו מאליהן תוך כדי הדיבורים כי קשה להגדיר מחשבות בפני עצמן" כל העת תמרה אוחזת בפלך הזהירות ולא שומטת אותו ולו לרגע, היא מודעת לשבריריות, לרגעים העדינים ולהיסוס שעומד בסך כשומר נאמן ומסנן כל דבר ביכול להתפרש לשני פנים. זר - לא יבין זאת, ואולי אפילו יתמהה בליבו להליכה המסווית בין הטיפות והשתיקה המכילה שמנסה לדבר, רק מי שחווה זאת על בשרו יכול לדעת עד כמה נדרשת הזהירות במיוחד לצעד שכזה בו החשש שולט בכיפה. איידי הנהנה וכשהיא משעינה את ידיה על השולחן ומתרווחת על הכיסא פתחה, עתה הנינוחות ניכרה על פניה: "קוראים לי איידי קימל, הגעתי לישראל מבזל שבשוויץ לפני כשלוש שנים כדי ללמוד כאן בסמינר של הקהילה שלנו, ואני שולטת היטב בעברית כיון שזו הייתה השפה המדוברת בביתנו, אני נמצאת בפנימייה כבר שלוש שנים רצופות" היא שקללה בדעתה מה עוד להגיד, חופנת בשיוכי שביב זיכרון, תמרה זרקה לה במונוטוניות "תחביבים?" פניה של איידי אורו "הו הרבה, אני אוהבת לקרוא - והמון, יכולה לשקוע שעות על גבי שעות מאחורי ערמות ספרים, אני גם בולעת אותם במהירות כך שלעיתים מכל הספרייה הגדולה - לא נשאר לי מה לקרוא עד שמגיע מלאי חדש, אני גם אוהבת לנגן וברוך ה' יש לי את הכישרון לכך ואני מתאמנת זמן רב בחדר המוזיקה לקול צלילי האורגנית, אמ.. מה עוד אני אוהבת לעשות? קצת לשיר אבל זה לא כל כך בא לידי ביטוי, אני אוהבת לצייר, ולמרות שהידע שלי בעניין מסתכם ברמה די רדודה המחברות שלי עמוסות בשרבוטים גאומטריים בלתי סימטריים, מה עוד? נראה לי שבינתיים זהו!"
תמרה חייכה "אף פעם זה לא נגמר בזה אבל לא משנה לעכשיו, מה עוד יש לך לספר על עצמך?"
מצחה של איידי התקמט ממחשבה, באמת, מה עוד יכול להיות? את ביבליוגרפית חייה סיפרה בקצרה, ומנתה אחד לאחד את תחביביה, ולא שהיא יצור כזה משעמם אבל נראה לה שבפן הפשטני אין לה עוד מה לחדש על עצמה "זהו, נראה לי שבעיקרון, באופן כללי זה מה שיש לי לספר על עצמי" תמרה הנהנה "אני חושבת שזה מספיק להיום, ולא כי אני רוצה שתלכי או משהו כזה, פשוט אני אוהבת לעכל מה שאני שומעת, ולא אל תדאגי" היא הוסיפה לעבר הפנים המתרכמות שמולה "אני לא מנתחת איפיונים או משהו כזה, אני פשוט אוהבת לקחת כל בת בפני עצמה, לפי מה שהיא סיפרה לי ולהפריד לחלוטין מן הדעות קדומות אוטומטיות במוח שיש לנו על אנשים מעשים והתנהגויות ומן כל מה שידעתי עד היום, לפתוח דף חדש, מוחלט. ברצונך אנחנו נקבע לפעם הבאה, יום ראשון בחמש - מתאים לך? " המיוחדות של תמרה התבטאה בכך שהיא פשטה כל פרט ושלב לאלפי חלקיקים ואף פעם לא השאירה חלק לא מכוסה, בגובה העיניים ובהקשבה מאוזנת לרחש הקולות הפנימיים ידעה לקלוע היטב לאדם שמולה, לענות למחשבותיו שהוא עצמו עדיין אינו מודע להן, להשתיק את רגשותיו במענה ישיר טרם יבחין ויתמודד עמהם לבדו, להיות ערוכה לכל מתקפה עצמית באשר היא, אפילו בלי תשובת משקל, רק להיות מוכנה - זה מספיק.
איידי הנהנה לחיוב שונאת את טקסי הסיום המקובלים "להתראות ו-תודה" והיא יצאה את החדר משאירה לאחריה שובל של רתק ומסתוריות 'היא לא ילדה סטנדרטית' סכמה לעצמה תמרה ופנתה להכין כוס קפה פושר, תמרה כידוע אוהבת אתגרים, והבחורה שלפניה נראית לה כעונה על התואר הזה ואי לכך מצאה תמרה את עצמה ממתינה לפעם הבאה, בכל אופן, לא הספיקה לעמוד על קנקנה של תחת השם "איידי קימל" ותמרה אוהבת לדפוק על הקנקנים החזקים.
