סיפור בהמשכים סודות מן החדר

[לוצ'י]

בבעתה הכוונה למבועת(מפחד)

נכון, זה היה נראה בקטע שלזה התכוונת, לא?

 

[הודיה לוי.]

שהכאב ימצא לו חברים,
היא ברחה, ככה בלי כלום. תפסה את שני רגליה המזרעיות והלכה.
היא לא ידעה לאן, אבודה בעולם גדול של אנשים קטנים.
תמיד הייתה הנתפסת, השבויה, מסכנת הכיתה עלובת העולם. א"א לא ידה איך קוראים לה, א"א לא הכיר אותה. רק ראו את העיניים השקועות, השפתיים המכווצות, הנהנו ברחמים והמשיכו הלאה. מפחדים לדשד בביצות עכורות, שמא ידבק מהם מעט מבוץ השחור.
אני דווקא לא חששתי להתקרב אליה, לדבר איתה, להסתכל לה חזק בעיינים ולהגיד לה שהיא חזקה, שהיא תעבור הכול, אני מאמינה בה.
לחבק אותה כשהיא רועדת בבעטה ללא כל שליטה וולחוש לה, לתוך האוזן, לתוך הנשמה, את המילים הכי טובות שיש.
להתפלל עלייה שיהיה לה אור.
כן, זו אני.
לבד, עם הכאב. לבד על חלקת אדמה מטושטשת, לבד שנלחמת מול עדר זאבים, זאב בודד.
אולי יום יבוא
והכאב יעלם, ימצא לו חברים.

קטע יפיפיה, מלא ברגש. היטבת לתאר את התחושה של מי שמצליחה לראות את הנשמה דרך העיניים.

אני דווקא לא חששתי להתקרב אליה, לדבר איתה, להסתכל לה חזק בעיינים ולהגיד לה שהיא חזקה, שהיא תעבור הכול, אני מאמינה בה.
לחבק אותה כשהיא רועדת בבעטה ללא כל שליטה וולחוש לה, לתוך האוזן, לתוך הנשמה, את המילים הכי טובות שיש.
להתפלל עלייה שיהיה לה אור.
כן, זו אני.

הלוואי שהיו הרבה בנות כאלו בכיתה של אפרת.

 

[מהממתתת]

קטע יפיפיה, מלא ברגש. היטבת לתאר את התחושה של מי שמצליחה לראות את הנשמה דרך העיניים.


הלוואי שהיו הרבה בנות כאלו בכיתה של אפרת.

היא מדברת ע"ע

 

[הודיה לוי.]

היא מדברת ע"ע

?

 

[מהממתתת]

?

היא מדברת על עצמה, שרק היא שם בשבלה
כן, זו אני.
לבד, עם הכאב. לבד על חלקת אדמה מטושטשת, לבד שנלחמת מול עדר זאבים, זאב בודד.
אולי יום יבוא
והכאב יעלם, ימצא לו חברים.

 

[הודיה לוי.]

אני דווקא לא חששתי להתקרב אליה, לדבר איתה, להסתכל לה חזק בעיינים ולהגיד לה שהיא חזקה, שהיא תעבור הכול, אני מאמינה בה.
לחבק אותה כשהיא רועדת בבעטה ללא כל שליטה וולחוש לה, לתוך האוזן, לתוך הנשמה, את המילים הכי טובות שיש.
להתפלל עלייה שיהיה לה אור.

זה היה נראה לי שמישהי אחרת מדברת, מהצד שלה. בגלל המילים שהדגשתי.

 

[אליש:)]

מחכה לפרק ההמשך

 

[הודיה לוי.]

מחכה לפרק ההמשך

מקווה לעלות עד מוצ"ש הבא עלינו לטובה.

 

[איוליס]

אני דווקא חשבתי שלהורים של אפרת יש איזושהי הפרעה נפשית.
כך הבנתי, בעיקר בגלל הקטע הזה.

ראיתי ילדה בת חמש ששכחה לברך על התפוח. רועדת היא רצה לחדר. מעכה פרצוף בכרית. התחננה לאלוקים שהיא לא רוצה להיות בגיהינום. הביטה בעיניים של אמא - ראתה בהן אכזבה.

ראיתי את אחיותיה של אותה הילדה, עוצמות עיניים, מברכות בקול. הבטתי בעיניים של אמא - ראיתי בהן הערצה.

ראיתי ילדה שפותחת סידור. שעתיים. נרדמת באמצע ה"קורבנות". מבוהלת היא התעוררה אחרי דקתיים. הביטה בעיניו של אבא - ראתה בהן החמצה.

ראיתי את אחיותיה של אותה הילדה. יושבות מול

קצת הפריע לי, שמי שקורא את הסיפור מהאמצע, המשפחה נשמעת מאוד סטנדרטית, קצת מגזימה, אבל בכלל לא כמו שמתואר בהתחלה, בפרק הראשון, שהילדה מנותקת מפעילות חברתית וכו...
בכל אופן, אני אני מחכה ממש שתוציאי את הספר,

ספוילר

אני הראשונה שיקנה

הכתיבה כל כך נוגעת, כזאת אמיתית, ומחוברת, אני מכירה כמה סיפורים דומים, והלב פשוט יוצא.
אני רק רוצה להכיר את אפרת הזאת במציאות (להיות חברה שלה)

 

[שושייי]

הכתיבה כל כך נוגעת, כזאת אמיתית, ומחוברת,

אההה את מטורפת וכיף לקרא תסיפור אני בשיאא המתח

אני מכירה כמה סיפורים דומים, והלב פשוט יוצא.

לגמרי חושבת מה זב ליהות בכזה בית יוצא הלב לגמרי!

אני רק רוצה להכיר את אפרת הזאת במציאות (להיות חברה שלה)

ניראה לך ההורים שלה לא יסכימו

 

[מהממתתת]

זה היה נראה לי שמישהי אחרת מדברת, מהצד שלה. בגלל המילים שהדגשתי.

זהו, פישול.
כעיקרון התכוונתי שהיא תדבא ע"ע מהצד, ואז תבין שאין לה באמת א"א.

 

[הודיה לוי.]

פרק י"ד/ עלים צורחים

הבטתי בחתכים שנפערו בכף ידי, לא האמנתי שהטיפשה שאחראית למעשה הזה זו אני בעצמי. לא זוכרת מה חשבתי לעצמי באותם הרגעים כשהנחתי את כפות ידיי על הזכוכיות כאילו היו הן מפת קטיפה רכה. זוכרת איך הרגשתי כשהדם צבע את כפות ידיי: תלושה.

ולא הייתה בי הזכות לרחם על עצמי, להזכיר לי שאולי אני רק מסכנה. ואולי מותר לי לכאוב כשאני זרוקה ברחוב והבית שלי אי שם בפינה.

ניערתי את כפות ידיי ועטפתי אותן בעלים שקטפתי מעץ פינתי שעמד בסוף הרחוב. פעם המחנכת של כיתה י"ב אמרה לנו שכשתלושים עלה, הצעקה שלו מהדהדת מקצה העולם ועד קצהו. מאז לא ניתקתי עלים לשווא. ידעתי שצעקה יכולה להדהד עד סוף העולם מבלי שאיש ישמע אותה.


בדיוק כשניסיתי לעצור את הדם, הפלאפון שלי ניגן. אמא הייתה על הקו. לא עניתי. היא התקשרה שוב ואני ניתקתי. אחר כך הנייד רטט שוב. אותו מספר בסיומת שונה: אבא.


* * *


בשעה תשע בבוקר התייצבתי בשמלה לכל בת. ידעתי שאני צריכה לתפקד כרגיל בחנות של עמוס. שמחתי שיש משהו אחד בעולם שיכול להשכיח ממני רק לכמה שעות את הקרוסלה הזו שאני נמצאת בה במשך כל שעות היממה.


"וואוו. זה נראה כאילו ברחת מהגו'נגל", קידמה אמונה את פניי. בחנה את שערותיי הסוררות והמשיכה: "עם איזה חיות טרף נלחמת? מי השודדים שהעזו להתעסק איתך?".

"שום שודדים", אמרתי ביובש, מנסה בכוח להסוות את כפות ידי מאחורי גבי.

"אז למה השיער שלך נראה כאילו הוא עבר קרב?", היא צחקה. "ומה זה כל השקיות האלו? ולמה יש לך אבק על החצאית?".

כי ישנתי ברחוב, אמונה. כי באמת עברתי קרב, אמונה. כי יש דברים שלעולם לא תדעי על החיים שלי, אמונה.

"שום דבר", עניתי בחוסר חשק.

"או – קי. סבבוש. את לא חייבת לשתף הכל", קולה נסדק קלות, נגוע באכזבה. בחרתי להתעלם מהטון הסמוי שנלווה לקולה. "וסתם שתדעי שעמוס טיפהל'ה התעצבן אתמול שככה הברזת ברגע האחרון", היא המשיכה.


"שיתעצבן", לחשתי בשקט. והתגובה הזו הבהילה אפילו אותי. כי במצב רגיל, טרום לילה. הייתי רועדת כולי, מבקשת מאמונה שתאמר לי בדיוק מה עמוס אמר, באיזו נימה, ומה הייתה הבעת הפנים שעטה על עצמו בזמן שהזכיר אותי.

* * *


קיפלתי בגדים בידיים פצועות ואמונה לא ראתה. סידרתי קולבים בידיים רועדות ואמונה לא הבחינה.

כשאחת הלקוחות ביקשה לשלם, הנחתי את כפות ידי על הדלפק. רק אז אמונה חשפה את הסוד. פתחה אישונים מבוהלים, צעקה : "אייי. מ ה ק ר ה ל ך??"

"אה, זה? סתם שריטה", התאמצתי לשקר.

"זאת לא סתם שריטה", התרוממו גבותיה העגולות. "תראי לי", היא התעקשה. נגעה בשורש כף ידי ובחנה את הסדקים. "זה נראה פציעה ממשהו חד. מה את עושה פה?! תרוצי מהר הביתה!".

"איזה בית??", רציתי לצעוק לה. "על איזה בית את מדברת?" אך במקום זאת רק לחשתי: "אתמול לא הגעתי. אני לא יכולה להעדר גם היום. עמוס – "

"למי אכפת מעמוס?? היא כמעט גירשה אותי. "הידיים שלך פצועות. נו תלכי כבר".

"לא יודעת, נראה. אולי אני אצא קצת יותר מוקדם", הגשתי ללקוחה את החשבונית. היא התמהמהה רגע. נראה היה שהיא סקרנית לדעת את הסיפור שעומד מאחורי כפות ידיי.

"אבל איך זה קרה לך, בעצם?", שאלה אמונה את השאלה שלא רציתי שתשאל.

"סיפור ארוך", הוצאתי אוויר מבעד שפתיים פתוחות למחצה.

"או – קי. את לא חייבת לספר הכל", היא כיווצה מצח נעלב.


* * *

גם כשהייתי בחנות וניסיתי למצוא את הלבד בתוך ההמון - אבא התקשר. גם אמא ניסתה. נראה היה שאיך שהשיחה של אבא נדחית, אמא מתקשרת. גם השיחה שלה נדחתה. ושוב אבא ניסה.

כשאמונה הבחינה בשיחות שדחיתי בזו אחר זו, היא חייכה חיוך עגום, אמרה: "את מזכירה לי את עצמי לפני שנתיים. הייתי מסננת את ההורים שלי חופשי עד ש..."

""עד שמה?" ניסיתי.

"לא משנה, סיפור ארוך", פתיל של חיוך מתנשא עלה על שפתיה.

"את מנסה להחזיר לי?", ניסיתי לוודא.

"קלעת בול" היא קרצה. "אבל אני רק אומר שאני קצת מתגעגעת לזמנים האלו שהייתה לי את הפריווילגיה לא לענות להם. היום אני יכולה להתקשר לאבא שלי יומם ולילה והוא לא יענה. אני אנסה שוב ולא יהיה מענה. הוא בדרך לבנות לו בית חדש, שכח מהקן הישן".

"אויש. זה... עצוב".

"כן... אבל יהיה פ'סדר", היא אמרה בקול חלוש ויבש, הכי לא פ'סדרי שיש.


* * *

יצאתי מהחנות בשעה אחת בצהריים. שמש זרחה בשמים, שלחה לעברי קרניים שקרניות. כאילו לא שטף אתמול הגשם את היקום. כאילו לא סערו השמיים. הבטתי בעצים שנעו קלות עם הרוח, בציפורים שניקבו את המדרכות.

אותם העלים שנאבקו לפני יממה עם הרוח, עמדו כעת איתנים על העץ. והרוח, גם היא שכחה את הסערה של אתמול.



קיוותי שיהיה תור ארוך בקופת החולים כך יהיה לי סידור לפחות לשעתיים הקרובות. קיוותי שהרופאה לא תכביד עלי בשאלותיה. לא ידעתי אם זה מקובל להתפרץ ככה לקופת חולים. לחשוף ידיים שרוטות, לשאול "אז מה אפשר לעשות?" אולי הרופאה תצחק, תשלח אותי הביתה. אולי היא תבהל, תפנה אותי לבית החולים.


פסעתי בצעדים עלובים במורד הרחוב. חלפתי בין חנויות ידועות ופרצופים מוכרים. הדרך הייתה די משמעממת עד שהגעתי סמוך לחנות הפלאפל.

אמבולנס מוקף בעשרות אנשים הבהב ממרחק. האירוע הזה האיץ את קצב הליכתי. פתאום נוצר לי עוד יעד, משהו שימלא עוד פיסה של יום. סקרנית חלפתי בין אנשים, עקפתי עגלות וילדים.
ככל שהתקרבתי יותר, שמעתי את הקולות המהוסים שהתאגדו סביב הדמות שהייתה שרועה על המדרכה. "אבל איך זה קרה לו פתאום? ממה?".
הייתה שם תחושת מתח נוראית. יכולתי לחוש את סימני השאלה הכבדים שנזרקו מאחד לשני.
התקרבתי יותר. רציתי להיות חלק, להבין במה מדובר.


בין המון האנשים, פילס איש מד"א את הדרך עם האלונקה, ורגע לפני שזחלו שניהם אל המיניבוס ראיתי את האיש השוכב בה, חיוור. זקן ארוך, חום ולבן מעורבבים בו. שני חריצים חקוקים על מצח: אבא.

 

[brachy 100]

לא
אמאלה
אני לא יכולה לחשוב על זה
למה, למה זה סיפור אמיתי?

 

[אליש:)]

פליז שזה לא סיפור אמיתי!
נשאבתי לתוך הסיפור עד שהרגשתי שאני אפרת
כתיבה מדהימה ומרתקת!!!

 

[מהממתתת]

דייייי
הודיה, לא יפה למתוח אותו ככה!!!!
סיפור מטורףףףףףף

 

[וריטסרום]

את האמת- מרגישה שבגלל שאמרת לנו שמדובר על סיפור מבוסס מציאות,
סתמת לנו את הפה לגבי קו העלילה שלו.

כי זה מוגזם, נשמע לי קצת הרבה מוגזם שאבא של אפרת חוטף התקף לב בצורה כלכך מהירה
ובכלל- באיזו זכות בדיוק?
הוא זה שנעל את הדלת על הבת שלו. שיחשוב מראש על ההשלכות של המעשים שלו.

זה פרק חזק.
אבל- אם זה לא אמיתי, זה מרגיש לי מוגזם ולא הגיוני.

זה הדעה שלי, יכול להיות שהרוב כאן לא שותפות אליה.

 

[שושייי]

@הודיה לוי אפשר פליז תהמשך?
השארת אותנו בשיא המתח!
מטורף פרק מהמם
וזה דיי היה צפוי ההתקף

 

[הודיה לוי.]

תודה על התגובות. ו... אפשר להיות רגועים. בסיפור האמיתי אבא של אפרת לא קיבל התקף לב. (מבוסס על סיפור אמיתי. אבל לא כל הפרטים נכונים)

שאבא של אפרת חוטף התקף לב בצורה כלכך מהירה

מסכימה איתך שאירוע כזה הוא תוצאה של זמן ארוך יותר. אבל בעיני ההורים של אפרת ההידרדרות שלה התחילה ממזמן. אולי זה היה האירוע הכי גדול עד עכשיו, אבל היו עוד הרבה אירועים לפניו. חוץ מזה, שאי אפשר לדעת אם זו הסיבה היחידה להתקף או שהיו דברים נוספים שגרמו לכך. אולי זה רק נתן את הפושט האחרון. הרי כפי שאני יודעת יש אנשים שמקבלים התקף לב בפתאומיות, בלי סיבה נראית לעין.

הוא זה שנעל את הדלת על הבת שלו. שיחשוב מראש על ההשלכות של המעשים שלו.

אהמ... נכון אבל לא ממש מדויק. רציתי לשאול בפרק הקודם מה אמרה לכם הדלת הנעולה ובסוף לא שאלתי. אבל מניחה שיש דברים שיתבהרו רק בהמשך.

נקודה למחשבה: אם ההורים שלה העיפו אותה לצמיתות למה הם התקשרו אליה כל-כך הרבה פעמים?

בדיוק כשניסיתי לעצור את הדם, הפלאפון שלי ניגן. אמא הייתה על הקו. לא עניתי. היא התקשרה שוב ואני ניתקתי. אחר כך הנייד רטט שוב. אותו מספר בסיומת שונה: אבא.

גם כשהייתי בחנות וניסיתי למצוא את הלבד בתוך ההמון - אבא התקשר. גם אמא ניסתה. נראה היה שאיך שהשיחה של אבא נדחית, אמא מתקשרת. גם השיחה שלה נדחתה. ושוב אבא ניסה.

@הודיה לוי אפשר פליז תהמשך?
השארת אותנו בשיא המתח!

אפשר. בהמשך בעז"ה...

 

[~שפרה~]

מסכימה איתך שאירוע כזה הוא תוצאה של זמן ארוך יותר. אבל בעיני ההורים של אפרת ההידרדרות שלה התחילה ממזמן.

וזו הבעיה, שבעיני ההורים הקורא לא אוחז שמבחינתם ההידרדרות החלה מזמן.
הקוראים מבחוץ יכולים לומר יותר.

 

[הודיה לוי.]

קצת הפריע לי, שמי שקורא את הסיפור מהאמצע, המשפחה נשמעת מאוד סטנדרטית, קצת מגזימה, אבל בכלל לא כמו שמתואר בהתחלה, בפרק הראשון, שהילדה מנותקת מפעילות חברתית וכו...
בכל אופן, אני אני מחכה ממש שתוציאי את הספר,

רציתי להגיב לך על זה ולא הספקתי, אז אכתוב לך עכשיו.

לא ידעתי איך לומר לאמא שלצאת עם חברה ליוגורט זה לא בילוי מיותר,

"אז אם מי את רוצה להתחתן? אם איזה-",

אבא היה הראשון שקם. "עד איפה את רוצה לרדת, אפרת? עד היכן?"

מעולם לא בחרתי את הבגדים שלבשתי. לא באמת אהבתי אותם.

אמא הייתה קונה את הבגדים לכל המשפחה מחברת ילדות ותיקה: "שושי בגדים".

בשמונה בערב אמא קראה לי למטבח. הקול שלה היה חשדני מעט וזה גרם ללב שלי לצנוח.

"אפרת, מה זה הבגדים האלו?", היא הצביעה על השקית שהייתה בידיים של איילה.

"אפרת אני מבקשת שתביאי לי את המכשיר", הבעת פניה שידרה קשיחות. הייתה שם גם תדהמה. הרגשתי שעשיתי משהו נורא.

ציטטתי לך קטעים לאורך כל הסיפור. אני רוצה להאמין שלפחות 95% מהחרדים לא נוהגים ככה...