סיפור בהמשכים סיפורת מעריצים בעקבות ממלכה במבחן - פרק אחרון

משולש ברמודה

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
הנדסת תוכנה
להבדיל אם אפשר מהפרק הקודם שהיה לדעתי קצת יבש ונמרח - עד שנפגשו במקראיות 2 אנשים כ"כ נדירים יחד - תני לנו עוד קצת פלפל בשיחה שלהם
יש בזה משהו הוא היה קצר, כי רציתי רק להציג את הרעיון של המפגש ביניהם.
הם בהחלט הולכים להופיע עם קצת מלח ופלפל:) (הפרק כתוב, אבל יש עוד קצת זמן עד שאגיע אליו).

לגבי הפרקים הקודמים היתי מנועה מלהגיב אבל משהו טכני שצרם לי: דויזיה לא יכולה לכלול מספר מועט כזה של חילים שנהרגו (40 אם אני זוכרת נכון) יותר נכון לכתוב פלוגה או מוצב (אפשר לקרוא בויקיפדיה על המונח דויזיה)
צודקת בהחלט! באמת מתאים יותר מוצב. תודה על התיקון.
ואין צורך לומר ולכתוב שזה פשוט אלוףףףף ברמות את מוכשרת מאד מאד אפשר ממש להתבלבל בינך למיה - ופשוט תודה על הפינוק הזה ככה יום חמישי עם קפה לשבת ולהתענג כמה דקות
תודה רבה!
מקווה שאפשר כן לזהות את סגנון הכתיבה שלי למרות השימוש בביטויים של מיה ובגיבורים שלה, היו בהחלט כמה פעמים שהרגיש לי שמיה הייתה כותבת אחרת ולמרות זאת כתבתי בסגנון שלי כי ככה התחברתי יותר.
המתח הזה שבנוי אט אט ואלגנטי...
כל כך יפה!
תודה! באמת הפרק הזה מתחיל את החלק המותח יותר של הסיפור.
יש שם כמה ביטויים ממש מוצלחים ותיאורים נלבבים אודות הגשם הזועף...
תודה! מסכימה לפרט אילו?
בסוף התוכנית הסודית, תאמר לאולה דקה לפני שהוא יצא למשימת הגיבוי המשמימה?
לא בטוחה שהבנתי, מי תאמר?
מדהים ונדיר!
מרגיש ממש פיצוי על סיום הסדרה...
תודה! ייקח קצת זמן עד לפרק הבא....
 

מירי11111

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
תודה! מסכימה לפרט אילו?

פעמים אף הרעיש כמעט כאילו היו הטיפות אבני חצץ קטנות ולא מטר של מים.

קרעו ברקים משוננים את הרקיע,

לעשירה, צמיגית, וכהה.

מאטה את צעדיהם של האנשים הממהרים לרוץ עליה, ומשקיעה את נעליהם המאובקות בבוץ.

אף אחד שם לא עשוי מסוכר".

"זה לא נחמד אף פעם להיראות דומים יותר לגושי אדמה גדולים וחומים מאשר לבני אדם",

מאלו נהניתי במיוחד..
קלילים, חמודים, דיי מתכתבים עם הסגנון של מיה ולא מכבידים על העלילה




לא בטוחה שהבנתי, מי תאמר?
יש תוכנית סודית ולא ברורה?
ואז מדירים את אולה ממנה? הוא הופך להיות סוג של גיבוי או מאסף?
ואז ברגע שאחרי האחרון הוא מקבל איזה מידע, או מבין לבד מה הוא אמור לבצע.. וקוטף את זרי התהילה.
 

Chaya Lea

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
מקווה שאפשר כן לזהות את סגנון הכתיבה שלי למרות השימוש בביטויים של מיה ובגיבורים שלה, היו בהחלט כמה פעמים שהרגיש לי שמיה הייתה כותבת אחרת ולמרות זאת כתבתי בסגנון שלי כי ככה התחברתי יותר.
מזהים, יש פה שילוב מאוד יפה בין מה שיותר מגדירים פה כסגנון של מיה לבין הכתיבה שלך עם כל מה שהיא כוללת, מחכה להמשך!
אגב אהבתי את ההתמקדות באולה בסיפור הזה, אהבתי את הדמות הזו עוד מהפעם הראשונה שקראתי את הסדרה :)
 

לוטם

מהמשתמשים המובילים!
כתיבה ספרותית
פרסום וקופי
צילום מקצועי
הפקות ואירועים

משולש ברמודה

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
הנדסת תוכנה
תקציר: אולה מספר לאונמר על מותו של יקוואל, בסיום שנת נישואיהם הראשונה. תקיפה מתרחשת באזור הקרוב לגבול, בתוך תחומי שליטתו של אולה והוא מיידע את המלך עליה. אלרנן דיליאבר מציע לבסטיאן מקאן אפשרות צבאית מעניינת. במקביל באחוזת בנטיליאן מגיע אלרון לביקור אצל שלוואן ומספר לו על הטקס השבעת הצוערים המתקיים השנה באיינה - העיר בה יתקיים היריד. שלוואן פוגש את קנז ואמציה בדרך לאיינה. אולה מגיע למחנה האימונים ומגלה כי מודר מהתוכנית ופלוגתו הפכה לכוח גיבוי.

---
אתיל, ארמון המלוכה
----

לא הרבה עובדות אפשר לקבוע בחיים במסמרות של ברזל. ככל שיעבור הזמן, יביא אתו אבק דרכים וקמטים, יהפכו החיים להיות מוחלטים פחות ופחות. טוב ורע יתערבבו ויצבעו אותם באלפי גרסאות של אפור. מרככים דעות קדומות, מעדנים קביעות מוצקות על העולם ומקבלים את השונה במן השלמה שלווה.

לא הרבה עובדות אפשר לקבוע, אבל עובדה אחת בסיסית למד איסתרק להכיר עם הזמן. ככל שתתבגר, ובאופן בלתי נמנע – יביאו איתן השנים החולפות יותר מוות לחייך. בתחילה רק תעבור לידו בהליכה נחפזת ושניכם תשתדלו לא להיפגש עם העיניים. אבל אחר כך החיים ימשיכו קצת. הזמן החולף יאלץ אותך להכיר בנוכחותו. להישיר אליו מבט. לקבל אותו. אם באדישות, אם בהשלמה, אם מחוסר ברירה.

אולי לכן הפתיע אותו מיכאל בתגובתו למוות שבגבול. כמעט כאילו פער השנים ביניהם אינו משחק יותר הבדל, ומצטמצם למשמעותו המספרית בלבד. הנסיך מיכאל שעזב את כוזר, והגבר הצעיר שהכתיב באמצעו של הלילה איגרת חיזוק לחיילים בגבולות ולעם - לא היו אותם אנשים. ועל אף שאין הגיוני יותר משינוי משמעותי כזה במהלכם של שנים קריטיות כל כך בעיצובו של האדם. עדיין היה השינוי מפתיע ומלא תובנות על חייו של אחיו בניכר.

הייתה זאת ברכה לכאורה. איגרות רבות הוחלפו בימים הראשונים לאחר התקיפה בין רבה של ראטון לחכמי הישיבה המלכותית, נושאות שאלות קשה ורגישות הנוגעות לזיהוין של הגופות. והעובדה כי מיכאל ניהל את הסוגייה המורכבת הזאת לבדו, מקלה עליו ומכאיבה בו זמנית.

לבדו הוא יושב בחדרו, בוהה בשמיים המחווירים ובכדור האש הכתמתם המתחיל את מסעו אל מעבר לראשי ההרים והאווירה הכבדה שמשרה הנוף הולמת את השקט העצוב שבין רקותיו.

עולה של הממלכה כולה מוטל על כתפיו והוא מרגיש כבד מאי פעם. השקט המוזר שנכפה משני צדדיו של הגבול בשלוש השנים האחרונות הופר באחת באחר צהרים אחד מעלה עשן, מחזיר את כוזר בחזרה לזמנים אחרים טובים פחות. והאודים השחורים שעלו מן המחנה השרוף הכריחו אותו לקבל החלטה.

על השולחן שבחדר עבודתו מונחת התוכנית, כתובה בדיו שחורה בכתב ידו של שר המלחמה שלו.

הסודיות הייתה יותר ממוחלטת. למעט אלרנן דיליאבר, בסטיאן ומפקדה של חוליית החיילים שתבחר להוציא את המשימה אל הפועל – לא היה אמור איש לדעת על התוכנית.

לכאורה היה זה הצעד הנכון. המעשה הנפשע דרש גמול, והביטחון האישי של הכפרים הפרושים לאורך הגבול חייב הרתעה חד משמעית. אבל רשימת שמות החיילים המזוהים שהביאה יונת הדואר מאותה השריפה בגבול עומדת מול עיניו ומכבידה על נשימתו.

כי אחרי כל ההתייעצויות והשאלות של חברי מועצת המלחמה, החקירות והדרישות של הקצינים הבכירים ומפקדי הגייסות - תהיה זאת ידו שלו שתחתום על הצו הלוקח גברים מביתם אולי לבלי שוב. תהיה זאת הוראתו שתצית את השלהבת לאורה ישחיזו הנערים את החרבות, ויהיה זה ליבו ומצפונו שיזכרו את הטעויות, הכישלונות, והאנשים שלא ישובו.

והאחריות הזאת, הכבדה כל כך. כמעט ומועכת אותו תחת משקלה.

היא לא חדשה לו, ההרגשה. מאז הפך למלך שלח בחתימתו לחזית נערים וגברים רבים. חלקם בוגרים ממנו בעשור. ועל אף שהמציאות כפתה עליהם מלחמה, מכריחה אותם להיאבק, להרוג ולהיהרג – לא גרעו הנסיבות מאומה מתחושת האשמה הכבדה, הלוחצת.

בחוץ החל השחר עולה. פסים של כחול עמוק ומבהיר הנמרחים על הרקיע באיטיות עצלה. לאט משעין איסתרק את ראשו על מסעד הספה הרכה, סורק את האופק השלו שמולו. ציפור בודדת עפה בחוץ הלוך ושוב, ובשקט העמוק השורר בחדר הוא מצליח אפילו לשמוע את ציוציה.

רחש נשמע מהמבואה, מבשר על בואו של ברול, אחיו של נאיתן ומחליפו, למשמרת הבוקר שלו והוא עוצם את עיניו לרגע אחד ארוך.

יוסף דיאלידאן לא ייכנע אף פעם. לא עכשיו. לא מחר, וגם לא בעוד כמה עשורים כשיהיה הוא עצמו כבר סב לנכדים. ואם העובדה הזאת ברורה כשמש העולה כעת אל מול חלונו, כך גם ברורה המשך קיומה של המלחמה הזאת.

אבל מה יקרה אם יצליחו?

מה יהא עתידה של כוזר ביום בו יפציע הבוקר על מצודת דיארל וקבוצת חיילים נבחרת תצליח לחדור אל חומותיה המגוננות של המצודה ולהביא למותו של יוסף?

הארץ תרעד. כל בר דעת ואסטרטג מתחיל יאמר זאת. גם בסטיאן ואלרנן סברו כך באותו דיון ארוך בו הציגו לו לראשונה את התוכנית, מעלים לראשונה את אפשרות סיומה של המלחמה במחיר חייה של פותחה.

הצבא אמנם ערוך מאז הגעה של אותה איגרת, דרוך ומוכן בכוננותו הגבוהה ביותר למלחמה כשתבוא. על אף שכרגע אין כמעט אחד בצמרת הפיקוד שיודע מתי תגיע עת פקודה.

הממלכה תבער. על זה לא היה כל ספק. השאלה היא רק כמה זמן תיקח לה לבערה לגווע, ומה יוכלו הם לעשות בזמן הזה כי להקטין אותה עד כמה שרק אפשר.

הוא לוחץ בכוח על רקותיו, אצבעות ידיו מנסות להקל על הכאב שהחל פושט בהן. התוכנית – תוכנית טובה. גם אישור ראוי וצריך להינתן. עליו להפריד, למתוח קו עבה בין הרגשות, נכונים וצודקים ככל שיהיו, לבין העובדות הפשוטות, הקרות.

שבע שנים מבוססת כוזר בבוץ הרטוב הזה המכונה מלחמה. שבע שנים שסחטו ממנה את כוחה וחיותה, הפכו אותה מהממלכה הפורחת שהייתה באזור לצל חיוור העסוק מרבית ימיה בהישרדות.

ויוסף?

האיש הנדיב, הרחום, גומל החסדים. החש בסבלו של כל צרוע. אותו האחד שהכניס את כוזר לסחרור האימתני ביותר שידעה מאז היווסדה.

הנחש הבוהק, האינטליגנטי, הארסי.

יוסף דיאלידאן הנו מורד במלכות. במלוא משמעותו של הביטוי הזה. ואותה מלכות היא זו שהעניקה לו את הכוח להורות על הריגתו של האיש אף ללא בית דין שיתכנס בעינינו. ומכיוון שעל אף הכוח הזה התכנסו בהוראתו הדיינים, ובדקו וחקרו וחזרו ושאלו על רצף הראיות שנחשף עם השנים וגילה לכל - ידו של מי הייתה במערבולת שכמעט ולקחה את כוזר אל המצולות.

אבל חוץ מאדם היה יוסף גם רעיון.

סמל ודמות לעולם שרקם בסבלנות. תבנית וצורה לחיים אותם אהבו ואימצו כמעט מחצית מתושביה של כוזר.

מה יהא על הרעיון ביום בו ימות יוסף?

מה יהיה גורלו של החזון אותו הפריח מלכה של כוזר החדשה מן היום הראשון בו טבלו ידיו בפירוריה המשכרים של אבקת השליטה? וכמה ממלכי הפנכה בהם דאג להקיף את עצמו יעזו לאחר מותו של מנהיגם להרים בחזרה את נס המרד ולנופף כל הדרך חזרה אל השלטון בצדקת דרכו?

הוא נאנח ומרים את ידו לכסות על עיניו מהאור שהחל מאיר את החדר בקווים קלושים. האנשים לא ירצו לחזור. וגם אם ירצו, המוח האנושי הרי מופלא מאד בכל הנוגע ליצירת תירוצים חדשים.

ומה יותר הולם מאותו התירוץ על כשירותו של האיש העומד בראשותה של הממלכה?

הרי גם עכשיו מנופפים בו האנשים בעוז. משתמשים בו בכל עת בה מתעורר ויכוח פוליטי על זהותם ורעיונותיהם של המלכים משני צידי הגבול. והעיתים הללו אינן נדירות כל כך.

בחוץ מתגברים מעט רחשיו של נאיתן המתכונן לצאת ומעביר לברול הוראות אחרונות. עוד מעט יתחיל היום החדש, רענן ומלא חיים, ואיסתרק מוצא עצמו עייף עד בחילה עוד בטרם החל.

לאט הוא מושך את גופו מהספוג הרך, ובשקט חוצה את הפסיעות המפרידות בינו לבין המרפסת המשקיפה אל גני הארמון.

קר בחוץ. קור ראשוני וצעיר של בוקר. אבל למרות שמעקה האבן עוד לח מטיפות נוצצות של טל מוצא איסתרק עצמו משעין את ראשו על גליל השיש המגולף.

התירוצים אינם חדשים לו, גם תוכנם ורמזיהם על אופיו ומעשיו של הנסיך השב מן הפלאט.

אבל אם ימות יוסף, אם תחזור השליטה על שני חלקיה של כוזר לידיו של בית הביואר מה ימנע מן האנשים להבעיר את הממלכה בשנית ולדרוש כי את המלוכה יקבל אדם אחר?

ומה ייתן לו את הכוח לסרב לדרישתם, להחזיק את השלטון ביד רמה, ולהורות על המשכה של המלחמה הזאת, אם עמוק בפנים בתוך ליבו הוא יודע היטב שאילולא היה קם ובוחר לברוח מהמאהל, היה חוזר אדם שליבו קבור אי שם במישורי הפלאט למלוך על כוזר?

דמותו של מיכאל ממלאת את תודעתו, מרחפת באפלולית השקטה שבין עיניו העצומות.

מיכאל טוב למלוכה.

אף לא אחד יוכל לפקפק בכך. כשם שאף אחד לא יוכל לפקפק בעובדה כי מיכאל, הנסיך שעשה את מיטב שנותיו בבבל, אהוב כמעט על כל חלקיו של העם הכוזרי. משני צידיו של הגבול.

הוא ממצמץ, מרים את ראשו מהמעקה ונועץ את עיניו בערפל הקריר שמולו.

מיכאל אינו רוצה למלוך. גם זאת עובדה ברורה.

הוא, לעומת זאת, והוא די בטוח שאיסתרק של הערסל הזנוח באותו מאהל היה מופתע מכך מאד – רוצה למלוך. במלוא מובנה של המילה למלוך. אוהב את התפקיד הזה על כל קשייו.

מה יותר פשוט מהסקת המסקנות המתבקשת?

אבל החיים, מורכבים בהרבה מאז שכב עקוד למרגלותיו של מנהיג שבטי הפלאט, לימדו אותו להבחין בחצאי אמיתות גם אם ליבו שלו ניסה לטשטש בכל מאודו את העובדות.


הבוקר עולה על אתיל, צובע בקווי אור רכים את בתי האבן הכחלחלה שלה. מנענע ברוח קרירה את השיחים שבגני הארמון ומפיח חיים בדגלי התכלת של בית הביואר.

אולי לנצח יזכור את איסתרק את אותו הבוקר. את קרירותן של המרצפות תחת גרביו ואת חוזקם של צבעי הכחול והכתום בשמים.

אולי כי הייתה זאת הפעם הראשונה בה הבין כי ביום בו יחדל יוסף לנשום, ביום בו ישחרר אותו האיש את כוזר משלטונו, יהא הוא עצמו החומה לאושרה.
---

כרגיל, אשמח לתגובות.
 
נערך לאחרונה ב:

שמואל י

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
לעניות דעתי- הפרק הטוב ביותר עד כה.



למרות שאין פעילות חיצונית הפרק סוחף לחלוטין וה"בימוי" שלו (כמו החלק עם הספה) מעולה.



אהבתי מאוד את הטוויסט ופיתוח הדמויות.

נשארנו במתח!
 

-חיה-

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
איזה מונולוג יפה, איסתרק יוצא כל כך איסתרקי, אהבתי!
אולי כי הייתה זאת הפעם הראשונה בה הבין כי ביום בו יחדל יוסף לנשום, ביום בו ישחרר אותו האיש את כוזר משלטונו, יהא הוא עצמו החומה לאושרה.
קצת לא הבנתי את המסקנה, הוא חושב שהוא החומה ששומרת על האושר או זאת שעומדת בדרכו?
 

משולש ברמודה

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
הנדסת תוכנה
מדהים.
מונולג מרתק ומחכים.
תיאורים עוצמתיים.
לעניות דעתי- הפרק הטוב ביותר עד כה.



למרות שאין פעילות חיצונית הפרק סוחף לחלוטין וה"בימוי" שלו (כמו החלק עם הספה) מעולה.
איזה מונולוג יפה, איסתרק יוצא כל כך איסתרקי, אהבתי!
תודה רבה על התגובות! עושה חשק להמשיך:)

זאת שעומדת בדרכו?
כן.
באמת בקריאה שנייה היה נראה לי פחות ברור ולכן רציתי לשנות לזה:
יהא הוא עצמו החומה המונעת את אושרה.
אבל כבר לא היה אפשר לערוך...
 

רוח פרצים

משתמש מקצוען
מנוי פרימיום
איור וציור מקצועי
וואו.
עמוק וכל כך עצוב.
הייתי עצובה עבור המסקנה הסופית, אבל היא פשוט הייתה אומנותית. מסקנה שעושה את איסתרק מיורש עצר למלך.

לאט הוא מושך את גופו מהספוג הרך
אני לא בטוחה שהמזרונים אז היו מספוג...
 

דיונון

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
עריכה תורנית
אבל חוץ מאדם היה יוסף גם רעיון.

סמל ודמות לעולם שרקם בסבלנות. תבנית וצורה לחיים אותם אהבו ואימצו כמעט מחצית מתושביה של כוזר.

מה יהא על הרעיון ביום בו ימות יוסף?

מה יהיה גורלו של החזון אותו הפריח מלכה של כוזר החדשה מן היום הראשון בו טבלו ידיו בפירוריה המשכרים של אבקת השליטה? וכמה ממלכי הפנכה בהם דאג להקיף את עצמו יעזו לאחר מותו של מנהיגם להרים בחזרה את נס המרד ולנופף כל הדרך חזרה אל השלטון בצדקת דרכו?
זאת 'ה-נקודה' שחיכיתי לה בסדרת האם של קינן!
אציין שהתחלתי לקרוא את פדהאל והופסקתי.
אבל לפי הבקורות והתגובות נראה שקינן הזניחה את הפינה הסופר חשובה הזאת.
חבל.
 

דנמרק

משתמש מקצוען
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
צילום מקצועי
תקציר: אולה מספר לאונמר על מותו של יקוואל, בסיום שנת נישואיהם הראשונה. תקיפה מתרחשת באזור הקרוב לגבול, בתוך תחומי שליטתו של אולה והוא מיידע את המלך עליה. אלרנן דיליאבר מציע לבסטיאן מקאן אפשרות צבאית מעניינת. במקביל באחוזת בנטיליאן מגיע אלרון לביקור אצל שלוואן ומספר לו על הטקס השבעת הצוערים המתקיים השנה באיינה - העיר בה יתקיים היריד. שלוואן פוגש את קנז ואמציה בדרך לאיינה. אולה מגיע למחנה האימונים ומגלה כי מודר מהתוכנית ופלוגתו הפכה לכוח גיבוי.

---
אתיל, ארמון המלוכה
----

לא הרבה עובדות אפשר לקבוע בחיים במסמרות של ברזל. ככל שיעבור הזמן, יביא אתו אבק דרכים וקמטים, יהפכו החיים להיות מוחלטים פחות ופחות. טוב ורע יתערבבו ויצבעו אותם באלפי גרסאות של אפור. מרככים דעות קדומות, מעדנים קביעות מוצקות על העולם ומקבלים את השונה במן השלמה שלווה.

לא הרבה עובדות אפשר לקבוע, אבל עובדה אחת בסיסית למד איסתרק להכיר עם הזמן. ככל שתתבגר, ובאופן בלתי נמנע – יביאו איתן השנים החולפות יותר מוות לחייך. בתחילה רק תעבור לידו בהליכה נחפזת ושניכם תשתדלו לא להיפגש עם העיניים. אבל אחר כך החיים ימשיכו קצת. הזמן החולף יאלץ אותך להכיר בנוכחותו. להישיר אליו מבט. לקבל אותו. אם באדישות, אם בהשלמה, אם מחוסר ברירה.

אולי לכן הפתיע אותו מיכאל בתגובתו למוות שבגבול. כמעט כאילו פער השנים ביניהם אינו משחק יותר הבדל, ומצטמצם למשמעותו המספרית בלבד. הנסיך מיכאל שעזב את כוזר, והגבר הצעיר שהכתיב באמצעו של הלילה איגרת חיזוק לחיילים בגבולות ולעם - לא היו אותם אנשים. ועל אף שאין הגיוני יותר משינוי משמעותי כזה במהלכם של שנים קריטיות כל כך בעיצובו של האדם. עדיין היה השינוי מפתיע ומלא תובנות על חייו של אחיו בניכר.

הייתה זאת ברכה לכאורה. איגרות רבות הוחלפו בימים הראשונים לאחר התקיפה בין רבה של ראטון לחכמי הישיבה המלכותית, נושאות שאלות קשה ורגישות הנוגעות לזיהוין של הגופות. והעובדה כי מיכאל ניהל את הסוגייה המורכבת הזאת לבדו, מקלה עליו ומכאיבה בו זמנית.

לבדו הוא יושב בחדרו, בוהה בשמיים המחווירים ובכדור האש הכתמתם המתחיל את מסעו אל מעבר לראשי ההרים והאווירה הכבדה שמשרה הנוף הולמת את השקט העצוב שבין רקותיו.

עולה של הממלכה כולה מוטל על כתפיו והוא מרגיש כבד מאי פעם. השקט המוזר שנכפה משני צדדיו של הגבול בשלוש השנים האחרונות הופר באחת באחר צהרים אחד מעלה עשן, מחזיר את כוזר בחזרה לזמנים אחרים טובים פחות. והאודים השחורים שעלו מן המחנה השרוף הכריחו אותו לקבל החלטה.

על השולחן שבחדר עבודתו מונחת התוכנית, כתובה בדיו שחורה בכתב ידו של שר המלחמה שלו.

הסודיות הייתה יותר ממוחלטת. למעט אלרנן דיליאבר, בסטיאן ומפקדה של חוליית החיילים שתבחר להוציא את המשימה אל הפועל – לא היה אמור איש לדעת על התוכנית.

לכאורה היה זה הצעד הנכון. המעשה הנפשע דרש גמול, והביטחון האישי של הכפרים הפרושים לאורך הגבול חייב הרתעה חד משמעית. אבל רשימת שמות החיילים המזוהים שהביאה יונת הדואר מאותה השריפה בגבול עומדת מול עיניו ומכבידה על נשימתו.

כי אחרי כל ההתייעצויות והשאלות של חברי מועצת המלחמה, החקירות והדרישות של הקצינים הבכירים ומפקדי הגייסות - תהיה זאת ידו שלו שתחתום על הצו הלוקח גברים מביתם אולי לבלי שוב. תהיה זאת הוראתו שתצית את השלהבת לאורה ישחיזו הנערים את החרבות, ויהיה זה ליבו ומצפונו שיזכרו את הטעויות, הכישלונות, והאנשים שלא ישובו.

והאחריות הזאת, הכבדה כל כך. כמעט ומועכת אותו תחת משקלה.

היא לא חדשה לו, ההרגשה. מאז הפך למלך שלח בחתימתו לחזית נערים וגברים רבים. חלקם בוגרים ממנו בעשור. ועל אף שהמציאות כפתה עליהם מלחמה, מכריחה אותם להיאבק, להרוג ולהיהרג – לא גרעו הנסיבות מאומה מתחושת האשמה הכבדה, הלוחצת.

בחוץ החל השחר עולה. פסים של כחול עמוק ומבהיר הנמרחים על הרקיע באיטיות עצלה. לאט משעין איסתרק את ראשו על מסעד הספה הרכה, סורק את האופק השלו שמולו. ציפור בודדת עפה בחוץ הלוך ושוב, ובשקט העמוק השורר בחדר הוא מצליח אפילו לשמוע את ציוציה.

רחש נשמע מהמבואה, מבשר על בואו של ברול, אחיו של נאיתן ומחליפו, למשמרת הבוקר שלו והוא עוצם את עיניו לרגע אחד ארוך.

יוסף דיאלידאן לא ייכנע אף פעם. לא עכשיו. לא מחר, וגם לא בעוד כמה עשורים כשיהיה הוא עצמו כבר סב לנכדים. ואם העובדה הזאת ברורה כשמש העולה כעת אל מול חלונו, כך גם ברורה המשך קיומה של המלחמה הזאת.

אבל מה יקרה אם יצליחו?

מה יהא עתידה של כוזר ביום בו יפציע הבוקר על מצודת דיארל וקבוצת חיילים נבחרת תצליח לחדור אל חומותיה המגוננות של המצודה ולהביא למותו של יוסף?

הארץ תרעד. כל בר דעת ואסטרטג מתחיל יאמר זאת. גם בסטיאן ואלרנן סברו כך באותו דיון ארוך בו הציגו לו לראשונה את התוכנית, מעלים לראשונה את אפשרות סיומה של המלחמה במחיר חייה של פותחה.

הצבא אמנם ערוך מאז הגעה של אותה איגרת, דרוך ומוכן בכוננותו הגבוהה ביותר למלחמה כשתבוא. על אף שכרגע אין כמעט אחד בצמרת הפיקוד שיודע מתי תגיע עת פקודה.

הממלכה תבער. על זה לא היה כל ספק. השאלה היא רק כמה זמן תיקח לה לבערה לגווע, ומה יוכלו הם לעשות בזמן הזה כי להקטין אותה עד כמה שרק אפשר.

הוא לוחץ בכוח על רקותיו, אצבעות ידיו מנסות להקל על הכאב שהחל פושט בהן. התוכנית – תוכנית טובה. גם אישור ראוי וצריך להינתן. עליו להפריד, למתוח קו עבה בין הרגשות, נכונים וצודקים ככל שיהיו, לבין העובדות הפשוטות, הקרות.

שבע שנים מבוססת כוזר בבוץ הרטוב הזה המכונה מלחמה. שבע שנים שסחטו ממנה את כוחה וחיותה, הפכו אותה מהממלכה הפורחת שהייתה באזור לצל חיוור העסוק מרבית ימיה בהישרדות.

ויוסף?

האיש הנדיב, הרחום, גומל החסדים. החש בסבלו של כל צרוע. אותו האחד שהכניס את כוזר לסחרור האימתני ביותר שידעה מאז היווסדה.

הנחש הבוהק, האינטליגנטי, הארסי.

יוסף דיאלידאן הנו מורד במלכות. במלוא משמעותו של הביטוי הזה. ואותה מלכות היא זו שהעניקה לו את הכוח להורות על הריגתו של האיש אף ללא בית דין שיתכנס בעינינו. ומכיוון שעל אף הכוח הזה התכנסו בהוראתו הדיינים, ובדקו וחקרו וחזרו ושאלו על רצף הראיות שנחשף עם השנים וגילה לכל - ידו של מי הייתה במערבולת שכמעט ולקחה את כוזר אל המצולות.

אבל חוץ מאדם היה יוסף גם רעיון.

סמל ודמות לעולם שרקם בסבלנות. תבנית וצורה לחיים אותם אהבו ואימצו כמעט מחצית מתושביה של כוזר.

מה יהא על הרעיון ביום בו ימות יוסף?

מה יהיה גורלו של החזון אותו הפריח מלכה של כוזר החדשה מן היום הראשון בו טבלו ידיו בפירוריה המשכרים של אבקת השליטה? וכמה ממלכי הפנכה בהם דאג להקיף את עצמו יעזו לאחר מותו של מנהיגם להרים בחזרה את נס המרד ולנופף כל הדרך חזרה אל השלטון בצדקת דרכו?

הוא נאנח ומרים את ידו לכסות על עיניו מהאור שהחל מאיר את החדר בקווים קלושים. האנשים לא ירצו לחזור. וגם אם ירצו, המוח האנושי הרי מופלא מאד בכל הנוגע ליצירת תירוצים חדשים.

ומה יותר הולם מאותו התירוץ על כשירותו של האיש העומד בראשותה של הממלכה?

הרי גם עכשיו מנופפים בו האנשים בעוז. משתמשים בו בכל עת בה מתעורר ויכוח פוליטי על זהותם ורעיונותיהם של המלכים משני צידי הגבול. והעיתים הללו אינן נדירות כל כך.

בחוץ מתגברים מעט רחשיו של נאיתן המתכונן לצאת ומעביר לברול הוראות אחרונות. עוד מעט יתחיל היום החדש, רענן ומלא חיים, ואיסתרק מוצא עצמו עייף עד בחילה עוד בטרם החל.

לאט הוא מושך את גופו מהספוג הרך, ובשקט חוצה את הפסיעות המפרידות בינו לבין המרפסת המשקיפה אל גני הארמון.

קר בחוץ. קור ראשוני וצעיר של בוקר. אבל למרות שמעקה האבן עוד לח מטיפות נוצצות של טל מוצא איסתרק עצמו משעין את ראשו על גליל השיש המגולף.

התירוצים אינם חדשים לו, גם תוכנם ורמזיהם על אופיו ומעשיו של הנסיך השב מן הפלאט.

אבל אם ימות יוסף, אם תחזור השליטה על שני חלקיה של כוזר לידיו של בית הביואר מה ימנע מן האנשים להבעיר את הממלכה בשנית ולדרוש כי את המלוכה יקבל אדם אחר?

ומה ייתן לו את הכוח לסרב לדרישתם, להחזיק את השלטון ביד רמה, ולהורות על המשכה של המלחמה הזאת, אם עמוק בפנים בתוך ליבו הוא יודע היטב שאילולא היה קם ובוחר לברוח מהמאהל, היה חוזר אדם שליבו קבור אי שם במישורי הפלאט למלוך על כוזר?

דמותו של מיכאל ממלאת את תודעתו, מרחפת באפלולית השקטה שבין עיניו העצומות.

מיכאל טוב למלוכה.

אף לא אחד יוכל לפקפק בכך. כשם שאף אחד לא יוכל לפקפק בעובדה כי מיכאל, הנסיך שעשה את מיטב שנותיו בבבל, אהוב כמעט על כל חלקיו של העם הכוזרי. משני צידיו של הגבול.

הוא ממצמץ, מרים את ראשו מהמעקה ונועץ את עיניו בערפל הקריר שמולו.

מיכאל אינו רוצה למלוך. גם זאת עובדה ברורה.

הוא, לעומת זאת, והוא די בטוח שאיסתרק של הערסל הזנוח באותו מאהל היה מופתע מכך מאד – רוצה למלוך. במלוא מובנה של המילה למלוך. אוהב את התפקיד הזה על כל קשייו.

מה יותר פשוט מהסקת המסקנות המתבקשת?

אבל החיים, מורכבים בהרבה מאז שכב עקוד למרגלותיו של מנהיג שבטי הפלאט, לימדו אותו להבחין בחצאי אמיתות גם אם ליבו שלו ניסה לטשטש בכל מאודו את העובדות.


הבוקר עולה על אתיל, צובע בקווי אור רכים את בתי האבן הכחלחלה שלה. מנענע ברוח קרירה את השיחים שבגני הארמון ומפיח חיים בדגלי התכלת של בית הביואר.

אולי לנצח יזכור את איסתרק את אותו הבוקר. את קרירותן של המרצפות תחת גרביו ואת חוזקם של צבעי הכחול והכתום בשמים.

אולי כי הייתה זאת הפעם הראשונה בה הבין כי ביום בו יחדל יוסף לנשום, ביום בו ישחרר אותו האיש את כוזר משלטונו, יהא הוא עצמו החומה לאושרה.
---

כרגיל, אשמח לתגובות.
וואו. וואו. וואו.
לפעמים החיקוי טוב יותר מהמקור.
כתיבה יפיפיה. פרק מלא מסר ועומק.
שאפו.
 

שרהלה שרהלה

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
וואו וואו וואו. הרגשות והמחשבות הכי איסתרקים שיש!
אומנותי, עמוק ונוגע. איסתרק במלוא הדרו. זהו. כי זה מה שיפה בגיבורים של מיה- הלילות האלה, הזריחות והשקיעות בהן הם מפענחים את החיים.
כל הכבוד @משולש ברמודה ממש אהבתי!
 

משולש ברמודה

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
הנדסת תוכנה
תקציר: אולה מספר לאונמר על מותו של יקוואל, בסיום שנת נישואיהם הראשונה. תקיפה מתרחשת באזור הקרוב לגבול, בתוך תחומי שליטתו של אולה והוא מיידע את המלך עליה. אלרנן דיליאבר מציע לבסטיאן מקאן אפשרות צבאית מעניינת. במקביל באחוזת בנטיליאן מגיע אלרון לביקור אצל שלוואן ומספר לו על הטקס השבעת החיילים הצעירים המתקיים השנה באיינה - העיר בה יתקיים היריד. שלוואן פוגש את קנז ואמציה בדרך לאיינה. אולה מגיע למחנה האימונים ומגלה כי מודר מהתוכנית ופלוגתו הפכה לכוח גיבוי, איסתרק מאשר את תוכנית הסודית להריגתו של יוסף דיאלידאן.

----
אכסניה בדרך לאיינה
----
פונדק הדרכים השני בו הם מתארחים מפואר עוד פחות מקודמו ובפינות רבות בתקרת הטרקלין שלו אפשר למצוא כתמי עובש ירקרקים וגדולים.

לא שזה כל כך נורא, בהתחשב בעובדה שאת חודשי הבריחה שלו העביר שלוואן במקומות גרועים הרבה יותר. אבל משום מה האווירה חסרת העידון וחדר האוכל הטחוב גורמים למצב רוחו הלא מזהיר כלל להפוך לעגום עוד יותר.

לאלרון, וזה כמובן אינו מפתיע בכלל, לא מפריעים כלל קישוטי הנוי הירוקים שעל הקירות. בנחת הוא מזמזם לעצמו שירים ישנים ובעליזות לא פחותה הוא מרשה לעצמו גם לזייף קצת במקומות בהם לא זכר את הלחן המדויק.

ואת שלוואן זה מרגיז. בכנות מרגיז מאד.

"אולי די?" הוא זועף כשהוא מסיים לברך ברכת המזון לאחר ארוחת הערב החפוזה שלהם. "מה בעולמינו המוזר מסב לך כל כך הרבה אושר עד שאתה לא פוסק מלהחריש את אוזני כבר כמה ימים?"

"מה בעולמינו המוזר?", חוזר אלרון אחרי דבריו של שלוואן ואת מילותיו מנקד תימהון עז ומזויף מאד. "לא הספקת לחזות בסתיו היפה שבחוץ או שעוד לא הצלחת למלא את ריאותיך באוויר קריר עשיר ובריא?"

"תכף אשליך עליך משהו", מבטיח שלוואן וסוקר במבט עגום את השולחן הריק. "אין לי זמן לחזות ביופיו של העולם. יש לי כרגע חובות למלא".

"חובות", מהמהם אלרון וממלמל משהו לא ברור מתחת לשפמו הבהיר. "מחר בבוקר אפקח אני על הסבלים. עכשיו בוא".

"לאן?" אומר שלוואן ומתבונן בעייפות אחרי אלרון שמתרומם מכיסאו כמעט כאילו לא החסיר מעולם שעות שינה.

אבל אלרון לא עונה. כשידיו שלובות הוא עומד וממתין לנסיך לשעבר וניצוץ עליז בעיניו מגלה לשלוואן כי הוא אינו מתכוון לספק רמזים על יעדם המדובר.

"בסדר", הוא מעקם את אפו ומתרומם בעקבות אלרון. "רק ברחמים בוא נסיים עם זה מהר, יש לי רצון להספיק לישון קצת הלילה".

אלרון לא טורח להגיב. בשלווה הוא ממהר לצאת מטרקלין הסעודה ולחצות את המבואה הקטנה המפרידה בינם לבין גרם המדרגות המוביל אל הקומה השנייה. אבל במקום לטפס ולעלות אל הכוון המשוער בו נמצאים חדריהם הוא בוחר לפנות דווקא לכוון ההפוך.

"המרתף?", כשרגלו השמאלית מונחת על המדרגה הראשונה עוצר שלוואן ומרים את מבטו אל אלרון. "מה יש לך לחפש שם?"

"אתה שואל יותר מידי שאלות", מיידע אותו אלרון בסבלנות. "אתה מוכן בטובך להזיז את עצמותיך האציליות ולהצטרף אלי?"

שלוואן לא עונה. רק מעקם את שפתו השמאלית קצת יותר ומוריד בדרמטיות לא נצרכת את רגלו אל המדרגה הבאה.

שתי קומות מתחת הטרקלין נמצא המרתף. ומכיוון שהפונדק כולו בנוי על צלע הר, קרועים חלונות קטנים ומרובעים על קירות המסדרון ומכניסים פנימה אוויר לילה קריר בשפע. אור לעומת זאת אין שם ורק שני לפידים הנעוצים היטב בקירות מאירים את החדרון הארוך והאפלולי.

"כאן", אומר אלרון, נוטל בידו האחת את אחד הלפידים ממקומו ומכניס אותו לעששית הממתינה למטרה זו בדיוק על מדף אבן סמוך. בידו השנייה הוא מחזיק מפתח חלוד אתו הוא פותח דלת עץ כבדה בקצהו של המסדרון.

ריח מסחרר מציף לרגע את כל חושיו של שלוואן. מערבל את נשימתו בטפיחות חמות.

"איך זה בעיניך נסיכי העגמומי?", נשען אלרון בכתפו על הדלת ופותח אותה מעט יותר.

"יין?", מנחש שלוואן וקצה של חיוך מותח את שפתיו. "בשביל יין הבאת אותי לכאן?"

"לא סתם יין", מעדכן אלרון. "בעל הפונדק החביב שלנו מארח כאן סוחרי יין נכבדים מלווים בסחורה משובחת היישר מסטביטק, בדרך למכירה ביריד".

"ולמה הם נתנו לך רשות לרדת לכאן?", שואל שלוואן בחשדנות ומרחרח עוד קצת את האוויר הכבד.

"שאלה טובה", מחמיא אלרון. "שאלה מצוינת. הבה נסתפק בעובדה כי סייעתי לאחד מהם לשכנע את בעל הפונדק לתת להם מספיק חדרים להם ומלווים אותם וכאות תודה על נדיבותי האצילית העניקו לי את הרשות להתכבד מהמיטב העשיר שיש בחביות שלהם".

"נדיבות אצילית", מהמהם שלוואן ונכנס אל המרתף. "נחמד".

"נכון?", מסתובב אלרון וחיוך עליז, נערי כמעט, מאיר את עיניו. "נראה לי אנסה את יין התפוחים שלהם, שמעתי שהוא מיוחד".

"רעיון", מסכים שלוואן וסוקר את ערמות החביות הממלאות מן הרצפה עד לתקרה את המרתף ולרגע אחד ארוך הוא מתלבט מה לומר. "תודה", הוא בוחר לבסוף בפשטות.

אלרון לא עונה. או שאולי הוא רק מעמיד פנים שאינו שומע. מעמיד את העששית על אחת החביות וממלא שני גביעי חרס מהערמה שעומדת שם בנוזל אדמדם.

"לחייך", הוא אומר ומושיט את הכוס המלאה לשלוואן. "תשתה לאט", הוא ממליץ ומשיק את הגביע שלו לשפתו של האחד שתקע בידו של שלוואן.

היין עשיר. מלא וחזק. והארומטיות העצית שלו ממלאת את פיו של שלוואן בחמימות נעימה. הוא לוקח לגימה נוספת ונכנס בעוד שתי פסיעות קטנות עמוק יותר אל המרתף.

קולות גרירה נשמעים פתאום מבחוץ מלווים בדיבור שקט ומהיר. מעל כוסו מלכסן אליו אלרון מבט תמה. "לא אמורים להיות כאן אנשים", הוא מכווץ את עיניו מוטרד ומתקרב בפסיעה אחת לכוון הפתח.

גם שנים אחר כך לא יכול שלוואן להיזכר מי מהם קפץ ראשון למשמע הצווחה אבל את העובדה כי הפיל ראשון את כוסו הוא זוכר היטב.

"זוז", מתנשף אלרון, מושך את העששית בידו האחת וכמעט מפיל אותו אל הרצפה הזרועה בשברי חרס ריחניים. ברק מתכתי חולף מעליהם, מנצנץ לאורה של העששית ואחר כך נופל על הרצפה בצליל עמום.

מוזר איך האינסטינקטים שלנו עובדים. מהירים וחסרי כל התלבטות כמעט כאילו התאמנו כל חיינו עבור רגע אחד. עכשיו זה לבטח לא הזמן המתאים לעסוק בזה, אבל כשהוא משתופף מאחורי חבית גדולה וידו השמאלית אוחזת בחזקה את חרבו, מבטיח שלוואן לעצמו להקדיש לעניין מעט יותר מחשבה אם יצליח לצאת בשלום מן המרתף החשוך הזה.

לימינו, ברכו צמודה אל רצפתו הקרה של המרתף וידו גם היא לופתת את חרבו ממתין אלרון נשימתו שטחית ומהירה.

ואז נשמעת עוד פעם הצעקה, חדה ומעוותת קצת, ומיד אחריה קללה עסיסית.

"תשתיק אותו פריסם", משתעל מישהו בצרידות קרוב לפתח. "תכף הוא יביא עלינו את כל הפונדק, עד שהצלחנו להכניס אותם בשקט".

"יש שם עוד דלת בקומה הזאת", לוחש אלרון הסבר מקוטע ומכבה את הנר בנשיפה ארוכה תוך כדי שהוא מנסה להצטמצם לגודל המשוער של גרעין תפוח. "אני חושב שהיא מחברת בין קומת המרתף לאורוות".

שלוואן לא שואל מאיפה לאלרון הידע הנרחב אודות דרכי הכניסה של הפונדק, גם כי על אלרון אין מה לתמוה וגם כי ברגע זו כל שאיפתו היא להצליח ליישר את רגליו המכווצות בלי להתגלות.

יש עוד רחשים חנוקים בחלל המרתף, כאלו הנשמעים מפיו של אדם שפיו חסום על ידי סמרטוט או כף יד, ויש גם רעש של דחיפה וגרירה של לפחות שלוש זוגות רגליים ואז נסגרת דלת המרתף בנקישה ומיד אחר כך נשמע צליל מפתח המסתובב בחורו וקולות צעדים מתרחקים.

מישהו שואף ונושף בכבדות ואז גונח: "זוז מהרגל שלי, אתה".

"אולי יש כאן יציאה אחרת", מציע מישהו אחר וקולו רגוע כאילו טייל באור השמש, לא נזרק למרתף חשוך. "או שאתה רוצה לנסות לפרק את הצירים, אמציה?"

אמציה? אפו של שלוואן מתקמט. למרות שהשם אמציה הוא שם נפוץ למדי, קולו של הדובר מוכר לו מעט כדי להיות מקרי.

"אין לי אור", מציין בשלווה גבר נוסף שגם קולו מוכר מעט. "והצוהר הקטן שיש כאן למעלה לא ממש יספיק, קנז".

"הייתי שמח להציע לכם את העששית שלנו", למשמע השם הנוסף במתרומם שלוואן באחת מהרצפה הקרה, חש היטב את רגליו המכווצות. "רק שכיבינו אותה בזמן שניסינו להבין מי דוחף אתכם אל המרתף".

דממה משתררת לרגע. "מי אתם?" שואל לבסוף גבר גבוה במיוחד ורחב כתפיים וגם באור המועט יכול שלוואן להבין שתווי פניו אינם כוזרים. לצדו הוא מצליח להבחין בשתי דמויות מטושטשות נוספות.

עכשיו מתרומם גם אלרון: "אני גם אשמח לשאול את אותה שאלה, שלוואן", הוא מוסיף בשלווה מזויפת וידו מונחת עדיין על ניצב חרבו.

זהו מעמד מוזר שעדיין לא ברור לשלוואן את פשרו, אבל למרות החרדה המכווצת את ליבו מעלה המחזה חיוך על פניו. "תכירו", הוא מחווה בתנועת יד רחבה לעברם של המונדרים. "על אף שהחושך, אני מודה, יקשה עליכם קצת את המשימה. אלרון – אלו הם קנז ואמציה, ידידיו של מלך כוזר".

פיו של אלרון נפער מעט ודווקא מכיוון שהוא בין אנשי החצר הטובים שפגש שלוואן מעודו, הדבר רק מעיד על ההפתעה שמסב לו הגילוי. "ובכן", מתעשת אלרון ומגייס את נימוסיו המושלמים. "על אף הנסיבות המוזרות, אני שמח לפגוש בכם".

המונדרים מחייכים בנימוס, או כך לפחות משער שלוואן, את מראה פניהם הוא מצליח בקושי לראות.

"טוב", משתעל הזר. "משמח לראות שכולכם מכירים אחד את השני ומאושרים מאד. עכשיו אם תוכלו להיות קצת יותר יעילים זה יהיה נחמד".

"מה קרה לכם?", שואל שלוואן ומנסה להתקדם בזהירות מעבר לשורת החביות. "חשבתי שאתם בדרך לאיינה".

"שאלה טובה", מהמהם הזר למרות שברור לכלל הנוכחים בחדר כי שלוואן לא התכוון לפנות אליו. "שאלה מצוינת. אולי אפשר לסכם את זה בכך שלאנשים הנחמדים שזרקו אותנו למרתף התחשק להשתיק אותי בדרך חד צדדית למדי, והם", הוא מחווה בסנטרו לכיוונם של המונדרים. "ניסו להתערב לטובתי".

עיניו של שלוואן מתכווצות. אבל למרות שיש לו כמה וכמה קושיות על הסיפור, פרט אחד תמוה קופץ לעיניו מיד. "למה", הוא מתחיל ומתקשה במקצת לנסח את שאלתו. "למה הם הכניסו אתכם לכאן?"

"למה הם הסתפקו רק בלדחוף אותנו למרתף ולא ניסו להרוג גם אותנו?" משלים קנז את השאלה המקוטעת. "אני אנחש כי הסיבה היא שהם התקשו במקצת לחשוב על דרך בה יצליחו להסתיר שלושה גופות באורווה. היא לא גדולה".

"או שהם לא רצו לפגוע בנו", מציע אמציה ובקולו יש יותר מרמז דק. "הם כוזרים אחרי הכול, קנז".

עיניו של אלרון נודדות רגע לכיוונו של הענק השחור וקצהו השמאלי של שפתו נמתח מעט כלפי מעלה: "אז אנחנו כלואים כאן שתי קומות מתחת לאדמה בלי שמישהו יוכל לשמוע אותנו למעט כמה אנשים נחמדים שתכננו לעשות שימוש מסוים מאד בחרבות שלהם הלילה?"

שפתיו של הגבר הזה נמתחות לחיוך משועשע החושף שיניים צחורות ובורקות. "סיכום נפלא", הוא מחמיא.

זה מוזר, אבל מכל החששות והמחשבות שאמורים למלא את מוחו, עולה בשלוואן משום מה רצונו הפשוט להספיק לישון הערב קצת יותר לפני שיצטרך להשכים כדי לפקח על המשרתים. "למישהו יש רעיון מה עושים עכשיו?", הוא שואל לבסוף בעייפות ועוקף את ערימת החביות.

הדממה שעונה לו עמוקה למדי.
 
נערך לאחרונה ב:

אולי מעניין אותך גם...

אשכולות דומים

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קנ

א הַלְלוּיָהּ הַלְלוּ אֵל בְּקָדְשׁוֹ הַלְלוּהוּ בִּרְקִיעַ עֻזּוֹ:ב הַלְלוּהוּ בִגְבוּרֹתָיו הַלְלוּהוּ כְּרֹב גֻּדְלוֹ:ג הַלְלוּהוּ בְּתֵקַע שׁוֹפָר הַלְלוּהוּ בְּנֵבֶל וְכִנּוֹר:ד הַלְלוּהוּ בְתֹף וּמָחוֹל הַלְלוּהוּ בְּמִנִּים וְעוּגָב:ה הַלְלוּהוּ בְצִלְצְלֵי שָׁמַע הַלְלוּהוּ בְּצִלְצְלֵי תְרוּעָה:ו כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ הַלְלוּיָהּ:
נקרא  1  פעמים

ספירת העומר

לוח מודעות

למעלה